מה תעשו אם פתאום, באמצע היום וברחוב סואן, יתמוטט מולכם אדם?

בימים האחרונים זוכה קטע וידאו מסוים ביוטיוב להרבה כניסות ותהודה תקשורתית זוטא. בקטע, המוצג כאן בהמשך, רואים צילום ממצלמת אבטחה בעיר הרטפורד שבקונטיקט המתעד תאונת פגע וברח. מדובר בגבר בן 78, שכפי שניתן לראות, נדרס על ידי מכונית שחצתה פס הפרדה רצוף. אבל החלק המעניין בסרט, וזה שבגללו ישנה התעניינות תקשורתית בו, הוא מה שקורה אחר כך. הפצוע שוכב על הכביש, ככל הנראה מדמם, בעוד בנתיב השני המכוניות ממשיכות לנסוע. אדם חוצה את הכביש ועובר ממש לידו ואיננו מתייחס. אנשים מהמדרכה יורדים אל הכביש ומתקבצים ליד הפצוע, אולם אף אחד לא ניגש אליו, כורע לידו ומנסה לעזור באופן ישיר.

ב-Ynet מדווח ש"העוברים והשבים הביטו במתרחש ובמשך יותר מדקה לא הושיטו יד לפצוע, שנותר משותק". העניין פה הוא לא הזעזוע שבאקט הדריסה (המזעזע כשלעצמו) אלא האדישות לכאורה של העוברים ושבים שלא נוקפים אצבע.
חדי הזכרון שבכם ודאי נזכרים שדבר דומה התרחש ממש פה, לפני שנה וקצת. משה ישראלי, רוכב אופנוע, נפגע על ידי מערבל בטון ובמשך דקות ארוכות שתועדו גם הן במצלמת אבטחה (ניתן לצפות בסרטון בגוף הכתבה), שכב על הכביש בעוד מכוניות נוסעות לידו וטורחות כמובן לעקוף אותו, ואף אחד לא עוצר לבדוק מה קרה שם. בסופו של דבר הגיע אופנוען אחר שטרח לעצור. זה היה מאוחר מדי וכשהגיע צוות רפואי למקום, הוא נאלץ לקבוע את מותו.

מצב כזה מזעזע. מאוד. קשה שלא לחשוב כמה נורא להיות בסיטואציה הזו, כשאתה שוכב על הכביש, חסר אונים, מדמם ואף אחד לא מתעניין. קשה שלא להתבונן בסרטונים האלו מהצד ולחשוב איזה חארות האנשים מסביב שלא עצרו, שלא התעניינו, שלא עזרו.
ומיד עולה השאלה, למה. למה הם לא עצרו?

הסיפור של קיטי ג'נובזה

כל סטודנט לפסיכולוגיה מכיר את הסיפור של קיטי ג'נובזה עוד בתואר הראשון. זהו סיפור דומה אך מזעזע עוד יותר שהצביע לראשונה על התופעה הזו של אדישות כלפי אדם הנמצא במצוקה. בעקבות המקרה הזה התחילו להיות מודעים לתופעה זו ולחקור אותה באופן אינטנסיבי על מנת לנסות ולהבין מה עומד מאחוריה.

ומקרה שהיה כך היה:
קיטי ג'נובזה היתה בחורה ניו-יורקית שהתגוררה עם שותפה בשכונה הקרויה Kew Gardens בקווינס, ניו-יורק. שכונה כפרית משהו שאוכלסה בעיקר על ידי לבנים מהמעמד הבינוני. לא משהו מפחיד יותר מדי, בטח שלא בשביל בחורה שגדלה בניו-יורק. היא עבדה כמנהלת בר ובדרך כלל חזרה מהעבודה מאוחר באמצע הלילה. כך היה גם ב-13 למרץ, 1964, כשהיא חזרה לביתה בשלוש לפנות בוקר. היא חנתה כמאה מטרים מדלת הכניסה לבניין הדירות שבו התגוררה ושמה פעמיה אל הבית. או אז הגיע אדם בשם ווינסטון מוזלי, התקרב אליה מאחור ודקר אותה פעמיים בגבה. קיטי קראה "אלוהים, הוא דקר אותי! הצילו!". קריאה זו נשמעה על ידי מספר דיירים בבניין. רובם טענו מאוחר יותר שחשבו שמדובר במריבת אוהבים. רק אחד מהם פתח חלון וקרא אל מוזלי "עזוב את הבחורה הזו!". מוזלי אכן עזב אותה והתרחק מהמקום. בשלב זה ג'נובזה היתה פצועה קשה למדי ועשתה את דרכה באיטיות מאחורי הבניין, מנסה כנראה להגיע אל דלת הכניסה האחורית. יש לציין שאף אחד מהדיירים, כולל זה שקרא למוזלי לעזוב אותה בשקט, לא התקשר לשירותי החירום בשלב זה כך שג'נובזה נותרה להתמודד בעצמה עם הפציעות הקשות.
הסיפור לא הסתיים בכך, משום שמוזלי לא נעלם מהסביבה. הוא אמנם ברח למכוניתו, אך לאחר מספר דקות חזר (מאוחר יותר בחקירתו הסביר שחזר כדי לסיים את מה שהתחיל). הוא חיפש את ג'נובזה בניחותא ועקב אחרי שביל הדם כדי למצוא אותה במסדרון בחלק האחורי של הבניין. הוא דקר אותה מספר פעמים נוספות ואז אנס אותה. לאחר מכן דקר אותה שוב, לקח ארבעים ותשעה דולר מארנקה והסתלק מהאזור. במהלך ההתקפה האחרונה הזו, אחד השכנים פתח את הדלת וראה את המתרחש, אך לא עשה כלום.
כל הסיפור הזה התרחש כחצי שעה. חצי שעה שבה מספר אנשים שמעו ו/או ראו לפחות חלקים מהמתרחש ולא נקפו אצבע אפילו לא אל מכשיר הטלפון כדי להתקשר למשטרה. רק מספר דקות אחרי שמוזלי הסתלק מהאיזור, התקשר אחד, קארל רוס, למשטרה. תוך דקות בודדות הגיעו ניידות אך קיטי ג'נובזה מתה בדרכה לבית החולים.

לאחר המקרה התפרסמה בניו יורק טיימס כתבה שכותרתה "Thirty-Eight Who Saw Murder Didn't Call the Police" ועוררה הדים. בעקבות זאת המשטרה שיפרה את מערך הטלפוניה שלה, הוקמו קבוצות משמר אזרחי בשכונות וחוקרי התנהגות החלו להפנות תשומת לב לנושא.

המקרה של קיטי ג'נובזה הוא המפורסם ביותר מבין מקרים אלו של אדישות ציבורית, פשוט בגלל הדרמה של חצי השעה הזו שבה היו כל כך הרבה הזדמנויות לעשות משהו כדי להציל את חייה. אך בסופו של דבר, כשפורטים את המקרה הזה לפרטים הקטנים, הזו לא מאוד שונה ממקרה הדריסה בקונטיקט או מקרה האופנוען בישראל. מקרה מפורסם פחות אך עדיין ידוע הוא המקרה של ג'יימס בולג'ר בבריטניה. בולג'ר היה ילד חמוד בן שנתיים וחצי שבשנת 1993 נחטף על ידי ג'ון וונבלס ורוברט תומפסון ממרכז קניות. השניים פיתו אותו ללכת איתם כשאמו לא שמה לב. בולג'ר מן הסתם לא ידע שאסור והלך עם השניים (באופן מקרי או שלא, גם זה תועד על ידי מצלמות אבטחה בקניון שמראות את ג'יימס מחזיק בידו של וונבלס (הדמות בבגדים השחורים שמעל ג'יימס היא תומפסון).

תסתכלו לרגע בתמונה ונסו לנחש בני כמה אותם חוטפים. הם בני עשר וחצי.
וונבלס ותומפסון לקחו את בולג'ר לאזור מבודד של פסי רכבת. המרחק שהלכו איתו הוא ארבעה קילומטר ולא מעט אנשים רואים אותם הולכים. אחד מהם העיד מאוחר יותר שראה את אחד הילדים בועט בצלעותיו של בולג'ר כדי לזרז אותו. עדים אחרים ראו אותו במצבים שונים, חלקם העידו שהוא נראה שמח וחלקם העידו שנראה במצוקה ופניו חבולות. חלק מהעוברים ושבים עצרו את הילדים ושאלו לפשר העניין אך הסתפקו בתשובה שמדובר באחיהם הקטן או שהוא הלך לאיבוד והם לוקחים אותו למשטרה.
אגב, באותו יום ניסו השניים לחטוף ילד אחר באותה שיטה ובמרכז קניות אחר, אך אמו – למזלו ולמזלה – קלטה מספיק מוקדם שהוא נעלם.
השניים כאמור לקחו את בולג'ר לאזור שבו עוברים פסי רכבת, התעללו בו והרגו אותו. פרטי הרצח המדויקים לא חשובים, אך מזעזעים. מאוחר יותר נתפסו והועמדו למשפט (שאגב, היה לא תקין בכמה רמות, אך הן לא מענייננו כאן). ב-2001 שוחררו והיום הם חיים תחת זהות בדויה על מנת להמנע נקמה (עוד פרטים על המקרה ניתן לקרוא כאן).

אפקט עובר האורח

"אפקט עובר האורח" (The Bystander Effect) הוא השם שקיבלה התופעה הזו בחקר ההתנהגות, במיוחד בתחום הפסיכולוגיה החברתית והסוציולוגיה. במשפט אחד, מדובר בתופעה שבה במצב חירום יש פחות סיכוי שאדם יתערב כשיש סביבו אנשים נוספים, בהשוואה לאם הוא נמצא שם לבד.
הראשונים שהדגימו את האפקט במחקר אמפירי מסודר (דהיינו, בניסוי במעבדה ולא דרך סיפורים כמו שהבאתי לעיל) היו ג'ון דארלי וביב לאטאן שפרסמו את מחקרם ב-1968, ארבע שנים לאחר הרצח של קיטי ג'נובזה. הניסוי המפורסם ביותר שביצעו התנהל כך:
הנבדק מגיע למעבדה ונאמר לו שהוא הולך להשתתף בשיחה עם אנשים אחרים דרך אינטרקום. הוא מתיישב לבד בחדר, מקבל אוזניות ומיקרופון ונאמר לו שהוא יקשיב לשיחה ובשלב מסוים ייפתח המיקרופון שלו והוא יוכל לתרום לשיחה. למעשה, הוא מקשיב באוזניות להקלטה שהוכנה מראש והמיקרופון שלו סגור כל הזמן. במהלך ה"שיחה", אחד הדוברים מתחיל לקבל התקף (וכמובן ששומעים את זה בהקלטה). המשתנה שאותו מדדו החוקרים היה כמה זמן לקח לנבדק לצאת מהחדר ולומר לנסיין שמשהו לא בסדר עם אחד המשתתפים (שזו היתה הדרך היחידה להושיט עזרה). הם מצאו שככל שהיו יותר "משתתפים לכאורה" בשיחה, זאת אומרת – ככל שהנבדק האמין שיש יותר משתתפים בשיחה, לקח יותר זמן עד שהוא יצא בעצמו מהחדר וניסה לעזור. במקרים מסוימים הנבדקים לא אמרו כלום לאורך כל הניסוי. מה שמוזר ומעניין עוד יותר הוא שלאחר הניסוי החוקרים בדקו את רמת הדאגה לאדם שעובר התקף שחש הנבדק ואת רמת העוררות הפיזיולוגית שלו. התברר שאותם נבדקים שלא אמרו כלום לאורך כל הניסוי הפגינו הכי הרבה דאגה והכי הרבה עוררות (ככל הנראה, לדעתי, נכנס לכאן מימד של אשמה – אבל, שוב, זה לא במוקד הפוסט).

למה זה קורה?
אחד ההסברים הנפוצים לתופעה הזו הוא שכאשר אנשים אחרים נוכחים[1], אנחנו נוטים להניח שמישהו אחר יתערב ואז אנחנו לא צריכים להתערב, ולמעשה מסירים אחריות מעלינו. כמו שנאמר: "צדיק מלאכתו נעשית בידי אחרים". כך בדיוק התנהג אחד משכניה של קיטי ג'נובזה, מר קושקין – או ליתר דיוק, אשתו. מר קושקין רצה להתקשר למשטרה ואשתו העידה מאוחר יותר: "לא נתתי לו [להתקשר, ע.כ.]… אמרתי לו שבטח שלושים אנשים התקשרו כבר" (ועכשיו אתם בטח תוהים לעצמכם אז מה, ואם היו שלושים ואחת?).
למעשה, במקרה כזו שבו אנחנו מניחים שמישהו אחר יעשה את העבודה השחורה, בהנחה שיש מישהו אחר נוכח, כמובן, אנחנו למעשה מפזרים את האחריות – אפקט שנקרא "diffusion of responsibility" (כמו שאתם מבינים, חוקרים במדעי ההתנהגות אוהבים לתת שמות לדברים). האפקט הזו הוא אינטואיטיבי כל כך שהוא משמש במקרים אחרים לחלוטין ובאופן מכוון. בהוצאות להורג, למשל. בכיתות יורים נהוג לעתים שאחד היורים מקבל נשק עם כדורי סרק. אף אחד מהיורים לא יודע מי מהם קיבל את הנשק הזה וכך כל אחד מהם יכול להאמין שהוא לא הרג את הנידון למוות. זה סוג אחר של פיזור אחריות. עושים את זה לפעמים גם בהוצאות להורג בכסא חשמלי כאשר יש מספר מתגים שצריך להפעיל אולם רק אחד מהם מחובר. כך האחריות מתפזרת על פני מספר סוהרים.

הסבר אחר לתופעה הוא שאנשים נוטים להניח שיש מישהו יותר מוכשר מהם להגיש עזרה. באותם מקרי דריסה/תאונה אני מניח שלחלק מהאנשים עברה המחשבה "מה אני כבר יכול לעשות? צריך שיבוא לפה רופא". כמובן, זה לא אומר שאי אפשר לעצור בצד, לגשת לפצוע, ובמקביל להזמין אמבולנס.
לעתים אנשים לא מושיטים עזרה מתוך פחד. לפעמים זה פחד שיכול להשמע דבילי ולא במקום, למשל "פחד שכולם יסתכלו עלי כשאני ניגש לעזור, ואולי אני לא אדע בדיוק מה לעשות" ולפעמים זה פחד מאוד הגיוני, כאשר אנשים פוחדים להזיק לאדם – אם מדאגה לו או מדאגה לנו. למה הכוונה? זה ידוע שבמקרים של תאונה (דרכים, עבודה וכו') כשיש חשש לפגיעה בעמוד השדרה (מה שבהחלט יכול להיות במקרי הדריסה/אופנוען בתחילת הפוסט) אסור להזיז את האדם. יש להמנע אפילו מתזוזות של הצוואר. זאת כדי לא לפגוע עוד יותר בעמוד השדרה ולגרום לשיתוק. לכן תמיד מקבעים את הצוואר לפני שמעבירים את הנפגע לאלונקה. אנשים אולי פוחדים שהעזרה שהם יושיטו תפגע באדם בצורה כזו או אחרת. כאן, הם חוששים לאדם. אבל אולי הם גם חוששים שאותו אדם, אם וכאשר יחלים ברמה זו או אחרת, יתבע אותם על הנזקים שנגרמו לו בנסיונות העזרה. אני לא אתפלא אם היו דברים מעולם.

הסבר מעניין נוסף לתופעה נקרא "בורות פלורליסטית" והוא מתייחס לכך שכשאנחנו מגיעים לסיטואציה לא מוכרת, אנחנו בוחנים את האחרים כדי לקבל רמזים איך להתנהג. תחשבו על מצב שבו אתם מגיעים לאירוע חברתי במקום מאוד יוקרתי ואתם לא כל כך מכירים את האחרים, לא כל כך רגילים לסדר הגודל הזה וכו'. סביר מאוד להניח שתבחנו, אפילו ברמה לא מודעת, את סביבתכם ואת התנהגות האחרים כדי להבין מה לעשות. נגיד, מאיזה מזלג מתוך העשרים המונחים ליד הצלחת להתחיל את הארוחה. אותו דבר גם במקרי חירום. אנשים שלא בטוחים איך להתנהג לא יעשו כלום ויסתכלו על האחרים וינסו להבין מה לעשות. אבל גם האחרים לא יודעים מה לעשות ולכן לא יעשו כלום – כך כל אחד יחשוב שכל האחרים חושבים שלא צריך לעשות כלום, ויתנהג בהתאם.

להיות קורבן במצב כזה זו ודאי חוויה נוראית. להיות עובר אורח במצב כזה זו ודאי חוויה פחות נוראית, אך עדיין קשה. לפני שנתיים, פורסמה בגארדיאן הבריטי עדות של עוברת אורח כזו. היא נסעה לעבודה כמדי יום באוטובוס דו-קומתי בלונדון כאשר בעקבות מריבה טפשית מסוימת דקר אחד הנוסעים נוסע אחר והסתלק מהמקום. אחת הנוסעות צעקה "אלוהים, מה הוא עושה? תעצרו אותו!" אך רוב האוטובוס התעלם. הפצוע ירד למפלס התחתון כשהוא בהלם ודם מכסה את חולצתו. אף אחד לא הגיב, נהג האוטובוס רק עצר את הרכב. כותבת המאמר מספרת איך היא חשבה "אני לא הולכת להיות הראשונה שתעשה משהו, יש כל כך הרבה אנשים מסביב" אך מהר מאוד קלטה שאף אחד לא מתכוון לעשות משהו. היא ניגשה לפצוע וניסתה להרגיע אותו בזמן שהיא מתקשרת לשירותי החירום. היא ממשיכה לתאר איך היא ניסתה להשכיב את הפצוע בצורה נוחה והתקשתה בכך כי הוא קצת יותר גדול ממנה. היא קראה "מישהו יכול לעזור לי?", אך אף אדם לא הגיב. רק קצת מאוחר יותר הגיעה נערה שעזרה לה להזיז אותו בזמן שהיא שוחחה איתו וניסתה למנוע ממנו לאבד הכרה לפני שצוות רפואי יגיע לאיזור. בינתיים, היא מתארת, כמות האנשים באוטובוס הלכה והתדלדלה. בשלב מסוים אדם צעיר מהרחוב הציץ פנימה לראות מה קרה והיא שאלה אם היא יכולה לקבל את הג'קט שלו כדי לכסות את הפצוע שסבל מקור ורעידות. כל מה שאמר היה "לא". היא ממשיכה לתאר את השתלשלות העניינים לאורך המאמר עד לסיום העגום. את המאמר ניתן לקרוא כאן.

איך נמנעים מהמצב הזה?
כאמור, להיות קורבן במצב כזה זו ודאי חוויה נוראית. אחת העצות שניתן לתת כדי למנוע מצב כזה היא שעל הקורבן לבחור מישהו ספציפי מהעוברים ושבים ולבקש ממנו עזרה, במקום לפנות באופן כללי. יש יותר סיכוי שהוא יקבל עזרה מאותו אדם (אם כי כשאני חושב על זה אני תוהה אם בדקו מה בדיוק הסיכוי הזה, כי האינטואיציה שלי אומרת שיש סיכוי ששאר הנוכחים יתנערו מהאחריות ביתר קלות ברגע שהקורבן פונה למישהו ספציפי – ואז אם המישהו הספציפי לא יעשה כלום… חבל).
ומה לגבי עובר האורח שכן מנסה לעזור ורוצה לגייס את עזרת הנוכחים האחרים? עליו גם לפנות באופן ישיר לאנשים ספציפים ולא באופן כללי. למשל, על אותה בחורה מהגארדיאן היה להצביע על מישהו ספציפי באוטובוס ולבקש, או יותר נכון, לדרוש, שיעזור לה להשכיב את הפצוע. אולי הוא היה מסרב, כמו הבחור עם הג'קט, אבל הסיכויים נמוכים יותר מהסיכויים להתעלמות מוחלטת.

אפילוגון
כמה נקודות שהן לא מהעניין המרכזי של הפוסט, אך מעניינות בכל זאת.

  • הכתבה בניו יורק טיימס שהציתה את הסערה בעקבות המקרה של קיטי ג'נובזה דיברה על 38 שכנים שהיו עדים למתרחש ולא עשו כלום. זה לא מדויק. לפני שנה פורסם מאמר בכתב העת American Psychologist שבחן את העדויות המקוריות שנגבו על ידי המשטרה. המאמר טוען שלא כל שלושים ושמונת השכנים יכלו להיות עדים לכל האירוע, בראיה או בשמיעה, שהיו שיחות למוקד המשטרה מיד אחרי התקיפה הראשונה ועוד. לקריאת המאמר (קובץ PDF).
  • ווינסטון מוזלי, הרוצח של קיטי ג'נובזה, היה איש משפחה (אישה ושני ילדים) שאינוס ורצח היו ככל הנראה תחביבו. הוא רצח עוד שתי נשים קודם לכן והודה בכך במשפטו. הוא נמצא אשם, כמובן, ונגזר עליו גזר דין מוות. מאוחר יותר העונש הומר במאסר עולם בגלל שבמשפט המקורי לא התייחסו למצבו הנפשי. שנה לאחר מכן, הוא גרם לעצמו נזק רפואי רקטלי בעזרת קופסת שימורים (זה כל הפרטים שאני רוצה לדעת, ואני מניח שגם אתם) – ובעקבות זה הוסע לניתוח בניו יורק. בדרך הוא השתלט על אחד הסוהרים, לקח את אקדחו, תפס חמישה בני ערובה ועד שנכנע (אחרי משא ומתן של סוכן FBI בודד מולו, כששניהם מכוונים אקדח זה על זה – אני מתפלא שלא עשו מזה סרט) הספיק לאנוס מישהי מול בעלה. מאוחר יותר השתתף במהומות בכלא אטיקה ב-1971. כל זה מעלה מחשבות לגבי הצורך בעונש מוות או לא. לפני שלושה חודשים הוא ניצב מול ועדת השחרורים והוחלט שיישאר במאסר. באחד משימועי השחרור הקודמים שלו הוא הביא את הטיעון הבא: "עבור הקורבן בחוץ, זה עניין של פעם-אחת, שעה-אחת או דקה-אחת, אבל בשביל האדם שנתפס, זה לנצח". בו הווו, אני עוד שניה אבכה.
  • לחובבי המסתורין שביניכם. קיטי ג'נובזה נרצחה ביום שישי השלוש-עשרה. שלוש שנים אחר כך, גם כן ביום שישי השלוש-עשרה, איבד אחיה את שתי רגליו בויאטנם. בנוסף, כל הפוסט הזה התחיל מאירוע הדריסה בקונטיקט. משפחתה של קיטי ג'נובזה עברה לקונטיקט כשהיתה בת 19, עקב אירוע ירי שהתרחש בניו יורק ואמה של קיטי היתה עדה לו. קיטי החליטה להשאר בעיר הגדולה.
  • ולסיום, כדי לא לסיים מבואסים – חיפושיות הקצב:

    1. גם אם לא רואים אותם, אבל יודעים-כמעט-בודאות שהם שם, כמו במקרה של קיטי ג'נובזה שבו השכנים ודאי הניחו שיש עוד שכנים בשעה זו בבניין [â�©]

    19 תגובות בנושא “מה תעשו אם פתאום, באמצע היום וברחוב סואן, יתמוטט מולכם אדם?

    1. פוסט מצויין, גם הנושא מצויין. הייתה פעם תוכנית שכזו בערוץ 8 של HOT, דיברה על המקרים שהזכרת ביחד עם עוד מקרים דומים. אותה תוכנית אגב, דנה בנושא של קבלת סמכות, אני חושב שהיא התחילה בסיפור על האדם שהתקשר לסניף של מקדונלדס, הזדהה כקצין משטרה וביקש מהמנהלת להפשיט את אחת העובדות.

      במדריך הטרמפיסט לגלקסיה יש את הסיפור על שדה ה זלהב"ש – שדה זו לא הבעיה שלי. כולנו רוצים להאמין שבמקרה שכזה, אנחנו נדע לעשות את הדבר הנכון, אבל בסופו של דבר ברגע האמת, עלולים לגלות שיש לנו שיקולים אחרים, אינטרסנטיים יותר, שגורמים לנו להתעלם.

      אותם אנשים שעקפו את האופנוען בת"א לא עשו את זה כי "הם לא ראו" או כי הם היו אנשים רעים / לא אכפתיים. אלא כי הם הבינו שבתוך 2-3 דקות המקום יהפוך לפקק אחד ענק והם לא יצליחו להגיע בזמן. כל הסיפור נעשה ממניעים מאוד אגואיסטים – לעצור בצד ולאחר או להתעלם ולהמשיך הלאה.

      הנקודה היא שאנשים לא אוהבים להחליט בעצמם, הם כן אוהבים שמקבלים החלטות בשבילם. כל המקרים הללו נגמרים באחת משתי דרכים – צוות מקצועי שמגיע לאזור ומטפל. או עובר אורח – לרוב בעל הכשרה פיקודית כזו או אחרת – שמתחיל לחלק הוראות לאנשים. ברגעים הללו, כולם עושים מה שאומרים להם.

    2. כלכלנים שנוטים להתערב בכל דבר (וברוח הפוסט – אבל לא להועיל בכלום) פיתחו מודל משלהם ברוח הסיפור המיתולוגי. הסיפור הוא דומה לפיזור האחריות רק קצת יותר תועלתני באופיו ומזכיר את הנושא הכללי של מוצר ציבורי. כולנו מעדיפים שיבנו גשר, גינה או שינקו לנו את הרחוב. אלא שבאופן אישי אנחנו מעדיפים לשלם, אם בכלל, כמה שפחות.
      כך שהתשובה לשאלה האם אתם רוצים שינקו את בניין המגורים שלך יום יום ובתמורה אתם וכל התושבים תשלמו ארנונה בסך XX שקלים לשנה, היא כן. אבל גם התשובה לשאלה: האם אתה רוצה לשלם ארנונה בסך XX שקלים לשנה, היא לא.
      לפעמים ערך המוצר הציבורי הוא גדול כל כך עבור הפרט עד שגם אם הוא היחיד שיהיה מוכן לשלם, הוא מוכן לשאת בעלות של כל המוצר כדי לצרוך אותו. דוגמא: השכן המסכן שמנקה בעצמו את חדר המדרגות כי כל הדיירים בבניין שוכרים את הדירות ולא אכפת להם כלל ממצב הנקיון בשטחים הציבוריים.

      ובמעבר חד:

      כל אחד מהעדים היה מעדיף ממש שקיטי לא תמות (הצלת החיים היא המוצר, לצערי, במקרה הזה). אבל הטלפון למשטרה ויותר מכך לרדת למטה לסייע לה כרוך בעלות מסויימת. כך שכל אחד מעדיף ממש שמשהו אחר יעשה את זה. במילים אחרות: כל אחד מהעדים היה מעדיף לרדת ולעשות משהו רק אם הוא היה האחרון שיכול להציל את קיטי. כשכל אחד יודע שיש די הרבה אנשים אחרים שמודעים למצבה הוא מניח סטטיסטית שמשהו כבר יציל אותה ולכן מעדיף ממש לא לעשות כלום. התוצאה היא שכמובן ייתכן כשל שוק שמשמעו מוות. ואגב, לטובת הקוראים הכלכלנים זהו אינו שיווי משקל.

    3. ניצן – באמת התלבטתי אם להכניס את שדה זו לא הבעיה שלי, אך ויתרתי כדי לא להעמיס 🙂

      בעניין הציות לסמכות, אי אפשר שלא להזכיר עוד ניסוי מפורסם, למעשה מפורסם עוד יותר מזה שמוזר בפוסט הנוכחי, של סטנלי מילגרם, שבחן עד כמה אנשים מוכנים ללכת רחוק ותחת איזו תנאים של סמכות. אולי אקדיש לזה פוסט נפרד באמת.
      אהבתי את ההסבר שלך על האינטרסנטיות, אני חושב שהוא בהחלט קולע לעניין.

      ו-m, תודה – הארת את עיניי. מודל בהחלט מעניין.

    4. הפוסט היה כל כך מוצלח ומושקע שהרגשתי שאני חייב לתרום בחזרה משהו לדיון הזה.
      חן חן.

    5. פוסט מעולה! אני רוצה לקוות שבארץ, יחד עם זה שאנחנו דוחפים את האף לכל דבר, יותר אנשים גם יגישו עזרה. במקרה הדריסה שהוזכר, זכור לי שהיו טענות שבמיקום הספציפי יתכן שבאמת הרבה מהנהגים לא ראו את הפצוע.

    6. ניצן – הניסוי של הסוהרים והאסירים הוא של זימבארדו. מילגרם עשה את הניסוי עם מכות החשמל.

    7. לפי מה שאני זוכר מהתקשורת האופנוען המסכן בארץ נפתח לו הראש לגמרי, ולכן אנשים לא עצרו כי גם היה ברור שאי אפשר לעזור, וגם הם פחדו מהמראה. היו עדויות סותרות להתלהבות הסנסציונית של הטלוויזיה שהתפרסמו כמה ימים אחר כך. כלומר, לא עצרו כי אי אפשר לעזור לאדם שכבר מת עם מוח שפוך על הכביש – וזה דבר שמעטים מאיתנו מסוגלים לראות ועוד לחשוב על לעשות משהו מעשי. למד"א צלצלו תוך דקה.

    8. פוסט ממש מעניין ומעורר מחשבה. גרמת לי להתגעגע לשיעורי פסיכולוגיה/סוציולוגיה.
      רק רציתי לציין פרט שולי שלא קשור לעניין – מהתיאור של המקרה הראשון (עם האיש שנדרס) אפשר לחשוב שהאשמה בתאונה היא רק של הנהג, כלשמעשה האדם חצה באמצע כביש די סואן, כך ששניהם אשמים. כאמור, לא באמת קשור לשום דבר, אבל זה הפריע לי.

    9. June – זה נכון ואנשים באמת העירו את זה בתגובות על הסרטון (למשל, ב-Ynet). הוא חצה באמצע כביש די סואן ובצורה מסוכנת (באלכסון) אבל צריך גם לשים לב שהרכב הפוגע (או שני הרכבים הפוגעים, לא כל כך ברור מה קורה שם) דרס אותו בנתיב ההפוך לכיוון הנסיעה שלו, תוך שהוא (או הם) חוצה קו הפרדה רצוף. זה אשכרה נראה כאילו הם עשו איזה מרדף והאיש האומלל נקלע באמצע…
      אבל, תגובתך נכונה ובאמת מדובר פה באשמה הדדית.

    10. מאוד מעניין. דוקא ראיתי מקרה יוצא דופן:
      לפני כמה ימים נסעתי באוטובוס ואישה מבוגרת שהיתה בדרך להתישב עפה אחורה ונפלה על הרצפה בעקבות בלימה של האוטובוס. מספר אנשים (אני מעריך שלפחות חמישה) ניגשו אליה, ביררו אם היא בסדר וניסו לסייע לה לקום. אחד שאל אם למישהו יש מים, ועד שהוצאתי את שלי מהתיק כבר היה בקבוק אחר שהושט לה.
      מה הסיבה לשוני? אולי שזו רק הייתה נפילה ולא דקירה? אולי כי בכל זאת הישראלים יותר מרגישים מעורבים מאשר האמריקניים? ואולי זה סתם מקרה לא מייצג…

    11. בצלאל, אני אנפנף בטיעון האינטרס האישי שלי שוב – כשאדם נופל ברחוב, אם אתה רוצה לעזור לו זה מצריך ממך הקרבה כלשהי. זה אומר שאתה עוזב את המסלול שלך, ומוותר על הזמן שלך. במקרה הטוב זה יקח כמה שניות, במקרה הגרוע – של תאונת דרכים למשל, הרי שבתור עד אתה מחוייב (עפ"י החוק למיטב זכרוני) להישאר במקום עד לבוא המשטרה. כשאדם נופל באוטובוס זה דורש ממך לכל היותר לקום מהמושב. אתה כלוא בתוך האוטובוס ואם תקום לעזור או לא תקום לעזור בד"כ לא ישנה מבחינת "שריפת הזמן" שלך. נהפוך הוא, אם אנשים לא יעזרו לאותה זקנה יכול להיות שהנהג יעצור בצד ויעזור לה בעצמו – שזה אומר שהאוטובוס יתעכב ואתה תאחר.

      במילים אחרות – אינטרס אישי.

    12. אני חושב שיש משהו נכון בדברים שלך, ניצן (בתגובתך לבצלאל). גם באוטובוס הכל ממוקד יותר. יש הרבה אנשים בשטח מצוצם כך שיש יותר לחץ לפעול, נראה לי.

      מצד שני, אני לא יודע, כנראה שאחרי כל ההכללות, תמיד יש מקרים לכאן ולכאן. לפני מספר חודשים אמא שלי נפלה ברחוב ושברה את היד. מהר מאוד ניגשו אליה שני חבר'ה צעירים ועזרו לה. איך להסביר את זה? לדעתי, זה עניין של מזל.

    13. הערה: מקרה האופנוען שהוזכר בתחילה איננו יכול להמנות בין שאר המקרים, שכן במצב הו היה ההרוג ז"ל שום עזרה לא היתה רלוונטית ואת זה היה ניתן להבין גם בראיה מרחוק. (עבר על האדם הזה מערבל בטון, זה מספיק בשביל להבין).

    14. שלומי – אני לא מסכים איתך. אם אדם שוכב באמצע הכביש אחרי שעבר עליו מערבל בטון, המינימום שאפשר לעשות כדי לעזור הוא לגשת ולבדוק את מצבו. נכון, רוב הסיכויים שהוא מת, אבל ראשית – היו דברים מעולם ואם תצליח להציל אותו, לא כדאי? ושנית – גם אם הוא מת, למה לא להתקשר למשטרה ולדווח על זה? למה להשאיר אותו ככה באמצע הכביש? הצורה שבה הנהגים פשוט מתעלמים מקיומו מזעזעת. אז נכון, זה לא יעזור לו יותר מדי אם הוא מת, אבל יש פה איזה מינימום נדרש אני חושב.

    15. פינגבאק: מוות לרוצחים? « זנב לאריות

    16. ישנה סיבה נוספת להתעלם ממקרים כאלה והיא סכנה ממשית לעוזר. נניח שאני עומדת בדירה שלי ורואה מהחלון את קיטי ג'נובזה נדקרת, אני עושה חשבון מהיר ומסתתרת. אני לא יודעת חלמה הדוקר דוקר אותה, אבל אני יודעת שאדם כזה הוא אדם מאוד מסוכן. אם אני ארד לעזור לה הוא בקלות ידקור גם אותי. יש היום מספיק אנשים שמפריע להם שמסתכלים עליהם ואין להם מחסום לאלימות שלהם.
      זה מעבר לשיקולי תועלת של מה יחשבו עלי, זה פחד לחיי ולשלמות גופי.
      אבל כן, זה לא אמור להפריע לי להתקשר למשטרה.

    17. נועה את צודקת בטענה שלך, ואני לא יכול לבוא אלייך בשיפוטיות או בביקורת חלילה. אני אישית מקווה ומאמין שהייתי יורד למטה- ועוצר אותו. ומציל את חייב. שוב, אני מאמין ומקווה. לא יצא לי מקרה כל-כך קיצוני אך יצא לי לעבור מקרים קטנים יותר שבחנו אותי והוכחתי לעצמי אורך רוח ואומץ. אני חושב שלרדת למטה ולנסות פיסית לעצור אותו מקביל לצורת החשיבה של חסידי אומות עולם בתקופת השואה- אותם אני מעריץ- להפסיק לחשוב על חייך, ולהגיד שמשהו מאוד לא בסדר קורה כאן- ולפעול. כן, בסיכון חיים שלך עצמך. לפעמים זה הדבר הנכון לעשות.

    18. פינגבאק: מתי ילדים לא יעזרו לאדם במצוקה? | חדשות המדע

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *