פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!
החלל בלבונטין 7 הוא לא מי יודע מה גדול, יחסית למועדוני הופעות אחרים בסביבה. יותר מהכל הוא משדר אינטימיות. המרתף הקטן, הבר הצמוד והבמה שהיא כל כך נמוכה שבדרך כלל אתה פשוט עומד ורואה את הלבן בעיניים של הזמר.
וכך בדיוק היה אתמול בהופעה של נועם רותם. המרתף היה מפוצץ באנשים. בחיים שלי לא ראיתי את לבונטין מלא עד אפס מקום עד אתמול. וכולם באו לראות את רותם שעלה כמעט בזמן מלווה באדם שפלן על גיטרה בס, אקוסטית ומצילה ואסף תלמודי על פסנתר, מפוחית, בס ומכות-על-חשמלית (זה יתבהר…)
במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות עשו פרוייקט לרגל יום הכיפורים ובו ביקשו מידוענים שונים לכתוב מכתב לעצמם-בגיל-16. סוג של הסתכלות אחורה, מעין חשבון נפש, סיכום או הכנה לבאות. לא היתה לי סבלנות לקרוא את הכל (רק את שלומי שבן ויעל דיין) אך הרעיון סיקרן אותי והחלטתי לאמץ אותו ולכתוב מכתב לעצמי בגיל 16.
היי ערן,
אני מתאר לעצמי שאתה פותח וקורא את המכתב הזה בחדר שלך שנמצא, תאמין או לא, בסך הכל קומה אחת מתחת לחדר שממנו אני כותב לך עכשיו. אני מבוגר ממך בעשר שנים ומנסה להזכר איפה אתה נמצא בחיים. בכיתה י', מן הסתם. בתחילתה של דרך חדשה - בית ספר חדש, חברים חדשים, אהבה-לא-ממומשת חדשה.
אני יושב וחושב ממה להתחיל. יש הרבה מה לספר אבל מצד שני אני לא בטוח שאתה באמת צריך לדעת את הדברים מראש. מוטב שלא.
אני שובר את השתיקה הנוכחית כדי לספר לכם שממש עכשיו עלה פוסט אורח שלי בבלוג המיקסטייפים המצוין Press Rec & Play. הכנתי מיקסטייפ משיריה של אמיליאנה טוריני שכבר כתבתי עליה בעברלא פעם וגלילי פירסם אותו - אתם מוזמנים לקפוץ לשם ולהאזין. ובכלל, אם אתם עדיין לא מאזינים קבועים של הבלוג הזה, אתם מפסידים הרבה מוזיקה טובה.
אחד הדברים המעניינים שלמדתי במסגרת התואר במדעי המוח הוא העובדה הקטנה והפשוטה לכאורה שקולטני הריח שלנו מחוברים ישירות לאזור במוח שאחראי על רגשות. תחשבו למשל על ריח שאתם זוכרים לטובה מהילדות - משהו כמו מרק של סבתא, או איזה בושם של אמא - ותשימו לב לרגשות שמוצפים די בקלות. ככה זה עם ריחות.
עם מוזיקה המצב מורכב יותר כי הדרך שבה המוח מעבד את גלי הקול שפוגעים בעור התוף הרבה יותר מורכבת מהדרך שבה הוא מעבד את מולקולות הריח הנכנסות לאפינו. אז לא הגיוני שיהיה קישור ישיר כזה בין צליל לרגש אבל משהו שם בכל זאת מתקשר וחזק. לא סתם שירים מצליחים לעורר רגש בכל כך הרבה אנשים - הרבה יותר מלמשל ציור או תמונה. יש משהו בצלילים שחודר איכשהו לתוך הגוף ומתפשט כמו דבש סמיך דרך מערכת הדם, העצבים והאנילאיודעמה ומפעיל רגשות ותחושות ששום דבר אחר לא יכול.
סיימתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס לצלילי Ambulance Blues של ניל יאנג. מה אומר ומה אגיד? החיים, אם לא הספרות שנכתבת בתוכם, או שבעצם הספרות שנכתבת עליהם, זה יפה ומפחיד ומרתק. ועצוב. ונורא שמח.
מה הספר הבא?
מריץ FireStats