פורמט הסיפורים-הממש-קצרים הוא פורמט שאני אוהב במיוחד. אני מאוד אוהב סיפורים קצרים וכמאמר הקלישאה, אני חושב שבסיפור קצר יש לפעמים הרבה יותר מאשר בנובלה או רומן. Less is more, אולי. ולפעמים Much less is much more.
כשאני מדבר על פורמט הסיפורים-הממש-קצרים אני מדבר על סיפורים שבדרך כלל מסתפקים בכמה פסקאות. לעתים פסקה אחת. הפעם הראשונה שבה נתקלתי בסיפורונים כאלו היא, כנראה, דרך סיפוריו של אלכס אפשטיין במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ. אפשטיין היה מפרסם שם סיפורים קצרים של פסקה או שתיים. לעתים רק כמה שורות. ומשהו בסגנון הזה מצא חן בעיני. כשכל הסיפור שלך צריך להיכלא בתוך בוקסה קטנה בצד עמוד עיתון, ובכל זאת אתה מצליח לגרום לו לפרוח ובמילים מועטות לקלוע ישירות למפתח הלב של הקורא שלך – זה קסום בעיני.
כמה שנים טובות עברו מאז. אפשטיין הספיק לפרסם את סיפוריו בבלוג ב"רשימות" (שלצערי כנראה ירד מהרשת עם השינויים באתר רשימות, ואינני מוצא אותו יותר). באופן אישי יצא לי לפגוש אותו כשהיה מורה מחליף בכמה פגישות של סדנת פרוזה שבה למדתי. והוא פירסם כמה ספרים, ביניהם ספרי סיפורונים כמו "לכחול אין דרום" שקראתי לאחרונה בבית החולים. ספרו האחרון, "קיצורי דרך הביתה", יצא זה מכבר, איך כמו שנאמר – טרם הספיקותי.
ובינתיים, בשנתיים האחרונות גיליתי – ונשבתי בקסמיו של – סופר קצרצרים נוסף. שוב פעם במוסף תרבות וספרות, על רקע כוס הקפה ועוגיית הלוטוס של שבת בבוקר. אך בעל קול שונה.
סיפוריו הקצרצרים של אברי הרלינג תפסו אותי באופן כמעט מיידי. מהר יותר מסיפוריו של אפשטיין. בעוד שאפשטיין היה מתבל את סיפוריו בניחוחות זרים, שאובים אולי מעברו הרוסי, סיפוריו של הרלינג מלאים בריח מקומי להחריד. ריח של אספלט, או של מדרכה מאובקת. הרלינג, תושב שכונת פלורנטין, מתעד אותה בסיפוריו בדקדקנות מכאיבה כמעט. כאילו המדרכה השבורה, הדמויות הקבועות שניבטות לנגד עיניו בעודו צועד ברחוב העלייה הן חלק מהותי ממנו.
ובעיקר אנושיות. הרבה אנושיות היתה בסיפורים הקטנים האלו. הרבה חמלה והמון, המון כאב. זה יכול להדהים כמה מזה אפשר למצוא בסיפור של פסקה או שתיים.
כך ששמחתי לשמוע שלאחרונה פרסם הרלינג ספר פרוזה ראשון (קדם לו ספר בישול לילדים) ובו אסופת סיפורים קצרים. בספר הנקרא סליחה איך מגיעים מכאן, אפשר למצוא סיפורים קצרצרים, כמו שהתפרסמו בעיתון, בצד סיפורים ארוכים יותר. הסיפורים נטולי כותרת, מופרדים אלו מאלו רק על ידי האותיות הגדולות שפותחות כל סיפור חדש. לעתים דמויות חוזרות מסיפור אחד לשני, לעתים יש אפילו המשכיות מסוימת, אך כל סיפור עומד בנפרד – ורובם מסופרים על ידי אותו קול, שעלי להניח שהוא קולו של הרלינג עצמו, אך אין לדעת.
קולו של המספר ברוב הסיפורים הוא קול עייף. קולו של גבר הנמצא אחרי נקודת המחצית של חייו. אדם שהספיק לחלום ולהתרסק על הרצפה. אדם שהגיע לשפל מדרגה ויודע מהי התחושה של האין. אך זהו לא קול מיואש, כיוון שזהו גם קולו של אדם שהצליח איכשהו להתרומם חזרה ולבנות לעצמו נקודה של שפיות, של בטחון, של אהבה.
קראתי לפוסט הזה "בשבחי הבינוניות", לא משום שאני חושב שספרו של הרלינג בינוני. נהפוך הוא. הבינוניות שאני מדבר עליה היא הבינוניות שמתאר לנו הרלינג כמעט בכל סיפור. בינוניות חייהם של אנשים שקמים בבוקר, הולכים לעבודה לא-מי-יודע-מה מעניינת, חוזרים הביתה עם שקיות מהסופר, מבשלים לעצמם משהו שקנו במבצע ובמקרה הטוב נרדמים מול הטלוויזיה.
זהו עולמם של
"עובדי הניקיון העייפים שוטפים כבר את הרצפות במשרדים, ובבית ילדיהם שסיוט מעירם קוראים לאמהות והן חוזרות אחר כך לבכות לבד במיטתן"
(עמ' 172)
וגם עולמם של לא מעט ממי שנהוג לחשוב עליהם כעלובי החיים. השיכור ששוכב תמיד למרגלות גרם מדרגות קבוע, או האישה-שאוספת-בקבוקים-מפחי-אשפה אשר פוגשת יום אחד את האיש-שאוסף-חפצים-אלקטרוניים-מפחי-אשפה. אתם יודעים, האנשים השקופים האלו. על כולם מתבונן הרלינג בשוויון נפש, מקבל אותם כמו שהם, לא שופט אך גם לא מעריץ. הוא פשוט רואה אותם.
נראה שיש בו נקודה של השלמה. הוא את שלו עשה. הוא ניסה, הוא סבל, הוא השתקם. עכשיו טוב לו איפה שהוא. בדירה השכורה שלו, עם האוכל הפשוט שלו, החתול שלו, האישה שאוהבת אותו והמרפסת שלו – חלקת האלוהים והשפיות הקטנטנה שבנה לעצמו – שבה הוא יושב מדי ערב ומתבונן על העולם.
ויש הרבה נחמה בנקודה הזו, של ההשלמה. הבינוניות לא נראית מאיימת כל כך.
אני לא מבקר ספרות. אין לי את היומרה לשפוט את ספרותיותו של הספר. אני מודה שבהתחלה לא היה קל איתו. הכרותי המוקדמת את הרלינג מפורמט הסיפורים-הממש-קצרים בעיתון גרמה לי לצפות למשהו מסוים שלפחות בהתחלה הרגשתי שאני לא מקבל. בשליש הראשון של הספר הרגשתי לעתים שאני לא ממש מבין מה ולמה אני קורא. מלבד האסתטיקה היפה של הסיפור, היה חסר לי משהו. אבל עמוד אחרי עמוד, ככל שדמות המספר התרחבה ונתנה לי להכיר את עצמה ואת האנשים שסביבה, משהו שם התחבר ונפתח עד שננעץ היתד בלבי ובתחילתו של לילד אחד סיימתי את הספר עם חיוך ורצון לשבת בערב קיצי עם הרלינג על המרפסת הקטנה שלו. לשתוק. לאכול פשטידת ירקות. ולהתבונן על הרחוב.
מי שרוצה יכול לקרוא שניים מתוך הסיפורים שהתפרסמו גם בבלוג של יועזר בר יין: מרתה ועגבניה.
(סליחה איך מגיעים מכאן אברי הרלינג. הוצאת כרמל, 226 עמ')
