אני אוהב לבשל. ממש. המטבח הוא אחד מהחדרים האהובים עלי בבית, כל בית. המטבח הוא שווה ערך בעיני לחדר משחקים. לפעמים אני נכנס למטבח כדי לבשל למרות שאני ממש עייף ותוך כדי העבודה אני יכול להרגיש את הגוף שלי מתעורר לחיים. יש משהו באנרגיה הזו של קיצוץ ירקות, ערבוב רוטב או פשוט הצליל של הטיגון במחבת שמצליח לגרום לבלוטת האדרנל שלי לעבוד בשצף.

אני גם אוהב מאוד לאכול. אני אוהב לטעום דברים חדשים כמו שאני אוהב להתרפק על טעמים מוכרים. אבל האמת היא שאני חושב שאני יותר נהנה מתהליך הבישול מאשר מתהליך האכילה, שהוא בדרך כלל הקצר מבין השניים. כשאני יושב במסעדה שיש בה חלון לתוך המטבח, רוב הסיכויים הם שהעיניים שלי יהיו נטועות בחלון הזה יותר מאשר בצלחת שלי.

בישול הוא משחק אחד גדול שאי אפשר להפסיד בו. זאת אומרת, אפשר להפסיד ולעשות דברים שמקומם בפח הזבל הקרוב לשיש, אבל זה משחק שתמיד אפשר להתחיל מהתחלה ולהכין שוב. וחלק גדול מהכיף הוא בכלל בתהליך. בהתבוננות באוסף המרכיבים הלא-כל-כך קשורים אלו לאלו שתוך כמה צעדים ותהליכים מצליחים להפוך למשהו חדש, עם קשת טעמים וניחוחות ייחודית. זהו התהליך הקרוב ביותר בשלב זה בחיי למעשה הבריאה.
להמשך…

היום פורסם בעיתון "הארץ" שתנועת "אם תרצו" הציבה לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אולטימטום של שלושים ימים שבמהלכו אם היא לא תעשה משהו נגד ה"הטיה האנטי-ציונית" באוניברסיטה, התנועה תפעל לעצירת התרומות לאוניברסיטה. בצעד מדהים של חוצפה כותבים נציגי התנועה ארז תדמור ורונן שובל כך: "נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות. הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה תתוקן". (אם תרצו לקרוא את המכתב של אם תרצו, הוא מופיע כאן)
זה מצטרף לידיעה שפורסמה אתמול, ולפיה אוניברסיטת תל אביב התחילה לבדוק את תכני החוג לסוציולוגיה כדי לבדוק האם הם אכן "פוסט-ציונים", בהמשך ישיר לטענות של "אם תרצו".

אותי, באופן אישי, זה מזעזע. מישהו פה שכח שאוניברסיטה היא מקום ליצירה וצבירה של ידע, וככזו היא אמורה לפעול תחת העקרון של חופש אקדמי. המשמעות היא שאנשי הסגל נבחרים על פי יכולותיהם האקדמיות, הן בתחום המחקר והן בתחום הלימוד, ולא על פי דעותיהם החברתיות או הפוליטיות, לכל כיוון. האם המרצים באוניברסיטת תל אביב או בן גוריון אכן פוסט-ציוניים או שמאלניים? ואם כן, אז מה? התפקיד שלהם הוא ללמד, להעביר ידע, לעודד חשיבה ביקורתית ופתוחה. תגידו שאני תמים, ושהמרצים יכולים להשפיע על דעותיהם של הסטודנטים אבל כשאתם אומרים את זה אתם מזלזלים בסטודנטים. חוץ מזה, תפקידם של הסטודנטים הוא לפתוח את הראש, להכיר עולמות חדשים ולעצב את החשיבה שלהם. זה כל כך נורא אם הם ייתקלו בדעות מאתגרות? וכן, זה נכון לכל כיוון. הייתי אומר אותו דבר אם היה מדובר במרצים ימניים.

בכל מקרה, היום כתבתי, בפעם השנייה בחיי, מכתב לשר החינוך גדעון סער. אם יש לפחות מישהו אחד שתפקידו להתייחס לדברים האלה, זה הוא. בזמן שאני ממתין לתשובתו, החלטתי לפרסם את המכתב גם כאן:

לכבוד שר החינוך גדעון סער,

כפי שהתפרסם היום בעיתון "הארץ", תנועת "אם תרצו" פנתה לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ואיימה עליה שאם לא תפעל "לשים קץ להטיה האנטי-ציונית" במחלקה לפוליטיקה וממשל, התנועה תפעל לעצירת תרומות לאוניברסיטה. התנועה הגדילה לעשות והציבה אולטימטום של 30 ימים לפרופ' כרמי, אם כי לא ממש ברור לי באיזו זכות.

בתור שר החינוך אני חושב שעליך לצאת כנגד ההתנהגות הזו של "אם תרצו" ולהתייצב בגאון לצד האוניברסיטה. לא ייתכן שתנועה פוליטית תבצע סחיטה של גוף אקדמי בצורה הזו. לשון החוק קובעת ש"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות…הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים". אינני משפטן, אבל על פניו נשמע כאילו אם תרצו אכן מאיימת על אוניברסיטת בן גוריון באופן היכול להתפרש כסחיטה באיומים.

כך או כך, בתור מי שמתנגד בגלוי לחרם אקדמי, מן הראוי הוא שתוקיע, בגלוי, את ההתנהגות הזו של "אם תרצו" שמתנהגת כאחרון המאפיונרים ולא כתנועה שמכבדת את עצמה ואת החברה שבה היא פועלת. לא ייתכן בגוף אקדמי בישראל יהיה נתון לסחטנות שכזו ופגיעה בחופש האקדמי שהוא עקרון בסיסי של חברה משכילה ונאורה. ואם אינני טועה, אני בטוח שאתה – כשר החינוך של מדינת ישראל – עושה הכל כדי לקדם את ההשכלה הגבוהה במדינה.

בתקווה שמכתב זה לא ייפול על אוזניים ערלות,

ערן כ"ץ

אני ממליץ לכם, אם הנושא הזה חשוב לכם, לעשות משהו דומה ולשלוח לגדעון סער מכתב. מי יודע, אם יצטברו מספיק כאלה אולי עוד נשמע משהו (ואם לא, לפחות ניסינו). אפשר פשוט לשלוח למייל הזה.

קריאה נוספת מומלצת:
דובי קננגיסר כותב על האופן בו תוקפת "אם תרצו" את תכניות הלימודים.

עדכון – וואלה מדווחים שגדעון סער שולל פגיעה בתרומות לאוניברסיטאות.

המכתב פורסם גם בעבודה שחורה.

אז היום בבוקר יצאתי מהבית לעבודה ובחניון הבית מצאתי כלב, יושב ומחכה. בהתחלה חשבתי שהוא מחכה לבעלים שלו שיוציא משהו מהרכב או משהו כזה אבל לא היה שם אף אחד. והכלב הזה היה מאוד ידידותי. הוא מיד ניגש אלי והתחיל לרחרח אותי ולקפוץ עלי. כשהלכתי לרכב הוא לא ויתר עלי ופשוט נצמד אלי. לא היה עליו תג שם כך שלא ממש יכלתי ליצור קשר עם הבעלים. אחת השכנות חשבה שהוא שייך לגננת מהבניין ממול אך שיחה זריזה איתה הבהירה שזה לא הכלב הזה. אז מה עושים? אי אפשר להשאיר אותו ככה סתם.

התקשרתי למוקד העירוני של רמת גן כדי לגלות שהם בפגרה, אבל למזלנו יש כונן של הוטרינר העירוני שיכול היה לבוא לאסוף את הכלב חסר השם (אגב, החלטתי בינתיים לקרוא לו סויר, מסיבות מובנות). בגלל שהוא היחיד שנמצא בכוננות ביום כזה של השנה, חיכינו כשעה וחצי עד שהגיע.

אחרי המתנה ארוכה הוא הגיע סוף סוף. בניגוד למה שחשבנו הוא הסביר שהכלב נראה די מוזנח (אנחנו הסקנו שהוא מטופח כי השיניים שלו ממש לא מלוכלכות, יחסית – אבל הוא היה רזה מדי). מסתבר גם שלא היה עליו צ'יפ לזיהוי, מה שאומר שהוא יילך לבלות 30 ימים בבית המלון של הוטרינר העירוני של רמת גן ואז יועבר לאימוץ. (לקח: תמיד תמיד לשים צ'יפ לכלב, ורצוי גם תג זיהוי על הקולר)

למה אני כותב את זה? מכמה סיבות. הראשונה היא כי אולי זה יגיע איכשהו למישהו שיזהה את הכלב ויפנה את הבעלים שלו, אם הם בכלל רוצים למצוא אותו, לוטרינר העירוני של רמת גן. הסיבה השניה היא שאם התרחיש הקודם לא יקרה, אולי מישהו יראה כמה שהכלב הזה חמוד וירצה לאמץ אותו.

(את הכלב מצאנו ברחוב קריניצי ברמת גן)

אז בינתיים, לשלושים הימים הקרובים, תוכלו למצוא אותו אצל הוטרינר העירוני של רמת גן. ואם הוא לא בשבילכם, תעבירו הלאה.