פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

There is no dark side of the moon really. Matter of fact it’s all dark - Pink Floyd, Dark side of the Moon

וואו.
וואו.
ושוב, וואו.

איזה כיף שהיה לי בהופעה של רוג'ר ווטרס. ממש. כיף.
וואו.

טוב, התלהבתי מדי?

אז ככה הוא סיפור המעשה.
הגענו למתחם ההופעה בשעה שבע. בכריזה הכריזו שיש הפתעה – להקת משינה עולה לחמם קצת את הקהל. הם באמת עלו, ושרו שני שירים בלבד, בגרסה אקוסטית: "למה לי פוליטיקה עכשיו?" – בחירה מעניינת בהתחשב בהצהרה הסופר-פוליטית של מיקום המופע (נווה שלום?) ומופעי החימום האחרים (מיכה שטרית עם ג'ורג' וסאלם ודיוויד ברוזה עם איברהים עיד), ולאחר מכן בקונטרסט משעשע לשיר הראשון ששרו, הם הגישו ביצוע ל"אני ואתה נשנה את העולם". בינתיים הסתובבנו, אני וידידה טובה בשם מאיה, ליד השערים וחיכינו לעוד חברים שייכנסו. במיוחד נהנתי לעמוד כחמש עשרה דקות בתור לקנות אבטיחבולגרית בשביל לגלות שאיפה שכתוב בתפריט אבטיחבולגרית, הכוונה היא ש"לא אצלנו זה אבטיח, זה שם מאחורה בצד".
האחרים הגיעו והתחלנו להכנס לתוך ההמון. אנשים רבים היו שם, אומרים לי שחמישים אלף. הרבה אנשים ישבו על שמיכות, חלקם על כסאות נוח. כולם מגילאים שונים. היו נערים ונערות שהגיעו עם אבאמא שבטח זכו לראות את הפינק פלויד מופיעים לפני הפירוק. היו זוגות מבוגרים רבים. היו בני נוער שנולדו אחרי נפילת החומה בברלין. היה אפילו ילד בן 10 שישב על כתפי אביו במשך רוב ההופעה ועל פניו ארשת התלהבות שמחה שעוד חקוקה בי.
ההופעה שהייתה אמורה להתחיל בתשע נדחתה קצת, בגלל הפקקים. מי שעלה על הבמה להודיע על כך אמר ש"האמן הסכים לדחות מעט את המופע…". ה"אמן". לא "רוג'ר ווטרס", ה"אמן" – למען יאמר את השם המפורש. בכלל, כמו שציינה מאיה בעוד היא ואני צועדים ממקום חניית האוטובוס אל המופע דרך שדות חומוס – יחד עם עוד המון אנשים – הייתה תחושה של עלייה לרגל. הגענו אל בית המקדש. אנו הולכים לעמוד בצל השכינה.
בשעה כזו או אחרת הוא עלה על הבמה. כמובן שקודם כל עלו הנגנים (המצוינים. יש לומר שהם אלו שמחזיקים את ההופעה הזו, לא הוא). ואז הוא עלה לקול תשואות של חמישים אלף זוגות ידיים. אמר "שלום", שאל אם אנחנו מוכנים להתחיל (כמובן שהיינו, אנחנו עומדים ומחכים לך כבר לפחות שעתיים טמבל) ו…1…2…3… זיקוקים!!
המופע התחיל בקולות וצילצולים של דיסטורשיין עם השיר “In the flesh?” כשברקע על המסך שמעל הלהקה מתנוססים שני הפטישים הקלגסיים מ"החומה".
אחרי הפתיחה הזו כנראה שווטרס כבר התעייף (נו בסדר, בכל זאת הוא בן שישים ושלוש) והתיישב עם גיטרה אקוסטית לשיר את השיר “Mother” (גם הוא מ"החומה"). על המסכים הגדולים שליוו את המופע לטובת כל מי שלא הצליח לראות את הבמה כמו שצריך (כחמישים אלף איש) היה אפשר לראות איך הוא מנענע את ראשו לשלילה לאחר השורה “Mother should I trust the government?"

אין ספק, זו הפקה מושקעת, מאוד. הבמה ענקית. מאחורי הנגנים יש שורת מנורות שהוסיפה אפקטים מרשימים. למשל, בשיר “Set the controls for the heart of the sun” המנורות בערו בכתום-אדום וככל שהתקדם השיר, כך השמש שבמנורות גדלה וגדלה וגדלה… ובשיר “Bring the boys back home” (ואי אפשר לומר שהיום, 27 שנה לאחר שיצא באלבום "החומה", הוא לא רלוונטי, בטח שלא עבור בריטי פציפיסט כמו ווטרס) המילים פשוט רצו מאחור על המנורות האלו, למען יראו וייראו.
מעל המנורות האלו היה מסך ענק שברוב השירים הוקרנו עליו תמונות או סרטים שליוו את השירים. לפעמים זה הרגיש כמעט כמו להסתכל בקליפ. דוגמה יפה היא השיר “The Fletcher Memorial Home” – זהו שיר על מעין בית אבות לרודנים (ובשיר מוזכרים חברים כמו רייגן, תאצ'ר, מק'ארתי ואפילו בגין). את השיר ליוו תמונות של בית אבות אפלולי ומבודד, שם הרודנים לשעבר יושבים גלמודים, מסתכלים זה על זה דרך טלוויזיות. על הקירות מתנוססים דיוקנותיהם וביניהים גם אלו אל אוסאמה בן לאדן וג'ורג' בוש הבן (שזכה לתשואות מהקהל הישראלי).

אחד החלקים שהכי אהבתי בהופעה התחיל עם “Shine on you Crazy Diamond” מהאלבום הכל כך מצוין “Wish you were here”. השיר, והאלבום בכלל, נכתב לסיד בארט, ממקימי הפינק פלויד שדי בתחילת הקריירה עזב עקב מחלה נפשית (כנראה עקב שימוש בסמים). זהו אחד השירים שאני הכי אוהב של הפינק פלויד. הפתיחה הארוכה שלו (כשמונה דקות, אם אני זוכר נכון) אמנם קוצצה בהופעה, וחבל, כי יש שם את אחד מתפקידי הגיטרה הכי נקיים ויפים שאני מכיר – ולמרות שהגיטריסט במופע לא היה דיוויד גילמור (הגיטריסט המקורי של הפינק פלויד), אני משוכנע שהוא היה עושה את זה כמו שצריך, כמו שהוא עשה את שאר ההופעה. כל המוזיקה הנפלאה הזו לוותה בתמונות של גלקסיות רחוקות. קצת אחר כך ווטרס התיישב שוב עם האקוסטית לביצוע השיר שכבר הפך לקלאסיקת קיטש, “Wish you were here”, כשעל המסך ברקע תמונותיו של סיד בארט.

בסוף החלק הראשון של המופע הכריז ווטרס שהם ירדו לכמה דקות הפסקה ויחזרו לביצוע מלא של האלבום "The Dark side of the Moon", אחד האלבומים הכי גדולים שלהם (ובכלל). אמר וקיים. הלהקה חזרה ונתנה ביצוע מלא של כל האלבום מתחילתו ועד סופו, בנאמנות גדולה למקור. אין לי אפילו מילים לתאר את זה. צריך פשוט לקחת את האלבום, להקשיב לו ולדמיין שאתם נמצאים במרכז מסה ענקית של אנשים, בהופעה חיה, כאשר הסאונד החי הוא בסראונד (השעונים המעוררים בתחילת השיר “Time” מתנדנדים מסביב במרחב.

לאחר סיום הביצוע של האלבום המלא הם ירדו וחזרו מיד להדרן עוצמתי במיוחד שבו בוצע אולי השיר הכי מפורסם של הפינק פלויד, בטח אם אתם תיכוניסטים שמתכננים מה לשיר בטקס הסיום בבית הספר, “Another brick in the wall part 2”, עם השורה הכל כך מפורסמת “We don’t need no education, we don’t need no thought control” (שאת חלקה השני ווטרס טרח לכתוב בגרפיטי על החומה במזרח ירושלים).
לסיום הוא כמובן ביצע את השיר “Comfortably Numb” (משהו שקרה גם לכפות הרגליים של עבדכם הנאמן), כאשר בפזמון שתי להבות אש ענקיות עולות אל השמיימה (אם כי הנביא ווטרס לא עלה איתן) והרגשתי את חומן הולם על פניי, למרות המרחק שלי מהבמה (ונותר לי רק לרחם על עומדי השורות הראשונות שוודאי איבדו את גבותיהם במערכה).

די, נגמרה ההופעה. היה כיף, וכיף שהיה. חבל רק שהיה כזה בלגן לחזור הביתה. נחכה לפעם הבאה שהוא יבוא להופיע. ונחכה שדיוויד גילמור יואיל בטובו להגיע גם. ובטח שנחכה לאיחוד של השניים האלה שיביא לנו לפה הופעה של הפינק פלויד עצמם, לא רק פליטים.

לסיכום, הפינק פלויד אולי לא הופיעו על החומה בירושלים, אבל רוג'ר ווטרס הופיע, וקשקש על החומה בירושלים.

וכיוון שכאמור, תמונות שוות יותר מאלף מילים (מעניין אם משלמים עליהן בהתאם)…

בדמי ימיה
טרם ירידת גליון זה של לטאת האמבט לדפוס גיליתי שנפטרה הצבה הזקנה בעולם. הארייט, שכנראה התגלתה על ידי צ'ארלס דארווין (!) נפטרה בגיל 176.

השם ייקום דמה.

מספר מילים לסיום. מחר, יום ראשון ה-25 ליוני, יבשרו האוניברסיטאות בישראל לכל מי שנרשם ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה לשנת תשס"ז את החלטותיהן.
תחזיקו לי אצבעות.

תודה.

טרקבאק | רסיסי תגובות