05 נוב' 2006
גאווה על שום מה?
פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!
מצעד הגאווה בירושלים ממלא כותרות רבות בזמן האחרון וכמו שאני רואה מעסיק אנשים בעולם הבלוגים הישראלי. ולא בכדי. אני לא יודע כמה אני הולך לחדש כאן - אבל חשוב לי להשמיע את הקול הזה. זה מספיק חשוב לי בשביל לחרוג ממנהגי ולפרסם פוסט מיוחד באמצע השבוע (בכלל, היה שבוע לא קל).
העמדה הראשונית שלי לעניין הייתה "בשביל מה צריך את זה עכשיו?". העמדה הראשונית שלי אמרה שזו אמנם זכותם המבורכת והלגיטימית של חברי הקהילה ההומו-לסבית להפגין את נוכחותם ואת תביעתם לשוויון זכויות אולם זה יוצר כל כך הרבה הדים שליליים מצד קבוצות דתיות עד שהשתכנעתי שזה לא הזמן וזה לא המקום. זה פשוט לא שווה לקיים את המצעד הזה עכשיו, בירושלים, אם מישהו יפגע. והתסריט הזה הוא אפשרי, שהרי אנחנו יודעים שבשנה שעברה נדקר אחד הצועדים. זה בקלות היה יכול להגמר במוות.
אבל מצד שני, הפעם הרעש גדול יותר. ההתעקשות של שני הצדדים גדולה יותר - במיוחד שומעים את הקולות הדתיים שקוראים ואף מבצעים מעשים אלימים. זה לא חדש. הקבוצה הזו - כמו רבות אחרות - למדה שבמדינה כמו שלנו אתה צריך לעשות מספיק בלגן ושרירים כדי לקבל מה שאתה רוצה. הפעם היחידה שזה לא עבד הייתה אולי בהתנתקות. אבל עכשיו? עכשיו הם יעשו את ההתפרעויות שלהם ויצעקו חמס עד אשר המשטרה תמליץ - שוב - על ביטול המצעד.
אז מה קיבלנו? קיבלנו מיעוט שכופה את דעתו באמצעים אלימים על השלטונות ומונע את זכותו של מיעוט אחר להתארגנות. אם זהו איננו כרסום ביסודות הדמוקרטיה, אני לא יודע מה כן.
בסופו של דבר המשטרה אכן התקפלה והחליטה להמליץ על ביטול המצעד. אולי לשמחתי קם היועץ המשפטי לממשלה - שבזכרון ההסטורי הקצרצר שלי אני לא מצליח להזכר מי מקודמיו היה כה פעיל וחסר פשרות - ומודיע למשטרה: "צריך להחליט - או שנכנעים לאיומים או שמתמודדים… להכנע לאיומים באופן גורף זה איום על הדמוקרטיה ולכן לא מתקבל על הדעת לא לקיים את המצעד". יפה אמר, כן ירבו.
התחושה שלי עכשיו היא שלא צריך לבטל את המצעד ולא בשביל הקהילה ההומו-לסבית אלא בשביל האזרחים במדינה. המצב שנוצר פה מדגים את יכולתם של מיעוטים קיצוניים להשפיע על חייהם של אחרים ולהשליט את רצונותיהם על הכלל בעזרת אלימות לשמה. יש לי חברים שלא מסוגלים להתחבר למצעד הזה בגלל הרתיעה מהתיוג ההומו-לסבי. אבל חברים, כבר לא מדובר פה על זכותו של אדם להעדפה מינית כזו או אחרת. מדובר פה על זכותו של אדם מכל גזע, דת ומין לחיות את חייו בכבוד לעצמו ולזולתו. מדובר פה על הזכות שלי להיות מי שאני ולאפשר לאחרים להיות מי שהם. מבחינתי האישית, ואני לא היחיד, המצעד הזה כבר לא מייצג את המאבק ההומו-לסבי, אלא את המאבק הליברלי, הנאור, המקשיב. כאמור, אני לא היחיד - המצעד כבר זכה לשם מחודש: מצעד הגאווה והסובלנות…..
מה שמביא אותי לשאלה מהכותרת. גאווה על שום מה? על שום שאני חלק ממדינה שאיכשהו עודנה דמוקרטית, על שום העתיד שאני מאמין שיש לה, על שום הערכים שאני מאמין בהם ושעל יסודם המדינה הזו קמה.
יש ערך למצעד הזה - גם אם הוא יתקיים במתכונת של הפנינג מצומצם. יש ערך להגעה לירושלים ביום שישי הקרוב, ה-10 בנובמבר (נכון למה שאני יודע כרגע ההתכנסות ב-11:00 בגן הפעמון אבל הדברים משתנים. אפשר לעקוב אחר ההתפתחויות באתר של הבית הפתוח).
אני רק מקווה שאני לא אשתפן בסופו של דבר.
פוסטים קשורים:
מבחינתי, חשיבות המצעד לא נגמרת רק בזה שצריך להתנגד למיעוט שכופה דעתו על הרוב ועוד עושה זאת באמצעות אלימות. מבחינתי, המצעד הזה חשוב למה שמוגדר בתור "גבולות הטעם הטוב". ישנם חילונים רבים, המגדירים עצמם כנאורים וליברליים שטוענים שלא צריך לקיים מצעדי גאווה כאלה בבירה, אם זה מעורר כ"כ הרבה התנגדות. שזה מיותר. שזו סתם פרובוקציה. אך אין כך הדבר, לפחות בעיני. גבולות הטעם הטוב הם כרטיס שנשלף לא פעם כשמישהו רוצה לחרוג מנורמה חברתית או מכלל לא כתוב אחר, ולפעמים לחרוג גם מנורמה שעוגנה בחוק ושפוגעת בו כיצור אנושי, כבן אדם בעל זכויות בסיסיות מהותיות. "הטעם הטוב" הוא מה שמנהל את חיינו במישורים הכי אינטימיים (רק לסבר את העין: כמה פעמים אנו מתלבטים מה ללבוש לאירוע כי אנו לא יודעים אם מה שבאמת בא לנו ללבוש יחשב כטעם טוב, כראוי להגיע איתו לאירוע? ואז מוותרים על מה שרצינו כדי להתיישר עם איזה קו דמיוני אך ממשי?). אם מישהו רוצה להפגין את אהבתו בציבור לבן זוגו או לחיות איתו בפומבי, בלי צנזורה עצמית, מדינת ישראל בשנת 2006 אינה עדיין המקום לעשות זאת (לפחות לא מחוץ לתל-אביב, שבלשון המעטה לא מייצגת את ישראל כולה). זה פוגע ברגשות קהלים שונים, זה חורג מגבולות הטעם הטוב,כאילו של"קהל הלסבי-הומו-דו מיני" אין רגשות משל עצמו וזכויות אדם בסיסיות. לא תמיד צריך חוק שיגדיר מה מותר ומה אסור. מספיק להפנים את הטעם הטוב והוא הופך לשוטר פנימי, לצנזורה עצמית, שגורם לאינדיבידואלים רבים לחיות כחברה תחת משטר דמוקרטי (שממהותו לא משתמש ולא יכול להשתמש באמצעי כפייה גלויים ונוקשים).
נשאלת השאלה מה או מי מגדיר את הגבולות של אותו טעם טוב
זה ברור מאליו. זו שאלה טריוויאלית. כנראה שלא הבנתי בדיוק למה כוונתך.
אני מסכים עם מה שאת אומרת. השאלה היא מה או מי מגדיר מהו טעם טוב. זה עניין אינדיבידואלי.
עכשיו הבנתי. אז הרשה לי לחלוק עליך. אנשים חיים בחברה, ולא כל הבחירות שלהם נעשות מטעמים אינדיבידואליסטיים טהורים. אפילו בינו לבין עצמו, לא תמיד ברור לאדם לגמרי מה היו הדברים שהניעו אותו לעשות, להחליט, להאמין ב- ולחשוב משהו. אנו תוצר של סביבה, אנו יצורים חברתיים. ככאלה התנהגותנו, מחשבותינו, אמונותינו וכו' מושפעות מהסביבה. דרגת ההשפעה אמנם עשויה להשתנות מאדם לאדם, אך היא בוודאי אינה אפסית. (אלא אם מדובר באוטיסט גמור, וגם אז קשה לדעת האם הוא באמת סוג של "אני שחושב את עצמו" ולא מושפע מהחוץ בכלל. אני קצת מתחכמת בביטוי הזה "אני שחושב את עצמו", משום שזה ביטוי ששמור לרוב לדיון באלוהים, ומסיבה טובה; רק היא/הוא, אם יש דבר כזה בכלל, עשוי איכשהו להיות כזה שלא מושפע מהסביבה).
אינני טוען שהבחירות הן אינדיבידואליות טהורות. לאור תחום הלימודים שלי אני הראשון לטעון ההפך. את צודקת לחלוטין שאנו תוצר (גם) של החברה וכל הסכמות שלנו מושפעות מהאינטרקציות האלו. גם אם יש אלוהים, הוא בטח מושפע מהסביבה שלו. אבל אני חוזר לשאלת מהו הטעם הטוב לפי הטענה (הנכונה) שלך שהוא מכתיב את חיינו גם במישורים האינטימיים ביותר. כאן אני שואל מי מכתיב לכל אחד את הטעם הטוב, ובעצם אני מנסה לומר שהטעם הטוב שלי שונה מהטעם הטוב שלך, ויותר מזה, הטעם הטוב של אותה קבוצת אוכלוסייה שאני משויך אליה (לדוגמה, תל אביביים חילונים בשנות העשרים לחייהם) שונה מהטעם הטוב של קבוצות אחרות. אז מי מנצח?