לא בטוח שיש לי משהו ממש פרודוקטיבי לומר על מחאת הדיור שפרצה לחיינו בסערה. שמעתי אנשים שביקרו (או גרים) במאהל ומתארים תחושה נפלאה של התעוררות, התרוממות רוח, של שינויים באוויר. הביקורים היחידים שלי שם היו כשחלפתי ברוטשילד עם האוטו בדרך חזרה מביקור אצל ההורים.

יש גם מי שיאמר שאני לא ממש יכול לדבר על מצוקת הדיור והמחאה הזו כי מעולם לא הייתי חלק מהמשחק הזה. מעולם לא נאלצתי לשכור דירה בתל אביב או בכל עיר אחרת; מעולם לא נאבקתי בזרים על הזכות לשכור חדר מעופש עם אסלה במטבח תמורת חצי ממשכורתי החודשית, אז מה אני יודע?
לכך אני כמובן אענה שזו שטות. אף אחד לא מצפה ממני להיות ערבי כדי להביע התנגדות לכיבוש כמו שאף אחד לא מצפה ממני להיות רופא כדי להביע דעה בנוגע למאבק הרופאים. אם כך, לא צריך לצפות ממני לשכור דירה בתל אביב כדי להבין שמצב הדיור דפוק.

ובנוסף לכך, יכול להיות שאין לי משהו יעיל לומר כי הבנה כלכלית היא ממני והלאה, ועל אף היותי בן של אדריכל, ההבנה של הפוליטיקה התכנונית לא ממש בשלה אצלי.
ובכל זאת יש לי כמה דברים לומר. אולי לא קוהרנטים, אולי לא אפויים עד הסוף, אבל בכל זאת, כמה דברים. כל הדברים האלו מבוססים על רשמים שקיבלתי מקריאה בעיתונות, מבלוגים ומשיחות שהתנהלו בטוויטר/פייסבוק.

של מי המחאה הזו בכלל?

יכול להיות שעכשיו זה כבר פחות נכון, אבל בתחילת הדרך נתקלתי בכל מיני משפטים, בעיקר אצל מבקרים של המחאה, שמהם מצטיירת תמונה כאילו המחאה הזו היא של צעירים שהם או "סטודנטים" או "בליינים" או שילוב של השניים, וכל מה שמעניין אותם הוא לגור "בצנטרום של הפיילה" כדי להרגיש מאגניבים ולהיות במרחק הליכה מהבר השכונתי.
ובכן, זה נכון, אך רק באופן חלקי (ועוד על עניין זה כתבה איילת עוז). נראה לי שזה מייצג את התפיסה כאילו תל אביב היא עיר של (רק) צעירים, אנשים שבאים אליה בשנות העשרים לחייהם כדי ללמוד, לעבוד ובעיקר לבלות בה כמה שנים טובות ולהמשיך הלאה אל "החלום" של בית עם גינה. אבל תל אביב היא לא רק זאת. אף עיר לא צריכה להיות רק כזו. היופי בתל אביב – ובערים טובות אחרות – הוא העירוב. כל מי שקורא טקסטים אורבניים מכיר את מושג עירוב השימושים המדבר על השאיפה לשלב בין שימושים שונים בשטח וכך לייצר איזורים שבהם מגורים ומסחר משתלבים זה זה. הרשו לי להחיל את זה גם על האוכלוסיה. מה שיפה, בעיני, במגורים בעיר הוא עירוב האוכלוסיה. זה די משעמם לצאת לרחוב ולראות את אותו סוג של אנשים כל הזמן. אם אני חלק מזוג צעיר עם ילדים, אני רוצה לראות זוגות צעירים עם ילדים ברחוב, אבל לא רק. אני רוצה לראות ילדים בגילאים שונים. אני רוצה לראות רווקים. אני רוצה לראות זוגות צעירים ממני ללא ילדים. אני רוצה שחלק מהזוגות יהיו חד-מיניים. אני רוצה לראות זקנים. אני רוצה לראות אנשים מכל הצבעים.

כשהייתי ילד, בבניין שגדלתי בו חיו בעיקר זקנים. הייתי הכי קטן בבניין. למעשה, היינו המשפחה הצעירה בבניין. עם הזמן הדפוס הזה השתנה והיום הבניין מאוכלס במגוון די הטרוגני של אוכלוסיות. לדעתי מזקני הבניין נותרה רק אחת ובינתיים שאר הדירות התמלאו בשוכרים צעירים, משפחות עם ילדים קטנים, משפחה חד-הורית עם ילדים גדולים ועוד.

כי תל אביב היא גם העיר של הילדים שגדלים בה. וההורים שלהם. וההורים של ההורים שלהם.

תעברו לגור ב…

עוד קריאה שנשמעת שוב ושוב היא "יקר לכם לגור בתל אביב? לכו לגור בנגב/גליל/אשקלון/נתיבות/כל-מקום-אחר (מחק את המיותר)". ועוד לפעמים הקריאה נעשית בכזה כעס ובוז שלא ברור לי (ראו את התגובה הזו שקיבלתי על תגובה שלי בבלוג של אורי קציר). ובכן, קודם כל – אני בעד שאנשים יילכו לגור בערים אחרות, ומי שלא רוצה לגור בעיר שלא יגור בעיר. הכל יופי. אבל זה לא כל כך פשוט.

אליאב מהבלוג המצוין "הרחובות של ג'יין" כתב יפה על כך שללכת לגור במקומות אחרים לא יפתור את הבעיה. כי מה ש(הרבה, לא כל)אנשים מחפשים הוא חיים אורבניים מסוג מסוים. אנשים רוצים לחיות חיים מלאים שיש בהם עבודה, לימודים ופנאי. מגורים בפריפריה או בפרברים לא תמיד מאפשרים זאת. אלא אם כן אתה מחזיק רכב פרטי ומוכן לבלות את זמנך בפקקים בדרך לעבודה, ללימודים, לאסוף את הילדים מהגן וכו'. וזה מכניס לדיון את הבעיה החמורה באמת שמונעת, לדעתי, מאנשים לעבור לחלקים החיצוניים של גוש דן (או מעבר להם) – היעדר תחבורה ציבורית נורמלית. יואב לרמן פרסם היום פוסט מצוין שעוסק בדיוק בבעיה הזו. כדאי לקרוא את הפוסט הזה, הוא מאיר עיניים בנוגע לשאלה האם מעבר לפריפריה (ויצירת תלות ברכב) באמת תחסוך לנו כסף.

קל להגיד לנו "תעברו לפריפריה", אבל צריך להפוך את הפריפריה למשתלמת. היא צריכה להתאפיין בשילוב של מגורים וחיי חברה (זוכרים עירוב שימושים?) – או לפחות לאפשר הגעה נוחה ממקום למקום.
אני נזכר בביקור שלי בבית של אחי הגדול בארה"ב. הוא גר בעיירה מקסימה במסצ'וסטס. עיירה? יותר כמו אוסף של בתים שתקועים באמצע היער. ממש לא עירוב שימושים. יש שם בית קפה אחד, מסעדה אחת, סופרמרקט אחד, והמון עצים. וזה באמת מקום יפה. 20 קילומטרים בלבד מבוסטון. נכון, אפשר לגמוע אותם ברכב. אבל אפשר לגמוע אותם גם עם הרכבת שאיכשהו מצליחה להגיע בזמן וגם להיות ממש נוחה. יש מקום לכולם. יש מזגן. יש אינטרנט אלחוטי. וכשמגיעים לעיר יש מגוון מספיק טוב של תחבורה ציבורית (אוטובוסים, רכבת תחתית) כדי להגיע ממקום למקום. וכל זה עובד שבעה ימים בשבוע. תראו לי מקום בארץ שעושה את זה.
כשהייתי שם, זו הפעם הראשונה שאמרתי לעצמי שזו הלא-עיר הראשונה שאני מוכן לחיות בה, כי היא מאפשרת לי להנות מהעיר בלי לגור בעיר.

וכמה מילים, סנטימנטליות אולי, על מהותו של בית

הסעיף הזה יהיה ודאי הכי פחות רציונלי מכולם. אני אנסה להסביר למה דווקא תל אביב.
אין לי מושג אם מישהו חקר את זה פעם, אבל אני חושב שאפשר להניח שבהרבה מאוד מקרים נוצרת זיקה חזקה ואולי לא ממש מודעת בין המקום שבו אדם גדל לבין מי שהוא. לא סתם אנחנו שוקעים בהרהורים נוסטלגיים כשאנחנו נזכרים בילדות שלנו.

עצמו לרגע עיניים ונסו להזכר במגרש המשחקים של ילדותכם. האם זו היתה החצר של הבית? אולי איזה שדה בקצה הכפר? ואולי זו הגינה הציבורית הקטנה במורד הרחוב? מה שזה לא יהיה, אני מאמין שלפחות אצל חלק גדול מהאנשים, המקום שבו הם גדלו, שבו הם נפגשו עם חברים אחרי בית הספר, שבו הם הפכו מזאטוטים, לילדים, לנערים ולבוגרים – זה המקום שבאופן הכי לא-רציונלי-אלא-רגשי-וקמאי ירגיש כמו הבית הראשון. כי זה בדיוק מה שהוא.

ואין מה לעשות^[1], אך זה מה שתל אביב היא עבורי. את המקום שבו שוכנים האוהלים עכשיו בשדרה יכולתי לראות מחלון החדר שלי. תחנת האוטובוס שבה ירדתי אחרי בית ספר בכל יום נמצאת עכשיו מול מוקד המאהל. מגרש המשחקים של ילדותי התחלק בין הגינה של רחוב ביל"ו ודיזנגוף סנטר. ואל תטעו לחשוב שאני מנסה להשוויץ או להתנשא. אלא רק להאיר את העובדה שתל אביב היא לא רק מקום שבאים אליו לעבוד בבוקר ולבלות בערב, ולא רק מקום שבאים לחיות בו כמה שנים כדי להנות מחיי-ההוללות-של-העיר-הגדולה. אלא גם מקום שילדים גדלים בו ומתאהבים בו, כי זה הבית הראשון שהם מכירים, המקום שאליו הם אוהבים לחזור. ואם לא כולם אז לפחות הילד שכותב את השורות האלו עכשיו.
ובמידה זו או אחרת, ולא מעכשיו, אני מרגיש שהעיר הזו נשמטת מהאצבעות שלי. אז אל תגידו לי לא לרצות לגור פה.

ונסיים בשיר אופטימי

1. מלבד להודות להוריי [â�©]

בכלל רציתי לפרסם היום פוסט עם כמה מחשבות שעלו לי בעקבות מחאת הדיור המתפשטת (ובעיקר בעקבות התגובות למחאה). כמה מחשבות על מגורים בעיר וב"צנטרום של הפיילה" לעומת בפריפריה, על של מי המחאה הזו בכלל ועוד כמה דברים שעברו לי בראש. הבעיה היא שלפעמים מתנסחים לי פוסטים בראש כשאני מטייל עם הכלבה טיול לילי אבל אני לא טורח להעביר אותם אל הכתב ולמחרת בבוקר הם נעלמים כמו מיכלי קוטג' אצל רמי לוי.
אז לא הצלחתי לכתוב את הפוסט ההוא.

לא נורא, כי אפשר להתנחם עם מיני-אלבום חדש שנחת אצלי במפתיע.

מי שעוקב אחרי הבלוג ואחרי המיקסטייפים שלי יודע כמה שאני אוהב את הלהקה Tunng. ובכן, אחד ממובילי ההרכב ההוא, סם ג'נדרס, הוציא עכשיו מיני-אלבום עם הרכב חדש תחת השם Diagrams. חמישה שירים יש באלבום הקטן הזה ושמעתי אותם פעם וחצי. בינתיים, לא מפתיע אותי, אני אוהב. מאוד מזכיר את Tunng, אבל קצת אחרת.

ניסיתי לשים כאן את הנגן מהאתר של הלייבל. אם זה לא עובד, אפשר לשמוע את הכל כאן.

קרה אתמול משהו.

1. החוק המכונה "חוק החרם" עבר אתמול בקריאה שניה ושלישית ברוב אדיוטי של 47 מול 38 ח"כים. לשלושים וחמישה ח"כים אחרים, אתם יודעים מי אתם, כנראה לא אכפת. רק אתמול, כשזה קרה, קלטתי כמה שזה מפחיד אותי.

2. החוק הזה הוא עוד נדבך בשורה של נסיונות חקיקה – חלקם מוצלחים וחלקם לא – שמצליחים להפוך את המדינה שלנו למשונה והזויה יותר. המדינה הזו שאנחנו אוהבים לאהוב ולהתגאות בה (הדמוקרטיה היחידה במזה"ת וגו') מאבדת יותר ויותר את הצלם שלה, ואנחנו עוצמים עין. טובים ממני כתבו על החוק ועל הבעייתיות הגלומה בו, יוסי גורביץ למשל. אך משפט אחד שאותו צייץ נמרוד אבישר ולאחר מכן חתם את הפוסט שלו בנושא קדח לי חור בלב:

או אם לסכם במשפט: כנסת ישראל היום לקחה את המדינה שסבתא שלי בנתה, והתחילה בתהליך של הפיכתה למדינה שממנה ברחה.

3. המשפט הזה גרם לי לחשוב על ההורים שלי. פעם, כשהיינו שומעים בחדשות על עוולה כזו או אחרת, אמא שלי היתה אומרת לי בקול עצוב ומעט מתנצל "איזו מדינה השארנו לכם". פעם לא הבנתי מה היא רוצה מעצמה. היא תמיד היתה מעורבת פחות או יותר, תמיד הצביעה בבחירות, נתנה את הקול שלה. זה שהיא הפכה למיעוט זו אשמתה?
אמש הבנתי את המשפט הזה שלה. כי אמש חשבתי על הילד שעלול בעוד עשרים שנה לשאול אותי איך זה שאסור לאנשים לדבר במדינה הזו ואני אסיט את מבטי מעיניו, מתבייש, ואמלמל משהו מתנצל.

4. לכן שמחתי לראות שאתמול בלילה, לאחר שהסתיימה ההצבעה על החוק, החלה להתארגן מחאת בזק בכיכר רבין בתל אביב (ואולי בערים אחרות?). בחצות. בכיכר. מוחים בשקט. זה היה המסר שעבר בטוויטר.
ולשם שינוי, יצאתי מהבית.

5. היינו בכיכר. עידית, ג'ינג'ה ואני. בזמן שהיינו שם היו, לדעתי, כשישים איש, פחות או יותר – מעולם לא הייתי טוב באומדנים. לא היתה זו הפגנה המונית והיא בטוח לא השאירה חותם, בטח שלא אצל תומכי החוק. אבל בשבילי היא הרגישה טוב, כי אם בהתארגנות ספונטנית כמה עשרות אנשים יוצאים מהבית בלילה, אחרי שאולי כבר עברו לפיג'מה, חלקם נאלצים לקחת אוטובוס או להזיז את האוטו… אולי יש פה גרעין של אנשים שלא ויתרו.

6. לפרקים, זו לא היתה מחאה שקטה. חבורה קטנה של אנשים צעקה קריאות נגד הכיבוש. אותי זה הרגיז, כי זה לא התאים. קודם כל, אמרתם מחאה שקטה, לא צעקות בחצות באמצע תל אביב. שנית, זה נכון שיש קשר בין החרמת מוצרים מההתנחלויות והתנגדות לכיבוש, אבל כשאתם באים להפגין נגד החוק ובעצם צועקים נגד הכיבוש אתם מפספסים את הנקודה.

7. וזה העניין הכי גדול פה לדעתי. אנשים, כהרגלם, הולכים לפספס את הבעיה עם החוק הזה על מזבח מלחמת ה"ימין והסמול" ונושא הכיבוש. לא שזה נושא לא חשוב, לא שזה נושא לא בוער, אבל הבעיה הגדולה עם החוק הזה היא לא שיש כיבוש, הבעיה הגדולה עם החוק הזה היא שהוא סותם לי את הפה.

8. או כפי שכתבתי בטוויטר אחרי שחזרתי הביתה: למי שזה לא ברור לו. ההתנגדות שלי לחוק לא אומרת שאני תומך בחרם על מוצרים מהתנחלויות. הבעיה שלי היא שזה חוק שחונק את שוק הדעות, וזה משהו שאסור שיהיה פה.

9. כי הרי יש אנשים שיבואו אלי בטענות על התנגדותי לחוק ויגידו שאני עושה דה-לגיטימציה לישראל, שהמתנחלים בעצם שומרים עלי ועוד. הכל טוב ויפה ואפשר וצריך להתמודד עם הטענות האלו, אבל הן לא רלוונטיות לעניין. אני מתנגד לחוק הזה כי הוא סותר את אחד הדברים החשובים ביותר שהדמוקרטיה היחידה במזה"ת אמורה להציע לי – חופש הביטוי שלי להתנגד למה שנראה לי לא נכון.

וגרוע מכך, החוק הזה למעשה לוקח קבוצה מסוימת במדינה והופך אותה לקדושה. יבואו אנשים ויגידו שהמתנחלים הם גם בני אדם ומגיע להם להתפרנס בכבוד ואם נחרים אותם למעשה נפגע בהם שלא באשמתם – ולכן החוק הזה חשוב. אבל החוק הוא לא נגד חרמות, הוא נגד חרמות מסוג מסוים.
הרי אם קבוצה דתית תרצה להחרים רשת בתי קפה שפתוחה בשבת, איש לא יעצור אותה ואין חוק נגד זה. או לחילופין, אם חבורת סמולנים יפי נפש יחרימו חנויות שלא מוכנות להעסיק ערבים, שוין. אבל כשזה נוגע להתנחלויות? עד כאן. זה אסור. פה אתם צריכים לסתום את הפה.
שוב אנו למדים שיש קבוצה באוכלוסיה, או אם תרצו, איזורים בארץ (לא במדינה) שחבריה מורמים מעם. המדינה חושבת שהם טובים יותר ממני, שמגיע להם יותר ממני. החוק הזה הוא עוד נדבך בסולם.

10. מה זה מזכיר לי? זה מזכיר לי תקופות שבהן אם היית אומר דבר כפירה באלוהים זה או אחר, היית נסקל באבנים, נשרף על המוקד או מוצא להורג בכל דרך אפשרית אחרת.

11. לא כך אנו אמורים לחיות. מצב העניינים הנכון הוא שיהיה לי מותר להגיד מה שאני רוצה להגיד כל עוד אני לא מוציא דיבה, לשון הרע או מסית לאלימות כלשהי. והחרמת מוצרים אינה אלימות.

12. וזה המקום להזכר, שוב ושוב, במשפט המיוחס (בטעות אולי) לוולטר אינני מסכים איתך, אך אילחם עד מוות עבור זכותך לומר את דעתך.