יש שתי צרות הידועות לכל מי שאי פעם שלח נפשו בנהיגה במרכז תל אביב. הראשונה היא החוסר המשווע בחניה (שכבר כתבתי עליו בעבר). השניה היא כל עניין חד-הכיווניות של הרחובות. רוב הרחובות פה צרים מלהכיל שני נתיבים שילכו דו-סטרית ולכן הם חד-סטריים. בתור תושב לב העיר ובעל רכב אני מודע היטב לקטע המעצבן שבו אתה צריך לנסוע הרבה קדימה רק בשביל לפנות איפשהו שמאלה ושמאלה כדי לחזור אחרי שפספסת איזו פניה. אחת הדוגמאות המפורסמות, כמדומני, היא של שדרות רוטשילד. אמנם מדובר ברחוב שהוא למעשה דו-סטרי, אך השדרה מפרידה בין שני הכיוונים ומעטים המקומות שבהם אפשר לעשות פנית פרסה אם יש בכך מן הצורך. במיוחד כשנוסעים צפונה, לעתים אין ברירה ומגיעים לקצה השדרה ויש להכנס לשדרות בן-ציון, לחתוך למלצ'ט, לחזור איכשהו לרוטשילד וחוזר חלילה (ראו את המסלול האדום במפה).
לפני מספר חודשים, קצת אחרי שהתחילו את השיפוצים הגדולים של הבימה/היכל התרבות, פתאום נפרץ קטע מהשדרה שמאפשר לעשות פרסה בקצה שלה במקום את כל הסיבוב. אותו קטע גם מאפשר לבאים מרחוב מרמורק לפנות שמאלה לתוך השדרה (המסלול הירוק) ולא לעשות את אותו סיבוב דרך מלצ'ט. עכשיו, אני יודע שזה דבילי ואולי אף אינפנטילי להתלהב מדברים כאלו אבל כתושב המקום שבזבז דקות ארוכות בפקק שתמיד נוצר בשעות העומס בצומת שבין שדרות רוטשילד לשדרות בן-ציון זה היה מאוד מרגש לגלות שסוף סוף עשו משהו קצת חכם בשביל התושבים.
אבל בארץ כמו בארץ, אתה לא יכול להשאר מרוצה לאורך זמן - ושבוע אחרי שנפרצה הפניה הזו, הונח לידה שלט שמבהיר שהפניה מיועדת לתחבורה ציבורית בלבד, לאורך כל שעות היממה. וזה כבר ממש מבאס. זה נכון אמנם שיכולתי פשוט להתנהג כמו נהגים רבים אחרים ולהתעלם מהשלט ולהמשיך להשתמש בדרך המלך המופלאה הזו אבל הצומת שם קלאסי למצב שבו מיד אחרי פניית הפרסה אתה מגלה שוטר שלא ראית לפני כן ורק ארב לתחמנים כמוך כדי לתת להם דין וחשבון… חוץ מזה, אם אתחיל להתנהג כמו נהגים רבים אחרים בארץ הזו לא אגיע רחוק.
אז חזרתי להשתמש בדרך העוקפת הרגילה והמעצבנת וכבר התרגלתי בחזרה למצב הזה.
עד לפני שבוע, כששוב מישהו במחלקת התחבורה החליט לשחק לי ברגשות והחליף את השלט ועכשיו הפניה מותרת לכל כלי הרכב. שזה מאוד משמח. אבל עם השמחה ישנו חשש גדול שבעוד שבוע, שבועיים, אולי יותר. אולי שנה, לא יודע מתי… השלט עם החץ הצהוב יחזור ושוב אאלץ להפרד מפיסה קטנה של שמחה תל אביבית שאין לקחת כמובנת מאליה…
החתיכים שתבמונה למעלה הם אבא ואמא שלי. ברור מאיפה שאבתי את יופיי המהמם (ואת צניעותי המשוועת). ומה הם קשורים לעניין? אההה - בשביל זה צריך להקשיב למהדורה הזו של סינסתזיה שהיא חגיגית גם כי זה פורים וגם כי זו מהדורה מספר 10!!
ביום ראשון בבוקר צעדתי בבית החולים תל השומר ממקום למקום. אין צורך לדאוג, אני לא חולה (מדי) - רק לומד/עובד שם, אבל זה לא סיפור לעכשיו. בכל מקרה, היה לי קצת זמן פנוי אז הלכתי לסדר משהו ובדרך חזרה תעיתי בין השבילים הנסתרים של המקום ונהנתי משמש טרום-אביבית נעימה והאזנתי למוזיקה באדיבות האייפוד שלי. לאחר שנגמר שיר אחד היה קצת שקט ושמעתי את ציוץ הציפורים משובב הנפש. לרגע אף התפלאתי ששמעתי אותו כל כך טוב שכן יש לי אוזניות שחוסמות את רעשי הרקע נאמנה (מה למשטרה יש לומר על זה?). ואז פתאום נוספו לציוצי הציפורים צלילי השריקה הקסומים של אנדרו בירד וגיטרה רכה וקלטתי שבכלל אלו הציפורים שפותחות את השיר הזה.
אבל אז עצרתי לרגע את השיר ושמעתי שבכל זאת מצייצות סביבי הרבה ציפורים, כיאה לבוקר שכזה, ותהיתי לרגע מה קדם למה. הציפורים האמיתיות או אלו המוקלטות.
זהו. אין פה פואנטה. רק רגע קטן בחיים, מחשבה קצרצרה על חיקוי האמנות את החיים או להפך, ושיר אחד יפה יפה.
צפו כאן באנדרו בירד מבצע את השיר הזה ברחובות פאריז:
סיימתי את "תולדות האהבה" של ניקול קראוס לצלילי Ambulance Blues של ניל יאנג. מה אומר ומה אגיד? החיים, אם לא הספרות שנכתבת בתוכם, או שבעצם הספרות שנכתבת עליהם, זה יפה ומפחיד ומרתק. ועצוב. ונורא שמח.
מה הספר הבא?
מריץ FireStats