כשפתחתי את הבית החדש של הלטאה, כאן באתר, פתחתי עם הפוסט הזה שעסק בספר "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" מאת המרקיז דה סאד. היום אני חוזר לאותו נושא - ספרים - עם שני ספרים שקראתי לאחרונה לאחר תקופת יובש ארוכה מדי שבה לא קראתי ולו ספר אחד. עצוב, אבל הלימודים מכריחים אותי להקדיש את זמן הקריאה שלי לטקסטים מקצועיים שהם אמנם מעניינים, אך לא מספקים את הצורך הבסיסי שלי בקריאה של ספר טוב. ואני מאמין שזה גם משפיע על הכתיבה כי כשאני קורא פחות, אני גם כותב הרבה פחות.
לשמחתי, בחודש האחרון סיימתי לקרוא שני ספרים והרי לפניכם ההתרשמויות שלי. זוהי לא רשימה אנליטית כמו זו של "ז'וסטין", אלא התרשמות שלי לטוב ולרע משני ספרים שנחו לצד מיטתי לאחרונה. ועכשיו, אתן לכם לקרוא ואלך למדף למצוא לי ספר חדש.
שבת שלום. להמשך…
פעם הייתי בצבא. בהתחלה הייתי לוחם, אחר כך במז"י. שם גיליתי שדרך מצויינת להעביר את הזמן בין שמונה לחמש וחצי היא להתכתב עם אנשים במייל הצה"לי. אנשים שהיו לפעמים במשרד ממש מעבר לקיר ולפעמים שלוש דקות הליכה מהמשרד שלך. וכשהאנשים שמשרתים איתך שרוטים בדיוק כמוך, זה מגיע לרמות של מיילים הזויים ומשעשעים. אין ספק שלולא זה - הצבא שלי היה משמים יותר.
עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה. סתם.
עת השתחררתי הדפסתי (כן כן) את רוב המיילים ששמרתי במרוצת החודשים. אלו היו המיילים המוצלחים, אלו שהצחיקו אותי יותר מכל. והם שמורים היום בקלסר קטן ומלא נוסטלגיה.
באחד מהם אשם בחור מוכשר אחד העונה לשם אוהד. (בעצם, הוא אשם בהרבה מהם, אבל אני עוסק כרגע באחד מהם). להמשך…
לפני כשנה וחצי הוציאה טל וייס אלבום ראשון, שנקרא backcaTALog. בזמנו כתבתי כאן על האלבום ההוא ובאופן כללי אפשר לסכם את הסקירה ההיא בכך שהתאהבתי במוזיקה שלה ואף סיימתי בתקווה שלא נצטרך להמתין כל כך הרבה זמן לאלבום הבא כפי שהיה עם האלבום הראשון (עליו עבדה וייס במשך שנים מספר).
ותקוותי לא הייתה לחינם. ממש החודש הוציאה וייס את אלבומה השני שנקרא… "טל וייס". להמשך…
נכון. הרבה זמן עבר מאז שפרסמתי אוסף מוזיקלי מרגש מסדרת "הדים מן האמבט". נכון שכבר התנצלתי אבל אני אעשה זאת שוב - הייתי עסוק, לימודים וכאלה, אתם יודעים איך זה. או שלא. אבל בואו נניח לעבר ונהנה מהעתיד! כי הנה אני חוזר עם אוסף חדש. ולא סתם - אוסף כפול!!
כן כן, מכיוון שלא פינקתי אתכם בינואר ולא בפברואר, מגיע לכם לקבל פינוק דאבל ולכן היום אתם מקבלים אוסף כפול! נכון שכל השיער שלכם סומר מהתרגשות? גם באף?? להמשך…
את הקישור לסרט הזה קיבלתי מאמא שלי וגם מאחת הקוראות האחרות של הלטאה ואחרי צפיה בו החלטתי להעלות את הפוסט הזה.
מדובר על סרט שהוא חלק מסרט דוקומנטרי שנקרא Earthlings ועוסק בנושא של שימוש בבעלי חיים לצורכי תעשיות המזון, ההלבשה וכדומה. הקטע הספציפי שמוצג כאן עוסק בשיטת דיג דולפינים שנקראת "Dolphin Drive Hunting" ונמצאת בשימוש בעיקר ביפן, אך גם במקומות נוספים.
בשיטה זו - כפי שניתן לראות בסרט - הדולפינים מובלים (ומכאן המילה drive) לאזורים במפרץ שם אפשר לסגור עליהם בעזרת סירות ורשתות. בעזרת צלילים חזקים (כמו הקשות על מוטות מתכת) מבלבלים את הדולפינים. לאחר לילה שבו הדולפינים נרגעים, שולפים אותם אחד אחד מהמים ושוחטים אותם. השימוש העיקרי הוא לצורכי מזון (ולפי הסרט לפעמים הבשר משווק כבשר לוויתנים). לעתים רחוקות הדולפינים נלקחים לאקווריומים בעולם.
התלבטתי אם להביא את הדברים האלו לכאן. נכון, זה חשוב בעיני, ולא רק כי אני אוהב דולפינים. אך אני הראשון להודות שאני לא אקטיביסט בנוגע לזכויות בעלי חיים. אני אוכל בשר ונהנה ממנו. אבל יש דברים שהם יותר מדי. גם אם אני מוכן להסכים לגידול של דולפינים לצרכים חקלאיים, הדרך שבה נעשים הדברים מזעזעת, כפי שתראו בסרט.
אגב, לפי וויקיפדיה, מאז שצולם הסרט שמוצג כאן (ב-1999) ותשומת הלב של העולם הופנתה לנושא, ממשלת יפן אסרה על שחיטת דולפינים בצורה המוצגת בסרט - שהיא אכזרית ואיטית להפליא - וכעת מותר להרוג את הדולפינים רק בדרך מהירה יותר. השאלה הגדולה כמובן היא אם מישהו אוכף את זה.
אזהרה: הסרט קשה לצפייה.
אתם בהחלט מוזמנים לוותר עליו אם אתם מעדיפים ולעבור ישר לחתום על עצומה שלא בטוח שתעזור, אבל להזיק היא גם לא יכולה. לחצו כאן.
טוב. הרבה זמן לא עדכנתי מה אני קורא. אז... כרגע את ספרו של ריצ'רד דוקינס, "יש אלוהים?" שמנסה לטעון אם יש או אין אלוהים (לא אספלייר). ומכיוון שהוא קצת מייגע לעתים (למרות שהוא משעשע להפליא), התחלתי עכשיו לקרוא את הביוגרפיה שכתב מקס ברוד על חברו הטוב ואחת הדמויות שהכי מרתקות אותי - פרנץ קפקא.
