המיקסטייפ הנוכחי של סינסתזיה הורכב לאורך זמן מה. לפחות שלושה שבועות מהרגע שבחרתי את שני השירים הראשונים ועד שהצטרפו האחרים. הוא התחיל ממחשבה על עיר, והמשיך למחשבות אחרות, והסתיים במחשבה על גשם.

להאזנה אונליין פשוט לוחצים פה למטה. להורדה והאזנה עופליין, לוחצים כאן.

רשימת השירים
שלומי שבן – בעיות אישיות
אסף אמדורסקי – הרחובות ממריאים לאט
Crosby, Stills, Nash & Young – Helplessly Hoping
Emiliana Torrini – Today Has Been Ok
Elvis Perkins – It's a Sad World After All
אריק איינשטיין – השיכור
איתמר ציגלר – תוכי יוסי
Fleet Foxes – Montezuma
My Brightest Diamond – In the Beginning
Nick Drake – Horn
ליאור ייני – מיהו המיילל ברוח
דויד פרץ – יפה כמו שקט
יוסי בנאי – ערב עירוני
יאיר יונה – It's Not The Heat
עוזי נבון – להיות לך לכוכב (אקוסטי)
יוני רכטר – זה כל מה שיש
תיקי דיין – ושוב לבד

מקור תמונה

1. התעוררתי אתמול בבוקר ויצאתי לטיול עם הכלבה. תוך כדי שוטטות באוויר הבוקר המקפיא, התעדכנתי בחדשות וגיליתי שבזמן שישנתי, הכנסת אישרה את חוק המסתננים. (ברוב מגוחך של 37 לעומת 8. איפה היו 85 הח"כים האחרים האחרים?)

זה מאכזב כשלעצמו. מרתיח, אפילו. וזו הרי עוד טיפה בים של הצעות חוק משוגעות, בזויות ומפחידות שהתרגשו אלינו בשבועות/חודשים האחרונים.

2. ובאמת שאני מתקשה להבין איך מכל המקומות בעולם, דווקא המדינה שלנו הצליחה לחוקק חוק שכזה. (מפתיע שאני עדיין מופתע, לא?)
למי שלא יודע על מה אני מדבר, אגיד בקצרה שהחוק הזה מנסה להתמודד עם בעית המסתננים ומבקשי המקלט על ידי הקמת מתקן כליאה ענקי שיכול להכיל כעשרת אלפים כלואים, ובו יהיה ניתן לכלוא בני אדם לתקופה של עד שלוש שנים, ככה סתם, ללא משפט (תקופת זמן חריגה, יחסית לעולם).

3. עכשיו, אני לא בא לערוך פה דיון על בעית ההסתננות. נניח שיש בעיה (נניח). האם הפתרון הוא לקחת אנשים ולתקוע אותם בכלא עצום לשלוש שנים רק כי הם הגיעו לבקש פה מקלט? יש לזכור שחלקם, לפחות חלקם, פליטים שברחו מהבית, מקום שבו הרגו את קרוביהם ורדפו אותם עצמם (נשמע לכם מוכר? אה, סליחה, אסור להשוות). אבל, אז מה? בואו נניח שכולם מסתננים-מרושעים-שרוצים-לקחת-לנו-את-מקומות-העבודה-ואת-הנשים-שלנו. למה לבדוק בקשות הכרה לפליטים כשאפשר פשוט לכלוא אותם ולהעלים אותם מהעין? יותר עדיף.

התמונה ברשיון by-nc-nd וצולמה ע"י יוסי גורביץ. המקור כאן.

4. אתמול עבדתי במרפאה. בין הדרכה לטיפול, התעדכנתי מדי פעם בטוויטר והתברר לי שמתארגנת בערב הפגנה בכיכר רבין נגד החוק הזה. החוק כבר עבר, אבל אולי עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. כשהגיע הערב, הרגשתי שאין לי כוח לצאת מהבית, לנסוע לכיכר, לחפש חניה. וזה הרגיז אותי שאין לי כוח. כי רוב היום החוק הזה (ואחרים) קפץ לי לראש וצקצקתי ביני לבין עצמי, אבל כמה אני יכול לצקצק?

5. אז בסוף, בהחלטה רגעית, החלטתי ללכת. הגעתי לכיכר בערך מתי שהתחילו לחסום את אבן גבירול. עמדתי שם, אפי קופא מקור. ראיתי כמה אנשים מוכרים מהטוויטר. את חלקם זיהיתי אך נבוכתי מלגשת לומר שלום. מסביב נשמעו כמה קריאות ("העם דורש צדק לפליטים" היתה הבולטת שבהן). כמה חבר'ה ניסו לשכנע כמה חבר'ה אחרים לרדת לכביש כדי לחסום אותו ביתר יעילות. מכוניות צפרו.

ובעיקר הרגשתי שכל זה חסר טעם.

6. חסר טעם כי הרי החוק כבר עבר. כמה עשרות, אולי מאות, אנשים שיצאו לכיכר (בספונטניות מעוררת הערכה, יש להודות) לא יביאו לשינוי החקיקה הזו. לא ככה ולא כל כך מהר. זה היה, ככל הנראה, מעט מדי ומאוחר מדי. וכי למעט מדי אנשים, כך נראה, אכפת בכלל.

7. אחרי כחצי שעה החלטתי לחזור הביתה. בדרכי חזרה אל הרכב צייצתי:
"הייתי לרגע בהפגנה. זה הרגיש חסר טעם. כמו לכתוב עם טוש לבן על קרח. עכשיו חולף על פני בתי הקפה של אבן גבירול עם אף קפוא."
וזה באמת הרגיש חסר טעם. חסר טעם וריקני בערך כמו כוס הקפוצ'ינו מלאת הקצפת וסירופ השוקולד שהוגשה לאיזה שולחן שבדיוק חלפתי על פניו בדרך לרכב (ברצינות? קפה עם קצפת וסירופ שוקולד? אנחנו בקפולסקי וזו 1987?)

8. וחוק המסתננים הוא רק דוגמה אחת. הרי יש עוד. בכל התחומים. עוד כתבה שעצבנה אותי אמש היתה זו על הצעת החוק המטומטמת שמבטלת את החובה לסמן מחירים על גבי המוצרים. חוק אנטי-צרכני מובהק. אחרי כל הקיץ שעברנו, זה מה שאנחנו מקבלים? אז מה הטעם?

9. עד כאן. אין באמת פואנטה לפוסט הזה. רק ייאוש. המזל הוא שאני בטוח שהוא זמני.

קריאה נוספת ומומלצת בעניין החוק המעפן הזה: "חוק הפליטים, שפרה ופועה" – בבלוג של מוטי פוגל

עדכון: אוסיף לכם גם את הפוסט הזה של דובי קננגיסר. הוא צודק במה שהוא אומר, שלהפגין מול עצמנו בכיכר רבין זה קצת מיותר ומפספס את המטרה.

במירוץ החיים האינסופי שאנחנו מצויים, נראה שאנחנו תמיד עם הפנים קדימה, אל העתיד. כל הזמן מנסים להשיג משהו חדש, יותר גדול, יותר מרשים. כל זה טוב ויפה, זה מה שמניע את הקידמה. אבל לפעמים חשוב להסתכל גם אחורה, ולהזכר בימים אחרים, ימים של ילדות, ימים של פשטות.

לא תכננתי לעשות את זה היום, לשקוע בנוסטלגיה. אבל נבירה קטנה בבוידעם הובילה אותי למצוא ארגז של סרטים ישנים מהילדות*. מכיוון שלהיזכר לבד זה כיף אך משעמם, החלטתי לחלוק את הזכרונות האלה אתכם.
דיגיטיזציה מהירה שלהם מאפשרת לי להביא אותם לכאן ולהזכר, יחד אתכם, בימים שבהם העולם נראה ענק אבל היתה לנו חלקת אלוהים קטנה שבה חיינו, עבדנו, למדנו – ובעיקר רקדנו ונהננו.

לרקוד עם אבא ביריד חוצות היוצר
זוכרים את יריד חוצות היוצר? אני זוכר מדי שנה שהלכנו לבקר ביריד, לטייל בין האמנים השונים. הכי אהבתי את נגני הרחוב. לעתים זרים מוחלטים שנפגשו לרגע והחלו לנגן יחד כאילו הכירו מימים ימימה. הנה וידאו שצולם במהלך כנס של כנרים ביריד חוצות היוצר (לא זוכר באיזו שנה) שבו אבא שלי ואני החלטנו לפצוח בריקוד.

רוקדים בפיקניק משפחתי
כן, מוזיקה וריקודים מילאו את חיינו. ואפילו לא היינו צריכים ירידים מאורגנים בשביל להנות. כל מה שהיה צריך הוא לצאת לפארק הירקון עם משפחה וחברים, להביא כמה כלי נגינה ולפצוח בריקוד קבוצתי. אפילו התינוקות בעגלה נהנו!

הילדים שהיינו, שמחים כל כך
זוכרים שהיינו ילדים, והיינו יוצאים לחצר ליד הכניסה לבקתה שלנו, ואחד הדודים שלנו היה מנגן בבנג'ו והיינו רוקדים מולו בזמן שאמא הייתה יושבת קפואה מול הדוד? ימים נפלאים!

שירים משפחתיים
דודי שרגא המשופם אהב לנגן ולשיר. בבוקר שבת היה יוצא לפתח הבית עם אשתו מתילדה ומנגן שיר או שניים לשכניו. בוידאו הזה אפשר לראות גם את דודניתי סיגי, ישובה על הכסא.

פעם היו עושים כביסה בכיף
בוידאו הבא רואים את השכנה שלנו, בלה, במכבסה השכונתית, כשמגיע בעלה אליהו ולוקח את קרש הכביסה ופוצח בנגינה עליזה עם בנו הצעיר.

שבת אחים גם יחד
ולסיום, הנה סבא שלי ואחיו (סבא שלי מימין) מנגנים יחד עם אביהם, שבנה את הבנג'ו הגדול בעולם.

*כל הזכרונות המוגשים בפוסט זה הינם פיקטיביים לחלוטין. אמא, אל דאגה, לא קיבלתי מכה בראש. קטעי הוידאו הנפלאים שהוגשו בטמפרטורה הראויה בפוסט זה מגיעים מערוץ היוטוב הזה ותמצאו שם עוד קטעים נפלאים נוספים.

את התמונה היפה הזו צילמה עידית היפה בוירג'יניה. אם תלחצו עליה תראו אותה בגדול.
את התמונה הזו, ועוד תמונות יפהפיות שצילמה, תוכלו למצוא בטאמבלרה Things I've Seen Lately.

והנה כי כן פרק חדש של סינסתזיה. אין שום קשר למאורעות הימים האחרונים. רק שיר אחד ששמעתי והחלטתי שחייב לפתוח את הרצף ואיזו אווירת סופעולם מעושנת וקפואה בזמן שניסיתי לתפוס.
להאזנה, לוחצים למטה. להורדה, לוחצים כאן. לריקרולינג, כאן.

האזינו, הפיצו, השיבו. תהנו.

רשימת השירים
Beny Moré – Conoci La Paz
Soulsavers – Revival
Sarah Jarosz – Annabelle Lee
The Decemberists – Eli, the Barrow Boy
טל וייס – Tale From Black
Jesca Hoop – Havoc In Heaven
Tunng – Fair Doreen
אושיק לוי – חוזה לך ברח
Elbow – The Birds
הצ'רצ'יליםJericho Jones – Mare Tranquilitatas
דויד פרץ – Without a name
נועה בביוף – Marching Band
איתמר ציגלר – I Blu
The Decemberists – Shankill Butchers
Peter McConnell – Mr Frustration Man (מתוך הפסקול למשחק Grim Fandango – אפשר להוריד את כל הפסקול כאן)
ישי קיצ'לס – פום פריץ
Andrew Bird – Bein' Green
Bob Rosengarden and Phil Kraus – For Want Of A Star
Elbow – The Birds (Reprise)
Laura Marling – Alas, I Cannot Swim

פרק חדש של סינסתזיה, והפעם סינסתזיה מארחת – או במילים אחרות, יש לנו עורך אורח. או אורחת, בעצם. הפעם האחרונה שבה התארח מישהו בסינסתזיה היתה כשגיא חג'ג' מעונג שבת ערך פרק לילי וקסום של סינסתזיה.
הפרק הזה של סינסתזיה נערך על ידי צ'וקה רווה שאתם אולי מכירים מהטוויטר. ואם לא, אז תכירו.

לא לכל פרק של סינסתזיה יש קו מנחה. אך לפרק הזה בהחלט יש. הקו המנחה של הפרק… קבלו אותו במחיאות כפיים… הוא…

מחיאות כפיים!
לא, ברצינות, הקו המנחה הוא מחיאות כפיים. כל השירים פה מכילים מחיאות כפיים. לא סתם ברקע, אלא כמרכיב מהותי מהשיר.
הרעיון למיקסטייפ מגיע ממיקסטייפ אחר של מחיאות כפיים – כי מחיאות כפיים זה כיף.

כרגיל, אפשר להאזין ממש פה בעמוד, או ללחוץ כאן כדי להוריד את המיקסטייפ.

רשימת השירים
The Chordettes – Lollipop
Radiohead – 15 Step
Alexander – Remember Our Heart
The Blow – Hey Boy
Fink – Q & A
Focus – House of the King
Lia Icez – Grown Unknown
PJ Harvey – The Words That Maketh Murder
Shout out Louds – Hurry Up Let's Go
Massive Attack ft. Hope Sandoval – Paradise Circus
Supergrass – Moving
Smog – Somewhere In The Night
Gwen Stefani – Hollaback Girl
Yeasayer – Sunrise
Umlala – Lefty
בום פם ובני בשן – אחלה חמודה

מקור תמונה