אוטובוס בוקר. דוחק וריאות קורסות.
נשכתי אגס. השפה התחתונה שלי מדממת.
התחלה של יום ארוך, מלא במבחנים קטנים קטנים.
ויופי. יופי נשי מזדמן.
מוכר וכל כך מפתיע
בכל פעם מחדש.
מבודד עצמו ומשתלב בסביבה הכעורה הזו.
יופי שייעלם מעיני בעוד עשר דקות בדיוק
מבלי לדעת כי אני יושב פה. רחוק קרוב
ונפעם לרגע חולף.
מבלי שתדע שעכשיו עליה אני כותב.
לטאת האמבט
מקסים ומרגש
פשוט עושה לי עור ברווז כל פעם שאני קוראת את זה (ואני קוראת את זה הרבה…)