‫תגובות לפוסט: "צייתנות בעולם המודרני"‬

‫מאת: MOM‬

‫MOM‬ — Sat, 03 Jan 2009 05:55:15 +0000

ערן – לא סתם אמונה נחמדה – אבל אמונה אופטימית – ו—– אני מבקשת לציית לי כשאני מחנכת לאופטימיות!! עוד קצת אנשים חושבים בעולם ותראה שהדברים ישתנו -
אולי נכדי יזכו?

‫מאת: קטעים מוערים מיומנו של עכברוש מסומם»ארכיון הבלוג » ארי שביט הוא מנוול ושקרן; ועוד על המלחמה‬

Thu, 01 Jan 2009 18:26:54 +0000

[...] לחצו על כפתור, לפי פקודות שנשמעו במערכת הקשר. מזכיר את ניסויי מילגרם, לא? מעניין שגם בניסויי מילגרם רואים שכמה שהקירבה [...]

‫מאת: לטאת העם‬

‫לטאת העם‬ — Thu, 01 Jan 2009 07:52:56 +0000

MOM – זו אמונה מאוד נחמדה, אבל בינינו, מה הסיכוי שזה יקרה?

אריאל – תודה על ההערה הנכונה. אני כמובן לא חושב לומר שצייתנות היא פסולה לחלוטין, אלא תלויה בקונטקסט. במיוחד רציתי להדגיש את הסכנה שבצייתנות כאילו-עיוורת כמו שמודגמת אצל מילגרם. למה כאילו-עיוורת? כי ברור שהנבדק בניסוי מרגיש לא בנוח עם מעשיו. הוא לא מציית בלי לחשוב, יש משהו שמציק לו, מצפון אם תרצה, דאגה לאחר אולי – אבל עדיין, הוא ממשיך במעשיו בקלות רבה יחסית. הקלות שבה ניתן להפעיל ולהשפיע כך על האדם היא המפחידה במיוחד בעיני, במיוחד במצבים של פחד, לחץ או מבוכה… מצבים שקל למצוא בשדה הקרב.

‫מאת: אריאל‬

‫אריאל‬ — Thu, 01 Jan 2009 07:45:47 +0000

יופי של מאמר. לא התייחסת משום מה גם לאספקטים החיוביים של צייתנות.
במקרים של רגשות חזקים: פחד, לחץ, היסטריה או מבוכה בני־אדם לא מצליחים לתפקד באופן עצמאי. צייתנות למנהיג יכולה להועיל מאוד. בהנחה כמובן המנהיג אכן פועל באופן רציונלי ולא רגשי. אם המנהיג נכנה אף הוא לרגשותיו – אוי ואבוי לנו!
צייתנות כמובן עוזרת לא רק בעיתות משבר. בארגונים שונים, בכיתה וכו' יש ערך לצייתנות. כל עוד איננה עיוורת כמובן.

‫מאת: MOM‬

‫MOM‬ — Wed, 31 Dec 2008 18:19:48 +0000

A very interesting research
I also would like to beleive that some day people will think before taking orders as robots.
When and if people will understand that they are not superior to anyone else, they will refuse to do things to hurt any one / anything.

‫מאת: מורן‬

‫מורן‬ — Wed, 31 Dec 2008 11:11:33 +0000

מכירה את הניסוי של מיליגרם ולמדתי עליו רבות בפסיכולוגיה.
אכן, זוהי בעיה חמורה.
אבל לגבי האמפתיה, נכון שזו יכולת שאינה מתפתחת בגיל צעיר, אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל. אני, למשל, הרגשתי אמפתיה כבר מגיל 5, לאמא שלי, לגננת ולילדים אחרים בגן.
ואכן, מרגילים אותנו ובמיוחד את חיילנו, לחנוק אמפתיה. לא מבינה איך אחרת אפשר להילחם ולהרוג אנשים אחרים…

‫מאת: לטאת העם‬

‫לטאת העם‬ — Wed, 31 Dec 2008 07:09:06 +0000

אני לא בטוח שזה מדויק לומר שמגיל צעיר אנחנו מתרגלים להחניק אמפתיה. בגיל צעיר אנחנו בכלל לא חשים אמפתיה – זו יכולת שמתפתחת מאוחר יותר. אולי יותר נכון לומר שאנחנו מפתחים אותה פחות, או יותר קהה.
גם לא צריך ללכת רחוק לסבל של חיות או ילדים באפריקה. כשאנחנו קטנים אין לנו מודעות לדברים האלו – וגם בגיל מבוגר אלו דברים שרחוקים מאיתנו וקל להתעלם מהם. יותר מעניין בעיני כמה קל לנו לא להפעיל אמפתיה כלפי הסביבה הקרובה, אפילו בדברים מאוד קטנים כמו לחתוך מישהו בכביש או לעשן לו בפרצוף אפילו שאסור.

‫מאת: אלעד-וו‬

‫אלעד-וו‬ — Tue, 30 Dec 2008 22:28:37 +0000

אף פעם לא ראיתי את הוידאו. מרתק. עולה בדעתי שמגיל צעיר אנחנו מתרגלים להחניק אמפתיה. הרי אנחנו יום יום גורמים לסבל לא-יתואר של חיות. ילדים מתים מרעב באפריקה. אנשים חיים ברחוב בהודו, עם מחלות איומות. אנשים מתים בעזה או במלחמות מיותרות אחרות. הומלסים גרים ברחוב שלנו. בילד של השכן מענה חתולים. ואנחנו לא נוקפים אצבע. יש התרגלות כזאת לחנוק אמפתיה. גישה פקידותית, של חוזק מדומיין. זה מה שאני רואה בסרט השני. (ואולי באחרים).