אני לא צריך לספר לאפאחד שיש מצוקת חניה בתל אביב, ובעיקר במרכז העיר. כמי שגדל בעיר ונהג בה מהרגע שקיבל רשיון, אני מכיר היטב את הקושי למצוא חניה ליד הבית בשעות מסוימות, בעיקר בשעות הערב והלילה. לא פעם ולא פעמיים חזרתי לשכונה בשעה מאוחרת והתחלתי את המסע המפרך למציאת החניה. מסע שיכול לארוך דקות ארוכות, ואף יותר. על בשרי חוויתי חיפושי חניה שנערכו שעה תמימה (!) – היי, אפילו פעם אחת נאלצתי לנסוע לתחנת דלק באמצע חיפוש חניה לילי…

כל תושב בשכונה עירונית זו או אחרת לומד עם הזמן להכיר את הטריקים למציאת חניה מהר יותר. יש רחובות נסתרים שבשעות מסוימות קל למצוא בהם חניה או מגרשי חניה של בתי ספר שבשעות הלילה פתוחים לטובת תושבי האזור. לפני מספר שבועות מגזין טיים-אאוט פרסם מדריך לחניות כאלו, אך אין ארכיון לקשר אליו (אם למישהו יש גרסה סרוקה, ספרו לי על זה) – אפשר למצוא אותו כאן (תודה לע'). אחד הטריקים בשכונה שלי, שידוע היטב לתושבים, הוא חניה עם שני גלגלים על המדרכה ברחובות קטנים מסוימים. מדובר ברחובות בהם מדרכה אחת צבועה בכחול לבן והשניה באדום לבן ובשעות הערב-לילה (החל מ-17:00 עד ל-9:00 למחרת) ניתן לחנות בצד הצבוע אדום לבן, עם שני גלגלים על המדרכה. זאת בתנאי שהרכב אינו מפריע לתנועה ויש לו תו אזורי של השכונה. ליד הבית שלי זה קרה בעיקר ברחובות בר אילן ורש"י, אבל אני בטוח שיש רחובות נוספים.
האם מדובר בתקנה רשמית? האמת שאני לא יודע. מה שאני יודע זה שמדובר בסטטוס קוו שהיה ידוע ומוכר על ידי התושבים והעירייה כאחד. אחרת אין דרך להסביר את העובדה שמעולם לא קיבלו דוח"ות על חניה כזו, שלא לדבר על גרירה. יתרה מזו, החל מהשעה 9:00 בבוקר, כאמור זו השעה בה לא ניתן יותר לחנות על המדרכה, רכבים סוררים נגררו על העירייה כעונש על סניליות בעליהם (כפי שחוויתי פעמיים כואבות).

ככה נראית מצוקת חניה

אך השבוע התחולל שינוי. יום אחד מצאתי בכניסה לבניין עמוד A4 עליו מודפסת הודעה שהעירייה החליטה להפסיק את ההתנהלות הזו ולקנוס כל רכב שחונה באדום לבן ב-500 ש"ח, כמובן בלי לתת שום התרעה מוקדמת לתושבים. כשחזרתי לרכבי שעתיים אחר כך אכן מצאתי שעל השמשה מתנוסס לו דו"ח צבעוני (שהרי לרגל חגיגות המאה העירייה פינקה אותנו בדוח"ות צבעוניים ועליזים). לטובת ההגינות יש לציין שמדובר בדו"ח ע"ס 250 ש"ח, לא 500. במקום לכתיבת הערה של המפקח נכתב "אדום לבן 2 גלגלים על המדרכה".
ולא רק אני, כל הרכבים באותו קטע רחוב שחנו בדיוק כמוני קיבלו דו"ח. כולם בעלי תו חניה אזורי תקף.

מה נסגר? האם העירייה סבורה שהיא פתרה את בעיות החניה באזור ועכשיו סוף סוף יש לנו אלטרנטיבה אחרת לחנות בה ולכן יש לקנוס אותנו על מה שתמיד עשינו? האם העירייה החליטה סוף סוף להפגין רגישות כלפי הולכי הרגל ולפנות את המדרכה מהמכוניות החוסמות אותה? או שאולי העירייה נתקפה צמא עז למזומנים? חישוב זריז יראה שבאותו ערב הפקח רשם דוח"ות בסכום מצטבר של 2,500 פחות או יותר, רק בבר אילן לפי הערכה שלי שיש מקום לעשר מכוניות באותו קטע רחוב? (בכל זאת, מישהו צריך לממן את המשכורות לסגני ראש העיר)

אני לא יודע מה הסיבה לשינוי הזה, אבל כך או כך לא צריך לקבל אותו כמות שהוא. אם קיבלתם דו"ח כזה, יש לכם עילה טובה מאוד לביטולו. קבלו את תגובת העירייה לפניה של עיתון "העיר" מהשבוע האחרון, באותו עניין:

העירייה לא רק שלא ביצעה כל שינוי באכיפת חניה במרכז העיר, אלא הוסיפה עוד 140 מקומות חניה על סימון אדום-לבן בשעות הלילה. בכל מקרה, בשעות הלילה העירייה אינה אוכפת עבירות חניה שאינן מהוות הפרעה ממשית לתנועה ולהולכי הרגל.

(ההדגשה שלי)

ואני אומר, מה הם חושבים שאנחנו, מטומטמים? אי אפשר מצד אחד לבוא ולומר שלא בוצע כל שינוי באכיפת החניה במרכז העיר ומצד שני לחלק עשרות דו"חות ולצפות שאף אחד לא יגיד כלום וכולם ישלמו את הדו"חות האלו.
אל תבינו אותי לא נכון, אני לא מתנגד לתשלום דו"חות באופן גורף. נהפוך הוא, אני חושב שמי שחונה במקום אסור, בידיעה, צריך לשלם. אבל במקרה דנן מדובר בשינוי של סטטוס קוו ידוע, אין שום סיבה להסכים לכך. אני ממליץ לכל מי שקיבל דו"ח כזה לגשת היישר לערער ישירות דרך אתר העירייה (אפשר לעשות את זה כאן) ולדרוש צדק.
ולנוחיות הציבור, אני מצרף את הטקסט שצירפתי לערעור שלי. כל אחד יכול להשתמש בו, עם שינוי הפרטים המתאימים:

שלום רב,
אני תושב העיר המתגורר ברחוב ______. לרכבי תו אזורי מתאים. במשך שנים אני חונה בלילות עם שני גלגלים על המדרכה באדום-לבן ברחובות בר אילן ורש"י, כפי שנהוג על ידי כל תושבי השכונה. כידוע לכם, הסדר זה מוכר ומוסכם על ידי העירייה, כל עוד הרכב איננו מפריע לתנועה וחונה בין השעות 17:00 בערב ל-9:00 למחרת.
בתאריך ________ חניתי ברחוב ______ באותה הדרך. בשעה _____ קיבלתי דו"ח על חניה ב"אדום לבן 2 גלגלים על המדרכה", על סך ____ שקלים. יש לציין שיחד איתי קיבלו את הדו"ח כל שאר הרכבים שחנו כמוני, רובם ככולם בעלי תו אזורי מספר 1.

מתן דו"ח זה נוגד את הסטטוס קוו הרווח באזור מזה שנים, סטטוס קוו שנוצר עקב מצוקת החניה באזור, בעיקר בשעות הערב. יש לציין שבפניה של עיתון העיר לעירייה, מסרה העירייה בתגובה ש"העירייה… לא ביצעה כל שינוי באכיפת חניה במרכז העיר… בשעות הלילה העירייה אינה אוכפת עבירות חניה שאינן מהוות הפרעה ממשית לתנועה ולהולכי הרגל" (פורסם בעיתון "העיר", 30/1/09)

אי לכך, אני מבקש לבטל את הדו"ח הנ"ל.

שיהיה בהצלחה. בברכת חניה טובה לכולם.

מה לא נאמר על "השרדות – איי הפנינה"? (שהיא הפקה מוצלחת, for one)
לא, אני לא הולך לכתוב על התוכנית הזו. אנשים אחרים עושים זאת טוב יותר ממני.

רק רציתי להפנות את תשומת לבכם למשהו מטריד. באחד הפרקים האחרונים, חלק מהמתמודדים העידו על המתרחש בין הסדינים (שאין להם) שם באיי הפנינה. וכפי שמשתמע מהטקסט, נראה שמדובר בדברים שנעשו ללא הסכמה. אף אחד לא אמר כלום, אף אחד לא זעק. אז החלטתי להציף את הדברים כאן, לתשומת הלב שלכם ושל קברניטי ערוץ 10.
(התמונות באדיבות עידית נרקיס)

גיא מתחיל להבין שמשהו רע הולך לקרות

יואב חווה מין הומוסקסואלי

That's what she said

מי שמכיר אותי יודע שזה כמה שנים שאני מסתובב לא מגולח. בתור אחד שהיה סוג של late bloomer (בכל הנוגע לשיער פנים לפחות), כנראה שיש לי צורך לפצות על זה שעד תקופת סוף הצבא פני היו חלקות למשעי באופן טבעי. על כן, עם השחרור מהצבא (לפני שש וחצי שנים) התחלתי לטפח שיער פנים קצר, או כפי שנוהגים לקרוא לו במחוזותינו, זקן צרפתי. באותה תקופה, זה השתלב היטב, כנראה, עם השיער הארוך והמתנפנף שלי.

בינתיים, השתנו הזמנים ושיערי התקצר, ויחד איתו גולח כלאחר כבוד הזקנקן. אך לא לזמן רב, ומהר מאוד חזרתי ללוק הלא מגולח, שאותו הקפדתי לגזוז מדי פעם ופעם, כדי שלא יצמח פרא. מדי פעם עשיתי גיחות חזרה למראה המגולח למשעי, אך זה היה קצר למדי.

אולם, לאחרונה אפשר לראות אותי מסתובב ברחוב כשעל פניי מתנוסס זקן לתפארת (ועוד ג'ינג'י משהו!) – למה? ככה, זה התחיל מסוג-של עצלנות שנתנה לזיפים הסקסיים שלי לצמוח ולהתפתח, אך עם הזמן העצלנות פינתה את מקומה להערכה יתרה ללוק הגברי והמסוקס שהתנוסס אליי מן המראה.

אולם, מה רבה היתה הפתעתי לשמע התגובות לאותו שיעור משובב נפש. אנשים שמכירים אותי מזה שנים עיקמו פרצוף ושאלו "מה זה הדבר הזה שיש לך על הפנים?" או "מה קרה, רבת עם סכין הגילוח?". בתחילה חייכתי לעומתם ואמרתי שאני מטפח את לוק הפסיכולוג, כי זה מה שאני רוצה להיות בסופו של יום, ומה יותר מתאים לפסיכולוג מאשר זקן נחמד ללטף בעודו שואל את המטופל "ומה זה גרם לך להרגיש?"
אך מסתבר שהזקן שלי גרם לאנשים להרגיש לא טוב. אנשים רבים אמרו לי שזה לא לעניין, לא נחמד, לא נעים לעין, לא יפה ומטופש באופן כללי. אלו התגובות שקיבלתי ממי שמכירים אותי זמן רב, דהיינו, משפחה וחברים קרובים. דווקא אנשים שמכירים אותי פחות הגיבו יותר בחיוב. היו שהשוו אותי לצייר יוצא המאה השמונה עשרה, או לחבר בתנועת ההשכלה של המאה התשע עשרה.

ועכשיו, מסיבות כאלו ואחרות, אני עומד בפני ההחלטה מה לעשות עם הזקן הזה. כי מצד אחד אני מחבב אותו למדי, והפוסט הזה רק מחזק את זה. מצד שני הלחץ גובר ואני חושש להשאר ללא חבר. מצד שלישי אני מחבב אותו למדי. מצד רביעי זה יכול להיות מגרד ומציק (ולוקח שעה לנגב אותו אחרי המקלחת).

מה עושים? מה עושים?
מתייעצים עם הקוראים של הלטאה, כמובן!

בואו ספרו לי מה אתם חושבים, הכנסו לתגובות בתחתית הפוסט ואמרו לי את זה ישר בזקן. תהיו כנים, זה בסדר.
לשיפוטכם, שתי תמונות שמייצגות, פחות או יותר, את המצבים השונים. (כן, השניה לא בפוקוס, אבל זה מה יש)

(הקליקו על התמונות כדי לראות אותן בגדול)

(מקור)

מאז שפרצה הלחימה ההיא בעזה מורגשת תנועה ערה בישות ההיא שנקראת הבלוגוספירה הישראלית, שהיא למען האמת ערה למדי בלאו הכי. הרבה מילים נכתבו בעד ונגד, הרבה אנשים הצמידו את עצמם לצד כזה או אחר ולא מעט גם הרשו לעצמם להתלבט. ובתוך כל זה לא אמרתי כלום, לפחות לא מעל גבי הבלוג. למה? ככה, כי לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שיש דברים שאנשים אומרים הרבה יותר טוב ממני. וגם מצאתי את עצמי כמי שלא בטוח מה בדיוק הוא חושב, לא מצליח להכריע אם זה טוב (המילה "טוב" אינה במקומה, "מוצדק" אולי תתאים יותר) או אם זה רע.
מה שבטוח, אם בהתחלה מצאתי את עצמי נוטה לכיוון שחושב שהיציאה למבצע הזו היתה מוצדקת (ומפתיע את עצמי בשל כך), אחרי כמה ימים כשראיתי שזה לא מתקדם לשומקום והופך להתבוססות, ואולי גם יצאתי מהתמימות שנותרה בי והתחלתי לחשוב יותר ויותר על התקיפה הזו כמי שנועדה לשרת את יוזמיה ולא את מי שהם נבחרו לשרת (ע"ע מאמר המערכת של "הארץ" היום).
המצב מורכב מאוד, אני לא חושב שיש טובים ורעים בסיפור הזה. יש טובים יותר וטובים פחות, רעים יותר ורעים פחות. יש יותר מדי אינטרסים שמשולהבים ויותר מדי רגשות שמתנגשים בקלחת הנוכחית. במלחמה כמו במלחמה, השכל הישר מתעקם ומפנה את מקומו לתגובות הבסיסיות של המערכת הסימפטטית – לתקוף או לברוח. ואנחנו, יושבי המרח התיכון הגאים, ממהרים לתקוף. אחר כך נברח. נברח מההשלכות של מעשינו (או אי-מעשינו), נברח מהעובדות, ובעיקר מעצמנו.

זהו, אני לא אוסיף ואומר. לא באתי לכתוב פוסט על המלחמה, אני לא מנסה להביע תמיכה בפעולה הצבאית או אי-תמיכה. אני מנסה להעביר הלך רוח והרגשה שיש לי בימים האחרונים. ומכיוון שאני לא מוצא בדיוק את המילים שיעשו את זה, אני פונה אל דרך הביטוי האחרת שלמדתי לפתח בשנה האחרונה. המוזיקה.

התחלתי את "סינסתזיה" כנסיון לשקף מצבים נפשיים ומחשבתיים דרך העריכה המוזיקלית. או כפי שכתבתי בפוסט הפתיחה: "מדובר ברצף אסוציאטיבי לחלוטין הנובע ממני אך יכול להיות שאם מחפשים היטב, אפשר למצוא את החוקיות האסוציאטיבית שמאחורי הדברים. " כך גם כאן. ההצמדה של השירים זה לזה, בשילוב קטעי ביניים המשולבים במוזיקה – למעשה, זה סוג של פאראפראזה על שיטת המונטאז' בעריכה קולנועית – כל זה משתלב יחד כדי לספר סיפור שיוצא מהעולם האסוציאטיבי שלי שמחובר פה ושם לעולם האסוציאטיבי הקולקטיבי, ודרכו יגיע לעולם האסוציאטיבי שלכם המאזינים, ויתפרש כפי שיתפרש על ידיכם. אני מאמין שבסופו של דבר, העריכה הזו יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו (אולי בדיעבד הייתי צריך לקרוא לסדרת הפודקאסטים הזו "גשטאלט")

די, אמרתי מספיק. אני מגיש לכם את הפרק הזה של סינסתזיה, להאזנה/הורדה. מקובל שאין הנחתום מעיד, אבל אני מאוד אוהב את הסט הזה, אולי כי הוא מעורר בי הרבה רגשות. הייתי רוצה לומר שאם בחייכם תאזינו רק לסט אחד של סינסתזיה, שזה יהיה זה. אבל אתם תבחרו איזה שבא לכם.

להאזנה לחצו על כפתור ה-Play

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

להורדה, לחצו כאן ושמרו את הסט למען הדורות הבאים.

רשימת השירים
רביעיית מסנר – מלחמה
קוב – המוזות שותקות
Nine Inch Nails – We're In This Together Now
ברי סחרוף – רועד
Bright Eyes – Old Soul Song (For The New World Order)
איפה הילד – אחד אלוהים
עוזי פוקס – אין לך מה לדאוג
איתמר זיגלר – Untitled
Grandaddy – He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot
אריק איינשטיין – פראג
הבילויים – תנשב רוח
שושנה דמארי – הן אפשר

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן שילבתי קטעים מהטלוויזיה, ספציפית מ"החמישייה הקאמרית" שבאופן משעשע אך מקאברי הוסיפו הרבה למוזיקה (והמוזיקה להם), לדעתי. למי שמעוניין לדעת איזה קטעים אלו היו, הנה הקישורים לפניכם, בסדר הכרונולוגי:

הכנות למלחמה

למה נכשלה מלחמת לבנון

מנקה אחרי המלחמה

משונה. הפוסט הזה היה אמור להתפרסם בשבוע שבו נערך גמר "האח הגדול". הוא נכתב והכל אך ככל הנראה לחצתי בטעות על שמירה כטיוטה ולא על פרסום. עכשיו, בדיעבד, גיליתי את הטעות. חשבתי מה עושים, האם לפרסם בכל זאת או לוותר והחלטתי שבתכל'ס זה רלוונטי בכל מקרה (ברובו) – אז הנה הוא כאן, מובא בדיוק כפי שנכתב בזמנו, בדיליי קל:

(אם זה עוד לא קרה אצלנו. מה שקשה לי להאמין, למען האמת)

ביום שלישי הקרוב יתקיים הגמר של "האח הגדול", מה שמצער אותי ומשמח אותי כאחד¹. אם לא תמצאו אותי בעצרת למען תרבות אחרת שמארגנת תנועת "גרעיני אומנויות" בדיוק באותו זמן ברחבת מוזיאון תל אביב – כנראה שתמצאו אותי מגיב בדיוק ככה כשבובליל יזכה²:

(בוידאו, למי שלא מבין: כמה ילדות בארצות הברית ומה שקורה כשהפייבוריט שלהן ב"אמריקן איידול" מפסיד. או בקיצור, הגרסה האמריקאית ל"אני לא מאמינה שהראל מויאל הלוזר הזה ניצח את סקעת!")

תודה לגיא על הלינק

1. אחד כי זה בכלל קיים, השני כי זה נגמר [↩]
2. ולא באמת משנה איזה מהם [↩]