‫תגובות לפוסט: "מחשבה קצרה על החיים בצל נראטיב יום הזכרון (והחיים בלעדיו)"‬

‫מאת: יעל‬

‫יעל‬ — Mon, 18 May 2009 15:20:10 +0000

הממוריאל דיי האמריקאי לא אומר כמעט כלום לאמריקאי הממוצע. בבתי הקברות יש טקס קצר של משפחות וקרובים, אבל מעבר לכך אין לסיבת המועד שום אזכור בחיי רוב האזרחים, שמנצלים את קיומו של סופשבוע ארוך לטיולים, פיקניקים וברביקיו בלי טיפת מחשבה על הנופלים, מחיר וכו'. לכן אין טעם להשוות. בנוסף, בניגוד לישראל, חללי הצבא האמריקאי לא נפלו בשטח מדינתם, אלא לרוב במלחמות יש ברירה בארצות ניכר אחרות, רחוקות יותר (וייטנאם, עיראק, אפגניסטן וכו'). כאלו שלאו דווקא קיומה של ארה"ב תלוי בהן או שהן נדרשו להגנה על המדינה.

הייתי פעם בתאילנד כשהיה בארץ יום הזיכרון, ואנשי בית חב"ד הפנו את המטיילים לטקס יום הזיכרון בקהילה היהודית במקום. זה היה טקס סטנדרטי, עם השירים הכי מזוהים כמו "מה אברך" והטקסטים הידועים של "הם שנתנו את חייהם למעננו כדי שנוכל לחיות בארצנו" – וזה הרגיש כל כך זר ומוזר ומנותק מהקשר לשמוע את זה בארץ זרה, בין אנשים שבחרו לחיות בצד השני של העולם, הרחק מאותן מלחמות ופיגועים.

‫מאת: אפרת‬

‫אפרת‬ — Sat, 02 May 2009 20:12:54 +0000

ג'וליה – בארה"ב הממוריאל דיי שלהם הוא אירוע משמח מעיקר וזו מטרתו.
הנארטיב שלהם מלכתחילה מכוון לכך שגם יום הנועד לזכור את הנופלים הוא יום גאה ומשמח לעומת יום הזיכרון אצלנו (לא שאני מחליטה מה יותר נכון)

בנימה אישית, הבועה הישראלית/ציונית בה אני חיה גורמת לי להרגיש כאילו זוהי הדרך הנכונה לכבד את הנופלים (בין אם אני מסכימה עם הסיבה מדוע נפלו ובין אם לאו)
ובכך אני מסכימה עם ג'וליה על קידוש המוות.

‫מאת: ג'וליה‬

‫ג'וליה‬ — Wed, 29 Apr 2009 20:25:39 +0000

אורח – מחשבה רומנטית נחמדה, אבל המציאות מורכבת הרבה יותר.
במישור הפסיכולוגי, קידוש המוות הוא בסה"כ כלי עזר כדי שהמוות יקבל משמעות, כי לאדם קשה לקבל את עובדת המוות, קל וחומר אם הוא חסר משמעות. במישור הפוליטי זה לא רלוונטי בכלל.

‫מאת: אורח‬

‫אורח‬ — Tue, 28 Apr 2009 19:08:19 +0000

ואולי פולחן השכול הוא הוא ההזוי מכל.
העדפת קידוש המוות על פני קדושת החיים היא השרשרת המונעת מאיתנו להמריא אל השלום והשפיות.

‫מאת: ג'וליה‬

‫ג'וליה‬ — Tue, 28 Apr 2009 14:49:46 +0000

שושי – אפשר להסתכל על זה כך, אבל אפשר גם להגיד שלחפש משמעות בנרטיב עם קשיים זה לחפש את חצי הכוס המלאה. זה לא שיש לנו ברירה ואפשר למחוק את כל העניין מהתודעה שלנו (כש"שלנו" מתייחס למי שגדל על הנרטיב הזה ו/או ספג אותו בבאופן כלשהו, כמו עולים חדשים שמתגייסים לצה"ל והופכים להיות "הכי קרביים שיש").

ערן – השאלה "באיזה סיפור עדיף לחיות?" היא בעיני מאד אישית. כי כל נרטיב, בעיקר לאומי, קשור בכ"כ הרבה גורמים, בנוסף לאלה האינדיבידואלים של כל אדם, עד שניתן אולי לענות עליה רק בהקשר האישי בלבד. כלומר – האם לך היה עדיף או לא.
אני אישית, הייתי מעדיפה לגדול בלעדיו, בעיקר בגלל שאבא שלי הוא אח שכול. לצערי, עם השנים, הצער חלחל אליי. בתור ילדה, נערה ובשנות העשרים המוקדמות שלי זה כמעט שלא נגע בי. הנרטיב לא דיבר אליי (וגם היום, הדיבור שלי איתו הוא דיבור של התרסה ואי קבלה שלו. הצער דווקא גורם לי לבקר את הנרטיב הזה. הפאתוס הזה מסתיר אמת איומה, שקשה להתמודד איתה, אך אני מעדיפה אותה על פניו.)

אבל יש כאלה שמוכנים לחיות עם ו-את הנרטיב הזה ולא היו מוותרים עליו. זה חלק ממהותם כישראלים וכבני אדם.

אגב, לאמריקאים יש את הממוריאל דיי שלהם (ועומדים בו דקה דומיה) שזו מקבילה ליום הזיכרון שלנו. הנרטיב אמנם שונה, אך יש גרעין משותף וזו מסירות הנפש וקורבן החיים למען הכלל, למען המדינה.

‫מאת: שושי‬

‫שושי‬ — Tue, 28 Apr 2009 13:44:07 +0000

נראה לי שלנאראטיב עם קשיים יש יותר משמעות.