אם לא היה לי הרבה מה לומר על ברגמן, אז יש לי עוד הרבה פחות מה לומר על אנטוניוני. אני בטוח שאת "יצרים" עדיין יש לי בקלטת וידאו (!) מהתקופה שבניתי לעצמי ספרית קולנוע משובח - הרבה לפני שידענו מה זה DVD. ואני ממש בטוח שטרם צפיתי בסרט.
אז, אין לי הרבה מה לומר - עוד במאי קולנוע נפטר וסמיכות הזמנים למותו של ברגמן מטרידה מישהו. מי הבא בתור?
וכרגיל, אתן לתמונות לדבר. בחרתי הפעם בסצנת הסיום של "נקודת זבריסקי" (1970) והבחירה נובעת הרבה מהעובדה שבסרט הזה אנטוניוני שיבץ הרבה מוזיקה מאותה תקופה שחלקה נכתבה במיוחד לסרט על ידי הפינק פלויד. עוד משתתפים בפס הקול: גרייטפול דד, ג'רי גרסיה ועוד (אגב, הבנתי שיש גם שיר של הרולינג סטונס שלא נכנס בסופו של דבר לפס הקול. אם מישהו יודע קצת יותר פרטים, אני אשמח שישתף).
האמת היא שעברו הרבה מדי שנים מאז תקופת ה-Movie Buff שלי והזכרון שלי מספיק קלוקל כדי שלא אוכל לומר שום דבר אינטליגנטי על ברגמן (אפשר להתחיל מוויקיפדיה) ו/או על סרטיו.
רק אתן לתמונות לדבר. אני יודע שזה קלישאה ובטח כל כתבה שתהיה עליו עכשיו תכלול את התמונה שבה מופיע המוות בתחילת הסרט "החותם השביעי" - אבל זה מתבקש… בסוף מוות תמיד מנצח.
לא, אני לא מתכוון להפוך את הלטאה לבלוג בישול ואוכל כדוגמת בצק אלים המצוין, אך החום והלחות בעיר שלי השיבו לגרוני געגוע למשהו קריר, טעים ומרענן - וזה מיד הזכיר לי ארוע מרענן ומנה ששכרה בצדה.
לפני זמן מה אני ושניים מחבריי – אחד מהם הוא רביב שאתם מכירים מכאן – חידשנו מסורת עתיקה וערכנו משתה של ממש לחברינו הקרובים. הפורמט הוא פשוט: כולם מקבלים הזמנה לשעה ומקום, יודעים כמה כסף הם תורמים למערכה ולבוא שבעים זה יהיה טפשי בערך כמו ללכת למכור בשמים אם נולדת תתרן. שלישיית הבשלנים, שזה אנחנו, קמים מוקדם בבוקר ומהרגע שאנו נעמדים על הרגליים אנחנו לא יורדים מהן פחות או יותר לשמונה עשרה השעות הקרובות. בטווח הזמן הזה אנחנו עושים קניות, נתקלים בתקלות פה ושם, מבשלים המון, מתייאשים לפעמים, יוצאים מזה, עורכים מהר מהר את השולחן, מתקלחים ולבסוף מגישים, מנשנשים תוך כדי, ובסוף הערב צונחים גמורים כשחלק מובחר מן האורחים עושה כלים (וכאן שוב המקום לומר המון תודה לאפרת, מאיה, רחל ושני - באמת תודה).
בוקר אור.
הרגע חזרתי ממשמרת לילה בעבודה (החדשה!) ורגע לפני שאני מתמוטט לתוך המיטה אשמח לחלוק אתכם רגע קטן שעשה לי תנועות חיוך קלילות.
רחוב החשמונאים פינת יהודה הלוי. שמונה ארבעים וחמש בבוקר.
חם ולח.
מעבר חציה. הרמזור בצבע ארגמן.
משני עברי הכביש עומדים שני זרים.
האחת - צעירה שחומת עור, לבושה חצאית ארוכה וחולצה ארוכת שרוול.
השני - עבדכם הנאמן, לבוש מכנסי ג'ינס וחולצה קצרה מכופתרת.
לגמרי במקרה, היד הימנית של כל אחד מהם מושטת לפנים, אוחזת בדבר מה שבו נעוצות עיניהם (שמדי פעם סוטות לעבר הרמזור לראות האם התחלף). לגמרי שלא במקרה, שפתותיהם של השניים נעות בשקט - כבמעין תפילה.
או שאולי זו באמת תפילה.
היא - אוחזת בידה ספרון תהילים שמנמן.
הוא - אוחז בידו נגן מוזיקה קטנטן.
סיימתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס לצלילי Ambulance Blues של ניל יאנג. מה אומר ומה אגיד? החיים, אם לא הספרות שנכתבת בתוכם, או שבעצם הספרות שנכתבת עליהם, זה יפה ומפחיד ומרתק. ועצוב. ונורא שמח.
מה הספר הבא?
מריץ FireStats