בחזרה ליער פרא

מי מהקוראים שעוקב אחרי הלטאה מספיק זמן, מכיר כבר את חיבתי הגדולה ללהקה ההיא מפורטלנד – הדצמבריסטס. הלהקה הזו יכולה בהחלט להתמקם בנוחות במקומות הגבוהים של רשימת עשר הלהקות האהובות עלי בכל הזמנים. יש משהו במוזיקה שלהם שהוא פשוט מכשף, מרתק ומשעשע את האוזן. והסיפורים… רובם ככולם של שירי הלהקה נכתבים על ידי הסולן קולין מלוי וכיאה לכמי שלמד אנגלית וכתיבה יוצרת, הם שירים עשירי שפה וסיפור. למלוי יש משיכה לא ברורה לסיפורים המתרחשים בתקופה מעורפלת שאני יכול לנחש שהיא אי שם במאה ה-17, או ה-18, בבריטניה או אולי דווקא בחוף המזרחי של ארצות הברית. ותמיד תמצאו בהם מימד פנטסטי כלשהו, אהבה נכזבת ואנשים העוסקים במלאכות שנעלמו מהעולם. מלוי הוא מספר סיפורים מוכשר וזה היה אך טבעי שבשלב כזה או אחר יעשה את המעבר מכתיבת שירים לכתיבת פרוזה.

וכך הוא עשה לפני שנה. בסוף אוגוסט 2011 יצא הספר הראשון מתוך טרילוגיה שעליה עבד ועובד מלוי עם אשתו, קרסון אליס (עוד רגע מילה עליה). הספר נקרא Wildwood ואפשר לשייך אותו לז'אנר ספרי ההרפתקאות לילדים ונוער, אך מהסוג שכל כך הרבה מבוגרים יהנו לקרוא. אתם יודעים, כמו שר הטבעות, דברי ימי נארניה ועוד. ההשוואה לנארניה מתבקשת במיוחד שכן הבסיס דומה: ילדים רגילים להפליא מעולמנו שלנו מגיעים כמעט במקרה לעולם אחר ופנטסטי. מבלי להסגיר יותר מדי מהעלילה, אספר רק זאת: בעיר פורטלנד שבארצות הברית מתגוררת נערה בשם פּרוּ, עם הוריה ואחיה התינוק. יום אחד, כשהיא מטיילת עם אחיה, מגיע להק עורבים וחוטף אותו אל עבר היער הפראי ששוכן מעבר למסילת הברזל שבקצה השכונה. פרו לא מהססת ויוצאת אל היער, שאליו יודע כל ילד שאסור להכנס, על מנת להציל את אחיה. בדרך היא פוגשת את קרטיס, חבר מבית הספר, ויחד הם נכנסים לעולם פראי ומיוחד של חיות מדברות, מאבקי כוח על כס השלטון ועוד.

אל תטעו לחשוב – זה לא ספר ילדים. הוא משתרע על פני 541 עמודים באנגלית שאינה מתיילדת ומכילה המון אהבה לשפה. ואם תשאלו אותי, הוא ספר נפלא, גם אם לא מושלם. מלוי מתגלה בו כסופר מוכשר שיודע לטוות סיפור מרתק, מצחיק ומרגש. אבל אני לא מבקר ספרים. ביקורות לדוגמה תוכלו למצוא כאן וכאן.

אחד הדברים הנפלאים בספר הוא האיורים שבו. כאן נכנסת לתמונה אשתו של מלוי, קרסון אליס. אליס היא מאיירת מוכשרת ואחראית, בין השאר, על עטיפות האלבומים של הדצמבריסטס כמו גם על פוסטרים להופעות שלהם. את הרעיון לספר הם הגו ביחד, כבר לפני עשור, כאשר טיילו בחורשה ליד ביתם בפורטלנד. כבר אז החליטו שמלוי יכתוב והיא תאייר. זה לקח להם עשר שנים אבל התוצאה מרהיבה. הספר מעוטר איורים, חלקם צבעוניים, שאליס ביצעה בטושים ועטים בסגנון שאני לא יודע לתאר אבל תמיד עדיף לראות. תמונה שווה אלף מילים, וידאו שווה אלף תמונות. הנה קטע וידאו קצר שמורכב מאיוריה של אליס לספר ומתאר, ולו רק לרגע, את Wildwood.

הסיבה שנזכרתי בספר הזה פתאום היא שהיום גיליתי שמגזין Time פרסם לפני יומיים את שלושת הפרקים הראשונים של החלק הבא בסדרה, שייקרא Under Wildwood. ואותי לפחות זה מרגש כמו ילד קטן.

עטיפת הספר Under Wildwood

הספר ייצא בספטמבר. עד אז אסתפק בשלושת הפרקים הראשונים ובמיקסטייפ שמלוי ואליס ערכו לקראת יציאת הספר הראשון (כאלו הם, מחוברים למוזיקה), שתוכלו להאזין לו ממש כאן:

בונוס קטן: כיאה לספר שמצליח לעורר את הדמיון של ילדים ומבוגרים-המחוברים-לילד-שבהם, חבורה קטנה של מעריצים יצירתיים הכינו לאחרונה וידאו שהוא מעין טריילר לספר (הראשון). מאוד מצא חן בעיני, בעיקר האיש בעל שני החלילים. שמתי אותו בסוף הפוסט כי יש בו ספוילר קטן. ממש קטן למעשה, אבל בכל זאת.

בשבחי הבינוניות

פורמט הסיפורים-הממש-קצרים הוא פורמט שאני אוהב במיוחד. אני מאוד אוהב סיפורים קצרים וכמאמר הקלישאה, אני חושב שבסיפור קצר יש לפעמים הרבה יותר מאשר בנובלה או רומן. Less is more, אולי. ולפעמים Much less is much more.

כשאני מדבר על פורמט הסיפורים-הממש-קצרים אני מדבר על סיפורים שבדרך כלל מסתפקים בכמה פסקאות. לעתים פסקה אחת. הפעם הראשונה שבה נתקלתי בסיפורונים כאלו היא, כנראה, דרך סיפוריו של אלכס אפשטיין במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ. אפשטיין היה מפרסם שם סיפורים קצרים של פסקה או שתיים. לעתים רק כמה שורות. ומשהו בסגנון הזה מצא חן בעיני. כשכל הסיפור שלך צריך להיכלא בתוך בוקסה קטנה בצד עמוד עיתון, ובכל זאת אתה מצליח לגרום לו לפרוח ובמילים מועטות לקלוע ישירות למפתח הלב של הקורא שלך – זה קסום בעיני.

כמה שנים טובות עברו מאז. אפשטיין הספיק לפרסם את סיפוריו בבלוג ב"רשימות" (שלצערי כנראה ירד מהרשת עם השינויים באתר רשימות, ואינני מוצא אותו יותר). באופן אישי יצא לי לפגוש אותו כשהיה מורה מחליף בכמה פגישות של סדנת פרוזה שבה למדתי. והוא פירסם כמה ספרים, ביניהם ספרי סיפורונים כמו "לכחול אין דרום" שקראתי לאחרונה בבית החולים. ספרו האחרון, "קיצורי דרך הביתה", יצא זה מכבר, איך כמו שנאמר – טרם הספיקותי.

ובינתיים, בשנתיים האחרונות גיליתי – ונשבתי בקסמיו של – סופר קצרצרים נוסף. שוב פעם במוסף תרבות וספרות, על רקע כוס הקפה ועוגיית הלוטוס של שבת בבוקר. אך בעל קול שונה.

סיפוריו הקצרצרים של אברי הרלינג תפסו אותי באופן כמעט מיידי. מהר יותר מסיפוריו של אפשטיין. בעוד שאפשטיין היה מתבל את סיפוריו בניחוחות זרים, שאובים אולי מעברו הרוסי, סיפוריו של הרלינג מלאים בריח מקומי להחריד. ריח של אספלט, או של מדרכה מאובקת. הרלינג, תושב שכונת פלורנטין, מתעד אותה בסיפוריו בדקדקנות מכאיבה כמעט. כאילו המדרכה השבורה, הדמויות הקבועות שניבטות לנגד עיניו בעודו צועד ברחוב העלייה הן חלק מהותי ממנו.

ובעיקר אנושיות. הרבה אנושיות היתה בסיפורים הקטנים האלו. הרבה חמלה והמון, המון כאב. זה יכול להדהים כמה מזה אפשר למצוא בסיפור של פסקה או שתיים.

כך ששמחתי לשמוע שלאחרונה פרסם הרלינג ספר פרוזה ראשון (קדם לו ספר בישול לילדים) ובו אסופת סיפורים קצרים. בספר הנקרא סליחה איך מגיעים מכאן, אפשר למצוא סיפורים קצרצרים, כמו שהתפרסמו בעיתון, בצד סיפורים ארוכים יותר. הסיפורים נטולי כותרת, מופרדים אלו מאלו רק על ידי האותיות הגדולות שפותחות כל סיפור חדש. לעתים דמויות חוזרות מסיפור אחד לשני, לעתים יש אפילו המשכיות מסוימת, אך כל סיפור עומד בנפרד – ורובם מסופרים על ידי אותו קול, שעלי להניח שהוא קולו של הרלינג עצמו, אך אין לדעת.

קולו של המספר ברוב הסיפורים הוא קול עייף. קולו של גבר הנמצא אחרי נקודת המחצית של חייו. אדם שהספיק לחלום ולהתרסק על הרצפה. אדם שהגיע לשפל מדרגה ויודע מהי התחושה של האין. אך זהו לא קול מיואש, כיוון שזהו גם קולו של אדם שהצליח איכשהו להתרומם חזרה ולבנות לעצמו נקודה של שפיות, של בטחון, של אהבה.

קראתי לפוסט הזה "בשבחי הבינוניות", לא משום שאני חושב שספרו של הרלינג בינוני. נהפוך הוא. הבינוניות שאני מדבר עליה היא הבינוניות שמתאר לנו הרלינג כמעט בכל סיפור. בינוניות חייהם של אנשים שקמים בבוקר, הולכים לעבודה לא-מי-יודע-מה מעניינת, חוזרים הביתה עם שקיות מהסופר, מבשלים לעצמם משהו שקנו במבצע ובמקרה הטוב נרדמים מול הטלוויזיה.
זהו עולמם של

"עובדי הניקיון העייפים שוטפים כבר את הרצפות במשרדים, ובבית ילדיהם שסיוט מעירם קוראים לאמהות והן חוזרות אחר כך לבכות לבד במיטתן"

(עמ' 172)

וגם עולמם של לא מעט ממי שנהוג לחשוב עליהם כעלובי החיים. השיכור ששוכב תמיד למרגלות גרם מדרגות קבוע, או האישה-שאוספת-בקבוקים-מפחי-אשפה אשר פוגשת יום אחד את האיש-שאוסף-חפצים-אלקטרוניים-מפחי-אשפה. אתם יודעים, האנשים השקופים האלו. על כולם מתבונן הרלינג בשוויון נפש, מקבל אותם כמו שהם, לא שופט אך גם לא מעריץ. הוא פשוט רואה אותם.

נראה שיש בו נקודה של השלמה. הוא את שלו עשה. הוא ניסה, הוא סבל, הוא השתקם. עכשיו טוב לו איפה שהוא. בדירה השכורה שלו, עם האוכל הפשוט שלו, החתול שלו, האישה שאוהבת אותו והמרפסת שלו – חלקת האלוהים והשפיות הקטנטנה שבנה לעצמו – שבה הוא יושב מדי ערב ומתבונן על העולם.

ויש הרבה נחמה בנקודה הזו, של ההשלמה. הבינוניות לא נראית מאיימת כל כך.

אני לא מבקר ספרות. אין לי את היומרה לשפוט את ספרותיותו של הספר. אני מודה שבהתחלה לא היה קל איתו. הכרותי המוקדמת את הרלינג מפורמט הסיפורים-הממש-קצרים בעיתון גרמה לי לצפות למשהו מסוים שלפחות בהתחלה הרגשתי שאני לא מקבל. בשליש הראשון של הספר הרגשתי לעתים שאני לא ממש מבין מה ולמה אני קורא. מלבד האסתטיקה היפה של הסיפור, היה חסר לי משהו. אבל עמוד אחרי עמוד, ככל שדמות המספר התרחבה ונתנה לי להכיר את עצמה ואת האנשים שסביבה, משהו שם התחבר ונפתח עד שננעץ היתד בלבי ובתחילתו של לילד אחד סיימתי את הספר עם חיוך ורצון לשבת בערב קיצי עם הרלינג על המרפסת הקטנה שלו. לשתוק. לאכול פשטידת ירקות. ולהתבונן על הרחוב.

מי שרוצה יכול לקרוא שניים מתוך הסיפורים שהתפרסמו גם בבלוג של יועזר בר יין: מרתה ועגבניה.

סליחה איך מגיעים מכאן

(סליחה איך מגיעים מכאן אברי הרלינג. הוצאת כרמל, 226 עמ')

לטאת ספרים: שתי קטנות לסוף השבוע

כשפתחתי את הבית החדש של הלטאה, כאן באתר, פתחתי עם הפוסט הזה שעסק בספר "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" מאת המרקיז דה סאד. היום אני חוזר לאותו נושא – ספרים – עם שני ספרים שקראתי לאחרונה לאחר תקופת יובש ארוכה מדי שבה לא קראתי ולו ספר אחד. עצוב, אבל הלימודים מכריחים אותי להקדיש את זמן הקריאה שלי לטקסטים מקצועיים שהם אמנם מעניינים, אך לא מספקים את הצורך הבסיסי שלי בקריאה של ספר טוב. ואני מאמין שזה גם משפיע על הכתיבה כי כשאני קורא פחות, אני גם כותב הרבה פחות.
לשמחתי, בחודש האחרון סיימתי לקרוא שני ספרים והרי לפניכם ההתרשמויות שלי. זוהי לא רשימה אנליטית כמו זו של "ז'וסטין", אלא התרשמות שלי לטוב ולרע משני ספרים שנחו לצד מיטתי לאחרונה. ועכשיו, אתן לכם לקרוא ואלך למדף למצוא לי ספר חדש.
שבת שלום.
להמשיך לקרוא

לטאת ספרים: ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה

סאדיזם – "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" מאת המרקיז דה סאד
הספר יצא בהוצאת בבל בשנת 1999 בתרגומו של מיכה פרנקל

כשנתקלתי בספר הזה ממש במקרה בחנות הספרים עיני נחו קודם כל על הציור שהתנוסס על העטיפה הלבנה. זהו תחריט עץ המתאר חדר בעל תקרה גבוהה שממנה משתלשלת שרשרת אליה קשורה בידיה אשה עירומה העומדת על שרפרף בגבה אל המתבונן. גופה של האשה צבוע באדום חזק, כצבעו של דם. לשמאלה של האשה עומד אדם צעיר הלבוש ככל הנראה בחולצה משובחת לתקופתו והוא אוחז בידו הימנית צרור זרדים שבאמצעותו הוא מלקה את האשה. לרגליי האציל כורע ברך משרת צעיר שממכנסיו המופשלים מזדקר בבירור איבר מינו הזקור, והוא עצמו מבצע מין אוראלי באציל.
הדבר הבא שצד את עיניי הוא שמו של הספר – "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה". רק לאחר מכן שמתי לב לשם הסופר שהתנוסס מעל לציור: "ד.א.פ. דה סאד". להמשיך לקרוא

לטאת האמבט: חוק הארבעה

The real problem isn’t whether machines think, it’s whether man do – B. F. Skinner


חוק הארבעה

ספר שנכתב לפני 507 שנה וזהות מחברו עדיין שנויה במחלוקת; ספר שנחשב כאחד מהיהלומים שעל כתר הרנסאנס; ספר זה עומד במרכז הספר The Rule of Four שיצא לפני שנתיים והפך לרב-מכר על פי הניו יורק טיימס.
עלילת הספר מתרחשת בשנת 1999 בפרינסטון, ובמרכזה עומדים ארבעה חברים: תום – המספר, פול, צ'ארלי וגיל. שתי הדמויות העיקריות הן למעשה תום ופול. תום הוא בנו של חוקר רנסאנס שנהרג בתאונת דרכים שהשאירה את תום מצולק ברגלו. פול עושה את עבודת המחקר שלו על אותו ספר שאביו של תום הקדיש לו את חייו. הספר הוא אותו ספר עתיק שהזכרתי בפסקה הקודמת ונקרא Hypnerotomachia Poliphili – או בתרגום חופשי: "המאבק של פוליפילו לאהבה בתוך חלום". להמשיך לקרוא