19 מרץ 2008
מי מחקה את מי?
ביום ראשון בבוקר צעדתי בבית החולים תל השומר ממקום למקום. אין צורך לדאוג, אני לא חולה (מדי) - רק לומד/עובד שם, אבל זה לא סיפור לעכשיו. בכל מקרה, היה לי קצת זמן פנוי אז הלכתי לסדר משהו ובדרך חזרה תעיתי בין השבילים הנסתרים של המקום ונהנתי משמש טרום-אביבית נעימה והאזנתי למוזיקה באדיבות האייפוד שלי. לאחר שנגמר שיר אחד היה קצת שקט ושמעתי את ציוץ הציפורים משובב הנפש. לרגע אף התפלאתי ששמעתי אותו כל כך טוב שכן יש לי אוזניות שחוסמות את רעשי הרקע נאמנה (מה למשטרה יש לומר על זה?). ואז פתאום נוספו לציוצי הציפורים צלילי השריקה הקסומים של אנדרו בירד וגיטרה רכה וקלטתי שבכלל אלו הציפורים שפותחות את השיר הזה.
אבל אז עצרתי לרגע את השיר ושמעתי שבכל זאת מצייצות סביבי הרבה ציפורים, כיאה לבוקר שכזה, ותהיתי לרגע מה קדם למה. הציפורים האמיתיות או אלו המוקלטות.
זהו. אין פה פואנטה. רק רגע קטן בחיים, מחשבה קצרצרה על חיקוי האמנות את החיים או להפך, ושיר אחד יפה יפה.
צפו כאן באנדרו בירד מבצע את השיר הזה ברחובות פאריז:
פוסטים קשורים:
כפי שאמר יוהן כריסטוף פרידריך שילר, אבל אפשר גם סתם שילר: "הדמיון הוא תמיד אביב נצחי."
מצד שני, הרברט מרקוזה טען ש"יצירת האמנות מראה מחדש את המציאות ובד-בבד היא מקטרגת עליה."
מצד שלישי, כל הניתוחים האלה וההגיגים הם סתם. הכי טוב זה wohoho!!! listen to the music, all the tiiiiiiiiime!
זה באמת שיר מקסים,
ואני חייב להודות לך על כך שגיליתי את אנדרו בירד בזכות הבלוג שלך!