ספר חובה לקריאה. סקירה נאה של ערן. ממולצת גם הסקירה הבאה:
http://www.notes.co.il/ben-hateva/41902.asp

קראתי את הספר לפני מספר שנים.לזכותו של הספר יש לאמר שהוא קריא ומעניין.העלילה אכן אכזרית אך גם מותחת משום שמטבע הדברים התעוררה אצלי כקורא הסקרנות לדעת מה יעלה בסופה של ז'וסטין? האם אכן תגיע אל המנוחה והנחלה? האם אכן "ישתלם לה" בסופו של דבר לדבוק במידה הטובה?
הספר לא תמיד הצליח לזעזע אותי מכיוון שלמרות התיאורים המכניים המפורטים והקשים; רצף מקרי ה"ביש מזל" וקיצוניות הדמויות ה"רעות" הינו כה מוגזם עד שהספר הופך להיות יותר סוריאליסטי סרקסטי וקומי מאשר סיפור אימה.

יש בספר כדי ללמד על עולמו הפנימי המופרע של הכותב שלאחר הכל משמו נגזר מושג שאכן קיים בטבע האנושי. סאדיזם הינו הפרעה א-סוציאלית חריפה אך אלמנטים סאדיסטיים קיימים בכל אדם ולו ההומני והנאור ביותר.לדידי, ה"פילוסופיה" הגורסת שחוק הג'ונגל או "כל דאלים גבר" הינו מוצדק וראוי הינה א-סוציאלית במובן העמוק של המילה משום שחברה לא יכולה להתארגן על בסיס של עקרונות כאלה.אפילו הנאצים לא יכלו להרשות שגבר חזק יאנוס אישה חסרת ישע (בעיקר אם היא "ארית"). ניתן אם כן לראות בטיעוניו של דה-סאד הצעה לאנרכיזם או תירוץ אגוצנטרי מנוסח היטב.

לדעתי דה סד היה גאון והוא אינ שונה בהרבה מתפיסותיו של ניטשה באשר ליצר החייתי שמניע אותנו ומונע בו בזמן מתוך מגבלות התבונה. מרתק

שלום!
אני עלעלתי בעצמי בספר מתוך סקרנות לפני מספר שנים כשעבדתי בשבוע הספר. מספר דברים יש לי על זה:
אני חושבת שבאותה תקופה, העדר אמצעי בידור כמו שיש היום לחברה הגבוהה של אנשים שלא צריכים לעבוד מטריפה אנשים על דעתם עד שהם צריכים גירויים משמעותיים ביותר כדי להרגיש מסופקים. בנוסף, כל ההתייחסות לאושר ורדיפתו מדברת רק על אנשים מהמעמד הגבוה, כמו שנאמר שאם גילוי עריות היה חוקי היו האנשים העוסקים בכך מאושרים. אין צורך לציין שיהיו מספר אנשים לא מאושרים מהסידור הזה ושחייהם מן הסתם יהרסו. שלא נאמר יקטעו כמו הבת של הרופא. בנוסף, לדעתי האישית הפילוסופיה של המרקיז דה סאד היא לא ממש פילוסופיה רצינית ולדעתי הוא מנסה להצדיק את מעשיו הרעים ומה שהוביל לפופולריות של הספר הוא מה שהוביל אותי לקרוא אותו שזה הסקרנות לכל ההפקרויות שהולכות שם.
מהקצת קצת שאני יודעת על פילוסופיה, אני חושבת שהתורה הזו שלו מבוססת על ניטשה שטען שהאדם הוא ייצרי ויש לתת ביטוי ליצר הזה על מנת להיות מאושרים, אך אין לדעת מה יקרה אם נשחרר את היצר שלנו ונחייה כמו שהטבע שלנו מורה, לטוב ולרע. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, בה נהרגו מיליונים רבים בתעלות חסרות טעם התחילו המוני אנשים לתהות על קנקנו של ה"צדק" והתפתח זרם הסוריאליזם שכותרתו היתה לתת לטבע האדם האמיתי, זה שבתת מודע ובחלומות וכו'להתבטא שכן אין אמת אובייקטיבית. (כמובן שכולנו מכירים את יצירותיו של סלוודור דאלי שהן כמו חלום – שלפי הזרם הזה מבטא יותר את האמת מכל דבר אחר). אחרי מלחמת העולם השנייה אנשים באמת חטפו את הג'ננה והתפתח זרם האקצסטנציאליזם שבו אין חוקים, אין אלוהים, אין כלום, ובעיקר אין נחמה על כך שצריך לעבור את כל השיט לבד בעולם, בלי שום משמעות נשגבת או גורל. אבל מה שכן כל אחד יכול להכניס משמעות לחייו לפי איך שהוא רואה את העולם, ומהות האדם מוגדרת לפי המעשים שלו בכל רגע ורגע, בדגש על "בחירה". גם להיכנע לתכתיבים (חברים, הורים, דת) זו בחירה. כלומר – כל פעם שאנס בא לאנוס יש לו בחירה והוא לא יכול להשען על העבר בנוחיות ולהגיד "זה האופי שלי, אני אנס" כי כל הזמן יש לו בחירה. יצירה שמתארת את הזרם הזה היא "מחכים לגודו" שהיא גם צרפתית, שבו שתי זונות (נראה לי) מחכות ל"גודו" ולא ברור מי זה בכלל אבל יש תחושה כללית שכשהוא יבוא הוא יגיד להן מה לעשות ויהיה יותר ברור ובסדר. במהלך זה שהן מחכות הן מדברות על ציצים, אוכל ושאר שטויות וצרות של עולמינו. בסוף גודו לא מגיע בכלל, מה שמותיר את הקהל עם אותו מתח שנוצר אצל הדמויות. בעצם – כל הקשקושים היומיומיים שלהן במהלך ההצגה הן בעצם החיים, ואין גורם חיצוני (הגודו הזה) שיכול לבוא ולגלות להן משהו חדש או לתת להן משמעות ומטרות חיצוניות. יאללה, מספיק עם הקשקושים (שלי, לא אתה) לאן כל זה מוביל בכלל? מה אני רוצה? – סרבס יו רייט שרק עכשיו אתה שולח לי את הלטאה שאתה צריך לקרוא את כל זה.

אמבט שמח!

צודק לגמרי. הוספתי את הפרטים בראשית הסקירה (אם כי ההוצאה והמתרגם מוזכרים גם בסוף, מה שמוכיח שבאמת לא קראת עד הסוף ) – אבל אכן מן הראוי לציין זאת בהתחלה.
ומזל טוב על היותך ראשון למגיבים

קראתי רק חלק, כי אני חייב לזוז וזמני קצר, אבל זה מרתק!

אגב, אם כבר סקירת ספר, מן הראוי לציין הוצאה, שנת הוצאה ומתרגם.
אם זה של בבל, אגב, הם ישמחו לשמוע וללנקק אליך באתר שלהם.