התמונה שייכת למרצ'לה בונה

שלום לכל הלטאים והלטאות שם בחוץ! תראו מה זה, רק לפני 362 התחילה שנת 2007 והיא כבר נגמרה! איך הזמן טס כשנהנים. השאלה היא האם באמת נהנינו השנה אך התשובה עליה אינדיבידואלית. מה שבטוח, מבחינה מוזיקלית היתה זו אחת השנים הטובות והפוריות שזכינו להן. תסתכלו על מה היה לנו רק בארץ הקטנטנה הזו: אלבומים חדשים של שלומי שבן, הבילויים, רונה קינן… אלבומי בכורה לדויד פרץ, עמית ארז, יערה אילון, נועה בביוף… וזה רק אצלנו… אני לא מתחיל אפילו לגעת במה שקורה מחוץ לגבולות ארץ הקודש.

אז הגיע הזמן הזה בשנה שאני עוצר ומנסה לסכם את מה שהיה – מבחינתי. וזה, כמו בשנה שעברה וכמו תמיד, הדגש. אין לי יומרות להקיף בסיכום הזה את מה שיצא השנה בעולם או בכלל ואני מודע היטב לחורים הגדולים שיש לי בהשכלה התרבותית (אל דאגה, מיטב המוחות עובדים על זה ברגעים אלו ממש!). הסיכום הזה מטרתו פשוטה וברורה – לתת לכם טעימות מהמוזיקה שעשתה לי את זה השנה – שזו המטרה למעשה של כל פרויקט "הדים מן האמבט". רק שכאן הדגש הוא על מוזיקה שיצאה השנה.

בניגוד לשנה שעברה, הפעם האוסף לא מתמקד במוזיקה ישראלית אלא גם ישראלית וגם לועזית (החלוקה היא בערך חצי-חצי). למה? ככה. כי השנה, ובמיוחד לאחרונה, נפתחו לי האוזניים לעובדה שיש דברים ממש טובים שאינם בשפת הקודש וחבל להיות סנוב (סתם, זה לא סנוביזם, זו העצלות שלי להקשיב למשהו בשפה זרה – לא מספיק בלימודים אני צריך להתמודד עם האנגלית?)

אני חושב שזה השלב שבו אפסיק לקשקש ואתן למוזיקה לעשות את זה. גם ככה יש מלל לכל שיר…
כרגיל, אתם מוזמנים להאזין לאוסף במלואו כאן על ידי לחיצה על כפתור ה-Play.
עדכון: נכון לעכשיו כשמאזינים אונליין לאוסף זה נשמע איטי בצורה מעוותת (בגלל בעיה בתוסף). לכן אני מאוד ממליץ להכנס לעמוד שלי באתר המופלא Icast ולשמוע את האוסף שם.

כמובן שניתן גם להוריד את האוסף ולקחת אותו לכל מקום שתרצו (אפילו לשירותים!)
שימו לב שהפעם האוסף ארוך במיוחד (שעה ועשרים! יש פה עשרים שירים…) ולכן חילקתי אותו לשני חלקים כדי להקל את ההורדה – בכל חלק עשרה שירים.

להורדת האוסף לחצו כאן:
חלק ראשון
חלק שני

דיסקליימר
כרגיל, השירים מובאים פה להאזנה והנאה שלכם ואני ממליץ בחום לא להיות חרא של אנשים ולקנות את המוזיקה שעושה לכם את זה. אם אקבל פניה להסיר את אחד השירים אכבד אותה (וארגיש חשוב!)

כרגיל, לכל שיר כתבתי מלל שקצת מנסה להסביר מי זה ולמה אני אוהב את זה ומכיל לינקים למקורות נוספים. אבל בכל זאת יש פה עשרים שירים וזה קצת ארוך, אז לשם שינוי החלטתי לתת לפני זה את הרשימה עצמה למי שמסתפק במועט. מי שרוצה את שאר התופינים גם יזכה בהערכתי וגם יכול פשוט להמשיך לגלול למטה. אני גם אשמח לשמוע בתגובות מה אתם מעדיפים.
וכמובן, אני אשמח מאוד מאוד לשמוע בתגובות מה חשבתם על האוסף ובכלל, מה עשה לכם את זה השנה.

רשימת השירים

1. דויד פרץ – מקום בתוכי
זה אולי יישמע מוגזם לחלקכם אך זה באמת נכון: לולא יצא השנה האלבום "הייקו בלוז" של דויד פרץ, חיי היו נראים אחרת לגמרי. אחרי אמירה מפוצצת כזו צריך הסבר אך אני אשאיר אותו לפוסט נפרד שיעלה בימים הקרובים. בגלל המקום הרחב כל כך שהאלבום הזה תפס בלבי וחיי בשנה האחרונה החלטתי שמן הראוי שיפתח את האוסף שיסכם אותה – ובחרתי מתוכו את אחד השירים היפים ביותר שאני מכיר, "מקום בתוכי" – פשוט כי זהו שיר תקווה, מלא במרירות-מתוקה או מתיקות-מרירה – תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה.

לרכישת האלבום בהיס רקורדס | לבלוג המצוין של דויד פרץ | צפו בקליפ היפה של "ניסיתי ונכשלתי"

2. Jesca Hoop – Havoc in Heaven
השיר הזה מכניס אותי תמיד להלך רוח שאני מאוד אוהב: חלומי (לא, לא הגבינה). ג'סקה הופ כתבה אותו בהשראת שני ספרים מקאנון המיתולוגית הסינית (כמו זה). השיר הקסום הזה מפליא לספר סיפור מאבק בעל אווירה מיתולוגית שאני כל כך אוהב. הופ מנצלת פה יפה מאוד את הגוונים החמים והשונים של קולה ואת כשרון הניסוח המיוחד מאוד שלה שניכר גם בשירים האחרים מאלבום הבכורה שלה שיצא השנה ונקרא "Kismet" (וכתבתי עליו כאן). אני מאוד ממליץ להקשיב לשיר כשהמילים מונחות מולכם כי לעתים קשה להבין את שירתה וחבל לפספס את שפתה העשירה והמיוחדת.

לאתר הבית של ג'סקה הופ | למייספייס של ג'סקה הופ | לרכישת האלבום באמאזון

3. נעה בביוף – At Your Death
את אלבום הבכורה של נעה בביוף הצגתי כבר באוסף הקודם עם השיר Marching Band (שהוא מתחרה רציני על התואר "השיר עם הפתיחה הכי מטלטלת לשנת 2007"). מאז שמעתי את האלבום עוד כמה וכמה פעמים ועדיין קשה לי לעתים לתפוס ולהכיל את הקול השמיימי ומחד וארצי כל כך מאידך של בביוף. בחרתי לכאן את השיר At Your Death שהוא שלוש דקות מזוקקות של תוגה מצמררת שמסתכמות בשורה המזעזעת:
"At your death life will be simple again"

לרכישת האלבום במוזיקנטו | למייספייס של נועה בביוף

4. Tunng – Hands
Tunng היא אחת התגליות הנעימות ביותר שלי השנה. להקה בריטית שהופיעה לא פעם השנה באוספי הדים מן האמבט. הם פעילים כבר ארבע שנים אך גיליתי אותם בעיקר השנה לאחר שלקראת סוף השנה שעברה טל וייס (שתופיע פה בקרוב) הכירה לי אותם עם הקאבר שלה ל-Tale from Black מאלבומם הראשון. השנה הם הוציאו את אלבומם השלישי, "Good Arrows" שלשמחתי נחת בידיי לפני כשבועיים בזכות אחי הגדול. Good Arrows שונה מעט מקודמיו, עשיר יותר בעיבודיו ובמרקם הקולות שמלווה אותו – והוא בהחלט אחד הטובים שיצאו השנה לדעתי.

לאתר הבית של Tunng | למייספייס של Tunng | לרכישת האלבום באמאזון | צפו בקליפ של Bullets

5. Elephant Parade – Velcro
Elephant Parade הם צמד שחציו ישראלי וחציו אמריקאי. עידו ואסטל הם זוג בחיים ועל הבמה והשיר Velcro לקוח מאלבום הבכורה שלהם, "Bedroom Recordings", שכשמו כן הוא – הוקלט בחדר השינה. האמת היא שהוא יצא ב-2006 אך מקורות בכירים מוסרים לי שהשנה יצא בהפצה מסודרת בארץ. חוץ מזה שגיליתי אותם השנה אז מגיע להם להכלל באוסף, לא?
בחרתי את Velcro בגלל האהבה שיש לי לשירי אהבה שהם קצת אחרת. כאלו שלא מדברים על "איך את מבלבלת אותי" או כמה ש"היא לא דומה לאף אחת אחרת", אלא מצליחים לתפוס משהו שונה, שלרוב לא מסתכלים או חושבים עליו כשחושבים על הביטוי "שיר אהבה". "לא אבקש את ידך" של יוסי בנאי, למשל, הוא כזה. וכאן? קחו למשל את השורה שחוזרת על עצמה בשיר:
"It's hard to tie my shoes my love when your lips are missing from my neck and knees and thighs and face"
(ועכשיו תחשבו על שם השיר ותחייכו)

לאתר הבית של ההרכב | למייספייס של ההרכב | לרכישת האלבום במוזיקנטו

6. טל וייס – לברוח ממך
בסוף סיכום השנה של 2006 ציינתי שני אלבומים שידעתי שאמורים לצאת אך טרם עשו זאת וחסרו לי. אחד מהם היה אלבומה השני של רונה קינן שיופיע לקראת סוף האוסף. השני היה אלבומה השני של טל וייס. לשמחתי, האלבום לא בושש לבוא ויצא בסביבות פברואר (בול בזמן ליומולדת שלי, תודה טל!)
את רשמיי וחוויותי ממנו כבר כתבתי כאן בעבר, אז אחסוך מכם את החזרתיות. רק אומר שהשיר "לברוח ממך" הוא היפה ביותר בעיניי באלבום ובהחלט השיר שנשאר איתי גם הרבה אחרי שסיימתי לטחון את האלבום במערכת. זה השילוב של המילים הישירות והנכונות, הגיטרה היפהפייה של אילן וירצברג והקול המקסים של וייס (במיוחד בפתיחת הא-קפלה בשלושה קולות).

לאתר של טל וייס | למייספייס של טל וייס | לרכישת האלבום במוזיקנטו

7. עמית ארז – Postcard
בכל הנוגע למוזיקה, יש לי לעתים קרובות נטייה להצטרף לחגיגה מאוחר. לא כשכל האורחים נטשו אלא בערך מתי שכולם, אבל כולם, שם. רק לעתים רחוקות אני מאלו שמגיעים מוקדם ונהנים מהשקט של לפני הסערה. זה קרה לי עם רג'ינה ספקטור שגיליתי שניה אחרי שעלתה למטוס שלקח אותה מהארץ, ועכשיו זה קורה עם עמית ארז.
את השם שלו שמעתי הרבה בשנה וקצת האחרונות אך לא ידעתי מי זה ומה הוא שר. שמעתי עליו בעיקר דברים טובים והרגשתי שיש איזה הייפ שמעולם לא הקדשתי לו תשומת לב. אז הוא עשה בשבילי את העבודה והוציא ממש עכשיו אלבום מלא ראשון, שנקרא "amit erez". האלבום מציג צליל אחר ממה שהיו רגילים לשמוע מארז שכן הוא מופק יותר, אולי רועש יותר, רוקיסטי/פופי יותר. והוא ממש, אבל ממש אלבום טוב. רק יצא וכבר הפך לאחד האהובים עלי מהשנה. Postcard, שיר הפתיחה שלו, מהווה כרטיס ביקור מוצלח להפגנת יכולותיו וכשרונו של ארז (ולהקתו המעולה). חוץ מזה שהוא גם עלה לשלב הגמר בתחרות Independent Music Awards, שזה גם כבוד.

למייספייס של עמית ארז | לרכישת האלבום במוזיקנטו

8. הבילויים – שוש אלמוזלינו (הייתה צריכה להיות סגורה אצלי באיזה כד)
אוף. כמה קשה היה לי לבחור שיר מהאלבום הזה לסיכום השנה! השנה הבילויים הוציאו סוף סוף אלבום שני, "שכול וכשלון" שמו, ואם הייתי יכול הייתי שם (כמעט) את כל האלבום בסיכום השנה. כמעט שמתי את "תנשב הרוח" שכן הוא לדעתי השיר הכי חזק באלבום (ובכלל, זה אחד מהשירים הכי חזקים שיצאו במדינה השרויה-בהכחשה הזו) – אך השיר הזה התארח כאן בעבר (כאן). אז הלכתי על "שוש אלמוזלינו", שיר כאילו-קטן אך ענק. שיר שנשמע משונה בהתחלה אך כשמקשיבים לו מגלים שיר על מזרחים-אשכנזים, על לאיטיזם, על דיכוי. וכל זה עטוף באריזה מוזיקלית תיאטרלית שמוכיחה שוב שהבילויים הם אחד ההרכבים הכי מוכשרים שנמצאים פה.

למייספייס של הבילויים | סדרת פוסטים מעניינת על האלבום ושיריו (ראשון, שני, שלישי ורביעי) | לרכישת האלבום במוזיקנטו

9. שלומי שבן – אני שוקעת… תפוס אותי
פתאום אני שם לב למשהו מעניין: רבע משירי האוסף מגיעים מאלבומים שניים שיצאו השנה. טל וייס, הבילויים, רונה קינן, נועם רותם – ושלומי שבן. לא יודע אם זה אומר משהו, אבל זה מעניין (מצד שני, 8 מתוך השירים הגיעו מאלבומי בכורה…)
בכל מקרה, שלומי שבן הוציא סוף סוף את אלבומו השני, "עיר", שבע שנים אחרי אלבומו הראשון. בהתחלה כשיצא האלבום לא יכולתי להפסיק להקשיב לו. שליטתו של שבן בז'אנרים השונים, יכולת הכתיבה שלו והעיבודים הטובים פשוט ריתקו לי את האוזן חזור ורתק. אחר כך נרגעתי קצת ופיניתי מקום לאלבומים אחרים וחלק מהשירים גם קצת נמאסו עלי (מי אמר אינטואיציה ולא קיבל?). אחד השירים שנשארו מהפייבוריטים שלי עוד מההאזנה הראשונה הוא "אני שוקעת… תפוס אותי". שיר על אישה בעלת בטחון עצמי נמוך ובעיה ביחסי אובייקט (סליחה, זה הפסיכולוג שבי שהתפרץ לרגע) ומוגש בצורה אדירה על ידי שבן בעזרתו של ערן צור על הבס ועל ה-"שה לה לה לה", שממש משדרג את השיר.

למייספייס של שלומי שבן | לרכישת האלבום במוזיקנטו

10. Bright Eyes – Middleman
Bright Eyes, הלא הוא קונור אוברסט, גם התארח כאן לא מעט פעמים. גיליתי אותו לראשונה דרך אלבומו הקודם "I'm wide awake it's morning" (וכתבתי עליו קצת כאן) והשנה הוציא את אלבומו "Cassadaga", שהוא אלבומו השביעי (! הבחור בן עשרים ושבע…)
האמת היא שזה לא מדויק שזה מהאלבומים האהובים עלי השנה – כמעט שלא הקשבתי לו מההתחלה עד הסוף, אבל מאז שיצא מדי פעם מצאתי עצמי נתפס לשיר כזה או אחר באופן כמעט אובססיבי לתקופה קצרה ועובר הלאה. אחד מהשירים האלו הוא Middleman, שאני אוהב במיוחד בגלל הכינור.

לאתר הבית של Bright Eyes | למייספייס של Bright Eyes | לרכישת האלבום במוזיקנטו

11. נועם רותם – שיר מהקומה התשיעית
אהה… נועם רותם. הוא הוציא השנה את "עזרה בדרך", אחד האלבומים הכי מחובקים שיצאו השנה ואולי בצדק. זה באמת אלבום מצוין. רותם לקח נושא מאוד קשה, אישי וכאוב (מחלת הסרטן של אשתו, למי שחי בביצה לאחרונה) והפך את החוויה המסובכת הזו ליצירה אמנותית יפהפייה. זה אלבום מצוין, ישיר ונוקב, מאוד מרגש – ולדעתי חובה להאזין לו גם אם הוא קשה לעתים – להאזין ולשים את החיים בפרופורציה.
"שיר מהקומה התשיעית" הוא השיר החותם את האלבום ואחרי כל מה שעובר המאזין באלבום הזה השיר הזה בא מאוד במקום, עם הכאב שלו שמלווה בראייה קדימה ובתקווה: "זה הדברים הקטנים, לעשות מוזיקה, להתפרנס בכבוד. ליישר את הגב עכשיו, לא יודע מה עוד. תמיד יש מוזיקה, ויש אור ויש חום, ויש לב שצריך אותך. ויש פחד וצחוק".

לאתר הבית של נועם רותם | למייספייס של נועם רותם | לרכישת האלבום במוזיקנטו

12. Nine Inch Nails – My Violent Heart
אני לא מבין איך זה שלא הכרתי את Nine Inch Nails עד השנה? שמעתי את השם שלהם אך הייתי בטוח שהם להקת מטאל צרחנית שאני לא אסבול וכך פטרתי את עצמי מלהקשיב להם. את הגילוי של מה הם באמת אני חייב לרנן מסיטימיול. לקראת ההופעה שלהם בארץ הוא עלה עם סדרת פוסטים ששיאה במיקסטייפ עשיר ומצוין שנערך על ידו ועל ידי קוראי הבלוג. התחלתי להקשיב וראיתי כי טוב, ממש ממש טוב. ואז באה ההופעה עצמה שהייתה… אין לי מילה.
My Violent Heart לקוח מהאלבום האפוקליפטי, "Year Zero", שיצא באפריל.
בשלב זה באוסף כדאי להגביר את הווליום – ואם יש לכם אוזניות, עוד יותר טוב.

לאתר הבית של Nine Inch Nails | למייספייס של הלהקה | לרכישת האלבום במוזיקנטו

13. Radiohead – Weird Fishes/Arpeggi
אני לא הולך לכתוב עכשיו כלום על האלבום החדש של רדיוהד, "In Rainbows". כתבו עליו די והותר, במיוחד על שיטת ההפצה שבחרה הלהקה. האמת היא שמהרגע שיצא והורדתי אותו הקשבתי לו ברצף מספר פעמים שניתן לספור על יד אחת. אבל לא יכולתי להתעלם ממנו בבואי לערוך את האוסף ובחרתי ממנו את השיר הזה בגלל יופיו אך הרבה בגלל שמו (נו מה, מזל דגים או לא?)

לאתר הבית של הלהקה – שם אפשר להוריד את האלבום

14. איטליז – Mountain Top
גם להקת איטליז, הסופר-גרופ המקומית, התארחה כאן לא מזמן. אין לי הרבה מה להוסיף. אני עדיין בוחן את יחסיי לאלבום הבכורה שלהם, "Violently Delicate". אבל שוב, לא יכולתי להתעלם ממנו. חוץ מזה ש-Mountain Top, שמסיים את האלבום, הוא שיר יפה.

למייספייס של איטליז | לרכישת האלבום במוזיקנטו

15. Super Furry Animals – The Gift That Keeps Giving
כנראה שבחודש האחרון גיליתי הרבה להקות וזמרים שלא הכרתי קודם. מעניין למה…
אני אומר את זה על סמך נוכחותם של אמנים שגיליתי רק עכשיו ונכנסו חיש מהר לאוסף הסיכום. קחו למשל את ה-Super Furry Animals, שחוץ מזה שיש להם שם שכיף לומר, הם הופיעו גם באוסף הקודם וגם בסיכום השנה עם אלבומם
"Hey Venus!", אלבומם השמיני שהתחיל כאלבום קונספט המספר את סיפורה של אישה בשם ונוס הנודדת מהכפר לעיר ואת חוויותיה, אך לפי גראף ריס, הסולן, הקונספט קצת התפזר עם הרכבת רשימת השירים הסופית. זה לא משנה את העובדה שזה אלבום שכיף נורא להקשיב לו ואני אחזור על ההמלצה שקיבלתי כשנתנו לי אותו להאזנה – כיף נורא להאזין לו כשאתה נוהג.

לאתר של Super Furry Animals | למייספייס של הלהקה | לרכישת האלבום במוזיקנטו | לצפייה בקליפ של השיר

16. יערה אילון – לפני שאלך לישון
יערה אילון, יוצרת יחסית אנונימית עדיין וחבל, הוציאה השנה את אלבום הבכורה שלה, "לפני שאלך לישון" – לאחר שהופיעה עם החומרים זמן רב. על אילון שמעתי לאחר שאתר קיוב בחר באלבומה כאלבום הישראלי הטוב ביותר לשנה העברית האחרונה. אני לא מסכים עם הקביעה הזו אך אני בהחלט מסכים שזהו אלבום בכורה מצוין ובהחלט מהטובים שיצאו השנה. שיר הנושא הוא פשוט יצירה חזקה, שגם אם היא נוטה לפרקים לגלוש למעט שמאלציות, היא עושה את עבודתה באופן מצוין. כניסת כלי המיתר באמצע הדקה הרביעית של השיר, אקורד הסיום העקמומי, וקולה הצלול של אילון פשוט עושים את זה כמו שצריך.

למייספייס של יערה אילון | לרכישת האלבום במוזיקנטו

17. Stars – Barricade
השנה גם גיליתי את ההרכב הקנדי Stars, שהוציא את אלבומו הרביעי, "In Our Bedrrom After The War". זה אלבום יפה, שקט ברובו ומלודי – אך לא מושלם. מסוג האלבומים האלו שיש בהם שירים שאתם מעבירים בשניה שהם מתחילים ויש בהם שירים שאתם חייבים להחזיר אחורה ברגע שהם מסתיימים ולהקשיב להם שוב. אחד מהם הוא השיר "Barricade" המספר על אהבה המבוססת על משיכה משונה:

In Harmony Street we beat a man
Just for standing there
I held my breath as I watched you swing
Then run your fingers through your hair

חוץ מזה, זה אחד השירים שהכי אהבתי לשיר השנה באוטו. זה אומר הרבה.

לאתר של Stars | למייספייס של Stars | לרכישת האלבום באמאזון

18. St. Vincent – All My Stars Aligned
St. Vincent הוא השם שמאחוריו עומדת למעשה אנני קלארק שאחרי קריירה כגיטריסטית עם הפוליפוניק ספרי ונגינה בהופעות של סופיאן סטיבנס, הלכה להוציא אלבום בכורה מהחומרים שלה, שנקרא "Marry Me". ואיזה אלבום יפה האלבום הזה. גיליתי אותו ממש לאחרונה (למרות ששיר הנושא שלו מוכר לפי זמן בזכות גיאחה) ונשבתי בקסמיו מסיבותי האישיות (והמבין תבין). השיר "All My Stars Aligned" הוא עוד מועמד רציני בקטגורית "השיר עם הפתיחה הכי מטלטלת לשנת 2007". הוא חורפי, הוא עצוב, הוא יפה. אני אשתוק עכשיו. אתם תקשיבו.

לאתר של St. Vincent | למייספייס של St. Vincent | לרכישת האלבום במוזיקנטו

19. רונה קינן – המעיין הזוהר
כפי שהבטחתי, הגענו לאלבומה השני של רונה קינן, "עיניים זרות". מהרגע ששמעתי לראשונה את שיר הנושא, בהקלטה גרועה מהופעה, לא יכולתי לחכות לאלבום הזה. ואיך שמחתי שהוא הופיע סוף סוף! זה אלבום מצוין, ממש – שמכיל הרבה מאוד שירים טובים ו"המעיין הזוהר" הוא אחד מהעצומים שבו. הוא מתכתב עם "עיניים זרות", שיר הנושא, בשורות כמו "אף אחד לא אמר לי שככה זה יהיה, הדבר שהלב שלי יוצא אליו, הוא הדבר שאסור לי לבקש" (וב"עיניים זרות": "אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר") – רק עכשיו הדובר בשיר הוא גבר, לא שזה משנה כל כך. זה שיר עצום בגלל המילים שקינן יודעת לכתוב, והרבה מאוד מאוד בגלל העוצמה שהוא תופס בשתי הדקות האחרונות שמסיימות אותו בזעקה אדירה. זה פשוט שיר שמתחיל רגוע, מלודי… ואז הוא תופס אותך, חזק חזק בבטן, וברגע שהוא מתגבר לסיום הזה הזה הוא מכווץ את השרירים שלך חזק חזק ואז בחצי הדקה האחרונה מרפה ממך באיטיות, שתוכל לחזור לנשום.

לאתר של רונה קינן | למייספייס של רונה קינן | לרכישת האלבום במוזיקנטו | צפו בקליפ היפהפה של "עיניים זרות" ובקליפ היפה לא פחות של "נס"

20. פונץ' – האיש שלא ידע להפרד
עוד אלבום יפה שיצא השנה הוא "פינוקיו", של פונץ' שחזרה השנה לפעילות. גם הם התארחו פה בעבר ובהחלט מגיע להם לקבל כבוד אחרי שהוציאו את אחד האלבומים היפים השנה. אני במיוחד אוהב את שירים השקטים והאישיים מאוד שמבוצעים באלבום על ידי דנה בקר.
"האיש שלא ידע להפרד" מבוצע על ידי בקר ויוסי בבליקי ונראה לי שהוא יהווה שיר סיום מתוק מתוק לאוסף הזה ובכלל לשנה הזו. שנה של גילויים מוזיקלים עשירים והרחבת אופקים ואוזניים, וכל זאת תוך ידיעה שיש עוד הרבה שלא הספקתי להכיר, ועל כך אצטט מהשיר: "חבל שלא הספקנו קצת יותר, היינו בטח נהנים מאוד עוד פעם".

לאתר הבית של פונץ' | לרכישת האלבום במוזיקנטו

ביום חמישי (13/12/07) פורסמה כתבה במוסף הארץ שכותרתה "מרד הפסיכולוגים" – ולא סתם כתבה אלא כתבת שער כאשר על שער המוסף מופיע הציור הבא המציג את פרויד היושב על כורסתו ומסור המנסר את הרצפה עליה הוא יושב כאשר הכיתוב ליד התמונה מכריז "חשבון נפש: פשיטת הרגל של הפסיכולוגיה בישראל". הכתבה עוסקת בתנועה של פסיכולוגים קליניים בארץ, חלקם בעמדות מרכזיות באקדמיה, היוצאת נגד השליטה, לטענתם, של הפסיכולוגיה ה"ישנה" בממסד הטיפול הנפשי בארץ.

זו כתבה חשובה ומעניינת, במיוחד לאנשים כמוני שנכנסים עכשיו לתחום של הפסיכולוגיה הקלינית, אך לא פחות מכך היא רלוונטית לכולנו שכן אם נרצה או לא – בסופו של דבר כולנו (כמעט ללא יוצא מן הכלל) לקוחות של הממסד הפסיכולוגי. אם זה כאשר אנחנו מחפשים טיפול לבעיות שלנו, אם זה כהורים לילדים הסובלים מקשיים כאלו או אחרים, אם זה כמועמדים העוברים מיונים לעבודה באחד ממכוני ההשמה ועוד. הרלוונטיות של התכנים בכתבה חשובים במיוחד לנושא הטיפול הפסיכולוגי, אך גם לענייני אבחון כפי שתראו בהמשך.
בכלל, התקופה הנוכחית מעניינת ומטרידה כאחד בכל הנוגע לעתיד הפסיכולוגיה בארץ. משרד הבריאות מנסה להחיל רפורמה שתעביר את האחריות לטיפול הציבורי לקופות החולים, בכנסת מסתובבת הצעת חוק שתשנה את ההגדרה של מי מורשה לתת טיפול נפשי ועכשיו העניין הזה. אין ספק שזמנים מעניינים – וחשובים – עומדים לפנינו.

כאמור, בתור מישהו שעכשיו נכנס לתחום המקצועי של הפסיכולוגיה הקלינית (למי מהקוראים שלא יודע, אני סטודנט שנה שניה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית וכרגע מטפל במסגרת הלימודים במרפאה ציבורית גדולה) – יש לי עניין רב במתרחש ואני משוכנע שהדברים האלו נוגעים לא רק לי ברמה המקצועית אלא לכלל החברה. בפוסט הנוכחי אני רוצה לעסוק בכתבה הנ"ל ולהציע את ההתבוננות שלי על הדברים. אעשה זאת תוך הבאת ציטוטים מהכתבה.
חשוב לומר שהדברים המובאים הם דעתי האישית כסטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה.

לפני הכל – קישור לקריאת הכתבה

הכתבה מתחילה בתיאור מקרה של ח' שסבל מהיפוכונדריה קשה ומדכאון. הוא היה נתקף חרדות סביב מחלות שונות שלכאורה חלה בהן ורץ מבדיקה לבדיקה. כל זה הפך לנטל על עצמו ומשפחתו כאשר הוא חדל לתפקד בעבודה והיה על סף התמוטטות. אשתו מתארת שמאז ומתמיד היה היפוכונדר אך לאחר שהחל ללכת לטיפול פסיכואנליטי (בהמלצתה) המצב החמיר. לדברי אשתו: "היו לו התקפי חרדה שהוא הולך למות וככל שהוא היה יותר חולה, לדעתו – הפסיכולוגית שלו פרחה".
בעקבות המלצה של חברה היא הפנתה אותו לטיפול קוגנטיבי-התנהגותי שעשה שינוי משמעותי: "קיבלתי בן אדם חדש, לא שהמחלה נעלמה אבל הוא יודע איך להתמודד איתה. הוא מקבל תרופות והכל בשליטה. הוא מתפקד, חי, עובד ושוב יש אבא לילדים".

עד כאן תצוגת תכלית יפה של כוחו של הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי. בפסקאות הבאות מסבירה המטפלת של ח', ד"ר צופי מרום שמכהנת כראש התחום הקוגנטיבי-התנהגותי בביה"ח גהה, את שיטת העבודה הקוגנטיבית-התנהגותית עם ח'.

אבל מה זה בעצם טיפול קוגנטיבי-התנהגותי ובמה הוא שונה מטיפול פסיכודינמי?
שני המושגים האלו חוזרים על עצמם לא מעט פעמים לאורך הכתבה ואני תוהה עד כמה הם נהירים לקורא הממוצע. לשם כך יש אולי לעשות רגע סדר בדברים ולהבהיר את ההבדלים בין טיפול קוגנטיבי-התנהגותי, טיפול פסיכודינמי וחשוב לא פחות – טיפול פסיכואנליטי.

הטיפול הפסיכואנליטי הוא למעשה שימוש בטכניקה כפי שפותחה לאורך השנים על ידי זיגמונד פרויד, שנחשב ובצדק לאבי הפסיכותרפיה. פרויד פיתח את שיטתו דרך עבודתו הקלינית והנסיון שצבר כאשר הוא עבד, פחות או יותר, בשיטת של ניסוי וטעייה מושכלים. באופן עקרוני וממש על רגל אחת, השיטה מבוססת על חקירת הלא-מודע של הפציינט דרך העלאת אסוציאציות חופשיות ופירוש חלומות מתוך הנחה שאלו מאפשרים גישה לתכנים הלא-מודעים המעסיקים את האדם. דרך גישה זו וניתוח של החומרים העולים אמור להיות מושג האפקט התרפויטי. טיפול פסיכואנליטי קלאסי מבוסס על מפגשים כמעט יום-יומיים עם המטופל כאשר הוא שוכב על ספה והמטפל יושב מאחוריו. תפקיד המטפל הוא למעשה להוות מעין לוח חלק, או מסך ריק אם תרצו, שעליו ישליך המטופל את תכניו. טיפול כזה לא רק מתרחש באינטנסיביות יום-יומית אלא מיועד להמשך זמן רב – שנים מספר לעתים.

הטיפול הפסיכודינמי הוא למעשה תולדה של הטיפול הפסיכואנליטי. באופן עקרוני התיאוריה של מבנה הנפש שעומדת מאחוריו דומה לזו שפיתח פרויד (אך מורכבת הרבה מהפיתוחים שנעשו במרוצת השנים על ידי ממשיכי דרכו מחד ומתנגדיו מאידך) אך הטכניקה שונה. מדובר בטיפול יותר "קליל" ביחס לפרדיגמה הפסיכואנליטית הנוקשה. המפגשים נערכים בתדירות נמוכה יותר (בדרך כלל פעם בשבוע) כאשר לרוב המטופל והמטפל יושבים זה מול זה. בנוסף, המטפל לא מהווה לוח חלק אלא סובייקט בפני עצמו וחלק גדול מהעבודה והתקשורת בין המטפל והמטופל קשורות ליחסים הבינאישיים הנרקמים ביניהם. מכאן, שיש מקום מאוד משמעותי לאישיותו של המטפל – בדיוק הפוך מהרעיון של הלוח החלק.
יש לציין שלמיטב ידיעתי, רוב המטפלים ה"פסיכודינמיים" הם אכן כאלו – עוסקים בטיפול פסיכודינמי ולא בטיפול פסיכואנליטי.

ולסיום, הטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי (להלן ייקרא CBT). זהו טיפול שממוקד בשני אלמנטים שונים אך קשורים זה לזה. ראשית, הקוגניציה, דהיינו, החשיבה. מבחינה זו הטיפול מתמקד בבחינה של תהליכי חשיבה לא נכונים אצל המטופל ותיקונם. הכוונה היא לשינוי של אמונות והנחות שונות המעוותות את החשיבה ומשפיעות על הרגשתו והתנהגותו של המטופל. האלמנט השני הוא ההתנהגותי ומכוון לשינוי ההתנהגות של המטופל דרך שימוש בטכניקות שונות. השילוב של שני ערוצי הגישה האלו נועד להקל על הפרעות רגשיות שונות החל מחרדות מסוימות וכלה בדכאונות.

אז איפה בעצם המרד?
כתבה שנקראת "מרד הפסיכולוגים" ומציבה תמונה מאיימת של פסיכולוגים חמורי סבר צריכה בעצם להביא סיפור של מאבק, לא?
אז להלן מהכתבה:

על זכותו של… [ה-CBT]… לקבל הכרה ממסדית נאבקת עתה "אופקים", האגודה לפסיכולוגיה קלינית מדעית בישראל, קבוצה של כ-60 פסיכולוגים בכירים, ראשי המגמות הקליניות באוניברסיטאות, ראשי מחלקות בבתי החולים, פרופסורים, מרצים בכירים ופסיכולוגים מהשירות הציבורי. לראשונה בישראל התארגנו אנשי בריאות הנפש ושמו להם למטרה לשנות ולפתוח לגישות שונות את ההתמחות והטיפול הפסיכולוגי בישראל. "אופקים" התארגנה לפני כשנה אחרי שניסיונות ההידברות, בכתב ובעל-פה, עם הממסד הפסיכולוגי בישראל כשלו.

בעצם הטענה של אנשי "אופקים", כפי שאני מבין אותה, היא שהממסד השולט בתהליך ההכשרה וההסמכה של הפסיכולוגים הקליניים בישראל מורכב מאנשים בעלי תפיסה מיושנת שמאמינים בשיטות הטיפול הפסיכודינמיות ולא מוכנים לאפשר גישה לשיטת ה-CBT שהיא, לטענת אנשי "אופקים", יותר מוכחת מחקרית (אך גם זה לא מדויק).
בתגובה לשאלה האם באמת חצי שנה של CBT עזרה לאותו ח' שהוצג בראשית הכתבה ועשתה מה ששבע שנים של טיפול פסיכואנליטי לא עשו, מוצגת תשובתו של ד"ר גארי דיימונד, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן גוריון וחבר ב"אופקים": "צריך להבדיל בין טיפול באנשים עם בעיות אקוטיות כמו דיכאון וחרדה, ובין טיפול באנשים שהולכים לטיפול כי הם רוצים להגשים ולהבין את עצמם". והוא צודק – מאוד מאוד צודק. אבל, וזה אבל גדול – המשפט הזה מציג את ה-CBT כטיפול המיועד לאנשים עם "בעיות אקוטיות כמו דיכאון וחרדה" ואת הטיפול הפסיכודינמי כמיועד למי שרוצה "להגשים ולהבין את עצמו"¹. שזה טוב ויפה אך לא מדויק. אנשים בעלי הפרעות אישיות קשות, למשל, הולכים הרבה פעמים לטיפול פסיכודינמי, ממושך ועמוק, שעוזר להם מאוד. לקרוא לאנשים כאלו אנשים ש"רוצים להגשים ולהבין את עצמם" זה עוול רציני. ולא רק אלו – גם אנשים הסובלים מחרדות ומדכאון יכולים להתרם משמעותים מטיפול פסיכודינמי. גארי דיימונד מתייחס בתשובתו לאותו טרנד שבעקבותיו הרבה אנשים הולכים לפסיכולוג אפילו שאינם סובלים מהפרעות נפשיות משמעותיות – וזה לגיטימי לגמרי – אך חבל שהוא שם בצד אוכלוסייה שלמה של אנשים שסובלים באמת ודווקא טיפול עומק עוזר להם.

אבל יש לציין שדיימונד גם ממשיך ואומר נכון: "הרבה אנשים הולכים למרפאות ציבוריות עם הפרעות מאוד ספציפיות שפוגעות באיכות החיים שלהם, והיום אנחנו יודעים שאפשר לעזור להם בזמן קצר מאוד, יחסית. יש טיפולים ממוקדים שגם נחקרו מדעית, והם עובדים… אנחנו לא מתנגדים לכך שאנשים יקבלו טיפול פסיכואנליטי, אלא שיוכלו לקבל גם טיפול אחר". ופה הוא צודק בהחלט. מגיע לכל אחד לקבל את הטיפול המתאים לו ומי שנזקק לטיפול CBT, מגיע לו בהחלט לקבל אותו ובצורה המקצועית ביותר. התלונה של אנשי "אופקים" היא שהממסד הפסיכולוגי בארץ שאמון על הכשרת והסמכת הפסיכולוגים הקליניים לא נותן מקום לאנשי ה-CBT.
איך זה בא לידי ביטוי? להלן מספר ציטוטים מהכתבה:

התנאים להתקבל למקצוע הפסיכולוגיה הקלינית (הטיפולית) נקבעו לפני הרבה שנים: נחוצים תואר שני, לפחות, התמחות של ארבע שנים ובסיומן עמידה בבחינות ההסמכה. החלק הראשון במבחן שבודק את היכולת הטיפולית של הנבחן. כשהטיפול הפסיכולוגי ברובו הגדול, בארץ ובעולם, היה פסיכואנליטי, בכך עסקו גם הבחינות. היום, כשההתמחות של הנבחנים אינה בהכרח פסיכואנליטית, מותאם חלקה הטיפולי של הבחינה לדרישות המתמחה.

ד"ר משה אלמגור, פסיכולוג מערכתי-משפחתי, בעבר ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת חיפה, נכשל בבחינת ההסמכה הזאת. את התואר הראשון והשני שלו (קוגניטיווי ומשפחתי) גמר אלמגור בבר-אילן, דוקטורט עשה באוניברסיטת מיניסוטה שבארצות הברית, ואת ההתמחות בבית חולים במיניאפוליס. הוא חזר לישראל ב-1983. "הייתי הדוקטור הראשון שהיה צריך לעבור את בחינת ההסמכה, ונכשלתי. לפני, כל מי שבא עם תואר דוקטור מארצות הברית ועבר שם התמחות, לא היה צריך להיבחן".

אלמגור משווה את הוועדה לגילדה סגורה, שעושה הכל "כדי לשמר את עצמה ולצמצם עד כמה שאפשר את מספר החברים הנכנסים. הביאו לכבודי לבחינה את בכירי הפסיכואנליטיקנים בארץ, אבל היו בינינו חילוקי דעות משמעותיים וקצרים איומים בתקשורת. הם לא הבינו על מה אני מדבר. בסופו של דבר הם נאלצו להתאים את הבוחנים להתמחות שלי וכשניגשתי בפעם השנייה – עברתי את הבחינה".

יפתח יובל בחר כלל לא לגשת לבחינה. "אני מרצה באוניברסיטה העברית ולא עברתי את תהליך ההסמכה כי אני חושב שזו תועבה", הוא אומר, "הם דורשים ממני לעבור 20 בטריות של מבחנים ואני חושב שזה רק מביא נזק למי שאינו זקוק לכך, וממילא אף אחד לא משתמש בזה בפרקטיקה. ההתמחות שלי היא קוגניטיווית-התנהגותית אבל הם יגידו לי 'תהיה קודם כל פסיכולוג פסיכודינמי ורק אחר כך קוגניטיווי-התנהגותי'. בגלל הקיפאון במקצוע, אנחנו מפגרים ב-40 שנים לפחות אחרי העולם, וממשיכים להתנהג כאילו כלום לא קרה. יש אנשים שמתאים להם טיפול כזה ולאחרים מתאים טיפול אחר. בכל המקומות הכי טובים בעולם כבר הבינו את זה, אבל פה אנחנו לא נחשבים לפסיכולוגים קליניים, כי אנחנו לא יודעים להעביר את הרורשך (מבחן הכתמים המפורסם, שהוא אחד הטסטים הנדרשים בבחינת ההסמכה)".

אז מה בעצם הטענה פה? שקשה להם להתאים את עצמם לדרישות המקומיות? עם כל הכבוד – ויש הרבה – למה שלמדו בחו"ל, אין באמת מקום לצפות שאדם שמגיע ממערכת אחת למערכת אחרת יתקבל בה ללא התניות. גם אם יהיה לי דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית ורשיון לעסוק בפסיכולוגיה קלינית בארץ – אני בהחלט לא מצפה ממשרד הבריאות האמריקאי לתת לי רשיון אוטומטי לעסוק בפסיכולוגיה קלינית בארצות הברית אם אבקש זאת. כל מדינה מגדירה לעצמה את הדברים האלו, וזה לגיטימי. יש אולי מקום להתדיין על הדרך שבה נעשים הדברים אבל יש משהו מעט קנטרני בדברים שאנשים מסוימים, כמו המצוטטים לעיל, אומרים בנושא.

כמו שאני רואה את זה, כסטודנט לפסיכולוגיה קלינית, אם ברצוני להיות מטפל שעובד בשיטת CBT, הדרך היא לבצע את המסלול הקליני הסטנדרטי – דהיינו להשלים את לימודי התואר השני ואת ההתמחות (על כל דרישותיה). במסגרת הלימודים אני יכול ללמוד גם על טיפול קוגנטיבי-התנהגותי ועם קצת מזל וקצת שכל, אני יכול לגעת בנושאים האלו גם במהלך ההתמחות. ואחרי ההתמחות? השתלמויות וצבירת נסיון – ככה לומדים את המקצוע הזה. כשאהיה פסיכולוג קליני באופן רשמי אעשה כל מה שאוכל כדי לעבוד במקומות שמתמחים בטיפול CBT ואפתח את הקליניקה הפרטית שלי בכיוון הזה.

שאלה של אבחון

הטענה של אנשי "אופקים" מופנית גם לתוכניות הלימודים לתואר השני וגם לדרישות המופנות למתמחים לקראת מבחן ההסמכה – ובראשן הדרישה להעביר 20 אבחונים מלאים. למה הכוונה?
סוללת האבחון הסטנדרטית מורכבת מחמישה מבחנים, או כפי שהיא מכונה בכתבה על יופ מאיירס (ראש המגמה הקלינית של הילד באוניברסיטה העברית) – "החימוש הקדוש". הסוללה כוללת את מבחן וכסלר להערכת אינטליגנציה, מבחן בנדר (שרבים מכם אולי מכירים ממבדקי קצונה ו/או מכוני הערכה לעבודה)², מבחן ציורים הנקרא HTP, מבחן TAT שמוכר למדי גם הוא (ובו הנבדק מתבקש לספר סיפור על תמונות שונות) וכמובן מבחן הרורשאך הידוע לשמצה.

המבחנים מועברים בזה אחר זה בסדרת מפגשים ולאחריה התוצאות מנותחות לפי קריטריונים שונים מתוך מטרה לתת תמונה אינטגרטיבית של האדם הנבדק. סוללות האבחון משמשות למטרות שונות כמו בירור שאלות העולות מתהליך ההערכה (כמו למשל האם יש סיכוי שילד חווה התעללות), בחינת כשירות הורית בבירורים משפטיים ועוד. אין ספק שמדובר בתהליך שמטרתו בסופו של דבר לענות על שאלות שהן הרות גורל – ולכן יש להזהר מאוד בתהליך ההעברה והפירוש של מבחנים אלו.
לא מפתיע, אם כך, שיש לא מעט חילוקי דעות בעניין תקפותם ומהימנותם של המבחנים השונים. או כפי שמסביר זאת יפה מאוד בכתבה פרופ' גולן שחר (לשעבר ראש המגמה הקלינית באוניברסיטת בן-גוריון):

קבוצה אחת חושבת שהם סתם שטויות ובזבוז זמן, ואין להם שום ביסוס מדעי, קבוצה שנייה חושבת שהרורשך זה מתת האל עלי אדמות, הרנטגן של האישיות, וקבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק; בקבוצה הראשונה מצויים מדענים טובים וידועי שם, שבדרך כלל לא עושים אבחונים בעצמם; בקבוצה השנייה יש מאבחנים ידועי שם, אבל כאלה שלא עוסקים במחקר

עוד מוסיף שחר וטוען ש"בפועל מעט מאוד אנשים בעולם מתמחים באבחון" – זאת אומרת שרוב הפסיכולוגים לא עוסקים באבחון בפרקטיקה שלהם. ולכן השאלה, המוצדקת מאוד, של "אופקים" – מדוע מתמחים חייבים להעביר אבחונים ל-20 מטופלים ולבזבז על כך מאות שעות עבודה והדרכה?
ושוב אצטט מהכתבה, מחלק שבו רואיין פרופ' חיים עומר מאוניברסיטת תל אביב שמשמש גם כאחראי על המרפאה להדרכת הורים בבית החולים שניידר (הכתוב הנטוי הוא שאלות המראיינת):

כל מתמחה חייב להעביר 20 בטריות של המבחנים האלה, וכל בטריה לוקחת 15 שעות עבודה, אז אלה כ-300 שעות מזמן ההתמחות, אבל כששואלים אותם בקליניקות הציבוריות אם 20 האנשים שנבדקו היו זקוקים למבחנים האלה, מתברר שרוב-רובם של המטופלים בכלל לא היו זקוקים להם".

אם המטופלים לא זקוקים לטסטים, אז למה עורכים להם אותם?

"כדי ללמד את המתמחים להעביר אותם".

נשמע הזוי.

"לא רק זאת, במקרים רבים המטופל כבר עזב את המרפאה כי סיים את הטיפול ואילו תוצאות האבחונים שלו עוד לא הגיעו כי הפענוח שלהם לוקח המון זמן".

אני עוד לא יודע איך זה בשטח. כיום במסגרת הפרקטיקום שלי ביצעתי אבחון כזה לילד שנמצא בתהליך הערכה לקראת טיפול כך שהרלוונטיות קיימת בהחלט. אך טענות כמו אלו שחיים עומר מעלה כאן חשובות מאוד ושמעתי כאלו בעבר.

ויתרה מכך, השאלה החשובה באמת היא כמה המבחנים האלו רלוונטים בכלל למציאות? האם מבחנים כמו הרורשאך – שבכתבה נשמע כאילו הקהילה הפסיכודינמית מייחסת לו מעמד אלוהי כמעט, מה שלא מדויק בעליל – בכלל שווים משהו? אני בוחר בגישה של גולן שחר, כאמור: "קבוצה שלישית, קטנה יותר (שאני שייך אליה), חושבת שהרורשך יעיל באופן מאוד מוגבל ומצומצם, אבל יש תוקף מדעי לחלק מהאינפורמציה שהוא מספק".
אבל לצערי אני לא הולך להכנס פה לכל שאלת התקפות המחקרית של המבחנים האלו – שכן זהו נושא עמוס ומורכב והפוסט הזה כבר ככה עמוס. בכל מקרה מה שיותר מעניין אותי הוא כל הנושא של סגנון הטיפול.

כורסא, ספה או מחברת?
כבר בתחילת הפוסט נתתי סקירה על ההבדלים בין הטיפולים השונים (פסיכואנליטי, פסיכודינמי ו-CBT) ובתור מטפל לעתיד – זה הנושא שבאמת מעניין אותי. מה יש ל"אופקים" לומר בנושא? אני מצטט:

לטענת "אופקים" למעט שינויים בסידורי הישיבה – היום רוב המטופלים יושבים מול המטפל ולא שוכבים; וההכרה שהמטפל אינו לוח חלק אלא בעל תפקיד בטיפול – לא השתנה בישראל הרבה מאז פרויד.

זו אמירה שעושה עוול משמעותי לכל תחום הטיפול הנפשי שהתפתח בתקופה שלאחר פרויד. "שינויים בסידורי הישיבה" זה אנדר-סטייטמנט לא קטן. אמרה כזו יוצרת רושם כאילו מדובר בעניין טכני, עניין של מה בכך – אך המציאות רחוקה מזה. הדינמיקה המתרקמת בין המטפל והמטופל כאשר הם יושבים זה מול זה (לרוב בלי שולחן ביניהם) היא חופשית ומשוחררת יותר ובעלת אופי שונה לחלוטין מהדינמיקה כאשר המטופל שוכב והמטפל מאחוריו. מאחורי השינוי הזה עומדים שינויים מחשבתיים גדולים מאוד בדרך שבה אנחנו חושבים על ותוך כדי הטיפול הנפשי. השינוי הזה – שמגלם בתוכו הבנייה של המטפל כאדם בפני עצמו ושימה של המטופל כשווה – נושא עימו הרבה מחשבה ונסיון קליני וחבל לפטור אותו כעניין של מה בכך.

אבל בעצם הטענה של אנשי "אופקים" היא לא רק בדבר הארכאיות לכאורה של השיטה הפסיכודינמית, אלא בדבר ההתעלמות של הממסד מהנטייה הרווחת בעולם (ובפרט בארצות-הברית) ללמד יותר ולעסוק יותר בטיפול הקוגנטיבי-התנהגותי. הטיפול הפסיכודינמי מוצג בכתבה ככזה שקרנו בעולם ירדה בעוד ה-CBT מוצג כדבר הנכון, כטיפול שמעוגן בעזרת מחקרים אמפיריים המוכיחים את יעילותו – בעוד הטיפול הפסיכודינמי לא עומד בקריטריונים מחקריים.
זה בהחלט נכון שיש בעיה רצינית עם תיקוף מחקרי של שיטות הטיפול הפסיכודינמיות. התיאוריה הפסיכודינמית מקשה על יצירת משתנים מדידים מובהקים שניתן לכמת ולכן קשה להכניס את הטיפול למערכת מדידה אמפירית – בעוד שה-CBT מאפשר זאת. אך יש לזכור שזו הרעה החולה של כמעט כל שיטות המחקר במדעי החברה. להבדיל ממערכות פיזיקליות, למשל, שבהן ניתן לבודד את המשתנים באופן כמעט אבסולוטי במעבדה – בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה וכל היוצא באלו לא ניתן לעשות זאת פשוט משום שאנחנו עוסקים במערכות מורכבות מנשוא המכילות המון משתנים המשפיעים זה על זה. לכן, אגב, אני לוקח בערבון מוגבל ביותר גם את התוצאות האמפיריות של ה-CBT. כבר היום ניתן לראות מחקרים העוסקים ביעילות של ה-CBT בטיפול בהפרעות מצב רוח מסוימות ומראים שהוא לא כזה פתרון קסם. צודק ד"ר יופ מאיירס מ"אופקים" כשהוא אומר "מה שמאפיין את המדע הוא סקפטיות וכל תוצאה היא תמיד זמנית. אבל מחקר הוא הכלי הכי פחות גרוע כדי ללמוד משהו חדש, יש כלים יותר גרועים, וחלק מהתיאוריות הפסיכודינמיות בנויות בצורה כזו שאתה לא יכול לחקור אותן ולהגיע לתוצאות חיוביות או שליליות, הן בנויות על אמונה, ועם אמונה אי אפשר להתווכח. עם תוצאות של מחקר – אפשר, ואפילו חייבים להתווכח".

אפרופו מחקר – אחד הממצאים הידועים והמעניינים במחקרים העוסקים בניבוי של הצלחה טיפולית הוא שאיכות הקשר בין המטפל והמטופל מספקת את אחד המנבאים המוצלחים ביותר – לא משנה מה סוג הטיפול…
לסיכום, אני מאמין שחייבים לחקור ככל האפשר. אני מאוד בעד לנסות ולתקף את שיטות העבודה באופן מחקרי, כל עוד זה אפשרי. ואם זה לא אפשרי אז אנחנו באמת בבעיה ועלולים להחשב לשרלטנים. אך אני גם חושב שעלינו לזכור שהעולם איננו שחור ולבן ואף שיטה לא תהיה מושלמת והמחקר האמפירי צריך לקחת זאת בחשבון. שום שיטת טיפול לא תהיה תקפה באופן מלא או אפילו כמעט מלא (להבדיל אולי מתחומי הרפואה) – לפחות לא בכלי המחקר שאני מכיר בימינו.
ובאומרי זאת אני יודע שאני בעצם סותר את עצמי – אני רוצה מצד אחד תוקף מחקרי ומצד שני אני "מוותר" לפסיכודינמיקה. חשבתי לא מעט על הנקודה הזו ולצערי אין לי תשובה לוגית טובה ואני עלול להחשב כמי שחוטא באמונה. אני באמת מאמין שיש משהו מאחורי השיטה הזו. אני באמת מאמין שהיא עובדת אם יודעים להפעיל אותה נכון. ואני באמת מאמין שהיא לא מתאימה לכל אחד. ויותר מזה אני מאמין שפסיכולוג מקצועי וטוב צריך לדעת להיות גמיש במחשבה שלו ושאסור לו להצמד באופן פנאטי לטכניקה ולנסות לכפות את התאוריה שלו על המטופלים שלו. פסיכולוג טוב צריך לדעת לזהות מה באמת צריך האדם העומד מולו ומבקש את עזרתו ולהיות אמיתי עם עצמו ולשאול את עצמו אם הוא יכול לתת לו את השירות הזה. אם התשובה היא כן, זה מצוין. אם התשובה היא לא, עליו לבוא ולומר זאת ולהפנות את האדם למי שכן יוכל לעזור לו. המטופל הוא הלקוח שלנו ובשבילו בעצם למדנו כל כך הרבה שנים והשקענו כל כך הרבה מאמץ בללמוד את המקצוע הזה, שבעיניי הוא יפהפה ואצילי, שנקרא פסיכולוגיה.

1. או כמו שאומר מטופל שלי: "רק אנשים משועממים הולכים לפסיכולוג" [↩]
2. כאן יש תמונה של בנדר, לא התאפקתי [↩]

אני מתחיל לא לאהוב את זה שאני נוטה לפרסם את האוספים האלו באמצע החודש. זה קצת מאבד מהעוקץ. אני גם לא מרוצה מזה שבין האוסף הקודם לזה הנוכחי התפרסם רק פוסט אחד באתר. זה סימפטום של העומס שמביאה איתה שנת הלימודים, שהרי אינני באמת בשביתה.
מצד שני אני מאוד מרוצה מהאוסף הזה ובכלל מהחודש האחרון שהתחיל, כמו האוסף הזה, בצלילים מינוריים, שקטים ומהורהרים והתפתח לצלילים מתוקים, מרגשים ואף שמחים. (אגב, אני בהחלט מדבר על הצלילים של האוסף, ופחות על הליריקה – מי שיחפש את המילים יבין)

להאזנה, כרגיל, כדאי ללחוץ על ה-Play

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

ולהורדה, כדאי ללחוץ כאן

דיסקליימר
כרגיל, השירים מובאים פה להאזנה והנאה שלכם ואני ממליץ בחום לא להיות חרא של אנשים ולקנות את המוזיקה שעושה לכם את זה. אם אקבל פניה להסיר את אחד השירים אכבד אותה (וארגיש חשוב!)

רשימת השירים

1. נועה בביוף – Marching Band
כשנועה בביוף נולדה ירדה בת קול מהשמיים והתנחלה במיתרי הקול שלה. אין דרך אחרת להסביר את הקול האלוהי שבוקע ממנה. זה קול נשי, רך ועמוק שגדל עליך וגם אם לעתים צריך להתרגל אליו (אולי כי יש בו משהו שמהמם אותך) – הוא סוחף וחודר למקומות הכי עמוקים שלך. הפעם הראשונה ששמעתי אותה היתה כשהתארחה באלבומו המצוין של דויד פרץ "הייקו בלוז" ושרה איתו את "עוד שיר אחד וזהו". הפעם אני מגיש לכם את הסינגל הראשון מאלבום הבכורה שלה "From a window to a wall" שיצא ממש עכשיו. אלבום באנגלית, שונה מאוד ממה שהיא מציעה בהייקו בלוז ולדעתי יפה הרבה יותר. זה אלבום קסום מאוד שעושה שעות נוספות ארוכות בשבוע האחרון אצלי באוזן וקצרה כאן היריעה מלדבר אודותיו. רק להאזין לצלילי הפתיחה האלמותיים של השיר הזה ולהנמס בשקט.
המייספייס של נועה | לרכישת האלבום במוזיקנטו | הטריילר לאלבום

2. Espers – Byss & Abyss
מה שלא כתבתי קודם על נועה בביוף הוא שהאלבום שלה הוקלט אצל גרג וויקס מההרכב "אספרס". עכשיו, אל תצפו ממני לכתוב משהו חכם על אספרס כי אני באמת לא מכיר אותם. השיר היחיד שאני מכיר שלהם הוא זה ששמתי כאן ואני מכיר אותו בכלל בזכות האוסף "The Golden Apples of the Sun" שערך פעם דבנדרה בנהארט. אבל זה שיר באמת באמת יפה ושווה לדעתי להגביר אותו, לעצום עיניים ולצלוח את הדקות הארוכות שלו.
המייספייס של אספרס | לרכישת האלבום "אספרס" במוזיקנטו

3. מעיין הירשביין – רב תודות לי
מעיין הירשביין היא יוצרת ופסנתרנית שבשנתיים האחרונות הופיעה כחצי מההרכב "קרבות ראווה" עם עינב ג'קסון כהן. יחד הן יצרו מופע משותף המבוסס על חומרים מקוריים של כל אחת מהן ושל שתיהן יחד. בפסטיבל הפסנתר האחרון ראיתי את המופע והתאהבתי. מפה לשם הלכתי לחפש את השירים של שתיהן וגיליתי יוצרות מוכשרות מאוד. בחרתי לשים את השיר הזה של מעיין הירשביין דווקא בגלל השונות שבו. בעוד רוב העיבודים נשענים רק על פסנתר והקול היפהפה שלה, הפעם מדובר בעיבוד עשיר ולהקתי יותר. שווה להאזין וללכת לבקר בעמוד שלה בבמה חדשה, יש שם עוד פנינים.

לעמוד של מעיין בבמה חדשה | למייספייס של קרבות ראווה

4. עמיר לב – פעם בחיים
אני בטח לא צריך להציג את עמיר לב. הבוקר הישראלי המזמר (או המדבר על רקע מוזיקה, תלוי את מי שואלים). אחד האנשים עם הקולות המחוספסים העמוקים האלה שגורמים לי מיד לחשוב על טבק, השד יודע למה. המוזיקה שלו לא תמיד קלה להאזנה אך האלבום "פעם בחיים" הוא באמת אלבום משובח. אלבום שפעם בכמה חודשים אני אוהב לחזור אליו, במיוחד כשאני לבד ולילה ואני במקרה נוהג, ולהקשיב לרכות הקשה שלו. שיר הנושא ממנו הוא אחד היפים באלבום ומציג את כשרון הכתיבה של לב בצורה יפה. במיוחד עם השורה ההו-כה-קולנועית מהפזמון "את ראית את הבית, אני את הכביש" (תחשבו על זה בהקשר של כל השיר ותבינו). שווה להקשיב לו ולהזכר איזה שיר יפה זה היה לפני שאפרת גוש שחטה אותו.

לרכישת האלבום במוזיקנטו

5. יוסי בנאי – הקברן
לפני עשר שנים הוציא יוסי בנאי ז"ל אלבום שבו ביצע משיריו של ז'ורז' ברסאנס בתרגום לעברית, בעיבודים של אלי מגן. השיר הזה לקוח מאותו אלבום. זהו שיר מתוק-מריר, כמו ששוקולד צריך להיות, על חייו של הקברן עם עבודתו. עוד שירים יפים יש באלבום הזה כמו "הגורילה" הקלאסי, "כמו בובה" המשעשע ו"לא אבקש את ידך" שהוא בעיני אחד משירי האהבה הכי טובים שיש.

לרכישת האלבום במוזיקנטו | וידאו של יוסי בנאי הצעיר מבצע את "לא אבקש את ידך" ובו הוא דומה באופן מפתיע לבני משפחת בנאי הצעירים

6. Hello Saferide – Get Sick Soon
כבר בשיר הקודם האוסף קיבל קצב וגוון שונים ועליזים יותר וזה ממשיך עם השיר ההו-כה-מתוק הזה של Hello Saferide, הלא היא בעצם אניקה נורלין. מדובר בבחורה שבדית שעסקה בכלל בעיתונות מוזיקה עד שיום אחד החליטה לפרסם שיר באינטרנט בשביל הכיף. מפה לשם היא זכתה להצלחה ובשנת 2005 הוציאה את אלבום הבכורה שנקרא Introducing: Hello Saferide.
השיר הזה הוא שיר אהבה חמוד להפליא, במיוחד בהתחשב בכותרת המעניינת שלו. ויש קליפ ביתי חמוד לשיר היפה הזה.

אתר הבית של הלו סייפרייד | המייספייס שלה | לרכישת האלבום במחיר מופקע באמאזון

7. יוני רכטר – הרצינות היא ממני והלאה
החודש, לפני שנה, נפטר הכותב עלי מוהר. לכבודו שמתי את השיר הזה שהוא כתב כמובן והלחין יוני רכטר, שגם מבצע. מאלבום ההופעה של רכטר, "העיקר זה הרומנטיקה".

לרכישת האלבום במוזיקנטו | פוסט הפרידה שלי ממוהר מאשתקד

8. The Decemberists – Yankee Bayonet (I will be home then)
זה לא פעם מדהים אותי מחדש איך שיש לי נטייה לגלות דברים מאוחר נורא. קחו למשל את הלהקה הזו, הדצמבריסטס. שמעתי את השם שלהם הרבה מאוד בשנה וקצת האחרונה. אפילו הורדתי אלבומים שלהם להאזנה והשירים שלהם זרמו רנדומלית דרך האייפוד מדי פעם – אבל מעולם לא ממש הקשבתי. וחבל. ואז משום מה לפני חודש וקצת השיר הזה קפץ לי לראש והאזנתי לו שוב והפעם חיפשתי את המילים באינטרנט והתאהבתי. ואז, בשבת מאוד מיוחדת, נסעתי לבית של גיאחה בצפון ובדרך, באוטו של עידית, שמענו את האלבום ממנו לקוח השיר, "The Crane Wife", והפעם גם התבוננתי בחוברת המילים היפהפייה והבנתי שבעצם אני מפספס פה משהו טוב. לא קשה להבין שמאז חרשתי את האלבום הזה המון וגם למדתי לנגן לא מעט מהשירים שבו, מה שרק מוסיף לכיף.
אז נכון שגיליתי את האלבום הזה, ואת הלהקה הזו, מאוחר – אבל זה בהחלט מקרה קלאסי של "מוטב מאוחר מאשר לעולם לא" כי באמת מדובר בלהקה מצוינת וייחודית.
אתר הבית המאוד יפה של הלהקה | המייספייס של הלהקה |
לרכישת האלבום במוזיקנטו

9. איטליז – Big Fish
איטליז היא סוג של סופר-גרופ מקומי. להקה שמורכבת מאנשים כמו עמית ארז, גיא בן שטרית, עמרי הנגבי ועוד ופועלת מזה כמה שנים וביססה לעצמה קהל די אדוק. עכשיו, סוף סוף, הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, Violently Delicate שהוא מפגין מרשים של יכולות נגינה ונתינה-בראש. קשה לי להגדיר את הסגנון שלהם כי הוא מורכב ומגוון מאוד. פשוט צריך להקשיב להם – זה שווה.

המייספייס של איטליז | לרכישת האלבום במוזיקנטו | לצפייה בקליפ היפהפה של Attractive

10/ Super Furry Animals – Carbon Dating
כן, גם את הסופר פרי אנימלז גיליתי מאוחר. למעשה, עוד לא באמת גיליתי אותם, רק את האלבום האחרון שהוציאו לפני כחודשיים, Hey Venus – ממנו לקוח הקטע הזה שהזכיר לי יותר מהכל חבורה גברים מקסיקנים, מבוסמים, משופמים, ושמחים. השד יודע למה.

לאתר הבית של הלהקה | למייספייס של הלהקה | לרכישת האלבום במוזיקנטו

11. שולי רנד – אייכה
שולי רנד מוכר בתור שחקן מסרטים כמו "החיים על פי אגפא" או "האושפיזין" (שאותו גם כתב). הוא גם מוכר בתור ההוא שחזר בתשובה. בימים אלו הוא עובד על אלבום בכורה וממנו אפשר לשמוע כבר את "אייכה". עכשיו הגיע הזמן שלי לשתוק ושלכם להאזין, לא לשמוע – להאזין, לשיר הזה. השיר הכל כך אישי הזה, כל כך ענוג הזה, לקול הגברי השבור הזה. רק להאזין ליצירה המדהימה הזו, הפשוטה כל כך לכאורה והמרגשת עד לכדי דמעות.