לרגל יומולדת 100 לתל אביב, החלטתי להתעורר מעט מהתרדמה שנפלה עלי כאן ולתרום כמה מילים לכבודה של העיר בה גדלתי. ישבתי וחשבתי מה לכתוב. האם לכתוב "מהי תל אביב בשבילי?" - נדוש מדי ובטח ימלא את המקומונים. "לגדול בתל אביב - זה אפשרי"? - התשובה היא פשוט כן. "איך תראה תל אביב בחגיגות המאתיים?" - אני מאוד רוצה לדעת, אבל גם חושש לדעת. כל הרעיונות האלו לא התיישבו לי טוב אבל תוך כדי ששיחקתי איתם נזכרתי בכל מיני דברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב. וזה געגוע שמגיע משני כיוונים שונים. אחד - געגוע של מי שכבר לא מתגורר בתל אביב (אבל מצד שני, ממש לא רחוק); השני - געגוע של מי שגדל בתל אביב. אז החלטתי שעל זה בדיוק אכתוב. הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב אל הדברים שהיו בה ואינם עוד. הפוסט הראשון יוקדש לגעגוע הראשון, ואחר כך יבוא הפוסט עם הגעגוע השני, הנוסטלגי יותר.
דברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב
תמיד אמרתי שאני לא יכול לדמיין מגורים מחוץ לתל אביב. כשאמרתי זאת התכוונתי קודם כל למגורים מחוץ ל"עיר" מרכזית ולאו דווקא לתל אביב עצמה. למשל, אני לעולם לא אצליח להבין אנשים שהולכים לגור במושב, קיבוץ או סתם עיירה שתקועה בשומקום. אבל בנוסף, התכוונתי גם לכך שתל אביב היא עבורי העיר האידיאלית (בארץ) לחיות בה, ולא משנה באיזה שלב בחיים אתה. היא העיר האידיאלית לגדול בה, להתבגר בה, לחיות בה בשנות העשרים, להתחתן בה, לגדל בה ילדים, לשחק בה עם הנכדים שלך. מצדי היא גם העיר האידיאלית למות בה (כבר אמרתי בעבר שהייתי שמח להיקבר בבית הקברות ברחוב טרומפלדור) - אבל למה להקדים את המאוחר?
אבל למרות הכל, הלכתי ועברתי לעיר אחרת. והיתה לי סיבה מצוינת לעשות זאת. לשמחתי אני גר עדיין במרכזה של עיר שבמקרה (או שלא במקרה) צמודה לתל אביב, כך שאני לא מרגיש רחוק. והאמת? אני בהחלט אוהב את המקום שאני גר בו. האזור מוצא חן בעיני, הרחובות נחמדים לי, והכי חשוב - אני אוהב את הבית שאני גר בו ואת מי שגרה בו איתי. אך עדיין, כמו ששלמה יידוב חולם בספרדית, לעתים אני מוצא עצמי מתגעגע לתל אביב. למה בעצם אני מתגעגע?
1. נוכחותם הבלתי מעורערת של בתי קפה
אין מה לעשות, בתל אביב (ואני מתכוון כמובן בעיקר למרכז הרחב של העיר) יש צפיפות בתי קפה שלא תיאמן. אני לא יודע אם מישהו בדק פעם כמה בתי קפה יש לתושב, או לק"מ רבוע, אבל יש הרבה. ומשלל סוגים. רשתות גדולות, רשתות קטנות, שכונתיים, זרוקים, יאפיים. מה לא. ואני אוהב בתי קפה. קודם כל כי אני אוהב קפה. שנית כל כי אני אוהב את ההזדמנות שבית הקפה מציג. ההזדמנות לשבת פרק זמן משתנה, אי שם בין חמש דקות לעשר שעות (ויותר), ולהתרווח. אני מאוד אוהב לשבת בבתי קפה. זה התחיל כנראה אי שם באוניברסיטה, שם הייתי הולך עם חבר טוב לבתי קפה כל הזמן, דווקא כדי ללמוד. בזמן שאנשים הלכו לספרייה, או הביתה, אנחנו ישבנו על כמה כוסות קפה וחרשנו. וזה היה כיף. אני לא יכול לשים את האצבע על הסיבה המדויקת, אבל יש משהו בבית קפה שמכניס לי שקט לראש. בבית קפה אפשר פשוט לבהות. יש המון הסחות מסביב, אנשים באים והולכים, יש מוזיקה, יש דיבורים - אבל דווקא שם אני מצליח לנתק את הסחות הדעת, משהו שמאוד קשה לי לעשות בבית, ולהיות עם עצמי. אולי בגלל זה נוח לי ללמוד או לעבוד בבתי קפה.
אבל הגעגוע שלי לבתי קפה הוא קצת משונה. כי גם כשגרתי בתל אביב והיו לי שני בתי קפה במרחק יריקה ועוד לפחות חמישה במרחק קפיצה מהבית, לא הייתי הולך אליהם הרבה כמו שניתן להבין מהפסקה הקודמת. אבל עצם הידיעה שהם שם, עצם האפשרות - זה היה בשבילי מספיק.
ועכשיו? כמו שאמרתי, אני לא גר בחור. יש לי בית קפה מתחת לבית, אבל אני לא הולך אליו. מצד שני, אני לא מתנחם בידיעה שהוא שם כמו שעשיתי בתל אביב. אולי אני סנוב, אבל משהו בבית הקפה הזה לא עושה לי את זה. הוא נראה לי, רחמנא ליצלן, פרובינציאלי מדי. אולי אם אתן לו הזדמנות ואשב בו כמה וכמה פעמים הוא יגדל עלי. נראה. אני נשמע כמו תל אביבי בועתי, אני יודע, אבל ככה זה. וזה בסדר, כי גם את בית הקפה שהיה ממש מתחת לבית שלי בתל אביב לא סבלתי, מסיבות אחרות (הוא היה תל אביבי מדי) אבל לפחות היו אלטרנטיבות. פה אין. לא במרחק קפיצה.
2. הים
אם בתי הקפה בתל אביב סיפקו לי את האפשרות לשבת ולהתרווח, הים סיפק לי את האפשרות ללכת ולהתרווח. אני לא שחיין, מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה. אבא שלי, למשל, הולך לים כל יום מוקדם בבוקר לשחות. זה לא בשבילי. אני אוהב את הים בשל המראה שלו, בשל החול הרך והמלוכלך שלו, בשל המזחים שאפשר לטייל עליהם, ובעיקר בשל האפשרות שהוא נותן לי להתנתק קצת מהעיר, ומהחיים, ועדיין להיות קרוב קרוב. אני לא אחד שבשביל להתנתק קצת ולהיות עם עצמו מסוגל לנסוע לאיזו בקתה רחוקה ולהתבודד. הלבד הזה יהיה יותר מדי. מספיק לי ללכת לקצה של העיר, הכי קרוב למים, ועדיין להיות מסוגל לראות את העיר במלוא הדרה, מחכה בסבלנות אינסופית שאחזור לחיקה.
הרבה פעמים בחיי הייתי הולך לים, לרוב עם עצמי, מוזיקה וספר, יורד דרך רחוב אלנבי לחוף שמול מגדל האופרה, ממשיך עוד קצת דרומה, מוצא את הנקודה הפרטית שלי על המזח, וחוזר דרך נווה צדק שעתיים שלוש אחר כך, כמו חדש. טיול כזה היה טוען אותי בהרבה כוח.
וכשלא הייתי הולך לים, הייתי נהנה לראות אותו מהחלון, או המרפסת. אני אוהב את הידיעה שהוא תמיד שם. והוא תמיד מזמין, תמיד חבר שלך, תמיד יקשיב לך ויענה באותה צורה רגועה ומרגיעה.
ועכשיו? האמת שאין לי סיבה לקטר. מהבית החדש שלי אני רואה את הים היטב. אמנם מעט רחוק יותר, אבל הוא בהחלט נוכח. וטוב שכך, אחרת הייתי, ככל הנראה, משתגע. אבל הוא עדיין טיפה'לה רחוק. פשוט כי הוא לא במרחק הליכה כבעבר. מבחינתי לקפוץ לים עכשיו זה אומר לנסוע לים. ולא משנה אם זה ברכב פרטי או באוטובוס, עבור עצלן כמוני זה כבר הופך למיני פרויקט.
3. האוויר של תל אביב
טוב, את זה יהיה לי הכי קשה להסביר. מה כבר יש להתגעגע באוויר של תל אביב, במיוחד כשאתה גר ברמת גן השכנה? זה כבר באמת עניין משונה שנשגב ממני. כשהייתי בצבא, את הטירונות עשיתי בבסיס שבטה שבנגב. במדבר כמו במדבר, זכינו לאוויר יבש וצלול, שמיים פתוחים וזרועי כוכבים בלילה. חלום. לא? אז זהו, שלאו דווקא. משום מה, כשהיינו יוצאים הביתה בימי שישי, תמיד שמחתי לחזור לאוויר של תל אביב. האוויר המפויח, עמוס הלחות (עשיתי טירונות באוגוסט…), הרועש. ברור לי היום שפשוט התגעגעתי לתחושה של הבית. אבל ההבדלים בין שבטה לתל אביב ברורים. מה יש להתגעגע לאוויר של תל אביב כשאתה גר צמוד אליה? הרי האוויר הוא אותו אוויר. ועדיין, יש משהו שמריח לי אחרת כשאני בתל אביב. להסביר את זה אני לא יכול. כי אם בטירונות יכולתי לומר שיש הבדל מהותי בין המקומות והתחושה נבעה מהחזרה "הביתה" - עכשיו זה לא המצב. כי הרי home is where the heart is - והלב נמצא היכן שאני גר. ואני מרגיש שם בבית לא פחות מבתל אביב. אז איך אני מתגעגע לאוויר של תל אביב?
אני מניח שהתשובה היא שאני לא מתגעגע לאוויר עצמו של העיר, אלא פשוט לתחושה הזו של המגורים בתל אביב, שמגולמת (בין השאר) בסעיפים הקודמים.
אלו, מאוד בגדול, הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב ממקום שבתי ברמת גן. בפוסט הבא, הדברים מתל אביב של ילדותי.
אלו, בגדול, הדברים שאני מתגעגע אליהם בתל אביב, ממקום שבתי ברמת גן. יש ודאי עוד דברים רבים, קטנים כגדולים, אך אני חושב שאין צורך למנות אותם אחד אחד, אלא אסתפק בדוגמאות הספורות הללו כדי להעביר את רוח העניינים. בפוסט הבא אביא את הדברים מילדותי שאני מתגעגע אליהם, שהיו ואינם.
