פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

(רציתי לשתף)

יש משהו חדש באוויר.
קמתי היום בבוקר והרחתי את זה.
(יש שיגידו שזה טפשי להתלהב כשיורד גשם באמצע דצמבר, אבל זה בכלל לא זה. יש באוויר שלי משהו חדש והניחוח של העיר אחרי הגשם הזכיר לי את זה).
האמת היא? זה לא כל-כך חדש. פשוט עד עכשיו לא כתבתי על זה כאן. ואני לא יודע אם זה מסוג הדברים שאני נוטה לכתוב עליהם כאן. אבל הפעם התחשק לי.

קוראים לה אפרת.
(מעניין, מאז שהלטאה עברה למשכנה האינטרנטי החדש אני כבר לא יודע במדויק מי קורא אותה, כך שאני מסוגל עכשיו לתהות באמת מי מהקוראים שלי מכיר את אפרת בכלל. לא שזה כזה משנה).

יש משהו חדש באוויר.
(התרגשות).
אני מתאר לעצמי שאני לא צריך לספר לכם איך זה מרגיש, אתם יודעים, להתאהב.
מצד שני, אני לא צריך לספר לכם הרבה דברים שאני כן מספר - הרי בשביל זה אני כאן ואתם גם, לא?
ועם זאת, אני מרגיש שבא לי מצד אחד לנסות ולתאר את
הפרפרים בבטן
ההתלהבות מלראות אותה שוב
העניין שמתעורר בי בכל פעם מחדש (כמו שנאמר: "רק יותר ויותר מתמגנט")
התגליות הקטנות
ההשפעה המדהימה שלה עלי
דפיקות הלב שיש בי בעודי כותב מילים אלו
איך שאני יושב בתצפית בכיתה מסוימת וחושב רק עליה ולפתע עיני מתמלאות דמעות שאני מתאמץ להסתיר מהילדים

אבל מה מזה באמת יכול לעבור במילים פשוטות שכאלו?

זה מאותם רגעים שבהם אני מצטער שאינני משורר. איש של שירה היה יודע לזקק את הרגשות למילים הרבה יותר טוב ממני. כי אלו רגשות שלא נזקקים באמת למילים, הם צריכים להחוות ולא להאמר. Show, don't tell - לימדו אותי בסדנת פרוזה פעם. משוררים יודעים לקחת את המילים המעטות הדרושות כדי בכל זאת לומר אך לא לעקר את הרגש מהחוויה.
לא רוצה לתאר לכם מה אני מרגיש.
רוצה שתרגישו זאת בעצמכם.

אם יורשה לי לצטט שיר אחד שמצאתי לפני כמה שנים באתר "במה חדשה" ושמרתי מאז:

ומצאתי בך גם אהבה / סתם 1
מצאתי בך את החומר ממנו קורצו נסיכות.
רגש, עדינות, הבנה, חוכמה, שנינות.
עצבות, שבאה עמוק מבפנים, מהבטן, מהחזה.
מצאתי בך את החומר ממנו נולדו ממלכות.
זעם, כעס, ריתחה, רשף, רעמים וברקים. עקשנות.
מצאתי בך את החומר ממנו חצי עולם נוצר, לו צלח בידו.
נשיות, אצילות, זקיפות קומה, צעקה, סטירה וליטוף.
מצאתי בך את החומר שהאלכימאים עדיין מחפשים.
הראשוני, הטהור, הבלתי מושג, הצלול כפנינה, כדימעה.
מצאתי בך את עצמי. נאחז. נלפת. כסירת הצלה בסער.
מצאתי בך את האנוש שאהבתי, החומר ממנו קורץ האדם. שרציתי.
ולשד נפשך ינקתי ואחיה.

ויש מילים יפות מאלו לתאר את זה?

לפעמים אני נדמה לעצמי כילד המתבונן בפליאה במחזה מרהיב. נאלם דום ומנסה לשמר את הרגע שלא ייגמר. ואם יורשה לי להיות מעט אקטואלי ולצטט את עלי מוהר:

והכל פתאום אחר
מסוער יותר
מהיר יותר
יפה יותר
אחר.

דרך העיניים שלך אני מצליח (סוף סוף) לראות את עצמי לטוב ולרע. וכל מבט שכזה וכל תגובה גורמים לי לרצות להשתנות. הרצון הראשוני הוא להשתנות למענך - אך אני יודע שבבסיס יש בי את הרצון לעשות את השינוי גם למעני.
אולי מפה נובע הכוח של התקשורת בחיי. לבד, למה לי להתאמץ? המוטיבציה הפנימית שלי אולי לא מספקת. אבל ביחד? זה כבר סיפור אחר.

ואני שצריך לסיים עכשיו רק אומר לעצמי בשקט, תפסיק לחשוב את הדברים. אל תסחרר.
תדבר.

טרקבאק | רסיסי תגובות