09 ינו' 2008
לטאה מוזיקלית: אלבום השנה של לטאת האמבט – 2007
אחרי אוסף סיכום השנה שפורסם פה בשבוע שעבר (מה, לא שמעתם? לא הורדתם? רוצו לפה) הגיע הזמן לשבת ולכתוב את מה שכבר מזמן היה לי ברור. מהו האלבום שעשה לי את 2007?
האמת, אני כבר מתכנן לכתוב את למעלה מחודש, ויש מי שיגיד שזה לא הוגן לתכנן את פוסט אלבום השנה בטרם היא הסתיימה – ומי שיגיד את גם צודק למדי. אבל מה אני יכול לעשות? האלבום הזה נכנס לי עמוק עמוק לנשמה עד כדי שהיה לי ברור שקלושים הסיכויים שמישהו אחר יתפוס את מקומו. אני רק מקווה שהפוסט הקרוב יצליח להסביר למה.
אז מהו אלבום השנה שלי אתם שואלים? ובכן קבלו ללא כחל ושרק את
"הייקו בלוז" – אם משום מה אתם מכירים אותי ועוד לא יודעים – הוא אלבום הסולו הראשון של דויד פרץ, אושיה מוזיקלית ידועה למדי בעולם המוזיקה הלא-מיינסטרימי הישראלי. אם אתם עוד לא מכירים את דויד,
באלבומו זה מציג פרץ שילוב ייחודי ומרתק של מוזיקת הבלוז האמריקאית שהוא למד ומכיר כל כך טוב, עם סגנון השירה היפנית הידוע, הייקו. אז לא, הוא לקח שירי הייקו מסורתיים והלחין אותם במקצבי בלוז – אלא יצר משהו חדש, משהו לגמרי שלו – שמתכתב עם שני העולמות ופוגש אותם אצלו, בבאר שבע. הבלוז נוכח היטב היטב באווירה הכוללנית של האלבום, שהיא מלנכולית, מהורהרת ועגמומית – אך מכילה תקווה. הבלוז נוכח גם בלחנים והעיבודים של פרץ שמשתמש הרבה מאוד בגיטרת הדוברו, בצלילי סלייד יפהפיים ובאווירה המדברית שלו.
ההייקו נוכח בעיבודים המוזיקליים שמאופיינים במעין מינימליזם מדויק. זו לא מוזיקה מינימליסטית פר סה, אך פרץ עושה שימוש במעט כלים בכל שיר, לא יותר ממה שנחוץ כדי לעטוף את הטקסטים שלו במינון המוזיקלי הנכון. אך יותר משהייקו נוכח בעיבודים, הוא נוכח בטקסטים עצמם. אלו אמנם לא טקסטים במבנה ההייקו המסורתי של 5 הברות, 7 הברות ו-5 הברות ואפילו לא קרוב לכך – אך פרץ מצליח להגיד הרבה מאוד ולהעביר הרבה רגש בטקסטים שהם בסך הכל קצרים יחסית ולא מסובכים. הדוגמה הכי בולטת לכך היא בשיר היחיד באלבום שאין לו שם (או שהוא נקרא "ללא שם", תחליטו בעצמכם):
אני שהייתי
עכשיו הוא כבר לא
אני שאלך
הטקסט הקצרצר הזה מודבק כבר הרבה מאוד זמן על דלת הכניסה לחדרי בדיוק מהסיבה הנ"ל. הוא קצר ולכאורה פשוט – אך מגלם בתוכו אמת חכמה ונכונה מאוד. כן, יש היגידו שאין פה חידוש פילוסופי גדול – אבל זו לא המטרה. המטרה היא להעביר מסר ופרץ מעביר אותו פה באופן מדויק להפליא. לא רק בטקסט הקצר אלא בעיבוד המוזיקלי המלווה אותו: תווים נמרחים שמנוגנים בסלייד על גיטרת הדוברו שלו, ותו לא. וכל זה באורך של פחות מדקה. מה יכול להתאים יותר מזה לשיר שמדבר על ארעיות?
השירים ב"הייקו בלוז" הם שירים מאוד אישיים. אולי בגלל זה נורא קל להתחבר אליהם ממקום רגשי בסיסי כל כך. הם עוסקים רובם ככולם בחשבון נפש, בשאיפות ואכזבות, אבל גם בלחיות את הרגע, לחוות את השינוי ולהמשיך לקוות ולחלום. ולא, זה לא כבד כמו שזה נשמע. היופי בכתיבתו של פרץ הוא היכולת שלו להעביר את הרגש והמסר בכל שיר באמצעות מעט מילים ושימוש בשפה קולחת ונהירה, אך לא פשוטה מדי.
אבל כעת מגיע המקום להודות ש"הייקו בלוז" הוא אלבום השנה שלי לא כי הוא האלבום הכי טוב שיצא השנה בארץ (או בכלל) – הוא בהחלט מהטובים שיצאו השנה (ויצאו הרבה טובים) אבל לאו דווקא הטוב ביותר. הסיבה שהוא אלבום השנה שלי היא הערך המוסף שהוא מהווה עבורי. האלבום הזה הפך לחלק ממני.
כבר בפוסט הקודם של סיכום השנה, הזכרתי שלולא יצא השנה האלבום הזה, חיי היו נראים אחרת לגמרי – והבטחתי הסבר. אז הנה הוא.
ההסבר קשור לשני אלמנטים מרכזיים באלבום הזה. הראשון הוא המהות הרגשית שבו; השני הוא האנשים שמאחורי האלבום. ונתחיל מהראשון.
כאמור, זהו אלבום מהורהר, מלנכולי משהו, מכיל אלמנטים דקים של תקווה אך הרבה מאוד עצב. כל נים באלבום הזה אומר כאב מתוק-מריר-מתוק. יש לשים דגש על כך שיש מתוק, כי להבדיל למשל מאלבומיו הדכאוניים למדי של גבריאל בלחסן, את הייקו בלוז אני מסוגל לשמוע גם אם אני במצב רוח טוב יחסית. עם זאת, אין ספק שהוא פגש אותי וליווה אותי בתקופות של מצב רוח מחורבן למדי – ושם, דווקא שם, התאהבתי בו.
זה לא המקום לפרט את התהליכים והתהפוכות הרגשיים שעברתי בשנה האחרונה, זה ביני לביני. אבל כל מי שעבר תהליך של בחינה עצמית אל מול שאיפותיו המקצועיות, אל מול חלומותיו, אל מול זהותו; כל מי שמצא את עצמו במקום לא טוב בחיים ורצון עז לעשות שינוי – ויקח את הייקו בלוז ויקשיב לו, ממש יקשיב לו – אני בטוח שיתחבר אליו עמוק, היישר אל הליבה. בהתחלה האלבום הזה יפגוש אותו במקום מדכא למדי. משפטים כמו "כל מה שמתחיל נגמר" או "אם זה טוב או אם זה רע, אין לך ממש ברירה", שלא לדבר על השיר "ניסיתי ונכשלתי" שכל כולו עוסק בויתור על חלומות (צפו כאן בקליפ היפה לשיר הזה). אבל זה לא אלבום מדכא. נהפוך הוא – שכן אחרי האזנה או שתיים, כשמקשיבים לקולו של פרץ הנוסך במאזין את מילותיו ומרגישים את החיוך שמלווה את העצב, משהו משתנה. פתאום מבינים שתמיד, אבל תמיד, יש למה לצפות. יש מקום לשינוי. לשיפור. ולא, זה לא כי הגענו למקום הכי נמוך שיש.
המסר הזה מופיע בצורה הכי ישירה ב"מקום בתוכי", השיר השישי באלבום. השיר מתחיל, כמו כמה אחרים, בסלייד על הגיטרה, צלילים המגיעים ממרחק אך מתקרבים מאוד – שווה מאוד להאזין לפתיחה היפהפייה הזו באוזניות. אחרי פתיחה של דקה, מתחיל פרץ לשיר את השיר הכי אופטימי באלבום הזה (ואחד משירי התקווה היפים שנוצרו, לדעתי):
יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד
יש לי כוח לתת גם כשאין לי למי
ואהבה שאוהבת לפעמים גם אותי
או קחו למשל את השיר שסוגר את האלבום, "היום זה עכשיו". היו כמה רגעים מזוקקים בשנה האחרונה שבהם הרגשתי שמשהו חייב להשתנות. משהו צריך להתקדם. וזה צריך לקרות עכשיו.
היום זה עכשיו
ועכשיו זה כל מה
שרצית להיות
ונותרת אתה
אהבות שחלפו
הימים שנותרו
כלום לא נחשב
היום זה עכשיו
זוכרים? מעט מילים. אבל הרבה עובר בהן.
אני אנסה לסכם את האלמנט הראשון בכך שהאלבום הזה, על מסריו היפים והמרגיעים, היה עבורי גלולה אנטי-דכאונית מושלמת בתקופה שבה כנראה הייתי צריך את החיבוק הזה – ומהיותי מי ומה שאני, כנראה שלא יכולתי לקבל אותו בשום דרך בלתי אמצעית אחרת מלבד זו – מלבד המוזיקה שמגיעה מאדם זר ומתנגנת אליך בבית, לבד, בחדר, בשקט.
תמונה באדיבות היס רקורדס
אבל יש עוד הרבה יותר לאלבום הזה מגלולה אנטי-דכאונית. הזכרתי קודם שיש שני אלמנטים שהופכים את האלבום הזה למה שהוא עבורי – וכאמור, האלמנט השני קשור לאנשים שמאחורי האלבום. אני מתבונן עכשיו שתי שורות למעלה, כשכתבתי "המוזיקה שמגיעה מאדם זר" ומחייך, כי במובן מסוים, כבר לא מדובר באדם זר. ואני אסביר.
האלבום "הייקו בלוז" יצא בלייבל "היס רקורדס" (ואני מתנצל בפני מי שכבר יודע את כל זה, פשוט תדלגו פסקה). הלייבל הוקם על ידי שני חברים, אוהבי מוזיקה מושבעים, שהחליטו יום אחד להפסיק לקטר ולהתחיל לעשות והקימו מאפס את הלייבל הכל כך מיוחד הזה. שני האנשים האלו הם גיא חג'ג', המוכר לקוראי הלטאה כגיאחה מ"עונג שבת", ובנימין אסתרליס, הידוע גם בכינויו מורפלקסיס (תחתיו הוא יוצר את המוזיקה המכשפת שלו). מה כל כך מיוחד ב"היס רקורדס"? ובכן, כאמור מדובר בשני חבר'ה שבאים מאהבה למוזיקה. הם הראשונים שיגידו שהם לא כאן בשביל הכסף, אלא בשביל לקדם מוזיקה שהם אוהבים לאוזניים שיאהבו אותה גם (כדאי לקרוא את הפוסט הזה שלהם). הם ניגשו לכל העניין הזה עם המרץ והאהבה והמקוריות שמייחדים את הלייבל הזה – וזה מתבטא בראש ובראשונה, לדעתי, בקשר שלהם עם הקהל. זה מתחיל בבלוג שהם הקימו באתר הבית של הלייבל ומלווה את כל הפעולות של הלייבל. הבלוג המקסים הזה נותן לקוראיו הצצה מרתקת ומשעשעת לעולם הזה של הפקת מוזיקה בארץ ונותן סוג של הרגשה שאתה שותף למעשה. אבל הם הלכו רחוק מזה והחליטו לשתף את הקהל שלהם בתהליך העשייה. איך? ובכן, אחרי שהדפיסו את אלף העותקים הראשונים של "הייקו בלוז", מישהו היה צריך לארוז אותם, לא? אל תשכחו שמדובר בלייבל שמורכב משני אנשים. אין המון עובדים, אין פס ייצור. יש שני אנשים שאוהבים מוזיקה, ואת המוזיקאי… אז מה עושים? מזמינים חברים למפגש אריזה חגיגי. וזה בדיוק מה שהם עשו – והחברים שהוזמנו היו קוראי הבלוג. פשוט מאוד. לשמחתי, את גיא הכרתי קצת קודם כך שהרגשתי עצמי די נוח להגיע למפגש האריזה הראשון שנערך בביתה של חברתו המקסימה (רשמים מאותו מפגש אפשר למצוא כאן). לשמחתי הכפולה, יצא לי לפגוש שם כמה אנשים שלפני כן הכרתי רק וירטואלית.
כמו שאתם אולי מבינים, יש ערך מוסף גדול מאוד בהרגשה שאתה לקחת חלק ממשי בתהליך הלידה של האלבום הזה – גם אם זה רק בלהכניס את הדיסקים לעטיפות…
ככה זה נראה. נסו למצוא אותי בתמונה..
התמונה שייכת להיס רקורדס, כמובן
מפה לשם היו הופעות (כאן אפשר להוריד הקלטה של ההופעה המצוינת שנערכה בתמונע ביום הולדתו של דויד) והיה עוד מפגש אריזה חגיגי עוד יותר. צפו בוידאו הזה שהכין פרנק מהקונכייה, אולי זה ייתן לך תחושה למה כל כך אהבתי את המפגשים האלו.
ובכל הסיפור הזה הכרתי עוד אנשים, כמו גם את דויד עצמו שהתגלה כאדם מקסים ולבבי במיוחד. להקשיב לאלבום הזה עכשיו מרגיש עוד יותר אישי מאי פעם. החברות שלי עם גיא וזוגתו אביטל, שאני מברך עליה לפחות פעמיים בחודש, רק העמיקה בזכות המפגשים האלו. וחוץ מאת דויד הכרתי עוד אנשים יקרים כגון ניימן, פרנק , בני ואחרונה ואהובה – עידית – שאלמלא האלבום הזה וכל מה שהתרחש סביבו, לא הייתי מכיר אותה. כך שניתן בסופו של דבר לומר ש"הייקו בלוז" הוא בהחלט האלבום שעשה לי את 2007. גם כי הוא מהיצירות המוזיקליות והטקסטואליות שהכי אהבתי השנה – והרבה בזכות העובדה שבמובנים מסוימים הוא שינה את חיי.
פוסטים קשורים:
עד כה התקבלו 7 תגובות. רוצה להצטרף לחגיגה?
oh yeah.
ריגשת, יא ערן.
מרגש ומשמח לדעת שהיה לי חלק זעיר בכל הסיפור הזה, אבל הכי מרגש לדעת שבסופו של דבר הצלחנו. הצלחנו להביא את המוזיקה הזו לעוד אנשים, היא הצליחה לשנות עוד חיים של עוד אנשים ולא רק את שלנו.
וזה – זה שווה הכל.
[...] …של ערן מהבלוג לטאת האמבט, הוא הייקו בלוז של איזה אחד עם שם של ערס מבאר שבע. [...]
Hey, why are you the only one not helping out (in te picture)?
R
ערן,
הפוסט שלך ריגש אותי מאוד – מקווה לראות את זיו פניך גם מחוץ למסגרת ימי האריזות העליזים
סופ"ש נהדר!
הי ערן,
רציתי לומר לך בזכותך הכרתי כבר שני אמנים ישראלים שלא יודעת אם הייתי מגיעה אליהם אחרת.
איטליז (מ-Hebrish mixtape) ויערה אילון (מתוך שני "הדים מהאמבטיה).
מאוד נהנית מהאוספים שלך.
רציתי שתדע שאתה משפיע
שיהיה המשך יום נפלא
רוני.
[...] …של ערן מהבלוג לטאת האמבט, הוא הייקו בלוז של איזה אחד עם שם של ערס מבאר שבע. [...]