פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

היי, זה פוסט קטן שנועד להסדיר כמה עניינים, להודיע כמה הודעות ולהעביר כמה דקות מהחיים שלך.

להמשך…

יום שישי. 18:01. אני מסיט את הוילון ואור חזק נורא מכה אותי בסנוורים. שכחתי לרגע ששעון קיץ עכשיו והשקיעה מתחילה מאוחר יותר. יש אור כל כך בהיר בחוץ שנדמה לי כאילו צהריים. השמש תלויה גבוהה ולבנה בשמיים ואני נאלץ להסיט את הוילון בחזרה כדי לא להסתנוור יתר על המידה.
על שולחן העבודה שלי מפוזרים החפצים הבאים: תחליב לחות להרגעת האור לאחר החשיפה לשמש, הספר "יונה ונער" של מאיר שלו שסיימתי לקרוא הבוקר ומעליו הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון שהתחלתי לפני עשרים דקות. מעל הספר מונחת רשימת הקריאה הבלתי נגמרת של הקורס "גישות בפסיכותרפיה של הילד" שבו אבחן בעוד מספר שבועות. ליד הערימה מלאת האותיות הזו מונח קלסר שקוף שעל כריכתו כתוב "תכנית דברת והצעד הקובע - אוגדן למסביר" ובתוכו החומר מהקורס בסטטיסטיקה שבו אבחן בקרוב. ופחות או יותר זהו. ככה זה כשמדי פעם יש לי פרץ אורגניזציה ואני עושה סדר בשולחן וממלא לפחות שתי שקיות בזבל מנוייר.

יום שישי. 18:10. שעות בין הערביים של ימי שישי הם מהשעות בשבוע שממלאות אותי ברגשות מעורבים יותר מהכל. העולם כאילו מאט מסיבובו. בתל אביב מרגישים את זה במיוחד. אחרי המולת השבוע ובמיוחד ההמולה של יום שישי בבוקר, יש לרגע רגיעה ונדמה כאילו העיר לקחה שאיפה גדולה וכעת היא משחררת אותה לאט לאט לאט. נותנת לבטן הגדולה להתרוקן, לנוח. מצד אחד יש בהן רגיעה של תחילת סוף שבוע. מצד שני יש בהן בדידות עגולה נורא. בביתי אלו השעות של השינה. ועוד מעט הארוחות המשפחתיות שבהן כמעט ואין עם מי לדבר. ואחרי זה, מה עושים? יוצאים? או שלא?

יום שישי. 18:12. שיר מתגנב לי לראש. הוא מטפס במעלה עמוד השדרה שלי, כמעט מדגדג, וחודר לאוזניי. שיר שקט, שיר מפעם. שיר שמתאים לשעות הבודדות האלו. לחצו על play, הסתכלו על הקליפ המאוד מיוחד הזה, המקסים הזה. ותקשיבו למילים. תנו לנגיעות הפסנתר ללוות את הדופק הפועם, תנו למיתרים הנמוכים לרחף עם הנשימה.

ובין הערימה והקלסר לבין המחשב מונחים שני דפים שתלשתי מדפדפת שורה פעם - כל אחד בפעם אחרת - ועליהם טקסטים שכתבתי פעם - כל טקסט בפעם אחרת. מילים שפעם היו מאוד משמעותיות בתוכי, אני מניח, שכן הן מצאו את דרכן החוצה אל הנייר שלא טרחתי לקווצ'ץ ולזרוק לאחר מכן. השיר הראשון נכתב לאחר אחד השיעורים שחוויתי בסמסטר האחרון. רק אזכיר שאני לומד לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית של הילד.
השני… אינני זוכר מתי נכתב. זכרוני זורק אותי כשנה לאחור - אך לא אומר לי יותר מזה.
ואולי, אין מתאימים מהם לשעות אלו.

שבת שלום.

רוח בשוק
שוו בנפשכם שאתם הולכים בשוק.
שלל ירקות, פירות ומוצרים אחרים מונחים על המדפים.
רוח קרירה מהים מלטפת את שיערכם ואת התבואה שבארגזים.
כל דורש יכול לבוא, להסתכל, לגעת, למשש, להריח, לטעום.
אולם,
אין זה שוק רגיל.

אין בדוכנים ירקות ופירות, בשר ודגים. יש בהם נפשות.
אינספור חלקי נפש בכל דוכן.
דוכן של אינטליגנציה.
דוכן של בוחן מציאות.
דוכן של כישורי תקשורת.
דוכן של חוסן רגשי.
ועוד ועוד דוכנים.
ואנשים הולכים בין הדוכנים, מסתכלים, בוהים, חודרים, נוגעים, ממששים.
קצוות העצבים כולם חשופים על הדוכן. ורוח מהים מגיעה ומדגדגת אותם להכאיב ולהנעים.

שוו בנפשכם שאינכם רק הולכים כשאר הלקוחות המסתכלים, בוהים, חודרים, נוגעים, ממששים.
אלא נפשכם שלכם נמצאת שם על הדוכנים. מפוזרת.
ואתם עצמכם מתסכלים, נוגעים, ממששים, חודרים.
אתם ושאר הלקוחות. על הדוכן ולידו.

מבפנים החוצה. מהחוץ פנימה.

לבדים
שונא את הלבד הזה
הוא כל כך ריק שזה חונק

שונא את הלבד הזה
פתטי זה לא מילה
זו בעצם כן, בטח אמצא אותה במילון
בתוך הלבד הזה אני מסוגל לקום ולבדוק

שונא את הלבד הזה
כשאין לידי אפאחד
רק אני ועצמי ואני עוד הפעם
וזו לא חברה נעימה בשבילי
שלא לומר חברה מפחידה
(שזה מה שהיא באמת)

שונא את הלבד הזה
והכותנה הפוליאסטר והסריג
הכל חם ודביק וכבד לי בבטן
וכבר אין לי כוח להוריק

אבל הכי אין לי כוח לשרוד את הלבד הזה
ואני יודע שאין לי ברירה
שצריך לפחות פעם אחת בחיים להכיר את זה שמציץ במראה
אם טוב אז לטוב ואם רע אז…

כוסאמק כל המחשבות
והמילים והאותיות
והשחור על הלבן
הרי כלום מזה לא יישאר
אחרי הלבד הזה

———————————

אגב, לפי מילון אבן שושן תשמ"ד:
פתטי: ת' - של התרגשות יתרה, חדור פתוס.-[פתטית, פתטיים, -טיות] * פתטיות - ג' התרגשות רבה, התלהבות ורגשנות

כואב לי.

כואב לי כי אני דביל. לא לא, טיפש זו מילה טובה יותר. כן, זה נשמע מתאים למישהו שהולך לים לקרוא קצת ומכיוון שהוא לא מת על קרם הגנה הוא שם רק קצת, בשביל לסמן וי, מנסה להתמקם באזור מוצל יחסית אבל בינינו, זה חוף הים, ועוד מצליח להרדם לכמה דקות עם הספר.
אז עכשיו אני שרוף מכף רגל ועד ראש, כמעט. ובין מקלחת קרה למריחת אלוורה על הגוף נזכרתי בשיר הזה של Muse.
נתראה בקרוב - האלוורה קוראת לי.

Sunburn - Muse
>