אני אוהב לבשל. ממש. המטבח הוא אחד מהחדרים האהובים עלי בבית, כל בית. המטבח הוא שווה ערך בעיני לחדר משחקים. לפעמים אני נכנס למטבח כדי לבשל למרות שאני ממש עייף ותוך כדי העבודה אני יכול להרגיש את הגוף שלי מתעורר לחיים. יש משהו באנרגיה הזו של קיצוץ ירקות, ערבוב רוטב או פשוט הצליל של הטיגון במחבת שמצליח לגרום לבלוטת האדרנל שלי לעבוד בשצף.

אני גם אוהב מאוד לאכול. אני אוהב לטעום דברים חדשים כמו שאני אוהב להתרפק על טעמים מוכרים. אבל האמת היא שאני חושב שאני יותר נהנה מתהליך הבישול מאשר מתהליך האכילה, שהוא בדרך כלל הקצר מבין השניים. כשאני יושב במסעדה שיש בה חלון לתוך המטבח, רוב הסיכויים הם שהעיניים שלי יהיו נטועות בחלון הזה יותר מאשר בצלחת שלי.

בישול הוא משחק אחד גדול שאי אפשר להפסיד בו. זאת אומרת, אפשר להפסיד ולעשות דברים שמקומם בפח הזבל הקרוב לשיש, אבל זה משחק שתמיד אפשר להתחיל מהתחלה ולהכין שוב. וחלק גדול מהכיף הוא בכלל בתהליך. בהתבוננות באוסף המרכיבים הלא-כל-כך קשורים אלו לאלו שתוך כמה צעדים ותהליכים מצליחים להפוך למשהו חדש, עם קשת טעמים וניחוחות ייחודית. זהו התהליך הקרוב ביותר בשלב זה בחיי למעשה הבריאה.
להמשך…

היום פורסם בעיתון "הארץ" שתנועת "אם תרצו" הציבה לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אולטימטום של שלושים ימים שבמהלכו אם היא לא תעשה משהו נגד ה"הטיה האנטי-ציונית" באוניברסיטה, התנועה תפעל לעצירת התרומות לאוניברסיטה. בצעד מדהים של חוצפה כותבים נציגי התנועה ארז תדמור ורונן שובל כך: "נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות. הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה תתוקן". (אם תרצו לקרוא את המכתב של אם תרצו, הוא מופיע כאן)
זה מצטרף לידיעה שפורסמה אתמול, ולפיה אוניברסיטת תל אביב התחילה לבדוק את תכני החוג לסוציולוגיה כדי לבדוק האם הם אכן "פוסט-ציונים", בהמשך ישיר לטענות של "אם תרצו".

אותי, באופן אישי, זה מזעזע. מישהו פה שכח שאוניברסיטה היא מקום ליצירה וצבירה של ידע, וככזו היא אמורה לפעול תחת העקרון של חופש אקדמי. המשמעות היא שאנשי הסגל נבחרים על פי יכולותיהם האקדמיות, הן בתחום המחקר והן בתחום הלימוד, ולא על פי דעותיהם החברתיות או הפוליטיות, לכל כיוון. האם המרצים באוניברסיטת תל אביב או בן גוריון אכן פוסט-ציוניים או שמאלניים? ואם כן, אז מה? התפקיד שלהם הוא ללמד, להעביר ידע, לעודד חשיבה ביקורתית ופתוחה. תגידו שאני תמים, ושהמרצים יכולים להשפיע על דעותיהם של הסטודנטים אבל כשאתם אומרים את זה אתם מזלזלים בסטודנטים. חוץ מזה, תפקידם של הסטודנטים הוא לפתוח את הראש, להכיר עולמות חדשים ולעצב את החשיבה שלהם. זה כל כך נורא אם הם ייתקלו בדעות מאתגרות? וכן, זה נכון לכל כיוון. הייתי אומר אותו דבר אם היה מדובר במרצים ימניים.

בכל מקרה, היום כתבתי, בפעם השנייה בחיי, מכתב לשר החינוך גדעון סער. אם יש לפחות מישהו אחד שתפקידו להתייחס לדברים האלה, זה הוא. בזמן שאני ממתין לתשובתו, החלטתי לפרסם את המכתב גם כאן:

לכבוד שר החינוך גדעון סער,

כפי שהתפרסם היום בעיתון "הארץ", תנועת "אם תרצו" פנתה לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ואיימה עליה שאם לא תפעל "לשים קץ להטיה האנטי-ציונית" במחלקה לפוליטיקה וממשל, התנועה תפעל לעצירת תרומות לאוניברסיטה. התנועה הגדילה לעשות והציבה אולטימטום של 30 ימים לפרופ' כרמי, אם כי לא ממש ברור לי באיזו זכות.

בתור שר החינוך אני חושב שעליך לצאת כנגד ההתנהגות הזו של "אם תרצו" ולהתייצב בגאון לצד האוניברסיטה. לא ייתכן שתנועה פוליטית תבצע סחיטה של גוף אקדמי בצורה הזו. לשון החוק קובעת ש"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות…הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים". אינני משפטן, אבל על פניו נשמע כאילו אם תרצו אכן מאיימת על אוניברסיטת בן גוריון באופן היכול להתפרש כסחיטה באיומים.

כך או כך, בתור מי שמתנגד בגלוי לחרם אקדמי, מן הראוי הוא שתוקיע, בגלוי, את ההתנהגות הזו של "אם תרצו" שמתנהגת כאחרון המאפיונרים ולא כתנועה שמכבדת את עצמה ואת החברה שבה היא פועלת. לא ייתכן בגוף אקדמי בישראל יהיה נתון לסחטנות שכזו ופגיעה בחופש האקדמי שהוא עקרון בסיסי של חברה משכילה ונאורה. ואם אינני טועה, אני בטוח שאתה – כשר החינוך של מדינת ישראל – עושה הכל כדי לקדם את ההשכלה הגבוהה במדינה.

בתקווה שמכתב זה לא ייפול על אוזניים ערלות,

ערן כ"ץ

אני ממליץ לכם, אם הנושא הזה חשוב לכם, לעשות משהו דומה ולשלוח לגדעון סער מכתב. מי יודע, אם יצטברו מספיק כאלה אולי עוד נשמע משהו (ואם לא, לפחות ניסינו). אפשר פשוט לשלוח למייל הזה.

קריאה נוספת מומלצת:
דובי קננגיסר כותב על האופן בו תוקפת "אם תרצו" את תכניות הלימודים.

עדכון – וואלה מדווחים שגדעון סער שולל פגיעה בתרומות לאוניברסיטאות.

המכתב פורסם גם בעבודה שחורה.

אז היום בבוקר יצאתי מהבית לעבודה ובחניון הבית מצאתי כלב, יושב ומחכה. בהתחלה חשבתי שהוא מחכה לבעלים שלו שיוציא משהו מהרכב או משהו כזה אבל לא היה שם אף אחד. והכלב הזה היה מאוד ידידותי. הוא מיד ניגש אלי והתחיל לרחרח אותי ולקפוץ עלי. כשהלכתי לרכב הוא לא ויתר עלי ופשוט נצמד אלי. לא היה עליו תג שם כך שלא ממש יכלתי ליצור קשר עם הבעלים. אחת השכנות חשבה שהוא שייך לגננת מהבניין ממול אך שיחה זריזה איתה הבהירה שזה לא הכלב הזה. אז מה עושים? אי אפשר להשאיר אותו ככה סתם.

התקשרתי למוקד העירוני של רמת גן כדי לגלות שהם בפגרה, אבל למזלנו יש כונן של הוטרינר העירוני שיכול היה לבוא לאסוף את הכלב חסר השם (אגב, החלטתי בינתיים לקרוא לו סויר, מסיבות מובנות). בגלל שהוא היחיד שנמצא בכוננות ביום כזה של השנה, חיכינו כשעה וחצי עד שהגיע.

אחרי המתנה ארוכה הוא הגיע סוף סוף. בניגוד למה שחשבנו הוא הסביר שהכלב נראה די מוזנח (אנחנו הסקנו שהוא מטופח כי השיניים שלו ממש לא מלוכלכות, יחסית – אבל הוא היה רזה מדי). מסתבר גם שלא היה עליו צ'יפ לזיהוי, מה שאומר שהוא יילך לבלות 30 ימים בבית המלון של הוטרינר העירוני של רמת גן ואז יועבר לאימוץ. (לקח: תמיד תמיד לשים צ'יפ לכלב, ורצוי גם תג זיהוי על הקולר)

למה אני כותב את זה? מכמה סיבות. הראשונה היא כי אולי זה יגיע איכשהו למישהו שיזהה את הכלב ויפנה את הבעלים שלו, אם הם בכלל רוצים למצוא אותו, לוטרינר העירוני של רמת גן. הסיבה השניה היא שאם התרחיש הקודם לא יקרה, אולי מישהו יראה כמה שהכלב הזה חמוד וירצה לאמץ אותו.

(את הכלב מצאנו ברחוב קריניצי ברמת גן)

אז בינתיים, לשלושים הימים הקרובים, תוכלו למצוא אותו אצל הוטרינר העירוני של רמת גן. ואם הוא לא בשבילכם, תעבירו הלאה.

מקור תמונה

חם, כך הבטיחו החזאים וקיימו. עומס חום כבד, לחות מטורפת. להסתובב בחוץ כמו בתוך מרק רק בלי האטריות, תקראו לזה איך שתרצו. חם וזו עובדה.
בשביל להתמודד עם החום המציאו מזגנים.

ותה קר.

אני משוגע על תה קר. אני רוצה לשבת על מרפסת בעיירה בדרום מזרח ארצות הברית עם אשתי האהובה, להנות מרוח נעימה ולשתות תה קר. המון תה קר.
לשמחתי, בקרוב אעשה את זה.

ועד אז, אפשר להצטנן עם מיקסטייפ למזג האוויר החם והלח הזה. אני לא יודע להסביר למה, אבל זה אחד האוספים המשונים שיצא לי לערוך. אבל באמת שאין לי מושג למה אני מרגיש ככה. תחושה. אולי החום עלה לראש.

רשימת השירים
1. האחים רמירז – The elevator goes up and down (מתוך עונג סשנז)
2. Sarah Jarosz – Mansinneedof
3. Wilco – Sunny Feeling
4. עוזי נבון – המושך בחוטים
5. Beyonce vs Jimi Hendrix – Work It Out With a Foxy Lady
6. חבורת שבלול – אני שר
7. בום פם – Hamdulila
8. אינפקציה – בקבוק עלי
9. ברי סחרוף – אני יודע
10. אסף אבידן – Empty Handed Saturday Blues
11. Black Keys – Black Mud
12. Beirut – On A Bayonet
13. The Decemberists – Yankee Bayonet (I will be home then)
14. קרולינה – אל תלך כל כך רחוק
15. ניל סדקה – הו, קרול
16. ישראל יצחקי – שיר הביקיני
17. Meaghan Smith – Such Great Heights
18. Guano Padano – Jack Frost (ותודה ליאיר יונה שהכיר לי אותם)

מקור תמונה

אגב זכרונות, הנה אחד שייחרט.

שישי לפנות ערב, אני מטייל עם הכלבה. טיול קצר, עד קצה הרחוב וחזרה. אין אנשים ברחוב מלבד זוג צעיר וגותי למראה. שיערה סגול והוא לובש מעיל מטופש למראה עם המון גישה. עוד שישי.

הכלבה הקטנה ואני מגיעים לקצה הרחוב והיא נעצרת, משתופפת ועושה את שעושה כשמתרחש מאורע שרק יד המקרה הביאה אותי להיות עד לו, ולהפוך אתכם לעדים משניים. מאורע חסר משמעות כנראה, עבור אחד הצדדים המעורבים (אם אותו צד בכלל שם לב למה שהתרחש). ומצד שני מאורע בעל כמות אינסופית של משמעות סופית עבור הצד שני.

הכביש ריק בשעה הזו של היום. רק מכונית בודדת מדי פעם. והנה אחת מתקרבת במעלה הרחוב. רכב לבן ולא גדול במיוחד. אפילו לא נסע במהירות מוגזמת, כמדומני. והנה הוא חוצה את הצומת שקרובה אלי כשנשמע קול חבטה חלש. חלש מאוד. עמום. הרכב כבר חלף ונעלם, כאילו סיים את תפקידו במחזה. אך הנערה בעלת השיער הסגול קוראת בבהלה. באותו הרגע אני בכלל מרוכז בלנקות אחרי הכלבה אבל כשאני מרים את הראש ומסתכל אל הכביש אני רואה אותו (או אותה, אין לי מושג. נניח לצורך העניין שהיה זה זכר).

חתול.
לבן. מלוכלכך. פרוותו קצרה.
לא גדול ולא קטן.
במרכז הכביש.

לא ממש עומד. בכלל לא עומד למעשה.
רץ?
אי אפשר לקרוא לזה רץ. אני עוצם עיניים עכשיו, מנסה לדמיין אותו על הכביש, כדי להעביר לכם את הזכרון הויזואלי הזה. קשה כל כך לספר אותו, קל לראות אותו.
כן, ככה, אני יודע איך. כאילו זוג ידיים נעלמות אוחזות בו משני צדדיו. האחת באחוריו, השניה בראשו. והן נעות זו כנגד זו. האחת דוחפת והשניה מושכת. האחת מושכת והשניה דוחפת. ובמהירות.

וכך הוא מפרכס לו, לדעתי לא מנסה אפילו לתהות מה פשר הדבר ומה פגע בו. הוא עשה את דרכו בפרכוסים מהירים ממרכז הכביש אל המדרכה שעליה אני עומד, שם נשכב לרגלי שפת המדרכה. כאילו הבין שנגזר עליו למות ובשארית כוחותיו גרר עצמו לקצה, כדי שגופתו האומללה לא תושחת על ידי המכוניות שיחלפו בכביש. גם במותו רצה לשמר לפחות מעט כבוד עצמי חתולי.

ולי כבר אין מה לעשות. עומד שם עם שקית מלוכלכת ומושך את הכלבה שהביעה הרבה עניין במתרחש. עמדה על שתי רגליה האחוריות. רצתה לגשת אליו. לרחרח. אני חושב שהיא ייבבה מעט. אני רוצה להאמין שזה מתוך תחושת צער חייתית.
לא. כבר אין מה לעשות. אני מסתכל על החתול. מחפש עדות לנשימה, אבל אין. עיניו עצומות ופניו קשויות כדרכן של פני חתולים שנפרדו מהעולם (להבדיל מאלו שרק נרדמו ופניהן רכות ושלוות). וזה מוזר, מוזר כל כך. ראיתי דברים מתים בחיי. עמדתי במרתף, מוקף גופות וחלקי גופות מכל עבר בעודי חותך מוח אנושי בחיי (במרתף הפקולטה לרפואה. תירגעו). אבל אני לא זוכר שראיתי משהו שמבצע את שם הפועל "למות". לא זוכר שראיתי דבר מה חי שהחיים עוזבים אותו. ודאי לא יונק.

עד החתול הזה. ששכב למרגלות שפת המדרכה בפנים חתומות. גבו אלי ועיניו, אם היו פקוחות ורואות, אל המקום בו נפגע. כשהחיים נעלמו ממנו איבד את השליטה על סוגריו. שלולית של שתן הצטברה למרגלותיו והצואה יצאה ממנו בעודי בוהה – עדויות לסעודה שהיתה, מסתבר, האחרונה. עוד מעט יתחילו התאים להתפרק. התנועה שבהם תיעצר, כבר אין בה כל צורך. לא צריך לתרגם DNA לחלבון. לא צריך לנשום. אפשר לעצור, להפסיק את שיווי המשקל העדין הזה ופשוט לה
ת פ
ר

ק.

"וזה היה כבר קודם, היום האחרון שלו. היה ולא נשאר. לא נשארה הידיעה, לא נשארו הזיכרונות. צלקות המעשים רק צל חיוור, רק רכס ביוגרפי משונן, ולא אצלו. בגוף אחר הן נשארו. אצלו הגוף באדמה עכשיו, הגזים מן החומר האורגני נצברים בבטן, הצליל אותו צליל רק בטעות, כשנפלטים, וכבר הפסיקו התאים להתחלף, חלף החיוורון, חלף הקישיון פוסט-מורטם, וכבר החלה התסיסה"

(מתוך סיגל, מאת אסף שור, עמ' 125. הוצ' בבל, 2009)

חבל על חומצות הגרעין, חבל על הגנים שקיוו להמשיך (ואולי הצליחו). חבל על החתול הזה, על כל החתוליות שבו. אלפים, עשרות אלפים, מליונים כמוהו יש. כמה מהם מסיימים את חייהם ממש עכשיו בנסיבות דומות? אין לדעת ואין מי שיעשה סטטיסטיקה.

אין מי שיסתכל על כל החתולים האלו ברגע שבו הם מחזירים נשמתם לחתולו של תקרה. ואין מי שיספר את סיפור המוות הסתמי שלהם. ואין מי שיקרא אותו. רק לחתול הספציפי הזה, או החתולה, יש, לגמרי במקרה, מי שראה אותו מפסיד במערכה. מי שהצטער עליו. מי שיישב כמה שעות מאוחר יותר לבד בחדר ויכתוב עליו.

וכמה שעות מאוחר יותר, כשארד שוב עם הכלבה לטיול לילי, נגיע לאותה נקודה. החתול, או אוסף התאים שהיה פעם חתול (שהרי מהו חתול בלי נשמתו החתולאית) כבר אינו שם. העיריה עובדת מהר, אחשוב לעצמי, על אף שיום שישי. והכלבה הקטנה תרוץ לאותה נקודה שבה לפני כמה שעות מת חתול אלמוני בחייו ואלמוני במותו. שלולית השתן שהתייבשה כבר תשאיר סימנה על האספלט. הצואה התייבשה גם היא ושני סימנים יבשים אלו הם העדות האחרונה לכך שלא מזמן מת פה חתול. הכלבה הקטנה תרחרח את המקום ואז תכרע לידו ותשתין איפה שפעם שכב חתול מת. היא תסתכל עלי בפנים חמודות עם לשונה הוורודה שיוצאת החוצה ותפהק. ואז תמשיך לרוץ הלאה. כי החיים ממשיכים.

(אגב חתולים פגועים, שוקי מביא את סיפורו של אחד שמזלו היה מעט טוב יותר)