החצי הנורא של החגים מאחורינו. אחרי שעברנו את החג המשפחתי המאוס ואת החג שבו אין כלום בטלוויזיה,
נשארו לנו רק לסיים את החג שבו משחקים ב"מה היה קורה אילו לא היה לנו בית" (שבמציאות הכלכלית של
מדינת ישראל, אולי באמת כדאי לתרגל את המשחק הזה יותר משבוע בשנה), והחג הזה עם התורה, שרובנו כבר לא ממש חוגגים. מצד שני, מיד אחרי החגים רובנו מותירים את החיים שלנו מאחור, וחוזרים לכותלי האוניברסיטה והעבודה. בניסיון להקל על כולנו בתקופת הלחץ המתקרבת, מצורפת תרומתי הצנועה – כתבה שנייה בסדרת הארוחות המוזלות. מי ייתן ונוכל לגוון מדי פעם את הסנדוויצ'ים והקפיטריות. להמשך…

Trees cause more pollution than automobiles do – Ronald Reagan

שלום לכולם, מועדים (וקמים שוב) לשמחה!! מקווה שהתגעגעתם. ברכת ברוכים הבאים שלוחה לכל המצטרפים הטריים לרשימת המנויים של הלטאה. אני מתנצל מראש מכל אותם מאוכזבים שלפני שבוע בדיוק לא מצאו את הלטאה בתיבת הדואר שלהם. פשוט העורך שלי החליט לצאת לחופשה לא מתוכננת, אז לא כתבתי כלום. איזה כיף להיות העורך של עצמך! בכל מקרה, אני חוזר אליכם בסערה, וכמו שאתם רואים, הפעם הלטאה נשלחת אליכם בשעה מאוחרת יחסית של יום שישי. הסיבה לכך היא שבמקום ללמוד למבחן החשוב שיש לי בשבוע הבא אני יושב פה וקורע את העיניים בנסיון לכתוב את מה שכתבתי בסופו של דבר. אז הפעם יש לכם לטאה ארוכה במיוחד, טרייה טרייה מהתנור. חמישה עמודים של שכרון חושים וכיף גדול.

החיים בגובה שלושה תפוחים
לאחר ראש השנה התחלתי את שלב התכל'ס בעבודתי הטרייה. לשם כך היה עליי ללכת לבתי הספר שתחת אחריותי, לעבור כיתה-כיתה ולהציג את עצמי ואת פר"ח שאותו אני מייצג. באותו בוקר ניצבתי מול ארון הבגדים היהודי שלי ותהיתי איזו חולצה אלבש. חיש מהר מצאתי פתרון ולבשתי טי-שירט לבנה שעליה ציור של דרדס אחד מאוד מסוים, העונה לשם רגזני. שמח וטוב לב עשיתי את דרכי לבית-הספר והתחלתי להכנס לכיתות. עם כל כניסה חזיתי בחיוכים על פניהם של התלמידים כשראו את הדרדס המתנוסס על בטני. "זה דרדס" צעקו חלקם למורה.

רגזני ביום טוב

"זה רגזני או קונדסון?" שאלה ילדה אחת בכיתה ב'. ואז הבנתי שלא רק אני גדלתי על הדרדסים. לא רק אני וחבריי לקבוצת השווים התחבטנו בשאלה האם דרדסבא הוא דרדס-אבא או דרדס-סבא (התשובה, דרך אגב, היא דרדס-אבא). מסתבר שגם ילדיי המאה העשרים ואחת מכירים וגדלים על אותם יצורים כחולים שגובהם כגובה שלושה תפוחים. אך האמנם יודעים הם מה עומד מולם? האמנם מכירים הם את אותו עולם דרדסי באמת? האם אנו שאהבנו אותם כל כך, האם אנו ידענו? והורינו?
אינני שואל שאלות אלו סתם ואלו מכם שמכירים אותי יודעים היטב על מה אני מדבר. להמשך…

אנחנו נמצאים בעיצומם של חגי תשרי. בניגוד לידידי העורך שממש מת על החגים, כל שנה מחדש אני כמעט מת מהחגים. מילא הדביקות המסורתית של ברכות מטופשות שאף אחד לא מבין את משמעותן (מתי בפעם האחרונה הייתם ראש או זנב?), מילא הפגישות עם חלקי המשפחה המיותרים, ואפילו – מילא האוכל הפולני המאוס, אבל למה צריך לעבור את הכל ארבע או חמש פעמים בחודש? במקום להיות כמו הנוצרים, שמקבלים מתנות מזקן שמנמן בחליפה אדומה או מארנב ענק, אנחנו נאלצים לספוג את המשפחה, המאכלים, והדביקות היהודית רגע לפני החזרה ללימודים, הטראומטית מספיק.
סוף סוף עברנו את החג הראשון, סיבה מספיק טובה כדי לצאת ולשתות את מר גורלנו. שיטוט של שעה וחצי במרכז ת"א לימד אותנו, שלא משנה כמה גדלנו, תמיד הברים יהיו פתוחים רק עבור אלה המבוגרים מאיתנו בשנה. אף פעם לא היתה ברורה לי אפלית הגיל הזו, אבל אתמול, כשנדחיתי אפילו במכה, אחד ממוקדי השתיה האהובים עלי ומקום שהיה בשבילי מפלט ותיק מהבית (לא שזה קשה, כשבבית מחכות שאריות של אוכל פולני מארוחת החג), החלטתי לחזור אחורה אל המקורות הראשונים בהם השתכרתי, מתוך התקווה ששם אני אקבל את אותו היחס שהוציא אותי לתרבות הרעה מלכתחילה. להמשך…

בסופן של דברים, האנשים, כל האנשים, מתים.
סיפורים לא
– אלכס אפשטיין, מהספר "אודיסיאה. רומן".

אודיסיאה
כשהייתי קטן אחד הסיפורים שהכי אהבתי הוא האודיסיאה. אותו סיפור ארוך ומפותל על קורותיו של אודיסאוס, שליט איתקה, לאחר מלחמת טרויה. למי שלא מכיר, אודיסאוס לאחר המלחמה היה קצת שחצן מול האלים ואלו שלחו אותו למסע נדודים ארוך מאוד בטרם יצליח לחזור הביתה. בדרך הוא יתקל בקיקלופים, סירנות, מכשפות, מפלצות ופוסידון אחד שמת להרוג אותו. בסוף הוא כמובן חוזר הביתה והכל בא על מקומו בשלום. מאז המילה אודיסיאה השתרשה בשפה כתיאור של מסע ארוך מאוד ומלא מהמורות. טרם יצא לי לקרוא את גרסת המקור, שנכתבה ע"י הומרוס, והאמת היא שכילד קראתי כל מיני גרסאות מותאמות לילדים. לכן שמחתי כאשר בשוטטות בחנות מציאות של רשת סטימצקי מצאתי את ספרו של אלכס אפשטיין, הנקרא בפשטות "אודיסיאה. רומן". זהו ספרו הראשון של אפשטיין שיוצא לי לקרוא. הוא התפרסם במחוזותינו בעיקר בזכות הסיפורים הקצרצרים שלו (שחלקם מתפרסם בעיתון "הארץ"). כשאני אומר סיפורים קצרצרים אני לא מתכוון לסיפורים של עמוד או שניים, אלא סיפורים של פסקה, שתיים לכל היותר. אבל הספר הזה הוא רומן לכל דבר והוא מספר את סיפורו של אודיסיאוס בצורה הכי מרתקת ומעניינת שנתקלתי בה עד כה. הסיפור, למיטב ידיעתי, נצמד למקור, אך הוא מסופר בשפה עדכנית ויפהפיה, עשירה מאוד, ובקו עלילה שבור לגמרי, זאת אומרת שהסיפור נגמר עוד לפני שהוא מתחיל, ובאמצע הוא חוזר אחורה וקופץ קדימה וחוזר חלילה. לא רק זה, הוא גם עושה שימוש נחמד מאוד באנכרוניזם (אחת הדמויות שותה אספרסו, לדוגמא). בזכות שתי הטכניקות האלה, נוצרת התחושה שזהו לא סיפור שהתרחש לפני שנים רבות מאוד, אלא סיפור שמתרחש ממש עכשיו ברגעים אלו, וגם התרחש לפני שנים רבות מאוד, ועוד יתרחש בעתיד. יותר משזהו סיפורו של איש אחד בשם אודיסאוס שמשתוקק לחזור הביתה, זהו סיפור על סיפורים. דמות "מספר הסיפורים" שזורה בספר זה כחוט השני, אם זהו המלח הזקן בספינתו של אודיסאוס שכל חייו מנסה לכתוב את הסיפור המושלם שיסביר את כל החיים ומצליח לעשות זאת רק ברגע מותו, אם אלו שפחותיה של פנלופה (אשת אודיסאוס הממתינה לו) אשר מספרות לה סיפורים, ואם זהו אודיסאוס עצמו. ויותר מכך, זהו הסופר עצמו ששוטח בפנינו את האודיסיאה הפרטית שלו, של האדם שיושב לבד מאחורי מכונת הכתיבה, וכותב.

היום אחר הצהריים ישבתי עם שני חברים טובים (שאחד מהם חוטא בכתיבה פה למטה) באחד מחופיה של העיר תל אביב. ישבנו על אחד מבתי הקפה האלו שיושבים ממש על החול ומגישים מבחר מרהיב של חומוסצ'יפסלט ובירות. הים היה רגוע, לא היו הרבה אנשים, ואפילו ראינו איש זקן אחד, לבוש במכנסיים אפורים וחולצה אפורה, עולה מן המים אל החוף, כאילו לפני חודש גילה שמחנה המעצר בקפריסין נסגר מזמן ועשה דרכו לארץ בשחייה. ישבנו בצל השמשייה וחיכינו בסבלנות למלצר או מלצרית שיגיעו. כשזה קרה סוף סוף, אחד מאיתנו ביקש תפריט. בצחוק, אחד אחר שאל אותו למה הוא דואג רק לעצמו ולא מזמין לכולם. צחוק צחוק אבל קיבלנו רק תפריט אחד. נו טוב, זה לא היה מסובך לחשוב מה להזמין. כשהמלצרית חזרה הזמנו שלוש צלחות חומוס עם תוספות שונות ושלוש כוסות בירה. הכל טוב ויפה, חיכינו חיכינו והנה בא האוכל. המזלגות, יש לציין, היו מרוחים בחומוס, אבל לזכותה ייאמר שהמלצרית התנצלה על כך. בכל מקרה אם היינו מבקשים להחליף כנראה שההמתנה הייתה, איך לומר, לא שווה את זה. ובכן, אנחנו רגועים ושלווים, אכלנו ושתינו ודיברנו על דברים ברומו של עולם. בשלב מסוים שאלנו את עצמנו מה הלאה, האם נמשיך לשבת שם לנצח? האם מישהו בכלל ישים לב אם פשוט נקום ונלך? למען האמת סבורתני שלא, אבל אנשים שומרי חוק ומוסר אנחנו וחיכינו עד שהמלצרית תצוץ בשטח. חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, ומי לא בא? מיכאל. והמלצרית גם. אבל אל דאגה, לבסוף היא הגיעה (מזל, כי אחרת הייתי צריך לכתוב את הלטאה על החול בים). ביקשנו חשבון והיא מיד שלפה אותו מהכיס והגישה לנו, וביקשה שניתן לה את הכסף ביד ולא על השולחן, ונעלמה. כשבדקנו ראינו ששניים מאיתנו צריכים לפרוט שטר של מאה שקלים חדשים. אז חיכינו חיכינו (אבל לא בכינו, פשוט כבר יבשו עינינו מדמעות) ואז היא חזרה וגילתה שצריך לפרוט. היא לקחה את השטרות וחזרה (הפעם יחסית מהר, כמה דקות ולא יותר). הסתכלנו על הכסף שבידינו, וראינו שהוא מסתכם לטיפ של 8.97%. תהינו לכמה רגעים האם זה לא מעט מדי, הרי נהוג לתת לפחות עשרה אחוזים, אבל אז נזכרנו בשנים שחלפו בהמתנה לשירות במקום והגענו למסקנה שזה מספיק קרוב לעשרה אחוז כדי לא להיות מעליב, אבל מספיק רחוק מעשרה אחוז כדי להעביר את התחושה שלנו. אם מישהו מהקוראים מצקצק בלשונו ומפטיר משהו על "הקמצנים האלו" אז הוא מוזמן לחדול. זה לא שאנחנו נוהגים לתת טיפים גרועים ואנחנו יודעים שהמלצרים מסתמכים על הכסף הזה כחלק משמעותי מהשכר שלהם, ואני באופן אישי תושר ברוחב לב אם קיבלתי שירות טוב. אבל מצד שני, מי אמר שצריך לתת עשרה אחוז? מאיפה התחיל הנוהג הזה? ולמה זה אוטומטי? הרי כל מהות התשר היא להיות "מענק כספי קטן שאורחי מסעדה, בית מלון וכדומה נוהגים לתת למלצר, לדיל וכו נוסעים – לסבל, לנהג וכדומה, כאות תודה על שרותם האדיב" (מילון אבן-שושן, ההדגשה שלי). ולא לחינם ההגדשה, כי אם כדי להדגיש שהטיפ נועד כדי להודות על שרות טוב ואדיב. ובכן השרות הזה לא היה טוב וגם לא מי יודע מה אדיב. אז כן, מותר לי כצרכן למחות על כך בצורת הטיפ היחסית נמוך שהשארתי. אבל זהו לא סוף הסיפור (אם זה היה סוף הסיפור לא היה טעם לספר אותו). כשהתחלנו להתרחק מהמקום שמענו קריאות מאחור והנה המלצרית באה אחרינו בפיה הבשורה: "חברים זה אפילו לא עשר אחוז…". הסתכלנו אחד על השני (ובינינו אני מצטער עכשיו שלא תיקנתי אותה ואמרתי "עשרה אחוז"), ואז אחד מאתנו הוציא מטבע של חמישה שקלים והגיש אותו למלצרית. המשכנו ללכת, ממלמלים בינינו משהו על "חוצפה". אחד מאתנו גם אמר ובצדק שהיינו צריכים לתת לה עוד שקל שישים, מה שהיה משלים את הטיפ לעשרה אחוז מדויקים.
כדי להשלים את ההרפתקה גם מסתבר שיצאנו מחניון עפר מבלי לשלם (נוכחנו בזה לאחר שיצאנו מהחניון, שהיה ריק מאדם וראינו אדם יוצא מהחניון שממול ורודף אחרינו). אבל זה, ידידי, כבר סיפור לפעם אחרת.