‫תגובות לפוסט: "מה תעשו אם פתאום, באמצע היום וברחוב סואן, יתמוטט מולכם אדם?"‬

‫מאת: נועה‬

‫נועה‬ — Mon, 18 Oct 2010 19:41:20 +0000

ישנה סיבה נוספת להתעלם ממקרים כאלה והיא סכנה ממשית לעוזר. נניח שאני עומדת בדירה שלי ורואה מהחלון את קיטי ג'נובזה נדקרת, אני עושה חשבון מהיר ומסתתרת. אני לא יודעת חלמה הדוקר דוקר אותה, אבל אני יודעת שאדם כזה הוא אדם מאוד מסוכן. אם אני ארד לעזור לה הוא בקלות ידקור גם אותי. יש היום מספיק אנשים שמפריע להם שמסתכלים עליהם ואין להם מחסום לאלימות שלהם.
זה מעבר לשיקולי תועלת של מה יחשבו עלי, זה פחד לחיי ולשלמות גופי.
אבל כן, זה לא אמור להפריע לי להתקשר למשטרה.

‫מאת: מוות לרוצחים? « זנב לאריות‬

‫מוות לרוצחים? « זנב לאריות‬ — Wed, 07 Apr 2010 03:12:45 +0000

[...] ומשפט, עונש מוות ערן מ"לטאת האמבט" פרסם פוסט על "אפקט עובר האורח" – האפקט הפסיכולוגי הגורם לאנשים להסיר מעצמם אחריות [...]

‫מאת: ערן‬

‫ערן‬ — Wed, 19 Aug 2009 05:13:29 +0000

שלומי – אני לא מסכים איתך. אם אדם שוכב באמצע הכביש אחרי שעבר עליו מערבל בטון, המינימום שאפשר לעשות כדי לעזור הוא לגשת ולבדוק את מצבו. נכון, רוב הסיכויים שהוא מת, אבל ראשית – היו דברים מעולם ואם תצליח להציל אותו, לא כדאי? ושנית – גם אם הוא מת, למה לא להתקשר למשטרה ולדווח על זה? למה להשאיר אותו ככה באמצע הכביש? הצורה שבה הנהגים פשוט מתעלמים מקיומו מזעזעת. אז נכון, זה לא יעזור לו יותר מדי אם הוא מת, אבל יש פה איזה מינימום נדרש אני חושב.

‫מאת: שלומי‬

‫שלומי‬ — Tue, 18 Aug 2009 21:01:20 +0000

הערה: מקרה האופנוען שהוזכר בתחילה איננו יכול להמנות בין שאר המקרים, שכן במצב הו היה ההרוג ז"ל שום עזרה לא היתה רלוונטית ואת זה היה ניתן להבין גם בראיה מרחוק. (עבר על האדם הזה מערבל בטון, זה מספיק בשביל להבין).

‫מאת: ערן‬

‫ערן‬ — Wed, 11 Jun 2008 17:58:45 +0000

אני חושב שיש משהו נכון בדברים שלך, ניצן (בתגובתך לבצלאל). גם באוטובוס הכל ממוקד יותר. יש הרבה אנשים בשטח מצוצם כך שיש יותר לחץ לפעול, נראה לי.

מצד שני, אני לא יודע, כנראה שאחרי כל ההכללות, תמיד יש מקרים לכאן ולכאן. לפני מספר חודשים אמא שלי נפלה ברחוב ושברה את היד. מהר מאוד ניגשו אליה שני חבר'ה צעירים ועזרו לה. איך להסביר את זה? לדעתי, זה עניין של מזל.

‫מאת: ניצן‬

‫ניצן‬ — Wed, 11 Jun 2008 17:54:50 +0000

בצלאל, אני אנפנף בטיעון האינטרס האישי שלי שוב – כשאדם נופל ברחוב, אם אתה רוצה לעזור לו זה מצריך ממך הקרבה כלשהי. זה אומר שאתה עוזב את המסלול שלך, ומוותר על הזמן שלך. במקרה הטוב זה יקח כמה שניות, במקרה הגרוע – של תאונת דרכים למשל, הרי שבתור עד אתה מחוייב (עפ"י החוק למיטב זכרוני) להישאר במקום עד לבוא המשטרה. כשאדם נופל באוטובוס זה דורש ממך לכל היותר לקום מהמושב. אתה כלוא בתוך האוטובוס ואם תקום לעזור או לא תקום לעזור בד"כ לא ישנה מבחינת "שריפת הזמן" שלך. נהפוך הוא, אם אנשים לא יעזרו לאותה זקנה יכול להיות שהנהג יעצור בצד ויעזור לה בעצמו – שזה אומר שהאוטובוס יתעכב ואתה תאחר.

במילים אחרות – אינטרס אישי.

‫מאת: בצלאל‬

‫בצלאל‬ — Wed, 11 Jun 2008 17:03:47 +0000

מאוד מעניין. דוקא ראיתי מקרה יוצא דופן:
לפני כמה ימים נסעתי באוטובוס ואישה מבוגרת שהיתה בדרך להתישב עפה אחורה ונפלה על הרצפה בעקבות בלימה של האוטובוס. מספר אנשים (אני מעריך שלפחות חמישה) ניגשו אליה, ביררו אם היא בסדר וניסו לסייע לה לקום. אחד שאל אם למישהו יש מים, ועד שהוצאתי את שלי מהתיק כבר היה בקבוק אחר שהושט לה.
מה הסיבה לשוני? אולי שזו רק הייתה נפילה ולא דקירה? אולי כי בכל זאת הישראלים יותר מרגישים מעורבים מאשר האמריקניים? ואולי זה סתם מקרה לא מייצג…

‫מאת: ערן‬

‫ערן‬ — Wed, 11 Jun 2008 06:46:11 +0000

June – זה נכון ואנשים באמת העירו את זה בתגובות על הסרטון (למשל, ב-Ynet). הוא חצה באמצע כביש די סואן ובצורה מסוכנת (באלכסון) אבל צריך גם לשים לב שהרכב הפוגע (או שני הרכבים הפוגעים, לא כל כך ברור מה קורה שם) דרס אותו בנתיב ההפוך לכיוון הנסיעה שלו, תוך שהוא (או הם) חוצה קו הפרדה רצוף. זה אשכרה נראה כאילו הם עשו איזה מרדף והאיש האומלל נקלע באמצע…
אבל, תגובתך נכונה ובאמת מדובר פה באשמה הדדית.

‫מאת: June‬

‫June‬ — Tue, 10 Jun 2008 20:29:34 +0000

פוסט ממש מעניין ומעורר מחשבה. גרמת לי להתגעגע לשיעורי פסיכולוגיה/סוציולוגיה.
רק רציתי לציין פרט שולי שלא קשור לעניין – מהתיאור של המקרה הראשון (עם האיש שנדרס) אפשר לחשוב שהאשמה בתאונה היא רק של הנהג, כלשמעשה האדם חצה באמצע כביש די סואן, כך ששניהם אשמים. כאמור, לא באמת קשור לשום דבר, אבל זה הפריע לי.

‫מאת: גדי שמשון‬

‫גדי שמשון‬ — Tue, 10 Jun 2008 06:51:29 +0000

לפי מה שאני זוכר מהתקשורת האופנוען המסכן בארץ נפתח לו הראש לגמרי, ולכן אנשים לא עצרו כי גם היה ברור שאי אפשר לעזור, וגם הם פחדו מהמראה. היו עדויות סותרות להתלהבות הסנסציונית של הטלוויזיה שהתפרסמו כמה ימים אחר כך. כלומר, לא עצרו כי אי אפשר לעזור לאדם שכבר מת עם מוח שפוך על הכביש – וזה דבר שמעטים מאיתנו מסוגלים לראות ועוד לחשוב על לעשות משהו מעשי. למד"א צלצלו תוך דקה.