פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

"סתיו ברחובות עכשיו, רוח ערב מפזר שלכת. ילדים באור שקיעה, מפרקים בחוף טירה, הקיץ תם…"
(אין עוד יום, גידי גוב)

להתלבש בשכבות, להריח את האויר הנקי, לאכול מרקים מהבילים מול הגשם שבחוץ, להתכרבל מתחת לשמיכה החמה עם או בלי שוקו רותח, לצאת מהבית בלי להזיע ובלי הצורך להתחמק מעדת זבובים… אני פשוט מאוהב בעונה הזו. אמנם נכון שאני משוחד כי נולדתי בסתיו, אבל מסתבר שגם העיר תל אביב שנולדה אי שם בתחילת הקיץ, אוהבת את העונה הזו. בבית נעים עכשיו, ובחוץ רוח וגשם. מהרדיו בוקע אחד האוספים המשובחים של שירי סתיו ששמעתי בשנים האחרונות. אני מסתכל על האירועים שתל אביב מתכננת לנו לשבועיים הקרובים, ואני פשוט לא יכול להפסיק לחייך.
הרשו לי להביא לכם מקצת מהדברים הללו. תשפטו אתם בעד או נגד הסתיו. להמשך…

”מוזיקה צריכה להיות מאיימת, מפחידה ויפהפייה בו זמנית. היא צריכה להיות כמו נפילה לאחור, על הישבן, מבלי לדעת אם לצחוק או לבכות.” – אמיליאנה טוריני.

אמיליאנה טוריני היא בת תערובת. חצי איסלנדית, חצי איטלקיה. היא נולדה, גדלה וחיה באיסלנד, ארץ משונה מבחינות רבות. מרחבים גדולים ושמש שזורחת ללא הפסקה מחד, ושוקעת מבלי לשוב חודשים ארוכים מאידך. וכך גם המוזיקה שלה, דואלית. מצד אחד קצבית ומשועשעת, מצד שני עמוקה, רצינית - מרגשת.

את אלבום הבכורה שלה (ולמעשה אותה) גיליתי לגמרי במקרה. חזרתי ערב אחד מהבסיס בו שירתתי, ובתל אביב, באוטובוס מהרכבת הביתה, שקעתי בכסא ובאוזניות המחוברות לרדיו על תדר 88FM. באותו רגע התחיל להתנגן שיר שצליליו גרמו לי לשקוע לתוכם. שיר במקצב איטי, כמעט נטול כלים. פעימות בס כפעימות הלב, אורגן שמלווה בעדינות את קולה של הזמרת ששרה:
”Bad things, Dead things, Sad things have to happen sometimes.” בעדינות רכה כל כך.
כשכבר שקעתי לתוך הכחול העמוק הזה נכנסו תופים שהגבירו את הקצב וגיטרות התחילו לנסר את האוזן ונתנו רקע לצליליים אלקטרוניים לא-ארציים, ואז… כינורות? כן. מגיע לשיא, ושוב שקט. כמו בהתחלה. אותם צלילים רגועים ומתמשכים. בעצם הם רגועים אבל לא מרגיעים. טורדים. דברים רעים. דברים מתים. דברים עצובים חייבים להתרחש לפעמים. להמשך…

תאוות הרצח עלתה בעמוד שדרתו כבועה המטפסת במעלה כוס משקה מוגז. הוא הרגיש כיצד דגדוג מוכר ומפחיד מרעיד את גבו. הוא שאף את אוויר הלילה השחור אל נחיריו והרגיש את הצינה מתפשטת בקנה נשמתו. הוא החזיק את האוויר בריאותיו כמעט דקה, מתענג על תחושת השקט והקיפאון של גופו ונכנס לתוך הצל שמילא כוך קטן בקיר מאחוריו. בעודו עומד שם הוא התבונן באנשים שהילכו ברחוב. חלקם בודדים. חלקם מחזיקים זה את ידה של זו. פה ושם הילכו חבורות של נערים או נערות, מהדסים על המדרכה ומנסים לחפש מתנה חדשה לעצמם.
הוא הדליק סיגריה ולקח לגימה ארוכה של עשן חמים. מהרהר ניגוד בין הצינה הלילית לבין המקל הלבן והבוער שהחזיק בין אצבעותיו. להמשך…

אני כותב את השורות האלו ביום שישי, אחרי הצהריים בתל אביב. לפני שעתיים הסתכלתי מהחלון והים היה בצבע אפור מתכתי קודר. השמיים כוסו עננים שחסמו את מרבית קרני השמש וטיפות של גשם נזלו על זגוגיות החלון. חיפשתי משהו לשמוע ואצבעותיי נשלחו בטבעיות לאלבום הבכורה של טל וייס שנקרא backcaTALog. לפני שנה פרסמתי עליו ביקורת באתר "השרת העיוור". אני חוזר ומפרסם אותה כאן בלטאה. ולו משום שברגע אחד בחיים, סתמי כמו הרגע שקדם לו והרגע שבא אחריו, המוזיקה של האלבום הזה התאימה בול לאווירה של אותו רגע. זה לא מה שנקרא "אלבום החורף המושלם". אבל הוא אלבום מצוין לסתיו. הוא אלבום שמשקף בדיוק את השעות האלו שבהן הים יכול להיות אפור מתכתי וקודר, השמש נחבאת בין העננים והרוח נושבת דרך העלים של הפסיפלורה על המרפסת ולפני שאתה מספיק להגיד "שמעון עומד באמצע הלילה", העננה מתפזרת וקרני שמש חמימות מכסות את החלון והצבע חוזר ללחייו הכחולות של הים ואתה חושב שניצן אחד על הפסיפלורות פקח את עיניו.
וחוזר חלילה. להמשך…

את השלט הבא מצאתי תוך שיטוט בערב יום כיפור ברחוב שינקין בתל אביב.
רק לי זה נראה מוזר?