בקיץ פרסמתי כאן פוסט על עשר פינות שבגללן שווה לחיות בתל אביב שכולו בעניין המקומות המסוימים בתל אביב שהופכים את העיר הזאת למקסימה כל כך בעיני.
אתמול פרסם לרמן, האיש מאחורי הבלוג "עוד בלוג תל-אביבי", רשימה קצרה אך מדויקת של הסיבות שבגללן הוא אוהב את תל אביב. בניגוד לרשימה שלי, הוא ציין מאפיינים של העיר והוא מאוד צודק. אני התחברתי במיוחד לארבעת הסעיפים האחרונים.
שווה להציץ.

פעם בני נוער חובבי מוזיקה והתחנגלות היו יורדים דרומה לעיר החטאים ערד לרגל פסטיבל ערד. הופעות גדולות, אמנים מוכרים, רחוק מהבית. אני מעולם לא הלכתי. בואו לא נכנס לזה.
אחר כך קרנו של פסטיבל ערד נפלה. בשנים האחרונות בני נוער חובבי סלבז היו יורדים "דרומה" לניצנים לגמר של כוכב נולד. פה כבר אין הרבה מה לדבר על אהבה למוזיקה טובה – זה ממש לא קשור. גם לשם מעולם לא הלכתי. אבל זה לא הפסד גדול.

מצד שני, כן הלכתי לפסטיבל אינדינגב שנערך במצפה גבולות בסוף השבוע האחרון. פסטיבל מוזיקה בדרום, אבל אחר לגמרי. כמצטייר משמו, מדובר בפסטיבל אינדי, דהיינו, מוזיקה עצמאית. ומספיק כדי להסתכל על רשימת המופיעים כדי להיווכח בכך:
Oceanic, שני קדר, דויד פרץ, מאלוקס, הפיטס, מידנייט פיקוקס, The Girls, אד, מלכת הפלקט ועוד.

האמת היא שחששתי שפסטיבל מסוג זה, שאיננו ממוסחר וממומן על ידי איזה חברת משקאות קלים או רשת סלולרית יהיה מאורגן בצורה בעייתית. אתם יודעים, כשיש פחות כסף אז נוטים לעגל פינות ומרגישים את זה אחר כך בשטח. אבל הוווו כמה שהתבדיתי.

אז איך היה?
מעולה מעולה מעולה. זה היה ב-ד-י-ו-ק מה שהייתי צריך לפני תחילת שנת הלימודים. ולא, אני לא מהשובתים. אבל לפני הכל – הכנתי לכם מיקסטייפ קטן של האמנים שזכיתי לשמוע בפסטיבל, שילווה את הקריאה.

I made this music playlist at MyFlashFetish.com.

במקור לא תכננתי לנסוע בכלל כי רוב החברים הקרובים שלי לא ממש בקטע של מוזיקת אינדי. רוב החברים שלי, כשאני שואל להם בהתלהבות "שמעתם את האלבום החדש של [הכנס שם של אמן כאן]?", מסתכלים עלי משל הייתי אנטמולוג המתלהב מחיפושית נדירה והולכים משם. למזלי, בשנה שעברה מאז הקמת האתר הזה יצא לי בזכותו להכיר כמה אנשים יקרים וטובים שדווקא מאוד אוהבים מוזיקה מגוונת וטובה ומכיוון שידעתי שחלק מהם – זאת אומרת גיאחה וניימן – יהיו שם, החלטתי להתעלות על עצמי ולרדת לבדי אל הדרום ולהנות מהפסטיבל.

יצאתי את תל אביב קצת אחרי שתיים בצהריים ביום שישי והגעתי בדיוק באמצע ההופעה של שני קדר (אתר בית | מייספייס). לא היה לי כוח לפתוח אוהל וכו' אז פשוט נכנסתי למתחם וחיש מהר איתרתי בשורה הראשונה את גיא עם זוגתו היקרה אביטל ולידם ניימן והבחור-עם-המצלמה-הפאלית-שצר-לי-אך-אינני-זוכר-את-שמו. ההופעה של שני, מה שראיתי ממנה, היתה טובה מאוד ושמחתי לשמוע את השירים שלה מחוץ לאלבום. לצערי לא הייתי בהופעה שנערכה לא מזמן בלבונטין אז למעשה היתה לי זו ההופעה הראשונה שלה. השירים המיוחדים שלה התאימו אמנם לאווירת העוד-מעט-תתחיל-שקיעה אך אני נוטה להסכים עם דעות ששמעתי לגבי זה שזו הופעה שדורשת מיקום אינטימי יותר ולא כזה שבו אנשים מסתובבים בין דוכן המזון לדוכן השתיה ומקשקשים ברקע.

אחרי ההופעה הזו הלכתי עם ניימן וחברו-הרעב-מאוד לשתות בירה קלילה מחוץ למתחם ובזמן הזה דויד פרץ (מייספייס) החל להופיע. אחרי שיר וחצי כבר נכנסתי פנימה בחזרה כי מאוד רציתי לראות את ההופעה שלו. החבר'ה הטובים של היס רקורדס הבטיחו שהוא יפתיע ורציתי לדעת איך. כשנכנסתי למתחם הבנתי… במקום להופיע בישיבה עם גיטרת הדוברו הכסופה והענקית שלו, האיש היקר הזה עמד עם חשמלית ונתן הופעה יותר מהירה ממה שאני רגיל לשמוע ממנו. גם כאן, כמו אצל שני קדר, הייתי נהנה יותר אם לא היו דיבורים וטיולים מסביב שכן אלו מאוד הקשו עלי להתמסר לשירים המצוינים של פרץ. אבל ההופעה היתה מוצלחת בכל מקרה ושמחתי לראות את פרץ על הרגליים. הוא ביצע כמה מהשירים החדשים שבוצעו גם בהופעות האחרונות שנערכו בתאטרון תמונע, כגון "הדרך לירוחם" ו"התשוקות המכונפות שלה" שהוא פשוט שיר אדיר באוזני ואני מתמוגג בכל פעם שדויד מבצע אותו ועובר לספרדית ויחד עם אלו ביצע כמובן שירים מ"הייקו בלוז" ואני זוכר גם ששמעתי את "ערים וזכרון 2" שמאז שחזרתי הביתה לא יוצא לי מהראש לרגע… ורק אני יודע למה.

ההופעה של פרץ לוותה בתפאורה המדהימה של השמש השוקעת ובחסות החושך שבא אחר כך נאלצתי להפרד מגיא ואביטל שנטשו לעשות דברים "חשובים יותר" – כמו לפרסם עונג שבת…
אגב, אני מוכרח להביא לתשומת לבם של הקוראים את המילים המדויקות והנכונות כל כך של ניימן על מיודענו גיאחה (מהפוסט של ניימן עצמו על אינדינגב, שווה לקרוא!):

חייבים לזרוק שתי מילים על גיאחה. דמות לוני טונס במסווה בלוגר, משולב עם חמידות של דובון-איכפת-לי ועומק של זמר בלוז מהארלם. הכל בבן אדם אחד והכל מתלכד מושלם לאישיות מדהימה. חצי שעה עם האנרגיות הבלתי נדלות של גיא משאירות לי חיוך על הפרצוף לכמה שעות לפחות. וסליחה מכל שאר האנשים שעשו לי כיף באותו היום אך לא הוזכרו פה.

לא נותר לי אלא להסכים עם כל מילה ולדמיין את אוזניו של גיא מאדימות במבוכה שיכורת שביעות רצון. אוהבים אותך חבוב!

אנשים טובים באמצע הנגב

טוב, אני חוזר מפרץ ההשתפכות החנפנית הזו לענייני הפסטיבל (ככה זה כשהאתר שלך נע על התפר בין בלוג תרבות לבלוג אישי).
אחרי הנטישה המפורסמת של גיא הלכתי עם ניימן לשרוץ באזור הזולה שהשקיף על מתחם ההופעות עם כמה מידידותיו/ידידיו ובינתיים שמענו את הפיטס (מייספייס) עושים יופי של רוק בהופעה שלא ממש הייתי קשוב אליה אבל הרגל שלי התנועעה כל הזמן בצורה משוכנעת למדי. אחריהם הופיעו Xamavar (מייספייס) שנתנו הופעת מטאל (גותי, אליבא דניימן) טובה ולפי הקהל שהצטופף בקדמת הבמה נראה שהם עשו את זה טוב. זו כנראה הפעם הראשונה שאני רואה להקה שבה הטיפוס הקלאסי של גיטריסט/בסיסט חסון עם שיער חלק וארוך ארוך ארוך המתנועע לכל עבר בתנועות אגרסיביות ולידם נגן כינור ונגן חמת חלילים (!!!!). מעניין.

אחר כך ירדתי להסתובב קצת למטה, בדיוק כשמאלוקס עלו והתחילו לנגן. את מאלוקס (אתר בית) הכרתי קצת קודם, כשהם חיממו בהופעה של הבילויים¹. אייל תלמודי על סקסופון/קלרינט/חליל-ממש-קטן וכל כלי נשיפה אחר שאתם יכולים לחשוב עליו מסתובב על הבמה אחוז תזזית ונושף צלילים מהירים שמקפיצים את הקהל בעוד חגי פרשטמן נותן לו ליווי חזק של תופים שמרימים את המוזיקה הזו הרבה למעלה. בהופעה של הבילויים פחות אהבתי אותם, כנראה כי רציתי נורא שהבילויים יעלו כבר. אך בנגב זה היה אחרת – נהנתי מאוד ובמיוחד כשירדתי ממש אל הבמה וראיתי את ורידיו המתנפחים של תלמודי הנושף בכליו ואת הקהל המשולהב. הבעיה היחידה שלי איתם היא שלפחות על פי ההופעה מדובר בלהקה של טריק אחד. מוזיקה בסטייל הבלקני שנהיה אופנתי לאחרונה. זה נחמד ומקפיץ ומדליק. אבל לא מחזיק הופעה של יותר מעשר-עשרים דקות. מאלוקס הוציאו לאחרונה אלבום הנקרא "One Day" ולפי בן שלו ב"הארץ" האלבום דווקא חושף צדדים נוספים ומגוונים יותר שלהם – וחבל שאלו לא באים לידי ביטוי בהופעות.

המשך הערב כלל את Ed (מייספייס) שהביאו אנרגיות מצוינות של רוק גיטרות חזק וטוב, גם אם לפרקים הם נראו לנעה שישבה איתי כקלישאתיים – ויכולתי להבין למה. לפניהם הופיע יהלי סובול בסט של כמה שירים מהאלבום שבדרך שהצליחו לעניין אותי כמו ספר על מכניקת של חומרים בלתי מתקשים. ואחריהם הופיע אביב מארק (מייספייס) עם הפילהרמונית שלו. וכאן המקום לתת כמה מילים על אביב מארק. הבחור עשה סאונד לכל ההופעות, לאורך כל הפסטיבל – סיבולת ראויה לשמה. והוא עשה את זה טוב. אין ספק שהיה סאונד טוב מאוד לאורך הפסטיבל כולו. לא שאני אנין סאונד ומבין גדול, אבל אני יודע מתי משהו נשמע לי טוב ומתי לא. היה משעשע איך כל אחד מהאמנים שהופיעו נתן לו קרדיט בסוף ההופעה. את השם שלו שמעתי הכי הרבה כל היום.
בהופעה שלו עצמו פחות נהנתי כי לא כל כך התחברתי לשירים שלו ובמיוחד לשירה שלו – אבל זה כנראה עניין של טעם.

אבל למה להתעכב על זה ולא להגיע לדובדבנים של היום הראשון??

כשאביב מארק סיים את ההופעה שלו הבליחה מולי לפתע לירון, בחורה יקרה מהלימודים שידעתי שתגיע לפסטיבל וחיפשתי בעיניים לאורך היום ובדיוק כשכבר התייאשתי (כי כבר היו די הרבה אנשים) היא הופיעה מבין הצללים. אחרי הפגישה המרגשת ישבנו דקות ספורות עד שלהקת מלכת הפלקט (יא כמה חרוזים!) עלתה להופיע והתקדמנו קדימה צמוד לבמה. את מלכת הפלקט (מייספייס) שמעתי פעם אחת לפני כן וגם זה היה בחצי אוזן במקום רועש נורא – כך שלא הכרתי ממש את השירים וכמה כיף היה לגלות שהם טובים! הם נתנו הופעה ממש טובה ונראה שהם נהנים מכל רגע. ולא רק הם! גם הקהל המשולהב בקדמת הבמה, כולל הבחור עם בקבוק הוויסקי וההידוס השיכור ובמיוחד כולל הבחור האמיץ שהתגנב מאחורי "הקלעים" ועלה לבמה כדי ללוות את הלהקה במחיאות כפים שמחות. ולשמחתי לא עטו עליו מאבטחים גברתניים אלא הוא זכה למלוא הפירגון מהלהקה ומהקהל. ככה זה באינדי! ההופעה של מלכת הפלקט הייתה מהוקצעת והשירים היו באמת טובים – פשוט רוק טוב, לא צריך הרבה יותר מזה. חוץ מזה, מי יכול להתווכח עם זה שעל הבמה עמד סטנד עם לא פחות משמונה גיטרות שונות שהתחלפו לאורך ההופעה? אין ספק שהשתכנעתי ואני כנראה אשיג לעצמי את האלבומים שלהם ממש בקרוב.

והדובדבן האמיתי בהחלט היה זה: המידנייט פיקוקס עם The Girls על אותה במה בהופעה שהמילה "אנרגטית" עושה לה עוול. בתור אחד שלא הכיר את המידנייט פיקוקס (מייספייס), והכיר רק מעט מדה גירלז (מייספייס), קיבלתי שוק טריטמנט לווריד ונהנתי מכל רגע. הופעה שלא מרפה ממך לרגע, מוזיקת רוק עצבנית עצבנית ושמחה שמחה ואדירה אדירה שנותנת לך מכה אדירה בראש (וגם מכות מכל מיני מתלהבים שרוקדים עליך פוגו). קרקס שלם של מוזיקה והזיות על הבמה. ברגעים מסוימים נספרו כעשרה (אם לא יותר) אנשים על הבמה, חלקם פשוט קופצים ומוחאים כפיים. והאמת היא? שלא רק המוזיקה שלהם אדירה ונושכת וגרמה לי לרקוד כמו משוגע, שווה ללכת רק בשביל הפרצופים של איתן רדושינסקי, הסולן של הפיקוקס. אין ספק – החבר'ה האלו, יחד עם מלכת הפלקט, מהווים את התגלית הכי טובה של הפסטיבל מבחינתי.

המידנייט פיקוקס בהרכב חלקי בהחלט

הלילה ירד. עוד האוזניים שלי מהדהדות מהתקפת הרעש האחרונה הלכתי והקמתי את ביתי-שבקצה-היער. אחרי הקמת האוהל הזריזה החלטתי שעוד לא הגיע הזמן לישון ושמתי פעמי למקום שמשך תשומת לב קטנה. ליד הקופות, מחוץ למתחם ההופעות, עמדה במה קטנטנה, או יותר נכון קופסת עץ הפוכה, ומולה מיקרופון ומגבר של גיטרה. הייתה זו במה פתוחה שבה יכול היה כל מי שרוצה לעלות ולתת כמה שירים. אם אינדי אז עד הסוף. על הבמה עמד בחור ארוך שיער ששר שירים מקוריים שלו שנשמעו בדיוק כמו שירים מקוריים של מוש בן ארי. בקהל לא יותר מעשרה איש. שניים מהם שוכבים על האדמה ומתמזמזים. אחרי תואם-מוש עלה בחור ארוך שיער אחר ששר כמה שירים נחמדים ומשעשעים ואפילו זכה לקהל שהכיר ושר איתו את המילים. אבל אחרי שלושה שירים כאלו נמאס לי ועשיתי פעמיי לערב השינה.

הבוקר נפתח בנעימים. שמש עדינה כיסתה את האוהל שלי. היה ממש מוקדם. אפילו לא התחילו להכין קפה. ישבתי בפתח אוהלי וקראתי את "הדבר" לאלבר קאמי. בהחלט טקסט מצוין לבוקר מדברי קליל ונעים. אחרי שעתיים ראיתי את ניימן וחבריו שהתקפלו להם והתחלתי לחפש קפה. בשעה עשר הלכתי לקראת הבמה לרגל ההופעה של מיכל לוטן (מייספייס). היה כל כך חם ואחרי הבאלאנס נשמעה מיכל אומרת שהיא תופיע בעירום כי חם כל כך. אך לצערי זה לא קרה. מצד שני, זה לא מנע מההופעה שלה להיות ממש טובה. לוטן לבדה על הבמה, מלווה עצמה בגיטרה אקוסטית, שרה את שיריה ששמעתי לראשונה. לפרקים קולה הזכיר לי את הדרה לוין-ארדי. מאוד נהנתי מההופעה וסימנתי לעצמי בראש לחזור הביתה ולשמוע עוד ממנה. הקלילות שבה קולה מתנגן ומשחק עם ההברות ועם המילים המשוננות – התאימו בול לבוקר הזה.

אחרי מיכל לוטן עלה הרכב הרגאיי רגאייסטן (מייספייס). בשלב הזה סחבתי את עצמי אחורה לשבת עם עוד אנשים. צפיתי מרחוק בהופעה בהנאה שמחה. מוזיקת רגאיי בסיסית למיטב הבנתי (המוגבלת בז'אנר זה) – לא משהו שלא שמעתי קודם, אך עשוי היטב ולזכותם ייאמר שהם הצליחו להרים את הקהל על הרגליים בקלות.

וזהו. כאן, לצערי, נגמר הפסטיבל מבחינתי. משמרת בעבודה הכריחה אותי לחזור הביתה. עשיתי סיבוב נוסף במתחם והספקתי עוד לשמוע את דני הדר ונגה שלו מבצעים את "כמה אהבה" כשהייתי בדרך לאוטו – שמח וטוב לב.

לסיכום, אינדינגב בפעם הראשונה – היה מצוין. אני מאוד מקווה שזה יתפוס ויהיה גם בשנה הבאה. אני בטוח שבפעם הבאה לא יהיה לי היסוס אם להגיע או לא.

אז מה היה כל כך מוצלח בעצם בפסטיבל הזה?

הארגון
הפסטיבל היה באמת מאורגן מצוין. ההופעות התחילו כמעט תמיד בזמן (זאת אומרת באיחור של לא יותר מעשר דקות). הסאונד, רוב הזמן, היה מעולה. המזון והשתיה למכירה היו מתומחרים בצורה הוגנת, טעימים ומשביעים. אגב, בעמדת האורז-תבשילחומוס-סלט היה קונספט נחמד שבו האוכל הוגש בכלים רב פעמיים ואחרי שהעברת את הצלחת והמזלג שלך שטיפה והחזרת אותם קיבלת בחזרה חמישה שקלים. רעיון יפה ולא מסובך בשביל לזהם פחות.
אזור הלינה היה מסודר ומלא מרחב ואפילו החניות היו מסודרות טיפ-טופ (אגב, אתה יודע שבאמת הגעת לפסטיבל אלטרנטיבי כשמי שמכוון את הרכבים בחניה הם ילדים בני 12).

המוזיקה
אין מה לומר – יש סצנה מגוונת ומאוד מעניינת של מוזיקה בארץ, שנעלמת מהרדאר של רוב הציבור. אני מניח שאין מה לעשות וככה זה כשרוב העם מאזין לרדיו ובמיוחד לתחנות עם קו מוזיקלי כשל גלגל"צ. וזה הגיוני וטבעי שכן התחנות האלו מכוונות לקו בסיסי ומשותף. אם כי באמת חבל לי שהרבה אנשים לא מכירים אפילו לא שיר אחד מהאמנים שהופיעו בפסטיבל (ומהווים רק דוגמית ממה שקורה פה מבחינת מוזיקלית). האנשים האלו יוצרים את המוזיקה הכי טובה ומיוחדת שיש לנו כאן – והקהל שלהם מצומצם ולפעמים מורכבים מהם עצמם (ועל כך בנקודה הבאה).

האנשים
אני מודה שאחת הסיבות שבשבילן הלכתי לפסטיבל היא האנשים שידעתי שאמורים להגיע (אולי בעצם כך זה תמיד). מלבד המוזיקה וההתנתקות הזמנית מהעיר – חיפשתי את החברה הטובה של אנשים יקרים שידעתי שיהיו שם (גם אם אחד מהם וזוגתו החליטו לנטוש מוקדם.. אהמ אהמ). וגם האנשים שאני לא מכיר עשו לי טוב בלב – כי הרוב המכריע של הנוכחים הורכב מאנשים שניכרת בהם האהבה האמיתית למוזיקה. זה לא היה קהל של בני נוער שבאו לראות פרצופים-יפים-עם-קול-נקי-ולא-יותר אלא קהל רב גילאי שבא פשוט בשביל המוזיקה. והיה זה קהל נינוח שנעים להיות במחיצתו. אולי האהבה המשותפת חיברה בין האנשים למין אחווה שקטה. למה אני מתכוון באומרי אחווה שקטה? זה לא שישבנו והחזקנו ידיים ומילמלנו יחד את מילות השירים, אך הערבוב של האנשים, זרים ככל שיהיו, היה טבעי ונוח (לפחות בהרגשה שלי). כך למשל כשישבנו "למעלה" על הכריות וכוסות תה שהתבשלו על גזייה של כמה חבר'ה הגיעו לידינו, או כשמצאתי את עצמי שומע שיחה של חבורה שישבה לידי בחצי אוזן ומצטרף.
אני לא יודע, אולי אני תמים וזה משהו שקורה יותר ממה שאני חושב…
בעצם מה שאני מנסה לומר הוא שהייתה איזו משפחתיות באווירה. זה מתקשר למשפט מהנקודה הקודמת לגבי זה שהאמנים הם לעתים הקהל אחד של השני. לא היו "מעמדות" נפרדים של "אמנים" ו"קהל" (למרות שהאמנים ישנו במתחם נפרד מכולם). כך למשל בהופעה של מאלוקס, כשהגעתי לקדמת הבמה, ראיתי את דויד פרץ – שכמה שעות קודם לכן היה עצמו על הבמה – מפזז בדרכו ופעוט רכוב על כתפיו. או בהופעה של המידנייט פיקוקס כשלידי עמדו חברי מלכת הפלקט שרק לפני שניה עמדו מעלי על הבמה. או בשירותים בבוקר כשצחצחתי שיניים וחזי שוחט מהמידנייט פיקוקס נכנס טרוט עיניים, אוחז גליל נייר טואלט.
זה הכיף הגדול. זה מה שגרם לי יותר מהכל להרגיש שכולנו – על הבמה ומתחתיה – התכנסנו לחגוג אהבה גדולה ומשותפת.

1. אגב, אני לא יודע אם הם יודעים, אבל מאלוקס זה שם של תרחיף נגד צרבת וגזים [↩]

ובכן חברים, שדרוג האתר הושלם כמעט במלואו. יש עוד כמה עניינים קטנים לסדר (כמו למשל את הקטע המעצבן הזה שבו אתם עדכונים במייל עם ג'יבריש במקום באותיות עבריות טהורות) אבל מדובר בסוג השיפצורים שמתרחשים בשוטף בכל מקרה. התכלס העיקרי היה בעצם לעבור לגרסה 2.3 של וורדפרס ולהחליף תבנית.

הפוסט הזה יהווה סיכום של העניינים וינסה להבהיר למה בכלל עשיתי את זה, להסביר מה השתנה – ולא פחות חשוב: לתת אלטרנטיבה לאלו מכם שסובלים מהשינוי (ומסתבר שיש ויש כאלו).

למה בעצם?
לפני כמה חודשים החלטתי שנמאס לי מהעיצוב של האתר. העיצוב היה מבוסס על קובריק, תבנית העיצוב הבסיסית של וורדפרס ולמרות ששיניתי קצת צבעים וכו' – זה היה די בנאלי ודומה-מדי-לאתרים-אחרים. אז החלטתי שבקיץ, כשתמלא שנה להקמת האתר, אפנק אותו בעיצוב חדש. ככה, ליומולדת.
במקביל התחלתי לחשוב איך אני יכול לשפר את השימושיות באתר לטובת אותם גולשים מזדמנים שמגיעים אליו למשל ממנועי חיפוש. תתפלאו או לא אבל הרוב המכריע של הגולשים באתר איננו ה"קבועים" אלא אנשים שמגיעים מגוגל ומנועי חיפוש אחרים. ובדרך כלל הם לא נשארים יותר מדי זמן באתר ולא מעמיקים לתוך שלל הפוסטים שקיימים בו – וזה משהו שרציתי לשנות.
אז זהו – אלו הן שתי הסיבות לשינוי העיצוב. נכון שהשינויים הקשורים לסיבה השניה לא מחייבים שינוי תבנית והם הולכים להיות מוטמעים גם בתבנית המקורית – אך כאמור, מאז ומתמיד רציתי לשנות עיצוב. לא לחינם כתוב בעיצוב המקורי "עיצוב זמני באופן קבוע"…

מה נשתנה?
אז ככה. קודם כל שדרגתי את וורדפרס לגרסה 2.3 – מה שלא משנה לכם בעצם. אחר כך תרגמתי לעברית את תבנית Sea Shore ושיניתי אותה בכמה מקומות כדי שתתאים למטרות שלי ולרוח שלי.
בנוסף, החלפתי והוספתי מספר תוספים שלדעתי פונקציונליים לטובת השימושיות והניווט באתר. למשל, התוסף Random Redirect שמאפשר הצבת לינק (כמו זה) שלחיצה עליו לוקחת את הגולש לפוסט שרירותי באתר (לינקים אלו מופיעים בסוף כל פוסט ובתפריט הניווט בתחתית העמוד).
תוסף נחמד חדש הוא What would Seth Godin Do שמאפשר הצגת הודעה לגולשים המגיעים בפעם הראשונה לאתר המזמינה אותם להרשם לעדכוני רסס או רשימת תפוצה או למעשה כל הודעה שרוצים. וזה משתלב עם תוסף הצגת ההתראות המצוין של חנית.

כאמור, עשיתי כמה שינויים בתבנית מעבר לתרגומה לעברית. כפי שסיפרתי בפוסט שפתח את תהליך השדרוג, שיניתי לחלוטין את ה-Footer (התחתית של כל עמוד באתר) והצבתי בו לינקים המפנים את הגולש לקבלת מידע על האתר ואפשרויות לניווט נוסף בתוך האתר.
בנוסף, עיצבתי מחדש את דף 404 (זה שמגיעים אליו כשהלינק לא קיים) כך שאם בטעות גולש מגיע אליו הוא לא "ייתקע" אלא יוכל למצוא יותר בקלות את מה שהוא מחפש דרך תיבת חיפוש או חיפוש דרך תגיות שונות. רוצים דוגמה? לחצו כאן.

ולמעשה, זה פחות או יותר הכל. יש עוד כמה שינויים מאחורי הקלעים שלא צריכים לעניין אתכם (ואם כן, תשאלו).

רגע, אבל העיצוב החדש גורם לי לעיוותי ראייה וגורם לי לרצות לעקור את עיני ממקומן כמעשה אדיפוס!!!!
אוקיי, הבנתי. היו לא מעט תגובות שמהן קלטתי שחלקכם ממש לא אוהבים את העיצוב החדש. מצד שני היו כמה תגובות הפוכות לגמרי (גיא ושרון – אוהב אתכם!)
אז מה עושים? חשבתי לרגע לעשות סקר באתר בעניין אבל אני בטוח שלא היו עונים עליו יותר מחמישה אנשים (מעניין, דווקא הפוסטים על השדרוג גררו הרבה תגובות אבל לומר משהו על אוסף המוזיקה החדש או על המחשבות שלי בענייני מעמד המורים זה לא בקטע שלכם הא? )
אז החלטתי ללכת על השיטה של רדיוהד ולתת לכל גולש את האופציה. אם תסתכלו מצד שמאל תראו תפריט קטן שנקרא "החלף תבנית" ובו שתי אפשרויות:
"העיצוב הישן והטוב" שהוא, מן הסתם, העיצוב הישן של הלטאה; ו"העיצוב החדש והטוב גם הוא" שהוא העיצוב החדש. כדי לעבור מעיצוב לעיצוב פשוט תלחצו על מה שאתם רוצים.

שימו לב: יכול להיות שיהיו אי התאמות פה ושם בגלל שקיימות למעשה שתי תבניות אלטרנטיביות. אני מקווה שזה יקרה כמה שפחות. בכל מקרה אני אשמח לכל תגובה כאן או במייל על בעיות שאתם נתקלים בהם.

עד כאן. מאוחר. הגיע הזמן לנסות ולישון.
אוהב אתכם. תמשיכו לבוא ולהגיב אה? אם לא תדברו,

זה היה אמור להיות כחלק מפוסט שיכלול כמה הערות קטנות על החיים, אבל זה הפך ליותר מהערה קטנה

מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?

כמעט שישים שנה שהמדינה קיימת ורק עכשיו נזכר משרד החינוך לעגן בחוק את מעמד המורים? אני מודה שהופתעתי כשקראתי את הכתבה הזו הבוקר ב"הארץ". ההצעה המיועדת כוללת הקמת בית דין משמעתי חדש לכלל המורים, גיבוש קוד אתי, הסדרת דרכי ההכשרה של עובדי ההוראה ויצירת מנגנון בחוק של "פנקס המורים" כמו שקיים אצל הפסיכולוגים, עורכי הדין והרופאים.

האמת? הייתי בטוח שזה עובד ככה כבר. לא שאי פעם חשבתי על זה לעומק או טרחתי לבדוק את הנושא – פשוט כי זה נראה לי טריוויאלי. מה שהכי הפתיע אותי היה לגלות שהיום אין מנגנון המסדיר מי רשאי לעסוק בהוראה ובאילו תנאים ניתן לשלול הרשאה זו ממורה.

כסטודנט לתואר שני בפסיכלוגיה קלינית, אני יודע לספר מה צריך בשביל לקבל רשיון למתן טיפול פסיכולוגי. החוק מחייב אותי לקבל תואר שני ואחריו להתמחות ארבע (!) שנים במוסדות המוכרים לכך, תחת הדרכה אינטנסיבית. רק לאחר ארבע שנות ההתמחות אוכל לגשת לבחינת רישוי ואם אעבור אותה בהצלחה – אוכל להרשם כלאחר כבוד בפנקס הפסיכולוגים. או אז אחשב, על פי "חוק הפסיכולוגים" (תשל"ז – 1977, המוגש במלואו כאן) לפסיכולוג. כמובן שככזה אהיה כפוף לקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

ולמה כל זה חשוב?

כי העוסקים בטיפול נפשי מבצעים מלאכה רגישה מאוד מהרבה בחינות ויש להם השפעה גדולה מאוד על חיי הנפש ורווחתם של לקוחותיהם. אותו הדבר ניתן לומר על עורכי דין ורופאים שכפופים גם הם לרישום.
אז מה עם המורים? כדי להיות מורה היום צריך תעודת הוראה שניתן להוציא (למיטב ידיעתי) אחרי או תוך כדי תואר ראשון. אין חובה להיות בעל תואר שני אך חייבים לבצע התמחות שאורכה שנה. בתום ההתמחות אין שום בחינת רישוי. אין רישום ב"פנקס המורים" או משהו כזה ומשום מה גם אין קוד אתי שהמורה כפוף אליו.

וזה, בעיני, מצב אבסורדי. לכן הייתי כל כך מופתע לקרוא על היוזמה הזו של משרד החינוך (שבאה בעיתוי מוזר, עם השביתה של ארגון המורים שרק תקשה על הנעת היוזמה קדימה). אני בטוח שרבים הקוראים שיסכימו איתי שעקרונית, מקצוע ההוראה הוא מן החשובים והרגישים שיש. תחשבו לרגע על המורים שהיו לכם ותנסו להפריד בין המורים הזכורים לטובה לאלו הזכורים לרעה (אם בכלל). מה הפך אותם לטובים? למה אתם זוכרים אותם?

המורים שאנחנו חווים כילדים במהלך החיים הם בעלי משקל עצום על ההתפתחות שלנו כתלמידים וכבני אדם. מהנסיון הקטן אך הקיים שיש לי בעבודה עם מורים נוכחתי שלעתים למורים עצמם אין מושג כמה משקל יש להם. גם אם רוב הזמן שלהם מוקדש לניהול משמעתי של הכיתה-בפיצוץ-אוכלוסין שלהם, הם עדיין חייבים לדעת להתנהל ברגישות מול התלמידים ולקחת בחשבון את האופן בו הם נוגעים בחיי התלמיד.

להיות מורה זה שוחק…
התמונה שייכת לכריס קמפבל

לכן אני חושב שזה טריוויאלי שהמורים יהיו כפופים לתהליך הכשרה ובחינה ומעקב כפי שמציע משרד החינוך. אני חושב שמן הראוי שמורים יעברו בחינות רישוי לאחר הסטאז' – פשוט מאוד כי לא כל מי שסיים לימודים ועבד שנה בבית ספר יכול להיות מורה. אני חושב שמן הראוי שמשרד החינוך ינהל את "פנקס המורים" בו יהיו רשומים המורים ושפנקס זה יהיה נגיש לכל אחד שיוכל לברר שמורה כזה או אחר הוא אכן בעל רשיון המוכר במשרד החינוך ללמד את ילדיו. וכמו בפנקס הפסיכולוגים, מן הראוי שמקצועות ההתמחות של המורה (אזרחות, מתמטיקה וכו') יהיו רשומים גם הם. ואני לא חושב שזה צריך להיות כך מתוך איזו פרנויה ומטרה שהורים יתחילו לפשפש בציציות המורים – להפך. אני חושב שכהורה (כשאהיה כזה) השולח את ילדיו לבית הספר, אני ארגיש רגוע יותר אם אדע שהאנשים שאני מפקיד בידיהם את ילדיי הם אנשי מקצוע מוסמכים האמונים על ביצוע תפקידם ברגישות הראויה לו. וכן, אני חושב שזה לא רק מן הראוי אלא הכרחי שינוסח קוד אתי שיחייב את המורים כולם.

ומה אומרים על כך המורים עצמם?

בנוגע להקמת בית הדין המשמעתי החדש אומרים מזכ"ל הסתדרות המורים יוסי וסרמן ויו"ר ארגון המורים רן ארז שהם יתנגדו להקמת בית דין נוסף על זה הקיים, שזה מובן לי לגמרי. מצד שני, מוסיף רן ארז ואומר שהארגון יתנגד להפעלת "פנקס עובדי ההוראה" ולדרישה שהמורים יחדשו את רשיונם כל שבע שנים. והוא שואל "האם רופא או עורך דין צריך לעבור אותו תהליך? זה נראה כמו עניבת חנק מיותרת למורה". ועל כך רק אומר שכן, רופא או עורך דין או פסיכולוג צריכים לעבור תהליך דומה כפי שציינתי לעיל – מלבד עניין חידוש הרשיון בכל שבע שנים שבכלל לא ראיתי שדובר עליו על ידי משרד החינוך.

אני חושב שהמורים דווקא צריכים לתמוך בתהליך הזה שכן הם עצמם רוצים לשפר את מעמדם בחברה. לדעתי, מהלך כזה של משרד החינוך אשר יסדיר את נושא ההכשרה, הרישוי והמעקב יעניק נופך מקצועי יותר לעוסקים במקצוע ההוראה ויעלה את קרנם בעיני עצמם ובעיני הסביבה. שינוי כזה, בנוסף לשיפור תנאי השכר כדי לתמרץ אנשים משכילים וטובים ללכת למקצוע הכל כך חשוב הזה – יוכל להביא את השינוי הנחוץ כל כך למערכת החינוך שאליה אני עתיד לשלוח ילדים בעוד כך וכך שנים. וכשזה יקרה, אני ממש לא רוצה שהערות כמו "אם לא תלמדי היטב בסוף תהיי מורה" יהיו רלוונטיות.

לקריאה נוספת:

החיים שלנו הם לא יותר מאוסף רגעים שעוקבים האחד אחרי השני. שניה אחר שניה. דקות נאספות לשעות ההופכות לימים המתעבים לשבועות הנאגרים לחודשים והשנים חולפות בזו אחר זו. וככל שהזמן עובר אני בטוח שתפיסת הזמן שלנו משתנה. אני בטוח שכשהייתי בן שבע יום אחד נראה לי ארוך כמו שבוע היום. והיום הימים רצים ועוברים.
אך בתוך כל הרגעים האלו שעוקבים בזה אחר זה ומרכיבים את הביוגרפיה הכרונולוגית שלנו יש כאלו הזוהרים מעל האחרים. נכון – רוב הרגעים הם סתמיים למדי ואני לא אזכור באופן מיוחד את הרגע שבו הלכתי ברחוב לקנות חלב, גם לא חמש דקות אחרי שזה קורה. אך יש רגעים שפתאום זוהרים כי משהו מיוחד קרה בהם. יכול להיות שהלכת לקנות חלב ובדיוק ראית חמישה גברים כהי עור מבצעים תעלולי אקרובטיקה ושיווי משקל באמצע הרחוב¹. יכול להיות שהלכת הביתה ולפתע מישהי ניגשה והציעה לך חיבוק בחינם.

ולפעמים קורה שישנם רגעים כאלו שבהם העולם מסתדר מסביבך במין תיאום כמעט מושלם ויוצר חוויה שרק מדגישה את אותן שניות. זה קורה כשמשהו מתחולל בתוכך אבל העולם כאילו יודע אותו והסביבה מביאה גירויים חיצוניים שמשתלבים עם הפנימיים בצורה מושלמת.
ואני יודע שזה לא ממש ברור – אז הרשו לי להדגים בעזרת רגע כזה שחוויתי היום בבוקר.

עשיתי לילה לבן בעבודה. זה קורה אחת לשבוע. לא הייתי לבד, והלילה היה מלא בעבודה, אך גם ברגשות ומחשבות מהזן שנוטה להזדחל בלילות. הרשו לי לא לפרט כי אין בזה צורך.
בסוף הלילה הגיע הבוקר ואיתו הזריחה שאיידה חלק מאגלי המחשבות. ואחרי העבודה הגיעה נסיעה ברכב. וכשאני נוסע ברכב, בטח אחרי לילה בלי שינה, אני שומע מוזיקה דרך האייפוד. אז שמתי אותו על shuffle ונתתי לשירים לרוץ. ויחד עם הדרך הזורמת בין גלגליי חזרו לאט לאט לזרום המחשבות והרגשות. המוזיקה התנגנה בווליום נמוך עד שהחלטתי להגביר אותה. או אז, ברגע קולנועי למהדרין, התחיל להתנגן השיר הבא שזיקק את כל המחשבות והרגשות שהתרוצצו אצלי בפנים, פרטיות לגמרי, לשתי דקות וחמישים ותשע שניות מדויקות לחלוטין. למרות העצבות של המילים – לא יכולתי שלא לחייך בפני הרגע הזה.

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

לב שבור – פונץ' (באורח פלא, כללתי את השיר גם באוסף האחרון של הדים מן האמבט)
מילים ולחן: יוסי בבליקי
שירה: דנה בקר

הכוכבים יהיו אתך כל הערב
אבל עכשיו אתה נשאר עם הפצע לבד
מחייך עוד פעם
מול כוס קפה מלאה דמעות
היא נשארה ריקה עוד פעם
אז אתה עוזב את זה (היום)

מה אתה עושה עם לב שבור ילד
כשאין לך אף אחת לשבור את הלב בשבילה?

מה אתה עושה עם לב שבור ילד
כשאין לך אף אחד לשבור את הלב בשבילה?

תודה לא(פ)ל על רגעים כאלו.

אחרי פרסום הפוסט קראתי את הפוסט הזה של מיז קיי שאת בלוגה חייב להכיר כל אוהב ספר ומילה כתובה. אני פשוט מוסיף את זה לכאן כי הפוסט שלה הדהד לי מאוד למחשבה על איך רגעים מסוימים מזדהרים מעל לרעש הכללי.

1. נשבע לכם! סיפור אמיתי למחצה! [↩]