פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

את התמונה הזו צילמתי לפני כמה ימים מתחת לבית בתל אביב.

אין כמו הומור תל אביבי על הבוקר

עוד שלוש דקות השבת נגמרת. לא כתבתי לטאה השבוע כי האמת היא שלא היה לי זמן, וגם לא היה לי רעיון. יש כל כך הרבה דברים לכתוב עליהם שאני כבר לא יודע מהם. או מאיפה להתחיל, אפילו לא זה. חוץ מזה שדברים קורים עכשיו בחיים ולמי יש זמן לשבת רגע לבד ולכתוב?
הלימודים התחילו לפני כמעט חודש (רק חודש?). אוניברסיטת תל אביב. תואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד. נשמע כבד. לא כבד, עדיין לא, אבל לא קל. עמוס, עכשיו עמוס. צריך למצוא ילדים לתרגל עליהם כל מיני דברים (לא, זה לא כמו שזה נשמע). צריך לכתוב דו"חות. צריך להציג רפרטים. בקיצור, צריך לעשות הרבה דברים. אני לא מאמין שיש לי זמן עכשיו בכלל לכתוב על זה שאני לא מאמין שיש לי זמן עכשיו בכלל לכתוב על זה.
ביום שישי האחרון העברתי מבחן אינטליגנציה לילד אחד בן כמעט אחת עשרה. זה לא היה לצורך אבחון האינטלקט שלו אלא לצורך הלמידה שלי. הייתה חוויה מעניינת להכנס אליהם הביתה. "אתה הסטודנט שבא לראיין את הילד שלי?", שאל האב. האם התעקשה שאני כן רוצה לשתות אפילו שאני אומר ההפך. והילד החמוד שהיו לו כל מיני שאלות לגבי המבחן. אבל הכי מעניין היה פשוט להיות שם, לצאת מהספרים, לצאת מהתיאוריה שאני לומד על המבחן ומכל מיני סימולציות הכנה בין הסטודנטים. אין כמו הדבר האמיתי. אין כמו להתיישב עם הילד בחדר שלו ולפתוח את חוברת המבחן ולהתחיל לשאול אותו שאלות ולראות איך הדברים קורים באמת. סתם, אני לא בטוח שאני מעביר לכם את החוויה שלי. זה כמו, נגיד, ללמוד נהיגה – לשבת ליד ההגה כשלידך המורה ששומר עליך ואז אחרי כמה זמן להכנס לרכב בפעם הראשונה לבד לבד ולנהוג.

בסוף השבוע האחרון גם בישלתי למישהי מיוחדת. אני לא אלאה אתכם בכל תהליך הבישול ולמה בישלתי כך ולא אחרת. מה שמעניין הוא הקינוח. בעיניי הוא החלק המוצלח באמת, במיוחד כי הוא נעשה כאילתור של הרגע האחרון. במקור תכננתי לעשות משהו אפוי אבל התנור הקפיץ את החשמל שוב ושוב. לא נורא, הרווחתי. יצא פשוט, אבל פשוט מעולה (כן כן, אין הנחתום, בלה בלה).
בגלל שכבר ביקשו ממני את המתכון, ובגלל שהוא באמת יצא טוב, ובגלל שאני חייב לכם משהו טוב על זה שלא כתבתי לכם כלום בסוף השבוע, הרי זה לפניכם.

אגסים ביין אדום

4 אגסים טעימים (אחרת מה הטעם)
1.5 כוס יין אדום יבש (לא לשכוח להשאיר קצת לשתות אחר כך)
1 כוס מים
1.5 עלי דפנה
1 כפית תמצית וניל (אלא אם אתם משקיענים ויש לכם מקלות וניל)
חצי מקל קינמון (או כפית קינמון טחון)
מקל ציפורן
2 כפות דבש

מרתיחים את הכל (חוץ מהאגסים כמובן) ומבשלים במשך כחמש דקות.
מוסיפים את האגסים ומבשלים אותם מכל הצדדים עד שהם מתרככים יפה יפה.
מוציאים את האגסים ומצמצים את הרוטב עד שהוא סירופי וטעים.
אם יש לכם גלידת וניל טובה להגיש ליד זה אז בכלל הרווחתם.

זהו, אחד הקינוחים המוצלחים ליום חורף גשום, או לערב קיצי חמים. או בכלל. מי צריך בכלל תירוץ כדי לאכול דבר כזה??

אוטובוס בוקר. דוחק וריאות קורסות.
נשכתי אגס. השפה התחתונה שלי מדממת.
התחלה של יום ארוך, מלא במבחנים קטנים קטנים.
ויופי. יופי נשי מזדמן.
מוכר וכל כך מפתיע
בכל פעם מחדש.
מבודד עצמו ומשתלב בסביבה הכעורה הזו.
יופי שייעלם מעיני בעוד עשר דקות בדיוק
מבלי לדעת כי אני יושב פה. רחוק קרוב
ונפעם לרגע חולף.
מבלי שתדע שעכשיו עליה אני כותב.

מצעד הגאווה בירושלים ממלא כותרות רבות בזמן האחרון וכמו שאני רואה מעסיק אנשים בעולם הבלוגים הישראלי. ולא בכדי. אני לא יודע כמה אני הולך לחדש כאן - אבל חשוב לי להשמיע את הקול הזה. זה מספיק חשוב לי בשביל לחרוג ממנהגי ולפרסם פוסט מיוחד באמצע השבוע (בכלל, היה שבוע לא קל).
להמשך…

אני מתנצל מראש על מצב-הרוח של הפוסט הזה.
זה מוזר לי לכתוב על מות אדם שאני ספק מכיר ספק לא מכיר. חברה טובה של הוריי נפטרה במוצאי שבת מסרטן מהיר כל כך שזה מפחיד. עוד לא הספקתי לומר יעקב אבולעפיה… וזהו.
משום מה, אני לא יכול שלא להרגיש סוג-של אובדן. אני אומר משום מה מכיוון שמצד אחד היא חברה טובה של הוריי וככזאת היא מכירה אותי אולי מגיל אפס. ובטוח שאני פגשתי אותה לא פעם. מצד שני, אני לא מרגיש כמי שמכיר אותה. קשה לי אפילו להזכר איך היא נראית.
אך כאמור, בכל זאת אני חש את האובדן. אולי אני משקף את התחושות של ההורים שלי שבטח מרגישים את זה באמת. או שאני סתם בהלם מהפתאומיות הלא כל כך פתאומית של הדברים. אני חושב שלא עברו חודשיים מאז שמעתי לראשונה על מחלתה ולפתע איננה.
להמשך…