מקור תמונה

חם, כך הבטיחו החזאים וקיימו. עומס חום כבד, לחות מטורפת. להסתובב בחוץ כמו בתוך מרק רק בלי האטריות, תקראו לזה איך שתרצו. חם וזו עובדה.
בשביל להתמודד עם החום המציאו מזגנים.

ותה קר.

אני משוגע על תה קר. אני רוצה לשבת על מרפסת בעיירה בדרום מזרח ארצות הברית עם אשתי האהובה, להנות מרוח נעימה ולשתות תה קר. המון תה קר.
לשמחתי, בקרוב אעשה את זה.

ועד אז, אפשר להצטנן עם מיקסטייפ למזג האוויר החם והלח הזה. אני לא יודע להסביר למה, אבל זה אחד האוספים המשונים שיצא לי לערוך. אבל באמת שאין לי מושג למה אני מרגיש ככה. תחושה. אולי החום עלה לראש.

רשימת השירים
1. האחים רמירז – The elevator goes up and down (מתוך עונג סשנז)
2. Sarah Jarosz – Mansinneedof
3. Wilco – Sunny Feeling
4. עוזי נבון – המושך בחוטים
5. Beyonce vs Jimi Hendrix – Work It Out With a Foxy Lady
6. חבורת שבלול – אני שר
7. בום פם – Hamdulila
8. אינפקציה – בקבוק עלי
9. ברי סחרוף – אני יודע
10. אסף אבידן – Empty Handed Saturday Blues
11. Black Keys – Black Mud
12. Beirut – On A Bayonet
13. The Decemberists – Yankee Bayonet (I will be home then)
14. קרולינה – אל תלך כל כך רחוק
15. ניל סדקה – הו, קרול
16. ישראל יצחקי – שיר הביקיני
17. Meaghan Smith – Such Great Heights
18. Guano Padano – Jack Frost (ותודה ליאיר יונה שהכיר לי אותם)

מקור תמונה

אגב זכרונות, הנה אחד שייחרט.

שישי לפנות ערב, אני מטייל עם הכלבה. טיול קצר, עד קצה הרחוב וחזרה. אין אנשים ברחוב מלבד זוג צעיר וגותי למראה. שיערה סגול והוא לובש מעיל מטופש למראה עם המון גישה. עוד שישי.

הכלבה הקטנה ואני מגיעים לקצה הרחוב והיא נעצרת, משתופפת ועושה את שעושה כשמתרחש מאורע שרק יד המקרה הביאה אותי להיות עד לו, ולהפוך אתכם לעדים משניים. מאורע חסר משמעות כנראה, עבור אחד הצדדים המעורבים (אם אותו צד בכלל שם לב למה שהתרחש). ומצד שני מאורע בעל כמות אינסופית של משמעות סופית עבור הצד שני.

הכביש ריק בשעה הזו של היום. רק מכונית בודדת מדי פעם. והנה אחת מתקרבת במעלה הרחוב. רכב לבן ולא גדול במיוחד. אפילו לא נסע במהירות מוגזמת, כמדומני. והנה הוא חוצה את הצומת שקרובה אלי כשנשמע קול חבטה חלש. חלש מאוד. עמום. הרכב כבר חלף ונעלם, כאילו סיים את תפקידו במחזה. אך הנערה בעלת השיער הסגול קוראת בבהלה. באותו הרגע אני בכלל מרוכז בלנקות אחרי הכלבה אבל כשאני מרים את הראש ומסתכל אל הכביש אני רואה אותו (או אותה, אין לי מושג. נניח לצורך העניין שהיה זה זכר).

חתול.
לבן. מלוכלכך. פרוותו קצרה.
לא גדול ולא קטן.
במרכז הכביש.

לא ממש עומד. בכלל לא עומד למעשה.
רץ?
אי אפשר לקרוא לזה רץ. אני עוצם עיניים עכשיו, מנסה לדמיין אותו על הכביש, כדי להעביר לכם את הזכרון הויזואלי הזה. קשה כל כך לספר אותו, קל לראות אותו.
כן, ככה, אני יודע איך. כאילו זוג ידיים נעלמות אוחזות בו משני צדדיו. האחת באחוריו, השניה בראשו. והן נעות זו כנגד זו. האחת דוחפת והשניה מושכת. האחת מושכת והשניה דוחפת. ובמהירות.

וכך הוא מפרכס לו, לדעתי לא מנסה אפילו לתהות מה פשר הדבר ומה פגע בו. הוא עשה את דרכו בפרכוסים מהירים ממרכז הכביש אל המדרכה שעליה אני עומד, שם נשכב לרגלי שפת המדרכה. כאילו הבין שנגזר עליו למות ובשארית כוחותיו גרר עצמו לקצה, כדי שגופתו האומללה לא תושחת על ידי המכוניות שיחלפו בכביש. גם במותו רצה לשמר לפחות מעט כבוד עצמי חתולי.

ולי כבר אין מה לעשות. עומד שם עם שקית מלוכלכת ומושך את הכלבה שהביעה הרבה עניין במתרחש. עמדה על שתי רגליה האחוריות. רצתה לגשת אליו. לרחרח. אני חושב שהיא ייבבה מעט. אני רוצה להאמין שזה מתוך תחושת צער חייתית.
לא. כבר אין מה לעשות. אני מסתכל על החתול. מחפש עדות לנשימה, אבל אין. עיניו עצומות ופניו קשויות כדרכן של פני חתולים שנפרדו מהעולם (להבדיל מאלו שרק נרדמו ופניהן רכות ושלוות). וזה מוזר, מוזר כל כך. ראיתי דברים מתים בחיי. עמדתי במרתף, מוקף גופות וחלקי גופות מכל עבר בעודי חותך מוח אנושי בחיי (במרתף הפקולטה לרפואה. תירגעו). אבל אני לא זוכר שראיתי משהו שמבצע את שם הפועל "למות". לא זוכר שראיתי דבר מה חי שהחיים עוזבים אותו. ודאי לא יונק.

עד החתול הזה. ששכב למרגלות שפת המדרכה בפנים חתומות. גבו אלי ועיניו, אם היו פקוחות ורואות, אל המקום בו נפגע. כשהחיים נעלמו ממנו איבד את השליטה על סוגריו. שלולית של שתן הצטברה למרגלותיו והצואה יצאה ממנו בעודי בוהה – עדויות לסעודה שהיתה, מסתבר, האחרונה. עוד מעט יתחילו התאים להתפרק. התנועה שבהם תיעצר, כבר אין בה כל צורך. לא צריך לתרגם DNA לחלבון. לא צריך לנשום. אפשר לעצור, להפסיק את שיווי המשקל העדין הזה ופשוט לה
ת פ
ר

ק.

"וזה היה כבר קודם, היום האחרון שלו. היה ולא נשאר. לא נשארה הידיעה, לא נשארו הזיכרונות. צלקות המעשים רק צל חיוור, רק רכס ביוגרפי משונן, ולא אצלו. בגוף אחר הן נשארו. אצלו הגוף באדמה עכשיו, הגזים מן החומר האורגני נצברים בבטן, הצליל אותו צליל רק בטעות, כשנפלטים, וכבר הפסיקו התאים להתחלף, חלף החיוורון, חלף הקישיון פוסט-מורטם, וכבר החלה התסיסה"

(מתוך סיגל, מאת אסף שור, עמ' 125. הוצ' בבל, 2009)

חבל על חומצות הגרעין, חבל על הגנים שקיוו להמשיך (ואולי הצליחו). חבל על החתול הזה, על כל החתוליות שבו. אלפים, עשרות אלפים, מליונים כמוהו יש. כמה מהם מסיימים את חייהם ממש עכשיו בנסיבות דומות? אין לדעת ואין מי שיעשה סטטיסטיקה.

אין מי שיסתכל על כל החתולים האלו ברגע שבו הם מחזירים נשמתם לחתולו של תקרה. ואין מי שיספר את סיפור המוות הסתמי שלהם. ואין מי שיקרא אותו. רק לחתול הספציפי הזה, או החתולה, יש, לגמרי במקרה, מי שראה אותו מפסיד במערכה. מי שהצטער עליו. מי שיישב כמה שעות מאוחר יותר לבד בחדר ויכתוב עליו.

וכמה שעות מאוחר יותר, כשארד שוב עם הכלבה לטיול לילי, נגיע לאותה נקודה. החתול, או אוסף התאים שהיה פעם חתול (שהרי מהו חתול בלי נשמתו החתולאית) כבר אינו שם. העיריה עובדת מהר, אחשוב לעצמי, על אף שיום שישי. והכלבה הקטנה תרוץ לאותה נקודה שבה לפני כמה שעות מת חתול אלמוני בחייו ואלמוני במותו. שלולית השתן שהתייבשה כבר תשאיר סימנה על האספלט. הצואה התייבשה גם היא ושני סימנים יבשים אלו הם העדות האחרונה לכך שלא מזמן מת פה חתול. הכלבה הקטנה תרחרח את המקום ואז תכרע לידו ותשתין איפה שפעם שכב חתול מת. היא תסתכל עלי בפנים חמודות עם לשונה הוורודה שיוצאת החוצה ותפהק. ואז תמשיך לרוץ הלאה. כי החיים ממשיכים.

(אגב חתולים פגועים, שוקי מביא את סיפורו של אחד שמזלו היה מעט טוב יותר)