27 מאי 2010
פוסט נופל ביער
התפרסמו 15 תגובות! הידד! רוצה להצטרף לחגיגה?
1
לעתים נדמה שהחיים האלו עוברים, בסך הכל, מהר למדי.
מי שמבוגר ממני ולו ביום אחד ודאי יגחך לאמירה זו. אך היא נכונה (ולראיה יבוא הנהון ההסכמה שלאחר הגיחוך). הנה רק לפני כמה ימים סיימתי את כיתה א' ועוד מעט אהיה בן שלושים. רק לפני שבועות מספר הייתי משחק בגן הילדים שברחוב המלך ג'ורג', הצמוד לגן מאיר, כשסבי וסבתי באים לבקר מבחוץ, מגניבים לי בייגלה חם וטרי דרך הגדר – ובעוד פחות חודש ימים אהיה גבר נשוי (והם אוכלים בייגלה בשמיים).
ובאשקלון נקברו לפני מאות או אלפי שנים כמה אנשים. עשרה אנשים, עשרים אנשים, זה לא באמת משנה. הם חיו שם לפני שמתו. היו להם מחשבות. הם התקשו לקום בבוקר או חוו כאבי בטן לאחר ארוחה לא מוצלחת. הם אהבו מישהו ושנאו מישהו אחר. החיים שלהם נראו בעיניהם חשובים כל כך. וכך גם בעיני מי שקברו אותם והמשיכו לחיות.
האנשים האלו נמחקו מאז. החיים שלהם הפכו לחשובים פחות מגרגרי האבק שנשמתי אתמול והביאו אותי להתעטש. לא הייתי שומע עליהם אפילו, לא כל שכן מחיה אותם על הניר, אלמלא חדר מיון אחד.
2
הזכרון הוא מוזר. הזכרון הוא בררן. הזכרון הוא למעשה לא חלק מאתנו במובן המלא של המילה. הוא עושה מה בראש שלו (בזמן שהוא בראש שלנו). אני מנסה להזכר בפנים של הילדים שהיו איתי בגן וזה כמעט בלתי אפשרי. והרי פעם הם היו כמעט כל העולם שלי. היתה להם איזו חשיבות. היום הם אפילו לא פנים אלמוניות.
אני פנים אלמוניות. מדי יום אני נתקל באלפי אנשים שעבורם אני פנים אלמוניות.
וגם זה במקרה הטוב שבו הם מסתכלים לעברי.
3
אני מנסה לחשוב מתי התחלתי לשים לב לחשיבותה של ההנצחה. משום מה זכור לי רגע שבו שכבתי על המיטה בחדר, קורא על מסע לבטן האדמה כאשר כאב חד פילח את בטני. במהירות שבה הופיע הוא כבר נעלם, אבל הרגע הזה נצרב בי. נכנסה לי מחשבה לראש שזה היה רגע אחד שלעולם לא יחזור, אולי שווה לזכור אותו. למרות שאין בו שום ייחוד (או בזכות?)
זה השלב שבו הייתי רוצה לכתוב על איך כבר מגיל צעיר התחלתי לתעד ולרשום את הקורה מסביב, אבל זה יהיה שקר (או זכרון מעוות). נכון יותר יהיה לומר שמגיל צעיר התחלתי לקרוא את מה שאחרים תיעדו. למדתי לקרוא מוקדם מדי וכנראה שלא הפסקתי מאז. רוב הדברים שקראתי כבר נשתכחו ממני. והאמת היא שרובם לא היו תיעוד של ממש, אלא יצירות בדיוניות. או שאולי נאמר שרוב הדברים שקראתי היו תיעוד של מחשבות ודמיון של סופר אחד, ברגע אחד בחייו שבו הפסיק רגע לחשוב על הכאב החד המפלח את בטנו ופשוט כתב.
מה שכן אפשר לומר הוא שמגיל צעיר למדי הוקסמתי מהקולנוע. כמעט שיא השיאים של התיעוד האנושי. הקולנוע הוא אוסף של רגעים שלא יחזרו עוד. להבדיל מהתיאטרון, שבו עולים השחקנים מדי ערב לבמה אל מול קהל חדש ועושים את אותו הדבר אך רק לכאורה – בקולנוע הצלולויד שומר הכל ומקפיא אותו לנצח. אין יותר זכרון מזה. ג'ימי סטיוארט וקים נובאק יכולים להתנשק בלהט על סלע כאשר גלי האוקיינוס השקט מתנפצים סביב רק פעם אחת ובכל פעם זה ייראה
בדיוק
אותו
הדבר.
רגע אחד קפוא שלא יימחה לעולם. מה יותר מנחם מזה?
44
(אולי עוגת שוקולד של אמא)
5
גם אני תועדתי כך. גם אני קפאתי על הצלולויד המטאפורי כשהייתי בן שבע או שמונה. שיחקתי את בנו של דן תורג'מן שהלך למלחמה ולא חזר (האב, לא הבן – איזה ילד בן שבע או שמונה הולך למלחמה?) – צולמתי שוב ושוב. מחייך, כועס, רץ, מדבר לעצמי. זה יותר חי מכל זכרון שיש לי מגיל שבע או שמונה. יום אחד אוכל לשבת עם הילדים שלי ולהגיד להם, זוכרים שהייתי בן שבע? והם יהנהנו בראשם ויצחקו.
6
אבל אני לא יכול להסתמך על הקולנוע ככלי תיעודי. יש גבול ליכולת. זה גם לוקח יותר מדי זמן.
מצד שני, כל סיפור קולנועי מתחיל על הנייר. אז התחלתי לכתוב תסריטים. או לפחות ניסיתי. בלי הרבה הצלחה. בשביל לכתוב תסריט צריך לספר סיפור ולא היה לי סיפור לספר. היו לי מחשבות לשמור.
7
התחלתי לכתוב עוד לפני שלמדתי לדבר.
הרבה לפני שידעתי לומר מה אני מרגיש ולמה (ואני עדיין נכשל בזה לעתים), ידעתי לכתוב את זה. הדברים הראשונים שכתבתי נכתבו משעמום (שיעור אזרחות, כיתה י' או י"א. המורה איריס בעלת השיער הקצר הבהיר והמבט המצמית. היא לא אהבה את העבודה שלה). היו אלה סיפורים קצרים. מאוד קצרים, עמוד פוליו אחד לכל היותר. ודאי היו בוסריים אך בזמנו נדהמתי שהם יצאו לי מהעט.
לא שהראתי אותם לאיש. הם נשמרו במגירה (אמיתית) ובינתיים הצטרפו אליהם נוספים. ביום אחד משום החלטתי להראות אותם לבת דודתי שהייתה ועודנה אשת ספר. בזכות התגובה שלה המשכתי לכתוב והפעם גם העזתי לתת לאנשים אחרים לקרוא. חלקם זרים. חלקם מוכרים.
במוקדם או במאוחר למדתי שלמילים שאני מטיח בדף יש כוח לייצר רגש. זו היתה תגלית משונה ומדהימה. אולי מפחידה. הנה עוד רגע שנצרב בזכרון החמקמק ועכשיו יתקבע לנייר (האלקטרוני). אמי יושבת בסלון הישן וקוראת שני סיפורים שכתבתי. אני עוסק בדברים אחרים לגמרי בחדרי שנמצא בסך הכל מאחורי הקיר שאליו היא מפנה את גבה. עד שהיא באה לחדר ודמעות בעיניה, להחזיר לי את הסיפורים שחלקם עסק במוות מיותר.
אני חושש שבתקופה זו הפחדתי את אמי (שלא לצורך).
8
אחד הצלילים השנויים יותר במחלוקת עבורי הוא מקשי המקלדת המיתקתקים במרץ. אני אוהב את השצף קצף הזה של המילים הנוצרות ונוצקות לתוך הלבן. אבל זה מחניק, מאוד מחניק. לפעמים התקתוק עולה על גדותיו עד שאני רוצה להקיא. לפעמים הוא מהיר כל כך, מנסה נואשות להדביק את מהירות העברת המסרים במוח עד שהעיניים מזדגגות ואני כבר לא רואה כלום מבפנים ומבחוץ.
לכן כשאני רוצה לכתוב באמת (?) אני משתמש בעט ונייר.
9
חמש שנים. כמעט. זה לא מעט זמן, גם כשמדברים על החיים האנושיים האלו. הלטאה הזו חיה חמש שנים. לטאות בית בדרך כלל חיות פחות. זה נראה כמו זמן טוב להרהר בקיומה.
אני לא חושב שיש לי הכוח או היכולת לנסות לאפיין את הלטאה בשורה אחת. זה לא "בלוג על…" כמו בלוגים אחרים שלי. ואולי זו בדיוק הבעיה שלה. או שלא. היא נולדה בכלל מדחייה. טקסט שכתבתי לא התקבל לאתר מסוים על ידי מי שלימים הפך לחבר חייכן. במקום לשכתב וללטש עשיתי את המעשה העצלן יותר ושלחתי אותו כמו שהוא לכמה חברים ובני משפחה. ואז עוד אחד ועוד אחד. ומשום מה ענו לי בחזרה. ועוד אנשים ביקשו לקבל באופן קבוע את המילים שלי שהיה בהן הכל מלבד מיקוד. כך שמבלי לדעת יצרתי לעצמי בלוג ללא פלטפורמה.
אינני זוכר מתי הוקם הבית הנוכחי של הלטאה. אך אני עדיין זוכר את ההתרגשות שברישום הדומיין הראשון שלי. לטאתאמבט.קום – דומיין שלי שלי, רק שלי (פרשס). היתה התרגשות בלבנות את הבית. להניח בלוק וירטואלי על בלוק וירטואלי. ויותר מהכל, הבית הזה פתח את הדלת. לעולם חדש של תקשורת. לעולם חדש מלא באנשים שרגעים ספורים קודם לכן היו פנים אלמוניות. לחלקם עוד אין פנים אך אלמונים הם כבר לא.
הרבה מים עברו באמבט מאז ואין לי הרצון לנסות ולסכם דבר. היתה המון מוזיקה. אולי יותר מדי. היו מעט סיפורים. היו מחשבות. איזו תמונה אחת או שתיים. ובעיקר היה זה לוח חלק ולא קוהרנטי.
10
אני לא יודע אם לדבר על הלטאה בלשון הווה, עבר או עתיד. הלטאה הזקנה איבדה את הלשון. כמות המילים שמצאו את דרכן לתוכה הזדקקה לכמעט אפס. יותר מדי יריות לכיוונים שונים או פחות מדי זמן? כך או כך, זו גורם לי לחשוב על העת הנופל ביער ואין מי ש…
(להסתכל על גרף הכניסות לאורך השנים ולחשוב על גב של לטאה קמלה)
11
ולא אמרתי דבר על דיון.
10
אם יש משהו שתמיד אהבתי בכתיבה זה איך שלפעמים המוזיקה יודעת לבחור את עצמה במדויק. כי הרי בשלב זה המילים מסתיימות לי. אני יושב והלטאה מתבוננת בי. אני מסתכל לתוך עיניה. מה את רוצה? הייתי שואל אם הייתי יכול. זריקת אדרנלין או אשלגן? או סתם קצת לישון?
לפחות המוזיקה יודעת לדבר.
