פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

שלום וברוכים הבאים למהדורה השלישית של סינסתזיה!
לאור התגובות החיוביות והצרכים שלי בפיצוי¹ החלטתי לקחת את סינסתזיה צעד אחד קדימה ולהכנס לתוכה בעצמי. אולי אתם שואלים עצמכם "על מה הוא מדבר?" - ובכן, אני מדבר על כך שהגיע הזמן לשתוק ולפתוח ת'פה!

אבל אני אשתוק עכשיו כאן - ואדבר שם. פשוט תקשיבו.

Going Vocal

התמונה שייכת ל-ittybittiesforyou

להאזנה לחצו על ה-Play

להורדה לחצו כאן

כרגיל, אפשר להכנס לעמוד שלי באייקאסט ולהאזין/להוריד שם. כמו כן אפשר (ומומלץ) להרשם שם לפודקאסט וכך לקבל עדכון במייל (או ברסס) בכל פעם שיעלה פרק חדש.

רשימת השירים
כוורת - שיר מחאה
תמר אייזנמן - Da Bitch
הומסיקס - The Logical Song
The dø - Playground Hussle
Uffie - Hot Chick
Erik Sumo - My Rocky Mountain
שרה סיני - אי שם
הילה וייס - Never Again
Hello Saferide - My best friend
אונילי - My Best Friend
Coconut Records - West Coast
The Dave Brubeck Quartet - Blue Rondo a la turk
Dizzy Gillespie and Stan Getz - It don't mean a thing (if it ain't got that swing)
Jimmy Hendrix - I don't live today
The Accidental - Wolves
עידן רבינוביץ' - Jared’s Blues

1. תקשיבו, תבינו [↩]

כן, מדי פעם קורים גם דברים טובים בהוט (להבדיל מחוויות שירות מזעזעות כפי שתיארה אח"י דקר בסדרת הפוסט שמתחילה כאן). האמת היא שאני נורא מרוצה מהם בזכות ה-VOD. בתור אחד שכמעט ולא נמצא בבית ולא ממש יוצא לו לשרוץ מול הטלוויזיה, את רוב הטלוויזיה שלי אני צורך דרך האינטרנט או ה-VOD. תוסיפו לזה את העובדה שאני עושה לפחות משמרת לילה אחת בשבוע ותגלו שיוצא לי הרבה לשוטט בנבכי ההיצע הקיים בהוט ולגלות שיש טלוויזיה לא רעה בארץ. נכון, יש הרבה תכנים דביליים לגמרי והרבה מהתכנים השווים עולים כסף (בנוסף לדמי המנוי) אבל יש כמה סוכריות של ממש שאפשר אפילו לקבל בחינם.
לדוגמה, בזמן האחרון אני מעביר את לילותיי בעבודה (בין סיכום מאמר לקיפולי כביסות) בהשלמת פערים מלפני עשור בערך בדמות הסדרה "שבתות וחגים" שתמיד הכרתי בתור "הסדרה ההיא שתמיד שמים בה שירים של ברי סחרוף" ועכשיו מתגלה כסדרה מרתקת על יחסים, אנשים ומה שביניהם (איכס. קלישאתי יותר מזה לא יכולתי להשמע). אבל באמת, למי שלא מכיר את הסדרה, אני ממליץ. יש בה משהו ישראלי במובן הטוב של המילה. אני חושב שמה שאני אוהב בה כל כך היא שהיא סדרה קטנטנה שמספרת סיפורים על אנשים קטנים, פשוטים, נורמלים, תל אביביים באופן קיצוני. אבל הסיפורים האלו גדולים כמו החיים. ובאמת, מדובר שם באוסף של שחקנים מצוינים (ברובם) שעושים עבודה טובה. וכן, יש גם אחלה של מוזיקה בסדרה הזאת. אמנם, לשיר הפתיחה הם בחרו את אחד השירים המאוסים והמבאסים ביותר שיצאו תחת ידיו של סחרוף ("ככה זה") אבל בתוך הפרקים ובכותרות הסיום יש בדרך כלל יופי של שירים, בעיקר מקומיים.

אבל לא רק התרפקות על העבר יש שם. ממש עכשיו התחילו שתי עונות חדשות לסדרות מצוינות שהופקו על ידי הוט, "פרשת השבוע" ו"בטיפול".

הפרק הראשון בעונה החדשה של "בטיפול" (זהירות, ספוילר מתקרב) הוא, לדעתי, נוגע בגאונות. הפרק מתחיל כשמנחם ירושלמי, אביו של ידין (הטייס ששיחק ליאור אשכנזי ונהרג בסוף העונה הקודמת), מתדפק על דלתו של ראובן (אסי דיין) ומאשים אותו ברשלנות מקצועית שהובילה למותו של ידין. הוא תובע ממנו שיפרוש מעבודתו כפסיכולוג, או שיילך לבית המשפט. זוהי סצנה טובה וחזקה וכולה בזכות אדם אחת: ישראל פולי פוליאקוב ז"ל, שמשחק את מנחם באופן מעורר השתאות. בסצנה אחת, קטנה לכאורה, הוא מציג עוצמת רגש מרשימה ומרגשת, שפותחת את העונה בבום.
המשך הפרק לוקח את ראובן הולך לפגישה עם טליה, עורכת דין המתמחה בתביעות רשלנות. עם הזמן בתוך הסצנה מתברר שהיא היתה מטופלת שלו בעבר והמתח הזה מהעבר עולה בפגישה כאילו לא עברו 16 שנה. אז למה אני חושב שזה נוגע בגאונות? בזכות הצעד התסריטאי המבריק בעיני של היציאה מהקליניקה. בעונה הראשונה כל העלילה התרחשה בקליניקה של ראובן (או של המדריכה שלו, גילה). זה היה מעניין ומעורר הערכה בפני עצמו שהם הצליחו ליצור סדרה מרתקת בלוקיישן אחד ויחיד אבל תהיתי אם בעונה השנייה זה לא יהיה מאוס. ולשמחתי, מישהו שם עלה על הרעיון הפשוט לכאורה אך חכם מאוד של להוציא את ההתרחשות החוצה באקט עלילתי פשוט מאוד. אז הפעם מה שקורה לא היה "טיפול" אלא פגישת עבודה בין עורכת דין והלקוח שלה – אך בתוך המפגש הזה מגולמים ויוצאים הרבה אלמנטים מהעולם הטיפולי וזה מה שהיה כל כך מרתק: לראות את הגבול בין העולם שבקליניקה לעולם שבחוץ מטשטש ומתפרק. אני לא יודע אם המשך הפרקים שעוסקים בטליה יהיו באותו סגנון, אבל אני מצפה להמשך מעניין.

ומה קורה בעונה השנייה של "פרשת השבוע"? העולם נהיה שחור. למי שלא מכיר את "פרשת השבוע" אני ממליץ לחזור ולראות את העונה הראשונה. אגב, מדובר בסדרה שהופקה על ידי היוצרים של "שבתות וחגים" ונחשו מי שר את שיר הפתיחה?

גם פה מדובר בסדרה על אנשים פשוטים והחיים שלהם אבל הפעם מה שקורה להם הוא הרבה יותר מונומנטלי מהצרות הקטנות לכאורה של הדמויות של שבתות וחגים. בפרשת השבוע החיים של הזוגות מצטלבים למשל כשהגר (קרן מור המדהימה) דורסת את בתם של זוג מושבניקים ובורחת מהמקום. או למשל התפרקות משפחתם של אלישע ואליה (יובל סגל המצוין ורונית אלקבץ שכנראה לא מסוגלת לשחק שלא באופן מוגזם) כשאלישע נכנס לכלא על הונאה כלכלית, לא לפני שהוא ומשפחתו נאלצים להתחבא כחרדים בצפת.
אז בעונה השנייה, כאמור, העולם נהיה שחור. אני לא יודע למה אבל זה בלט במיוחד בפרק הראשון: מישהו בהפקה קיצץ את תקציב התאורה באופן קיצוני והפרקים חשוכים להחריד. בפרק השלישי לפחות יש לזה הצדקה בדמות הפסקת חשמל… בכל מקרה, העונה השניה לוקחת את הדמויות לתוך מלחמת לבנון השניה ותופסת גוון אפוקליפטי משהו והזוי מאוד. אני יודע שהמילים האלו לא אומרות הרבה אבל אני לא רוצה להכנס לפירוט של סצנות וכדומה. צריך פשוט לראות את זה.

ברוכים הבאים למהדורה מספר 2 של סינסתזיה. הפידבק שקיבלתי אחרי ההשקה היה מוצלח למדי ובהחלט גרם לי לרצות להמשיך עם זה - אז… זה מה שעשיתי. קבלו את מהדורה מספר 2 (עם הפתעות מגוף הסרט).

You and the other one in an Eggshell

(התמונה באדיבות J. Star)
להאזנה לחצו על ה-Play.

להורדה לחצו כאן.
וכרגיל, אפשר להכנס לאייקאסט כדי לשמוע/להוריד את כל הפרקים.

ולמטה, שם למטה, אל תהססו לומר לי מה חשבתם. ואם זיהיתם את הסרטים המצוטטים, ספרו לי על זה.

רשימת השירים
Wilco - Atleast that’s what you said
The Beatles - She’s leaving home
Goldfrapp - Felt Mountain
ברי סחרוף ורע מוכיח - רחוק ממך (עם יהודית רביץ)
Mugison - I Want You
Regina Spektor - Us
St. Vincent - All My Stars Aligned
גבריאל בלחסן - בננה ביץ'
Tom Waits - Martha
Stevie Ray Vaughn - Lenny
The Knife - Neon
Jaco Pastorius - Okonkole Y Trompa
Laura Veirs - Cast a Hook (Guyha, this is for you… poor listener)
Radiohead - All I Need
Fiona Apple - Sleep to Dream

"If music be the food of love, play on"
הלילה השנים-עשר, וויליאם שייקספיר

בגלל שזה פוסט השקה/הקדמה יש לא מעט מלל לפני המוזיקה. אם אין לכם סבלנות תגללו למטה. אבל ההפסד כולו שלכם.

לטאות ולטאים יקרים, שלום. ימים עמוסים עוברים על לטאת העם שלכם. בין ימים ארוכים במרפאה פסיכיאטרית במרכז הארץ וערבים ארוכים בעבודה - אני מוצא את עצמי חוזר בשעות לא שעות הביתה ומבלה הרבה זמן בכביש. כך שבינתיים אין לי הרבה זמן להיות יצירתי פה באתר, וחבל. אבל כן יש לי הרבה זמן לשמוע מוזיקה - לפחות זה ניצול זמן יעיל של הנסיעות. ובאמת איכשהו יצא שבזמן האחרון יצא לי לשמוע הרבה מוזיקה חדשה (ואני יודע את מי להאשים בכך) ואף לפתוח את האוזן לצלילים שמשום מה חסמתי בעבר (וגם בזה אני יודע).
אבל כמו שאתם יודעים אני לא אגואיסט ואני לא שומר את זה רק לעצמי. הרבה מוזיקה מסתובבת לי בראש, כמעט 24/7 (אני לא בטוח מה קורה כשאני ישן) ואני מתחיל להפנים שאני כנראה לא יכול בלי זה.
למה זה ככה?
אני מתחיל לחשוב שהמוח שלי מחווט באופן כזה שחומר מחשבתי נכנס בו ללופ חוזר ונשנה, יוצא ומפנה מקום לחומר נוסף שנכנס ללופ וחוזר חלילה. אני מכיר את זה אצלי הרבה זמן. ותחשבו על זה: מה מתאים יותר לחומר שכזה מאשר מוזיקה?
הרי כולנו מכירים את התופעה של "נתקע לי שיר בראש". עבור חלק מהאנשים זה מטרד של ממש. עבורי זה מובן מאליו.

א-הא, אבל אלו הצרות שלך. מה לנו ולזה?
מה זאת אומרת? אני צריך "לסבול" לבד? ברור שלא!
חוץ מזה, אני מאמץ פה את החשיבה האגוצנטרית האופיינית כל כך לילדים (וגם בי יש ילד) ונוטה לחשוב שמה שאני אוהב, אתם אוהבים. ואם לי יש את התענוג הזה של האזנה למוזיקה והרעב הזה לדברים טעימים וחדשים (לצד אהבה לדברים אהובים מפעם) - אז למה שלא יהיה את זה לכם? ולמה שלא אחלוק את זה אתכם ואפנק אתכם בדברים טעימים?
ואם אני טועה וכל עניין הרעב המוזיקלי הזה לא ממש מתחבר אליכם - הפוסט הזה לא מיועד לכם. אבל אם אני צודק (אפילו במעט) - תמשיכו איתי.

אוקיי… אנחנו איתך באש ובמים! (טוב, רק במים. אש זה חם)
הידד! ובכן, הרשו לי לא לבזבז זמן ולהכריז על הפרוייקט המוזיקלי החדש מבית לטאת האמבט (כן אני יודע, עשיתי ספוילינג בכותרת): סינסתזיה!

(לא זה לא אני, חוכמולוגים)
התמונה באדיבות kandinski

הא? מה אתה משוויץ במילים גבוהות!? מה זה סינסתזיה?
סינסתזיה הוא שמו של מצב נוירולוגי (חשבתם שקשקושי המוח הסתיימו?) מוזר ומעניין שאנשי המדע טרם הצליחו לפענח. על רגל אחת מדובר במצב תפיסתי שבו החושים מתערבבים זה עם זה, כאשר בדרך כלל זה קורה עם שני חושים ספציפיים ולא יותר. למה הכוונה? יש סוגים שונים של סינסתזיה כאשר אחת הנפוצות שבהן מתבטאת בכך שהאדם רואה אותיות או מספרים לא בצורה הרגילה אלא בצבעים. אדם בעל סינסתזיה שכזו שקורא את המילים האלו כרגע רואה את האותיות בצבעים קבועים אפילו שכולן שחורות. סוג נפוץ אחר של סינסתזיה קשור בצבע וצליל - מדובר באנשים ששומעים צלילים מסוימים ואוטומטית רואים צבע. למשל, אקורד דו מינור הוא צהוב ואקורד G7 הוא סגול. אבל תמונות שוות אלף מילים, אז הנה סרט קצר ונחמד מאוד שעשה בחור בעל שתי הסינסתזיות האלו ומסביר יפה את העניין (ואף מלווה את הסרט במוזיקה טובה!):

מדובר במצב נוירולוגי מולד וכאמור, ממש לא מבינים למה ואיך הוא עובד. אפשר גם לחוות סינסתזיה זמנית לאחר שימוש בסמים פסיכואקטיביים מסוימים (למשל LSD) או לאחר שבץ מוחי. אבל מספיק עם ההרצאה - מי שרוצה לקרוא יותר שייגש לכאן.

טוב, למדנו משהו חדש - אבל מה לזה ולרעב המוזיקלי שלך?
אני אסביר. סינסתזיה היא all about אסוציאציות חושיות ובלתי רגילות מצד אחד, אך בעלות איזושהי חוקיות עלומה מצד שני. וזה בדיוק מה שאני הולך לעשות כאן. מדי שבוע-שבועיים (תנו לי להכנס לזה קצת לפני שאתחייב על זמנים) אערוך ואפרסם כאן ובעמוד שלי ב-icast סט של שעה מוזיקלית אקלקטית ובמיוחד אסוציאטיבית באופן קיצוני, שמדי פעם תתובל בהפתעות נוספות.
בניגוד לסדרת "הדים מן האמבט" החודשית - שבה יש קו מנחה מוביל ברור של "המוזיקה שעשתה לי את זה החודש" - כאן הקו המנחה הוא שאין קו מנחה. מדובר ברצף אסוציאטיבי לחלוטין הנובע ממני אך יכול להיות שאם מחפשים היטב, אפשר למצוא את החוקיות האסוציאטיבית שמאחורי הדברים. אם לשאוב עוד מושג מעולם הפסיכולוגיה - העריכה כאן תתבסס על תהליכי מחשבה ראשוניים - אותם תהליכי מחשבה שאינם מתחשבים בחוקי הזמן והמרחב ומאפיינים את עולם החלום או הלא-מודע.
לעזאזל, נהייתי יומרני. אני אפסיק עכשיו. אני רק מקווה שהכוונה ברורה. ואם לא - תשכחו מזה - Just listen to da music

עוד משהו שיהיה שונה ממה שאני עושה ב"הדים מן האמבט" הוא שיהיה הרבה פחות מלל בכל פוסט. בהדים אני כותב על כל שיר ונותן לכם לינקים לרכישת אלבומים והאזנה למוזיקה נוספת של האמנים. כאן, אני אסתפק בלתת את רשימת השירים ולינק למייספייס או אתר בית של כל יוצר. אני סומך על מי שירצה שיידע להשיג ולשמוע עוד.

ולפני סיום, אני מאוד אשמח לשמוע את דעותיכם. אפשר להשאיר לי תגובה, אפשר לשלוח לי מייל, אפשר לשלוח לי כסף הביתה ואפשר לפרסם בפריים-טיים של ערוץ 2 כמה שאתם אוהבים אותי. מה שנוח לכם.

טוב טוב יא ברברן, תן כבר לשמוע ת'מוזיקה או שאני אשרוף לך ת'תחנה!
יפה, אני שמח שהצלחתי ליצור עניין עד לכדי יצירת מפלצת ברברית בצורת לובסטר. כדי לשמוע את הפרק הראשון של סינסתזיה, לחצו על הפליי. כדי להוריד את הפרק לחצו כאן (שימו לב, מדובר בקובץ אמפישלוש אחד ארוך ולא קובץ ראר כמו בהדים).
אפשר כמובן לבקר בעמוד שלי ב-icast ולשמוע/להוריד את הפרק (והבאים אחריו) משם.

סינסתזיה 1 - לפני המבול: רשימת השירים
Calvin Harris - Merrymaking at my house
Justice - Phantom part 1
LCD Soundsystem - Sound of Silver
ברי סחרוף ורע מוכיח - ים המלח
מידנייט פיקוקס - פורט סעיד
רדיוטריפ - חשיש
אהוד בנאי, ברי סחרוף ואינפקד מאשרום - עיר מקלט (בהופעה חיה)
Jesca Hoop - Out the back door
Regina Spektor - Apres Moi
Beirut - Elephant Gun
Nine Inch Nails - We're in this together now
Soulsavers - Ask The Dust
Tunng - Soup

אחרי אוסף סיכום השנה שפורסם פה בשבוע שעבר (מה, לא שמעתם? לא הורדתם? רוצו לפה) הגיע הזמן לשבת ולכתוב את מה שכבר מזמן היה לי ברור. מהו האלבום שעשה לי את 2007?

האמת, אני כבר מתכנן לכתוב את למעלה מחודש, ויש מי שיגיד שזה לא הוגן לתכנן את פוסט אלבום השנה בטרם היא הסתיימה - ומי שיגיד את גם צודק למדי. אבל מה אני יכול לעשות? האלבום הזה נכנס לי עמוק עמוק לנשמה עד כדי שהיה לי ברור שקלושים הסיכויים שמישהו אחר יתפוס את מקומו. אני רק מקווה שהפוסט הקרוב יצליח להסביר למה.

אז מהו אלבום השנה שלי אתם שואלים? ובכן קבלו ללא כחל ושרק את

"הייקו בלוז" - אם משום מה אתם מכירים אותי ועוד לא יודעים - הוא אלבום הסולו הראשון של דויד פרץ, אושיה מוזיקלית ידועה למדי בעולם המוזיקה הלא-מיינסטרימי הישראלי. אם אתם עוד לא מכירים את דויד,

באלבומו זה מציג פרץ שילוב ייחודי ומרתק של מוזיקת הבלוז האמריקאית שהוא למד ומכיר כל כך טוב, עם סגנון השירה היפנית הידוע, הייקו. אז לא, הוא לקח שירי הייקו מסורתיים והלחין אותם במקצבי בלוז - אלא יצר משהו חדש, משהו לגמרי שלו - שמתכתב עם שני העולמות ופוגש אותם אצלו, בבאר שבע. הבלוז נוכח היטב היטב באווירה הכוללנית של האלבום, שהיא מלנכולית, מהורהרת ועגמומית - אך מכילה תקווה. הבלוז נוכח גם בלחנים והעיבודים של פרץ שמשתמש הרבה מאוד בגיטרת הדוברו, בצלילי סלייד יפהפיים ובאווירה המדברית שלו.
ההייקו נוכח בעיבודים המוזיקליים שמאופיינים במעין מינימליזם מדויק. זו לא מוזיקה מינימליסטית פר סה, אך פרץ עושה שימוש במעט כלים בכל שיר, לא יותר ממה שנחוץ כדי לעטוף את הטקסטים שלו במינון המוזיקלי הנכון. אך יותר משהייקו נוכח בעיבודים, הוא נוכח בטקסטים עצמם. אלו אמנם לא טקסטים במבנה ההייקו המסורתי של 5 הברות, 7 הברות ו-5 הברות ואפילו לא קרוב לכך - אך פרץ מצליח להגיד הרבה מאוד ולהעביר הרבה רגש בטקסטים שהם בסך הכל קצרים יחסית ולא מסובכים. הדוגמה הכי בולטת לכך היא בשיר היחיד באלבום שאין לו שם (או שהוא נקרא "ללא שם", תחליטו בעצמכם):

אני שהייתי
עכשיו הוא כבר לא
אני שאלך

הטקסט הקצרצר הזה מודבק כבר הרבה מאוד זמן על דלת הכניסה לחדרי בדיוק מהסיבה הנ"ל. הוא קצר ולכאורה פשוט - אך מגלם בתוכו אמת חכמה ונכונה מאוד. כן, יש היגידו שאין פה חידוש פילוסופי גדול - אבל זו לא המטרה. המטרה היא להעביר מסר ופרץ מעביר אותו פה באופן מדויק להפליא. לא רק בטקסט הקצר אלא בעיבוד המוזיקלי המלווה אותו: תווים נמרחים שמנוגנים בסלייד על גיטרת הדוברו שלו, ותו לא. וכל זה באורך של פחות מדקה. מה יכול להתאים יותר מזה לשיר שמדבר על ארעיות?

השירים ב"הייקו בלוז" הם שירים מאוד אישיים. אולי בגלל זה נורא קל להתחבר אליהם ממקום רגשי בסיסי כל כך. הם עוסקים רובם ככולם בחשבון נפש, בשאיפות ואכזבות, אבל גם בלחיות את הרגע, לחוות את השינוי ולהמשיך לקוות ולחלום. ולא, זה לא כבד כמו שזה נשמע. היופי בכתיבתו של פרץ הוא היכולת שלו להעביר את הרגש והמסר בכל שיר באמצעות מעט מילים ושימוש בשפה קולחת ונהירה, אך לא פשוטה מדי.

אבל כעת מגיע המקום להודות ש"הייקו בלוז" הוא אלבום השנה שלי לא כי הוא האלבום הכי טוב שיצא השנה בארץ (או בכלל) - הוא בהחלט מהטובים שיצאו השנה (ויצאו הרבה טובים) אבל לאו דווקא הטוב ביותר. הסיבה שהוא אלבום השנה שלי היא הערך המוסף שהוא מהווה עבורי. האלבום הזה הפך לחלק ממני.
כבר בפוסט הקודם של סיכום השנה, הזכרתי שלולא יצא השנה האלבום הזה, חיי היו נראים אחרת לגמרי - והבטחתי הסבר. אז הנה הוא.

ההסבר קשור לשני אלמנטים מרכזיים באלבום הזה. הראשון הוא המהות הרגשית שבו; השני הוא האנשים שמאחורי האלבום. ונתחיל מהראשון.
כאמור, זהו אלבום מהורהר, מלנכולי משהו, מכיל אלמנטים דקים של תקווה אך הרבה מאוד עצב. כל נים באלבום הזה אומר כאב מתוק-מריר-מתוק. יש לשים דגש על כך שיש מתוק, כי להבדיל למשל מאלבומיו הדכאוניים למדי של גבריאל בלחסן, את הייקו בלוז אני מסוגל לשמוע גם אם אני במצב רוח טוב יחסית. עם זאת, אין ספק שהוא פגש אותי וליווה אותי בתקופות של מצב רוח מחורבן למדי - ושם, דווקא שם, התאהבתי בו.
זה לא המקום לפרט את התהליכים והתהפוכות הרגשיים שעברתי בשנה האחרונה, זה ביני לביני. אבל כל מי שעבר תהליך של בחינה עצמית אל מול שאיפותיו המקצועיות, אל מול חלומותיו, אל מול זהותו; כל מי שמצא את עצמו במקום לא טוב בחיים ורצון עז לעשות שינוי - ויקח את הייקו בלוז ויקשיב לו, ממש יקשיב לו - אני בטוח שיתחבר אליו עמוק, היישר אל הליבה. בהתחלה האלבום הזה יפגוש אותו במקום מדכא למדי. משפטים כמו "כל מה שמתחיל נגמר" או "אם זה טוב או אם זה רע, אין לך ממש ברירה", שלא לדבר על השיר "ניסיתי ונכשלתי" שכל כולו עוסק בויתור על חלומות (צפו כאן בקליפ היפה לשיר הזה). אבל זה לא אלבום מדכא. נהפוך הוא - שכן אחרי האזנה או שתיים, כשמקשיבים לקולו של פרץ הנוסך במאזין את מילותיו ומרגישים את החיוך שמלווה את העצב, משהו משתנה. פתאום מבינים שתמיד, אבל תמיד, יש למה לצפות. יש מקום לשינוי. לשיפור. ולא, זה לא כי הגענו למקום הכי נמוך שיש.
המסר הזה מופיע בצורה הכי ישירה ב"מקום בתוכי", השיר השישי באלבום. השיר מתחיל, כמו כמה אחרים, בסלייד על הגיטרה, צלילים המגיעים ממרחק אך מתקרבים מאוד - שווה מאוד להאזין לפתיחה היפהפייה הזו באוזניות. אחרי פתיחה של דקה, מתחיל פרץ לשיר את השיר הכי אופטימי באלבום הזה (ואחד משירי התקווה היפים שנוצרו, לדעתי):

יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד
יש לי כוח לתת גם כשאין לי למי
ואהבה שאוהבת לפעמים גם אותי

או קחו למשל את השיר שסוגר את האלבום, "היום זה עכשיו". היו כמה רגעים מזוקקים בשנה האחרונה שבהם הרגשתי שמשהו חייב להשתנות. משהו צריך להתקדם. וזה צריך לקרות עכשיו.

היום זה עכשיו
ועכשיו זה כל מה
שרצית להיות
ונותרת אתה
אהבות שחלפו
הימים שנותרו
כלום לא נחשב
היום זה עכשיו

זוכרים? מעט מילים. אבל הרבה עובר בהן.

אני אנסה לסכם את האלמנט הראשון בכך שהאלבום הזה, על מסריו היפים והמרגיעים, היה עבורי גלולה אנטי-דכאונית מושלמת בתקופה שבה כנראה הייתי צריך את החיבוק הזה - ומהיותי מי ומה שאני, כנראה שלא יכולתי לקבל אותו בשום דרך בלתי אמצעית אחרת מלבד זו - מלבד המוזיקה שמגיעה מאדם זר ומתנגנת אליך בבית, לבד, בחדר, בשקט.

תמונה באדיבות היס רקורדס

אבל יש עוד הרבה יותר לאלבום הזה מגלולה אנטי-דכאונית. הזכרתי קודם שיש שני אלמנטים שהופכים את האלבום הזה למה שהוא עבורי - וכאמור, האלמנט השני קשור לאנשים שמאחורי האלבום. אני מתבונן עכשיו שתי שורות למעלה, כשכתבתי "המוזיקה שמגיעה מאדם זר" ומחייך, כי במובן מסוים, כבר לא מדובר באדם זר. ואני אסביר.
האלבום "הייקו בלוז" יצא בלייבל "היס רקורדס" (ואני מתנצל בפני מי שכבר יודע את כל זה, פשוט תדלגו פסקה). הלייבל הוקם על ידי שני חברים, אוהבי מוזיקה מושבעים, שהחליטו יום אחד להפסיק לקטר ולהתחיל לעשות והקימו מאפס את הלייבל הכל כך מיוחד הזה. שני האנשים האלו הם גיא חג'ג', המוכר לקוראי הלטאה כגיאחה מ"עונג שבת", ובנימין אסתרליס, הידוע גם בכינויו מורפלקסיס (תחתיו הוא יוצר את המוזיקה המכשפת שלו). מה כל כך מיוחד ב"היס רקורדס"? ובכן, כאמור מדובר בשני חבר'ה שבאים מאהבה למוזיקה. הם הראשונים שיגידו שהם לא כאן בשביל הכסף, אלא בשביל לקדם מוזיקה שהם אוהבים לאוזניים שיאהבו אותה גם (כדאי לקרוא את הפוסט הזה שלהם). הם ניגשו לכל העניין הזה עם המרץ והאהבה והמקוריות שמייחדים את הלייבל הזה - וזה מתבטא בראש ובראשונה, לדעתי, בקשר שלהם עם הקהל. זה מתחיל בבלוג שהם הקימו באתר הבית של הלייבל ומלווה את כל הפעולות של הלייבל. הבלוג המקסים הזה נותן לקוראיו הצצה מרתקת ומשעשעת לעולם הזה של הפקת מוזיקה בארץ ונותן סוג של הרגשה שאתה שותף למעשה. אבל הם הלכו רחוק מזה והחליטו לשתף את הקהל שלהם בתהליך העשייה. איך? ובכן, אחרי שהדפיסו את אלף העותקים הראשונים של "הייקו בלוז", מישהו היה צריך לארוז אותם, לא? אל תשכחו שמדובר בלייבל שמורכב משני אנשים. אין המון עובדים, אין פס ייצור. יש שני אנשים שאוהבים מוזיקה, ואת המוזיקאי… אז מה עושים? מזמינים חברים למפגש אריזה חגיגי. וזה בדיוק מה שהם עשו - והחברים שהוזמנו היו קוראי הבלוג. פשוט מאוד. לשמחתי, את גיא הכרתי קצת קודם כך שהרגשתי עצמי די נוח להגיע למפגש האריזה הראשון שנערך בביתה של חברתו המקסימה (רשמים מאותו מפגש אפשר למצוא כאן). לשמחתי הכפולה, יצא לי לפגוש שם כמה אנשים שלפני כן הכרתי רק וירטואלית.
כמו שאתם אולי מבינים, יש ערך מוסף גדול מאוד בהרגשה שאתה לקחת חלק ממשי בתהליך הלידה של האלבום הזה - גם אם זה רק בלהכניס את הדיסקים לעטיפות…

ככה זה נראה. נסו למצוא אותי בתמונה..
התמונה שייכת להיס רקורדס, כמובן

מפה לשם היו הופעות (כאן אפשר להוריד הקלטה של ההופעה המצוינת שנערכה בתמונע ביום הולדתו של דויד) והיה עוד מפגש אריזה חגיגי עוד יותר. צפו בוידאו הזה שהכין פרנק מהקונכייה, אולי זה ייתן לך תחושה למה כל כך אהבתי את המפגשים האלו.

ובכל הסיפור הזה הכרתי עוד אנשים, כמו גם את דויד עצמו שהתגלה כאדם מקסים ולבבי במיוחד. להקשיב לאלבום הזה עכשיו מרגיש עוד יותר אישי מאי פעם. החברות שלי עם גיא וזוגתו אביטל, שאני מברך עליה לפחות פעמיים בחודש, רק העמיקה בזכות המפגשים האלו. וחוץ מאת דויד הכרתי עוד אנשים יקרים כגון ניימן, פרנק , בני ואחרונה ואהובה - עידית - שאלמלא האלבום הזה וכל מה שהתרחש סביבו, לא הייתי מכיר אותה. כך שניתן בסופו של דבר לומר ש"הייקו בלוז" הוא בהחלט האלבום שעשה לי את 2007. גם כי הוא מהיצירות המוזיקליות והטקסטואליות שהכי אהבתי השנה - והרבה בזכות העובדה שבמובנים מסוימים הוא שינה את חיי.