פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

2005 בקבוקים על הקיר
בסופו של דבר אני חושש שלא יכלתי להמנע מסיכום כלשהוא של שנת 2005 שנגמרת בעוד מספר שעות. ניסיתי לחשוב על מה לסכם, על מה לכתוב, והמחשבות הביאו אותי תמיד לעולם המוזיקה. כשאני חושב על זה, אני מניח שהשנה הזו מבחינתי באמת מתאפיינת במהפך מוזיקלי קטן שעברתי בתוך עצמי. השינוי הזה גם יצר מאמר המיועד ללטאה ועוסק בהתפתחות הזו שלי. מאמר שנכנס להריון ממושך שקפא על שמריו. אני מביא את מה שנוצר ממאמר זה עד כה:

יום שישי, התשיעי לספטמבר 2005

"המילים האלו נכתבות כשאני יושב במעבדה באוניברסיטת תל אביב ומסתכל מחוץ לחלון על דקל אחד שמתנפנף ברוח. בהייה מחוץ לחלון היא עיסוק מתבקש אצל מישהו שכותב ואין לו מושג על מה. כאחד שהמוח שלו לא מסוגל לשתוק אז שירים שונים מתנגנים לי בראש. למשל, ברגע זה איכשהו מתנגנים במקביל "ברוש" (במקור של אריאל זילבר אך הקול בראשי הוא של אביתר בנאי) ו"אין מקום אחר" של משינה. כשאני חושב על זה אני מגיע למסקנה שמאז שהתחלתי ממש להקשיב למוזיקה, לא עבר רגע אחד (בשעות שהייתי ער) שבו לא התנגן לי שיר בראש. או שבאמת שמעתי מוזיקה, או שמשהו התנגן רק אצלי בראש. אבל הוא לא יכול להיות שקט. פעם בצבא עשיתי שמירות על הכביש ממול ישוב במרכז הארץ. שמונה שעות רצופות במוצב, באמצע היום, אי אפשר לשמוע רדיו, וכל מה שיש להסתכל עליו זה הכביש. הדרך שבה הצלחתי להעביר את השיממון הזה הייתה ניגון של כל שירי משינה, לפי סדר האלבומים ולפי סדר השירים בתוך האלבום. עושה רושם שהרבה מתאי העצב אצלי במוח מתעסקים בלזכור שירים. למוזיקה יש קצב. לפעמים הוא גבוה ולפעמים נמוך. גם ללב יש קצב, וגם הוא לפעמים גבוה ולפעמים נמוך, בטח שאצלי. אולי בגלל זה אני לא יכול שלא לשמוע מוזיקה בצורה זו או אחרת?
המפגש האמיתי הראשון שלי עם עולם המוזיקה היה כנראה כשהתחלתי ללמוד פסנתר. עוד כילד הייתי משחק עם הפסנתר שהיה בבית, זכר לימים המוזיקליים הקצרים של אחי הגדול. אני חושב שהייתי בכיתה ב' או ג' כשהתחלתי ללכת לשיעורי פסנתר אצל מורה שאת שמה אינני זוכר אך אני זוכר היטב את ביתה ברחוב ברכה-פולד בתל אביב. אני גם זוכר את השיעור הראשון שבו לימדה אותי מה זה אוקטבה בעזרת "שיר" שמשתמש רק בשני גבהים שונים של התו דו. המילים של השיר היו "כשהצבא צועד, האויב רועד". במבט לאחור, אני מופתע שהזקנה החביבה הזו לימדה אותי שיר מיליטנטי כזה בגילי הרך. שלוש שנים ניגנתי שם ובבית, בעיקר מוזיקה קלאסית. כמה גאה הייתי כשידעתי בעל פה לנגן את "For Elise" של בטהובן. אבל מאז ועד היום לא הייתי חובב מושבע של מוזיקה קלאסית, מלבד אותו מלחין חרש ומופלא. היא ניסתה להתאים את עצמה אליי וללמד אותי מספר תווים של הביטלס, אבל בתקופה הזו, כשהייתי כבר בכיתה ה' או ו', האוזניים שלו הופנו למקומות אחרים, רועשים יותר. גידלתי שיער, תקעתי עגיל בתנוכי השמאלי, והמוזיקה שליוותה אותי מאותו זמן הייתה מוזיקת רוק או רוק כבד, מבית היוצר של "מטאליקה", "Guns N Roses" ושות'. זוהי מוזיקה שמאופיינת בזמר צעקני, תופים מרעידים וכמובן כמובן, הרבה גיטרות חשמליות. וזו הסיבה ודאי שכל כך רציתי להפסיק לנגן פסנתר ולהתחיל לנגן גיטרה. הוריי ניסו לשכנע אותי אחרת (ואף טענו שאותם גיטריסטים שהערצתי למדו גם הם פסנתר) אך בעיוורון התעקשתי ואז ביום בהיר אחד, אבא שלי חזר הביתה עם גיטרה חשמלית ומגבר. איך שאני שמחתי. שנה למדתי בבית הספר למוזיקה שבחנות "כלי זמר" בדיזנגוף סנטר (בכלל, דיזנגוף סנטר הוא המקום שבו רכשתי את עיקר השכלתי המוזיקלית). ידעתי לעשות אקורדים לא מסובכים, ולפעמים נשארתי לשמוע את הכיתה של המתקדמים שניגנו שם סולואים מהירים שיכלתי רק לחלום עליהם. אבל עברה שנה והפסקתי לנגן. לא נרשמתי לעוד שנה באותו חוג גיטרה, והגיטרה נזנחה לביודעם, עברה לבן-דודי, ומאז נעלמו עקבותיה.

בתור ילד אני זוכר שהייתה לנו מערכת סטריאו, כשזה היה דבר חדש. היה בה רדיו, שני מקומות לקלטות, פטיפון והחידוש דאז, קומפקט דיסק. היתה לי קלטת של משינה (שלמעשה הייתה של אחי הגדול) וגם תקליט, והייתי שומע אותם אינספור פעמים. היו שם שני פמוטים דקים ששימשו אותי כמיקרופון. זה היה בערך כל מה ששמעתי באותה תקופה, תקליטים של משינה. יום אחד אבא שלי רצה לקנות לי מתנה ושאל אותי מי הזמר שאני הכי אוהב. אמרתי לו שאני אוהב להקה שקוראים לה משינה. לא להקה, תן לי שם של זמר, הוא אמר. אני התעקשתי וגם הוא, אז נתתי לו את השם של סולן הלהקה, יובל בנאי. יום-יומיים אחר כך קיבלתי ממנו במתנה קלטת של מאיר בנאי. אז נכון שהם בני-דודים, אבל בשבילי זה היה ממש לא מה שרציתי. יחד עם חבר הלכתי לחנות "דיסק סנטר" בדיזנגוף סנטר, שם החלפתי את הקלטת בקלטת של "Jive Bunny". אגב דיסק סנטר, החנות עוד קיימת (ליד קולנוע דיזנגוף בקומה התחתונה של הקניון) ולכל המעוניין אני ממליץ עליה בחום גדול. כמו שאבא שלי תאר אותה, היא "בזאר" של מוזיקה, ואפשר למצוא שם הרבה דברים. היא לא כמו "האוזן השלישית" שהחלפת מילה עם מוכריה גורמת לך להרגיש נחות כי אתה לא מכיר את האלבום האחרון של סיגור רוס. היא גם לא כמו "צליל" שמצליחה לגבות יותר כסף עבור אותו דיסק. בכל מקרה, כשיצאתי מהחנות עם "Jive Bunny" לא ממש ידעתי מה נכון לי, ובטח גם אתם לא כי מי יודע היום מה זה "Jive Bunny"? אז מדובר באלבום של מיקסים שונים לשירים שההורים שלי בטח פיזזו לקולותיהם בנעוריהם. שירים כמו "rock around the clock", "dream" ועוד. ככה למעשה נחשפתי למוזיקה אחרת בפעם הראשונה. מוזיקה באנגלית, מוזיקה ישנה, רוקנ'רול. אני ואותו חבר שהלך איתי לבחור את הקלטת התלהבנו והפצנו את הבשורה בכיתה. אני זוכר מסיבה על הגג אצלנו בבית כשרקדתי טוויסט עם טלי שנקמן, ה"חברה שלי" בכיתה ו'.
גם את החשיפה לעולם הג'אז אני חייב לאבא שלי. יום אחד היינו משום מה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, כשזו הייתה חדשה. הייתה שם חנות דיסקים בשם "סופר זאוס" (שפתחה עוד סניפים ולמיטב ידיעתי הספיקה להעלם מאז). הוא רכש את האלבום "Take Five" של "Dave Brubeck Quartet", אחד מאלבומי הג'אז המפורסמים ביותר. כשהקשבתי לו זו הייתה הפעם הראשונה שממש שמעתי ג'אז, או יותר נכון, שממש הקשבתי לזה. אהבתי מאוד את האלבום הזה והקשבתי לו הרבה, במיוחד לקטע שעל שמו נקרא האלבום "Take Five", יצירת ג'אז מפורסמת כל כך עד שאפשר למאוס בה, אבל אחרי כמה זמן להתאהב בה מחדש."

חזרה לימינו אנו. יום שבת, ה-31 לדצמבר 2005.
המאמר הנ"ל היה אמור להמשיך בסקירת התפתחות ההאזנה המוזיקלית שלי. אין לי כוונה לעשות זאת כעת בצורה מעמיקה, אלא רק לסקור קווים כלליים, וזה פחות או יותר מספיק, כי מדובר על שנות התיכון והצבא שבהן פחות או יותר אוזני נעצרה במקום.
המשכתי להאזין לג'אז ועד היום אני מכיר בעיקר את השמות הגדולים (ארמסטרונג ופיצג'רלד, הולידיי, בייסי ועוד). בכיתה ח' או ט' כתבתי עבודה על ג'אז במסגרת שיעור מוזיקה בבית הספר ודורית – מורתי האלמותית למוזיקה – התלהבה ממנה כל כך עד שנאלצתי להקריא אותה לפני כל הכיתה.
בכיתה י' האוזן שלי נפתחה לשני צלילים חדשים/ישנים. קניתי את אלבום הבכורה של כוורת, "סיפורי פוגי"; ובזכות אחי התחלתי להאזין לפינק פלויד
וכאן הדברים נעצרו.
סיימתי תיכון. עשיתי צבא. שמעתי תמיד אותו דבר. קצת ג'אז. קצת כוורת. הרבה פינק פלויד. בימי שבת תמיד את רצועת האולדיז של 88FM. פחות או יותר זהו.
בשלהי תקופת הצבא רכישה מקרית של כמה דיסקים צרובים (לראשונה ולאחרונה בחיי) פתחה אותי לעולם המוזיקה הישראלית. עברי לידר וברי סחרוף היו זמרים שהכרתי רק מלהיטי הרדיו שלהם באותה תקופה, ורכישת האלבומים האחרונים שלהם פתחה לי צוהר חדש שהוביל לרעב גדול שהוביל למסע רכישות וחקירה של עולם המוזיקה הישראלי (או יותר נכון ה"רוק" הישראלי). טרחתי להכיר כמה שיותר, וכמה שפחות מיינסטרים ומוכר, כמה שיותר עצמאי, יותר טוב.
וכאן הדברים נעצרו בשנית.
ההקדמה הזו התארכה מאוד והנה אני מגיע לשנת 2005. המאורע המכונן של אותה שנה, מבחינת הנושא שעל הפרק, הוא התגלית שלי של אותו אתר שהזכרתי כבר כל כך הרבה פעמים שבטח כבר נמאס לכם לשמוע על זה, השרת העיוור. לא זוכר איך, לא זוכר מתי. וזה ממש לא משנה. בכל מקרה, התחלתי לקרוא שם, והרבה. בכל יום כמעט התפרסמה לפחות ביקורת אחת ולרוב השתדלתי לקרוא כמה שאפשר. בכל פעם שנתקלתי שם באלבום ששמעתי אצתי רצתי להקשיב לו וכשממש אהבתי אז גם טרחתי לרכוש אותו. בשנה הזאת האוזן שלי נפתחה לצלילים חדשים והמון. זמרים והרכבים ממקומות שונים בעולם, צלילים שאני לא רגיל לשמוע בדרך כלל, ושמעתי כי טוב.
אז בקיצור, 2005 בשבילי היא שנה של מוזיקה. אני זוכר כמה תגליות מסוימות לטובה, ואותן אביא כעת, מבלי להכביר מילים.

די מספיק. 2005 נגמרת עוד מעט ויש לי עוד כמה דברים להספיק. מקווה שנהניתם. אני יודע שאני פה ושם כן. נתראה בשנה הבאה.

שלכם.

טרקבאק | רסיסי תגובות