בשנת 1939 מתכנסים נופשים רבים, כולם יהודים, בעיירת הנופש "באדנהיים" ומתארגנים לקראת פסטיבל אמנותי-מוזיקלי שנתי בהפקתו של האמרגן ד"ר פפנהיים. במהלך הימים שלפני הפסטיבל, כמו גם במהלך הפסטיבל עצמו, מתרחשים אירועים שונים שאנחנו בידיעתנו את ההסטוריה יודעים לפרש היטב אך אותם נופשים, באופטימיות מרגיזה, לא מבינים את המתרחש מול עיניהם ולהם עצמם – גם לא כאשר מסתיים הפסטיבל ולתחנת הרכבת מגיעים קרונות למשא בהמות ולא בני אדם. גם אז מתעקש הד"ר פפנהיים לומר ש"אם הקרונות כל כך מלוכלכים, הדרך בוודאי אינה ארוכה". להמשך…

אנשים שמכירים אותי יודעים שאני נורא אוהב טישרטים יפים. אתם יודעים, הטישרטים האלו שהם לא סתם בצבע חלק או עם הלוגו של פוקס, אלא כאלו שיש עליהם ציור או כיתוב חמודים, שנונים או משעשעים – ואם אפשר, אז הכל ביחד. בארץ יש לאחרונה התפתחות של הנושא הזה כמו שאפשר לראות בשוק המעצבים, בעיצובים של bubulu ועוד.

כן, אני יודע שזה נהיה טרנדי לאחרונה. לא, זה לא מזיז לי.

רוב האנשים שמכירים אותי לא מכירים את Threadless. מדובר בחנות מקוונת שמוקדשת בדיוק לזה: טישרטים מגניבים ויפים. והכל ברוח כיפית ומשועשת. יש להם באמת כמה עיצובים שאני נורא נורא אוהב ועכשיו הם גם בעיצומו של מבצע של 30 יום שבו המון המון חולצות ממש ממש יפות נמכרות בעשרה דולרים האחת – ואם תחשבו את זה לרגע, זה ממש שווה. מצד שני, אני עני מרוד אז אני לא אקנה כלום. אבל מותר לפנטז.

אז, בפעם הבאה שאתם מחפשים רעיון למתנה…

(הערה: בניגוד לתגובות מסוימות שקיבלתי, הכוונה פה איננה לקבץ נדבות. לא כתבתי בפעם הבאה שאתם מחפשים מתנה לי אלא באופן כללי. הרעיון פה הוא לחשוף אתכם למשהו שאני אוהב ויכול לעשות לכם טוב)

דוגמה לאחת החולצות – קליק על התמונה יקח אתכם רחוק

עוד דוגמה אחת מיני רבות

עכשיו תסלחו לי, אני הולך לרייר קצת על חולצות שלא אקנה.

כמובטח בפוסט הקודם, אני מתחיל לפנק אתכם במוזיקה שאאסוף מדי חודש לכדי אוסף שידגום את הצלילים שמנגנים את חיי. והנה היא הסנונית הראשונה.
אנשים שמכירים אותי יודעים שאני נורא אוהב מוזיקה ישראלית ולכן אולי יופתעו לראות את רשימת השירים ויגלו שכל השירים הם באנגלית ורובם של יוצרים שאינם ישראלים. ככה יצא. חוץ מזה, שמבחינתי מוזיקה ישראלית היא כל מוזיקה שנוצרה בארץ, ולאו דווקא בעברית – ואכן תמצאו כאן שירים של יוצרים ששרים באנגלית אך הם ממש משלנו.

לפני שאגיע לשירים עצמם, יש לי כמה מילים (וזה כנראה לא יקרה תמיד, אז תזרמו איתי הפעם). להמשך…

אני נורא אוהב לגלות מוזיקה חדשה. אני נורא אוהב לקלף את הניילון מעל דיסק חדש. אחד הרגעים הכי מיוחדים עבורי הוא השניות הראשונות של שיר חדש. של אלבום חדש.
ואחר כך, בשניות שמיד אחרי סיום השיר או האלבום, יש את המחשבות והרגשות שצפים בתגובה לכל מה ששמעתי.
זה לא קורה לי עם שום תחום אמנותי באותה עוצמה. אולי רק עם קולנוע, אך פחות.

לאחרונה הוספתי ללטאה אלמנט חדש מאוד מיוחד מבחינתי, נגן המוזיקה (אתם יודעים, זה שגורם למוזיקה שפתאום מלווה את הקריאה וגם גורם לכם לתהות אם זה הזמן ללכת לפסיכיאטר). הוא לא שם רק בשביל הכיף (גם זה, אבל לא רק). הנגן משמיע שירים לפי בחירה שלי ובעצם מהווה מדגם של פס הקול הדינאמי של חיי.
להמשך…

משהו שקרה לי היום אחר הצהריים והרגשתי צורך לחלוק עם העולם, כי עד כמה שזה נראה סתמי, זה לא רק סתמי.
נסעתי לי לתומי ברכב הביתה דרך הטיילת, כי התחשק לי לראות את הים. לקראת הדולפינריום פניתי שמאלה לרחוב דניאל ועמדתי ברמזור כדי לפנות שמאלה לרחוב הירקון. מימיני עמדה מונית חצי על המדרכה ומאחורי עמד טנדר שרצה להמשיך ישר. התקדמתי קצת קדימה כדי לאפשר לטנדר להשתחל ביני לבין המונית ולהתקדם לראש הצומת, בנתיב שלידי. ואז, כשהוא הגיע לידי, הנהג הסתכל עלי, חייך והנהן בראשו לאות תודה. אני שהייתי במצב רוח רגוע ונעים בגלל הים והמוזיקה (האלבום Back to Black של איימי ויינהאוס, למי שתוהה) הנהנתי בחזרה והמשכנו איש איש לדרכו.
אני לא יודע אם הסיפור הזה בסופו של דבר הוא עצוב (כי כל כך הופתעתי לקבל מחווה של אדיבות ותודה מנהג אחר) או שמח (כי יש תקווה). תשפטו בעצמכם.