פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

I have made this [letter] longer, because I have not had the time to make it shorter - Blaise Pascal, 1657

אפולוגטיקה
משונה. דווקא כשרציתי לכתוב את הגליון העשרים של "לטאת האמבט" – גליון שהיה אמור להיות חגיגי – נקלעתי למשבר כתיבה. ואולי לא משונה. אולי בגלל שרציתי שיהיה זה גליון חגיגי, אחרי הכל 20 זה מספר עגול ויפה, אולי החגיגיות העצימה את עוצמת המשבר. זה התחיל לפני שבועיים, כשעוד יום שישי הגיע ואיתו השעה להפיץ "לטאה" חדשה. אנשים מצפים לזה, ידעתי, והרגשתי אחריות לאומית כמעט לספק אותם (ואותי הלכה למעשה). אבל לא היה לי מה לכתוב.
עם הזמן צורת הכתיבה של הלטאה הפכה להיות רוטינה של להגיע-ליום-שישי-אחר-הצהריים-בלי-כלום, להתיישב ולכתוב ולהפיץ. בלי הרבה מחשבה מוקדמת, בלי הרבה עריכה. הדד-ליין שיצרתי לעצמי הכריח אותי להניב תוצאות, אבל לרוב לא באתי לשם מוכן. אני לא יודע אם הדבר הזה ניכר באיכות הכתיבה או לא. על זה תעידו אתם, שהרי אין הנחתום. אבל אם יורשה לנחתום פירור של עדות, אז אספר שחשבתי אולי לעשות איזה סיכום לכבוד הגליון העשרים. בכל זאת, עשרים גליונות זה מכובד וזה זמן טוב לסיכום. אז ישבתי וקראתי את כל מה שכתבתי לכם בגליונות הקודמים ודווקא ראיתי כי טוב. נהנתי לקרוא את זה והרגשתי שיש שם דברים טובים.
הגליון הראשון של ה"לטאה" אולי ממחיש יותר מהכל את הרוח שאליה היא נקלעה עם הזמן. הוא הופץ ביום שלישי אחד בשלהי חודש יוני 2005 – לפני כחצי שנה. הוא התחיל לגמרי במקרה. למעשה, הוא התחיל מסחורה פגומה. באותה תקופה כתבתי ביקורת על אלבום הבכורה של הלהקה Coldplay וקיוויתי לפרסם את הביקורת באתר "השרת העיוור" שרבים מכם אולי כבר שמע עליו ממני. זהו אתר שעוסק בפרסום ביקורות מוזיקה שנכתבות על ידי הגולשים עצמם, ואחרי שתי ביקורות די מוצלחות שפרסמתי שם קיוויתי להמשיך ולפרסם. אז כתבתי ביקורת ושלחתי לעורך האתר, והיא חזרה אליי עם הערות והסבר מדוע הם לא יכולים לפרסם את הביקורת כפי שהיא. לגיטימי, חשבתי לעצמי והתכוונתי בבוא הזמן לתקן את הביקורת ולשלוח מחדש (במאמר מוסגר אני יכול לומר שזה טרם קרה). מצד שני, חשבתי לעצמי, למה לבזבז משהו כתוב? והחלטתי לשלוח את הביקורת, כפי שאני עושה מדי פעם, למספר חברים קרובים – סתם כדי להנעים את זמנם (?) וכדי לקבל חוות-דעת (בלתי) משוחדות. אינני זוכר כעת את תהליכי המחשבה שהתרוצצו באותו זמן במוחי הקודח, אולם משהו שם הוביל אותי לרעיון של הפצה ליותר אנשים. מפה לשם הוספתי לאחר הביקורת עוד שתי סקירות על תוכניות טלוויזיה והופ! נוצר משהו חדש… כל מה שנותר הוא לתת שם לרך הנולד. חלקכם אולי תהו (וחלקים אף עשו זאת באוזניי) על פשר השם הבהחלט תמוה, "לטאת האמבטיה". ובכן, תהיות לחוד ותשובות לחוד, ובשלב זה של חיי הלטאה אני משאיר את מי שבעלטה, בעלטה נוספת. אבל השם צץ מהר מאוד, והנה לחצתי על כפתור השליחה ותיבות המייל של ה"מנויים" הראשונים שוכנו באורח חדש ובלתי קרוא.

לצערי לא שמרתי את התגובות שהניב אותו גליון בכורה. אני זוכר אדם אחד שאמר שהוא לא נוהג לקרוא "ביקורות תרבות" (בלשונו הוא) אבל הפעם הוא דווקא נהנה ממה שקרא. אני זוכר מרצה בחוג לפסיכולוגיה שעבדתי אצלה על פרוייקט מחקרי ותהתה למה היא לא קיבלה את הגליון. אני זוכר תגובות טובות, ואני מוקיר עליהן תודה, שכן בלעדיהן אולי לא הייתי מוציא את הגליון השני.
הגליון השני כבר היה מעט שונה. הוא כבר כלל את מדור המסעדות והאלכוהול של רביב טל, "ביבר על כוהול" והופץ ביום חמישי, רמז לכך שהלטאה עוברת להיות עניין של סוף השבוע. בנוסף לכך, זהו הגליון הראשון (וכמעט האחרון) שעבורו ממש תכננתי מראש מה אכתוב, התייעצתי עם יודעי חן וכתבתי מראש, לפני יום ההפצה המיועד. למי שרוצה תזכורת, זה הגליון שבו כתבתי על הדרדרות הילדים והנוער של ימינו. הדרדרות אותה תליתי לחובת הילקוט-על-גלגלים שהפך להיות כה אופנתי בקרב הזאטוטים.
הגליונות הבאים כבר היו הרבה יותר ספונטניים ונכתבו לפעמים בחטף. אין לי כוונה לסקור כאן את כולם, אך התבוננות קצרה מגלה שהלטאה בהחלט ניסתה לגבש את הכיוון שלה. מה בעצם רציתי לעשות? מה בעצם רציתי לומר? בשביל מה כל הטרחה הזו? לפעמים כתבתי "מאמרים" על גלידות או על שירי ילדים המרעילים את ילדינו, לפעמים כתבתי הגיגים מעט סתומים על תרבות השיח בבתי קפה ולפעמים פשוט שלחתי סיפור חדש שכתבתי. לא מעט פעמים הסתפקתי בשליחת ביקורת על דיסק כזה או אחר. פעמיים בתקופת ההתנתקות ניסיתי לגעת בנושאים "רציניים" יותר. זכור לי במיוחד גליון 8 שבו פרסמתי סיפור בדיוני שהצליח להרגיז כמה קוראים. לא בכדי זה אחד הגליונות האהובים עליי. בגליון הזה סוף סוף עוררתי משהו בצד השני. אתקן: בגליון הזה סוף סוף ידעתי בבטחה שעוררתי משהו בצד השני. בכל הגליונות הקודמים כמעט ולא קיבלתי תגובות של ממש (חוץ מאמא שלי כמובן שהייתה ונשארה היחצ"נית הטובה ביותר שלי) ובגליון הזה אנשים הגיבו, בשעה טובה. שמחתי על כך, במיוחד לאור העובדה שהמטרה של הסיפור מאותו גליון הייתה לזרוק לאנשים איזו דעה לפרצוף, שיסתכלו ויעצרו ויחשבו לרגע. טוב, זה בעצם מה שרוב הפובליציסטים מנסים לעשות, לא?

אז עיניכם הרואות ליוו את הלטאה בתהליך החיפוש העצמי המתמשך שלה שעוד לא נפסק. פה ושם עוד ניסיתי לגייס חלקכם להגיב יותר, לשלוח חומרים משל עצמכם. זה לא ממש עבד.
אני אסיים עכשיו, שכן ברוך הכתיבה טרם נפתר. אבל לפחות יש טיפה סדר. הלטאה הולכת בקרוב לעבור מספר שינויים, ואתם עוד תדעו על כך וודאי תרגישו בהבדל. כמו כל יצור חי, גם לטאות גדלות, מתבגרות, מחפשות ריגושים חדשים. גם אני.

2005 בקבוקים על הקיר
בסופו של דבר אני חושש שלא יכלתי להמנע מסיכום כלשהוא של שנת 2005 שנגמרת בעוד מספר שעות. ניסיתי לחשוב על מה לסכם, על מה לכתוב, והמחשבות הביאו אותי תמיד לעולם המוזיקה. כשאני חושב על זה, אני מניח שהשנה הזו מבחינתי באמת מתאפיינת במהפך מוזיקלי קטן שעברתי בתוך עצמי. השינוי הזה גם יצר מאמר המיועד ללטאה ועוסק בהתפתחות הזו שלי. מאמר שנכנס להריון ממושך שקפא על שמריו. אני מביא את מה שנוצר ממאמר זה עד כה:

יום שישי, התשיעי לספטמבר 2005

"המילים האלו נכתבות כשאני יושב במעבדה באוניברסיטת תל אביב ומסתכל מחוץ לחלון על דקל אחד שמתנפנף ברוח. בהייה מחוץ לחלון היא עיסוק מתבקש אצל מישהו שכותב ואין לו מושג על מה. כאחד שהמוח שלו לא מסוגל לשתוק אז שירים שונים מתנגנים לי בראש. למשל, ברגע זה איכשהו מתנגנים במקביל "ברוש" (במקור של אריאל זילבר אך הקול בראשי הוא של אביתר בנאי) ו"אין מקום אחר" של משינה. כשאני חושב על זה אני מגיע למסקנה שמאז שהתחלתי ממש להקשיב למוזיקה, לא עבר רגע אחד (בשעות שהייתי ער) שבו לא התנגן לי שיר בראש. או שבאמת שמעתי מוזיקה, או שמשהו התנגן רק אצלי בראש. אבל הוא לא יכול להיות שקט. פעם בצבא עשיתי שמירות על הכביש ממול ישוב במרכז הארץ. שמונה שעות רצופות במוצב, באמצע היום, אי אפשר לשמוע רדיו, וכל מה שיש להסתכל עליו זה הכביש. הדרך שבה הצלחתי להעביר את השיממון הזה הייתה ניגון של כל שירי משינה, לפי סדר האלבומים ולפי סדר השירים בתוך האלבום. עושה רושם שהרבה מתאי העצב אצלי במוח מתעסקים בלזכור שירים. למוזיקה יש קצב. לפעמים הוא גבוה ולפעמים נמוך. גם ללב יש קצב, וגם הוא לפעמים גבוה ולפעמים נמוך, בטח שאצלי. אולי בגלל זה אני לא יכול שלא לשמוע מוזיקה בצורה זו או אחרת?
המפגש האמיתי הראשון שלי עם עולם המוזיקה היה כנראה כשהתחלתי ללמוד פסנתר. עוד כילד הייתי משחק עם הפסנתר שהיה בבית, זכר לימים המוזיקליים הקצרים של אחי הגדול. אני חושב שהייתי בכיתה ב' או ג' כשהתחלתי ללכת לשיעורי פסנתר אצל מורה שאת שמה אינני זוכר אך אני זוכר היטב את ביתה ברחוב ברכה-פולד בתל אביב. אני גם זוכר את השיעור הראשון שבו לימדה אותי מה זה אוקטבה בעזרת "שיר" שמשתמש רק בשני גבהים שונים של התו דו. המילים של השיר היו "כשהצבא צועד, האויב רועד". במבט לאחור, אני מופתע שהזקנה החביבה הזו לימדה אותי שיר מיליטנטי כזה בגילי הרך. שלוש שנים ניגנתי שם ובבית, בעיקר מוזיקה קלאסית. כמה גאה הייתי כשידעתי בעל פה לנגן את "For Elise" של בטהובן. אבל מאז ועד היום לא הייתי חובב מושבע של מוזיקה קלאסית, מלבד אותו מלחין חרש ומופלא. היא ניסתה להתאים את עצמה אליי וללמד אותי מספר תווים של הביטלס, אבל בתקופה הזו, כשהייתי כבר בכיתה ה' או ו', האוזניים שלו הופנו למקומות אחרים, רועשים יותר. גידלתי שיער, תקעתי עגיל בתנוכי השמאלי, והמוזיקה שליוותה אותי מאותו זמן הייתה מוזיקת רוק או רוק כבד, מבית היוצר של "מטאליקה", "Guns N Roses" ושות'. זוהי מוזיקה שמאופיינת בזמר צעקני, תופים מרעידים וכמובן כמובן, הרבה גיטרות חשמליות. וזו הסיבה ודאי שכל כך רציתי להפסיק לנגן פסנתר ולהתחיל לנגן גיטרה. הוריי ניסו לשכנע אותי אחרת (ואף טענו שאותם גיטריסטים שהערצתי למדו גם הם פסנתר) אך בעיוורון התעקשתי ואז ביום בהיר אחד, אבא שלי חזר הביתה עם גיטרה חשמלית ומגבר. איך שאני שמחתי. שנה למדתי בבית הספר למוזיקה שבחנות "כלי זמר" בדיזנגוף סנטר (בכלל, דיזנגוף סנטר הוא המקום שבו רכשתי את עיקר השכלתי המוזיקלית). ידעתי לעשות אקורדים לא מסובכים, ולפעמים נשארתי לשמוע את הכיתה של המתקדמים שניגנו שם סולואים מהירים שיכלתי רק לחלום עליהם. אבל עברה שנה והפסקתי לנגן. לא נרשמתי לעוד שנה באותו חוג גיטרה, והגיטרה נזנחה לביודעם, עברה לבן-דודי, ומאז נעלמו עקבותיה.

בתור ילד אני זוכר שהייתה לנו מערכת סטריאו, כשזה היה דבר חדש. היה בה רדיו, שני מקומות לקלטות, פטיפון והחידוש דאז, קומפקט דיסק. היתה לי קלטת של משינה (שלמעשה הייתה של אחי הגדול) וגם תקליט, והייתי שומע אותם אינספור פעמים. היו שם שני פמוטים דקים ששימשו אותי כמיקרופון. זה היה בערך כל מה ששמעתי באותה תקופה, תקליטים של משינה. יום אחד אבא שלי רצה לקנות לי מתנה ושאל אותי מי הזמר שאני הכי אוהב. אמרתי לו שאני אוהב להקה שקוראים לה משינה. לא להקה, תן לי שם של זמר, הוא אמר. אני התעקשתי וגם הוא, אז נתתי לו את השם של סולן הלהקה, יובל בנאי. יום-יומיים אחר כך קיבלתי ממנו במתנה קלטת של מאיר בנאי. אז נכון שהם בני-דודים, אבל בשבילי זה היה ממש לא מה שרציתי. יחד עם חבר הלכתי לחנות "דיסק סנטר" בדיזנגוף סנטר, שם החלפתי את הקלטת בקלטת של "Jive Bunny". אגב דיסק סנטר, החנות עוד קיימת (ליד קולנוע דיזנגוף בקומה התחתונה של הקניון) ולכל המעוניין אני ממליץ עליה בחום גדול. כמו שאבא שלי תאר אותה, היא "בזאר" של מוזיקה, ואפשר למצוא שם הרבה דברים. היא לא כמו "האוזן השלישית" שהחלפת מילה עם מוכריה גורמת לך להרגיש נחות כי אתה לא מכיר את האלבום האחרון של סיגור רוס. היא גם לא כמו "צליל" שמצליחה לגבות יותר כסף עבור אותו דיסק. בכל מקרה, כשיצאתי מהחנות עם "Jive Bunny" לא ממש ידעתי מה נכון לי, ובטח גם אתם לא כי מי יודע היום מה זה "Jive Bunny"? אז מדובר באלבום של מיקסים שונים לשירים שההורים שלי בטח פיזזו לקולותיהם בנעוריהם. שירים כמו "rock around the clock", "dream" ועוד. ככה למעשה נחשפתי למוזיקה אחרת בפעם הראשונה. מוזיקה באנגלית, מוזיקה ישנה, רוקנ'רול. אני ואותו חבר שהלך איתי לבחור את הקלטת התלהבנו והפצנו את הבשורה בכיתה. אני זוכר מסיבה על הגג אצלנו בבית כשרקדתי טוויסט עם טלי שנקמן, ה"חברה שלי" בכיתה ו'.
גם את החשיפה לעולם הג'אז אני חייב לאבא שלי. יום אחד היינו משום מה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, כשזו הייתה חדשה. הייתה שם חנות דיסקים בשם "סופר זאוס" (שפתחה עוד סניפים ולמיטב ידיעתי הספיקה להעלם מאז). הוא רכש את האלבום "Take Five" של "Dave Brubeck Quartet", אחד מאלבומי הג'אז המפורסמים ביותר. כשהקשבתי לו זו הייתה הפעם הראשונה שממש שמעתי ג'אז, או יותר נכון, שממש הקשבתי לזה. אהבתי מאוד את האלבום הזה והקשבתי לו הרבה, במיוחד לקטע שעל שמו נקרא האלבום "Take Five", יצירת ג'אז מפורסמת כל כך עד שאפשר למאוס בה, אבל אחרי כמה זמן להתאהב בה מחדש."

חזרה לימינו אנו. יום שבת, ה-31 לדצמבר 2005.
המאמר הנ"ל היה אמור להמשיך בסקירת התפתחות ההאזנה המוזיקלית שלי. אין לי כוונה לעשות זאת כעת בצורה מעמיקה, אלא רק לסקור קווים כלליים, וזה פחות או יותר מספיק, כי מדובר על שנות התיכון והצבא שבהן פחות או יותר אוזני נעצרה במקום.
המשכתי להאזין לג'אז ועד היום אני מכיר בעיקר את השמות הגדולים (ארמסטרונג ופיצג'רלד, הולידיי, בייסי ועוד). בכיתה ח' או ט' כתבתי עבודה על ג'אז במסגרת שיעור מוזיקה בבית הספר ודורית – מורתי האלמותית למוזיקה – התלהבה ממנה כל כך עד שנאלצתי להקריא אותה לפני כל הכיתה.
בכיתה י' האוזן שלי נפתחה לשני צלילים חדשים/ישנים. קניתי את אלבום הבכורה של כוורת, "סיפורי פוגי"; ובזכות אחי התחלתי להאזין לפינק פלויד
וכאן הדברים נעצרו.
סיימתי תיכון. עשיתי צבא. שמעתי תמיד אותו דבר. קצת ג'אז. קצת כוורת. הרבה פינק פלויד. בימי שבת תמיד את רצועת האולדיז של 88FM. פחות או יותר זהו.
בשלהי תקופת הצבא רכישה מקרית של כמה דיסקים צרובים (לראשונה ולאחרונה בחיי) פתחה אותי לעולם המוזיקה הישראלית. עברי לידר וברי סחרוף היו זמרים שהכרתי רק מלהיטי הרדיו שלהם באותה תקופה, ורכישת האלבומים האחרונים שלהם פתחה לי צוהר חדש שהוביל לרעב גדול שהוביל למסע רכישות וחקירה של עולם המוזיקה הישראלי (או יותר נכון ה"רוק" הישראלי). טרחתי להכיר כמה שיותר, וכמה שפחות מיינסטרים ומוכר, כמה שיותר עצמאי, יותר טוב.
וכאן הדברים נעצרו בשנית.
ההקדמה הזו התארכה מאוד והנה אני מגיע לשנת 2005. המאורע המכונן של אותה שנה, מבחינת הנושא שעל הפרק, הוא התגלית שלי של אותו אתר שהזכרתי כבר כל כך הרבה פעמים שבטח כבר נמאס לכם לשמוע על זה, השרת העיוור. לא זוכר איך, לא זוכר מתי. וזה ממש לא משנה. בכל מקרה, התחלתי לקרוא שם, והרבה. בכל יום כמעט התפרסמה לפחות ביקורת אחת ולרוב השתדלתי לקרוא כמה שאפשר. בכל פעם שנתקלתי שם באלבום ששמעתי אצתי רצתי להקשיב לו וכשממש אהבתי אז גם טרחתי לרכוש אותו. בשנה הזאת האוזן שלי נפתחה לצלילים חדשים והמון. זמרים והרכבים ממקומות שונים בעולם, צלילים שאני לא רגיל לשמוע בדרך כלל, ושמעתי כי טוב.
אז בקיצור, 2005 בשבילי היא שנה של מוזיקה. אני זוכר כמה תגליות מסוימות לטובה, ואותן אביא כעת, מבלי להכביר מילים.

די מספיק. 2005 נגמרת עוד מעט ויש לי עוד כמה דברים להספיק. מקווה שנהניתם. אני יודע שאני פה ושם כן. נתראה בשנה הבאה.

שלכם.

The report of my death was an exaggeration - Mark Twain

הקלות הבלתי נסבלת של החניון
השעה היא שעת צהריים. 12:00 בדיוק. אני יושב בחדר גדול ומלא כלי נגינה הממוקם בבית ספר יסודי בחולון. אני מסתכל סביבי וחושב שזהו, נגמרה העבודה להיום. זה מוזר, כי בחודש האחרון אני רגיל לעבוד מסביב לשעון, וגם בימי שישי. ראיונות, ביקורי בית, מה לא? עד שעות הערב המאוחרות, או אם מדובר על שישי, עד שעות הערב המוקדמות. והנה, רגיעה, נגמר היום, אפשר ללכת הביתה. אפשר ללכת לשבת בבית קפה שטוף שמש. או על חוף הים. או סתם ללכת למיטה ולהשלים קצת שעות שינה. אז אני שמח וטוב לב, ואני הולך אל הרכב, מתניע, ונוסע בחזרה לתל אביב. הנסיעה היא קצרה, עשרים דקות לכל היותר. הפעם דווקא היא התארכה לי יותר כי לקחתי פנייה לא נכונה בחולון והתיקון דרש ממני עשר דקות נוספות. לא נורא, כל היום עוד לפני.
אני עולה במחלף השלום ופונה לתוך תל אביב. מלפני משתרע עומס ברחוב קפלן ואני מחליט להמנע ממנו על-ידי פנייה שמאלה ונסיעה דרך הסינמטק. הפעם, לשם שינוי, זה עובד. אני מגיע מהר מאוד הביתה. השעה 12:30, אולי קצת אחרי. אני מחפש חניה. בדרך הביתה שמתי לב שנדלקה נורה והיא מבשרת לי שמלאי הדלק שלי הולך ואוזל. לא נורא, אני אומר לעצמי, נחנה, ננוח, נתדלק בפעם הבאה.
יש תנועה כבדה במרכז העיר בשעה הזאת. יום שישי בצהריים. משום מה המון אדם מחליט דווקא עכשיו לבוא לכאן. ולא שיש לי משהו נגד זה, אבל למה הם באים ברכבים שלהם? התנועה איטית והחניות כמעט ולא קיימות. אני יודע שאני גר באזור קשה לחניה ממילא, אבל דווקא היום? זה בטח בגלל כל השוורים האלו שהוצבו בשדרות רוטשילד. חגיגות שבעים שנה לבורסה לניירות ערך, ככה הבנתי. אני נוסע לאורך השדרה, חלון פתוח, מוזיקה, ומסתכל על השוורים.
הדקות עוברות וחולפות. אני מחוספס כבר בכל עניין החניה הזה. אני רגיל לחפש חניה במשך עשרים דקות בממוצע, אז אני מושך בכתפיי ונוסע לכל המקומות המוכרים, וגם לאלה הפחות מוכרים, אבל חניה אין. תיקון, דווקא יש חניות, כי עובדה שאני כל הזמן רואה אנשים נכנסים לחניות (אבל אלוהים עדי שלא ראיתי אדם אחד יוצא ממנה).

החלום הנכסף

זה מאפיין מובהק של החש"ן (החיפוש שאינו נגמר) – כמו אדם במדבר המחפש ישועה ורואה לנגד עיניו חזיונות שווא של נווי מדבר ירקרקים וכחלחלים, ממהר לעברם, זיעתו נוטפת ורגליו כושלות, והנה הוא מגיע וחוסה בצל עלי התמר, ברכיו נוקשות בקרקע וגופו מתכופף מטה מטה אל מקור המים הצלולים, והנה שפתיו נושקות בנוזל הקריר והמתוק והוא לוגם, וחול רב ממלא את פיו. ואין צל עלי תמר, ואין ירקרק ואין כחלחל, ואין מים צלולים ויש רק אותו, והמדבר, וייאוש שלא נגמר. כך גם מחפש החניה רואה לנגד עיניו אורות לבנים המסמלים על הילוך אחורי, והנה הוא שומע קולה של מכונית מותנעת, והוא שועט לעבר הישועה, רק כדי לגלות שמישהו תפס את החניה לפניו, או אולי שהאדם הנכנס אל הרכב החונה מסמל לו באדישות שאיננו מתכוון לצאת.
מאפיין מובהק נוסף של החיפוש הבלתי נסבל הזה הוא הכמות הבלתי נדלית של חצאי-חניות שאתה מוצא. הנה חצי חניה, הנה עוד אחת, ועוד אחת. פיסות קצרות מדי של פסי כחול-לבן שכאילו מחכות שתחלוף על פניהם במבט מלא חדווה רק על מנת שיוכלו ללעוג לך באומריהן "הא לך! אנחנו מוכנות לקלוט את כל מי שרק יחפוץ בנו, אבל אתה, מחפש יקר, אתה ארוך מדי".
אבל המאפיין העיקרי של החיפוש האינסופי אחרי החניה הוא כמות הרגישות שאתה מסוגל לפתח לעבירות התנועה, אפילו הכי מינוריות. אני באופן אישי רגיש להן מלכתחילה ואני נוהג לתעב את הנהג הישראלי המצוי לפחות פעמיים בשבוע. אבל כשאני מחפש חניה, ומחפש, ומחפש, אני הופך לרגיש יותר ויותר. פתאום הנהג שעובר מולי נתיב מבלי לאותת הוא סכנה לציבור, ורוכב האופניים שהחליט לרדת את הרחוב ממולי, בניגוד לכיוון התנועה של הכביש, הוא אויב שכל תכלית קיומו היא לעכב אותי בדרך לעוד חניה שמתפנה בדיוק עכשיו. (שלא לדבר על כל אותם נהגים שמוצאים לנכון להכנס לרחוב נגד כיוון התנועה רק כדי לזכות בחניה שבמקרה נמצאת שם).

אלוהים אדירים. עברה כמעט שעה, וחניה אין. הדלק הולך ואוזל ובקרוב אאלץ לקרוע את תחתית המכונית ולהניע את המכונית בכוח רגליי. אין ברירה ואני נוסע לתחנת דלק. בתחנת הדלק המשאבה מחליטה לעצור אחרי עשרה ליטרים, כאילו הטנק מלא. אני נאלץ לשכנע אותה שהטנק כל כך ריק שמכוניות אחרות התחילו להשאב לתוכו. לבסוף אני יוצא מהתחנה וחוזר לחיפוש.
סוף סיפור: 14:05, יש חניה. לא הכי קרובה. לא הכי רחוקה. אבל העיקר שיש.
אבל לא מדויק. זה לא סוף לסיפור. הגלגלים מסתובבים, המכוניות יוצאות ונכנסות, החניות מתפנות ונתפסות, הדלוזיות יחזרו והעצבים יתרופפו. אבל אף אחד, אף אחד לא יוכל לקחת ממני את תחושת השמחה ששוטפת אותי כשסוף סוף אני נכנס לחניה. לא הכי קרובה. לא הכי רחוקה. אבל העיקר שיש.

ביצה ותרנגולת
הקטע הזה יהיה קצר, אבל יש לי צורך לא מוסבר לשתף אתכם. אתמול בערב הלכתי לבאר כלשהוא בפלורנטין עם עוד חברים ואל השולחן הגיעה פלטת מטוגנים עמוסה לעייפה (מצטער אוהד, באמת). בין הצ'יפס, הקובות, הסיגרים והפסטלים (מה זה בכלל פסטלים?!?) היו גם פלאפלים. לקחתי אחד ונגסתי בו וראו איזה פלא! לפלאפל הזה היה בדיוק את הטעם שיש ל… ביסלי פלאפל!! לא יודע מה אתכם, אבל אותי זה הדהים.
עכשיו יאמרו המתחכמים: "נו חכם! זה לא שלפלאפל יש טעם של ביסלי פלאפל, זה שלביסלי פלאפל יש טעם של פלאפל!". אבל על זה אענה להם שהטענה איננה נכונה כלל ועיקר. לביסלי פלאפל אין טעם של פלאפל. בדיוק כמו שלקרטיב קולה אין טעם של קולה ושלבשר אדם אין טעם של עוף! לביסלי פלאפל יש טעם שאי אפשר להגדירו בשום צורה אחרת מלבד "טעם של ביסלי פלאפל". ולפלאפל אמיתי יש טעם שאי אפשר להגדירו בשום צורה מלבד "טעם של פלאפל". אבל, לפלאפל שאני אכלתי אתמול באותו באר שאת שמו לא אפרסם, לפלאפל הזה היה "טעם של ביסלי פלאפל".
סתם כי בא לי לספר.

ולסיום סיומת
למי שלא זוכר, אחת מהגדרות העצמי שלי בימים אלו היא 'רכז בפר"ח'. למי שלא יודע, פר"ח זה ארגון שעוסק בעזרה לילדים ונוער, בעיקר דרך פעילות של חניכה אישית (סטודנטים חונכים ילדים). למי שלא מבין על מה אני מדבר, שיקרא את הגליון השני של הלטאה. או שייכנס לאתר של פר"ח.
בכל מקרה, פר"ח מפעיל גם מרכזי העשרה בכל מיני ערים. מרכזים אלו נועדו למען החניכים והחונכים של פר"ח, שיהיה להם מקום לבוא אליו ולהנות מפעילויות מגוונות, חום ואהבה. בהרבה מהמרכזים חסר ציוד ואם יש לכם משהו, או שאתם מכירים מישהו שיש לו משהו, שאפשר לתרום (משחקים, ספרים, חומרי אומנות, שטיחים, וילונות, סדינים לבנים, פופים וכריות, מדפים, ארונות, לוחות שעם, ולמעשה לכל דבר בו ניתן לעשות שימוש במרכזים) תפנו אליי במייל ואני אדע לאן להפנות אתכם.
עשו זאת, ותזכו לנקודות זכות בעולם הבא!

אתה לא חושב זה חוצפה כן?
הרשו לי לנצל את הבמה הזו לפרסומת קטנה. לא שיוצא לי מזה משהו, אבל יוצא לחבר שלי, שזה מספיק טוב. יש לי חבר שקוראים לו תומר (אבל אני קורא לו אבא) והוא, מסכן, נדבק בחיידק הבמה. כשהשתחרר מהבמה אץ לו רץ לו והתקבל לסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים. למד למד, התאמן התאמן, עשה חיל וסיים ללמוד. בינתיים הוא שיחק בסרטים בינלאומיים ובפרסומות מצליחות. חוץ מזה הוא וכמה חברים מהסטודיו התחילו עוד בתקופת הלימודים להריץ מופע קומי ובו מערכונים שונים ומגוונים פרי עטם. הם הופיעו בכל רחבי הארץ (טוב נו, בירושלים ובתל אביב) ואז קיבלו הצעה שלא יכלו לסרב לה: תוכנית בטלוויזיה. שמחים וטובי לב הם צילמו פיילוט שנקנה על ידי טלעד. מה חבל היה להם כשהתברר שטלעד לא תמשיך להיות זכיינית של ערוץ 2 יותר.

אז למה אני מספר לכם את כל זה?
כי הם כן קיבלו את ההזדמנות אחרי הכל והם עולים היום לשידור בפעם הראשונה, בערוץ 10. היום (יום שישי) בשעה 19:30, בערוץ 10 – שעה מכובדת למדי. לתוכנית קוראים באבאגנוש. בתור אחד שהיה בחלק גדול מהצילומים לתוכנית, ומכיר את ההומור שלהם כבר כמה שנים, אני ממליץ בחום רב ובלהט יוקד לראות אותם. חצי שעה של הומור בריא לא הרגה אפאחד. נהפוכו. כדי שתדעו מה מחכה לכם, תלחצו כאן כדי לראות קטע מהתוכנית.
מה מוסר ההשכל? גם אם ההזדמנות שניתנה לך ירדה לטמיון, אל תאמר נואש (וגם לא גשש בלש).

If you're killed, you've lost a very important part of your life - Brooke Shields

ערב טוב ושבת שלום.
כפי ששמתם לב הלטאה מתמהמהת לאחרונה, כפי שטרחה לציין קוראת ותיקה אחת. ובכן, אין מה לעשות, ימים קשים עוברים על מערכת הלטאה, ישנן תקופות שפל ותקופות גאות, ישנן תקופות צהלה ותקופות לאות. ובין לבין החיים זורמים להם, ועוד שבוע נגמר, והלטאה מזדחלת, אך אל דאגה, כי יש חדש מחר.

ובכן, הנה אנחנו חוזרים, ובעצם רק אני, כי היום אין מוצא מפיו של רביב, אבל לא נורא, הוא ישוב ובגדול.
אז מבלי להכביר במלים, אנחנו מתחילים. להמשך…