פורמט הסיפורים-הממש-קצרים הוא פורמט שאני אוהב במיוחד. אני מאוד אוהב סיפורים קצרים וכמאמר הקלישאה, אני חושב שבסיפור קצר יש לפעמים הרבה יותר מאשר בנובלה או רומן. Less is more, אולי. ולפעמים Much less is much more.

כשאני מדבר על פורמט הסיפורים-הממש-קצרים אני מדבר על סיפורים שבדרך כלל מסתפקים בכמה פסקאות. לעתים פסקה אחת. הפעם הראשונה שבה נתקלתי בסיפורונים כאלו היא, כנראה, דרך סיפוריו של אלכס אפשטיין במוסף תרבות וספרות של עיתון הארץ. אפשטיין היה מפרסם שם סיפורים קצרים של פסקה או שתיים. לעתים רק כמה שורות. ומשהו בסגנון הזה מצא חן בעיני. כשכל הסיפור שלך צריך להיכלא בתוך בוקסה קטנה בצד עמוד עיתון, ובכל זאת אתה מצליח לגרום לו לפרוח ובמילים מועטות לקלוע ישירות למפתח הלב של הקורא שלך – זה קסום בעיני.

כמה שנים טובות עברו מאז. אפשטיין הספיק לפרסם את סיפוריו בבלוג ב"רשימות" (שלצערי כנראה ירד מהרשת עם השינויים באתר רשימות, ואינני מוצא אותו יותר). באופן אישי יצא לי לפגוש אותו כשהיה מורה מחליף בכמה פגישות של סדנת פרוזה שבה למדתי. והוא פירסם כמה ספרים, ביניהם ספרי סיפורונים כמו "לכחול אין דרום" שקראתי לאחרונה בבית החולים. ספרו האחרון, "קיצורי דרך הביתה", יצא זה מכבר, איך כמו שנאמר – טרם הספיקותי.

ובינתיים, בשנתיים האחרונות גיליתי – ונשבתי בקסמיו של – סופר קצרצרים נוסף. שוב פעם במוסף תרבות וספרות, על רקע כוס הקפה ועוגיית הלוטוס של שבת בבוקר. אך בעל קול שונה.

סיפוריו הקצרצרים של אברי הרלינג תפסו אותי באופן כמעט מיידי. מהר יותר מסיפוריו של אפשטיין. בעוד שאפשטיין היה מתבל את סיפוריו בניחוחות זרים, שאובים אולי מעברו הרוסי, סיפוריו של הרלינג מלאים בריח מקומי להחריד. ריח של אספלט, או של מדרכה מאובקת. הרלינג, תושב שכונת פלורנטין, מתעד אותה בסיפוריו בדקדקנות מכאיבה כמעט. כאילו המדרכה השבורה, הדמויות הקבועות שניבטות לנגד עיניו בעודו צועד ברחוב העלייה הן חלק מהותי ממנו.

ובעיקר אנושיות. הרבה אנושיות היתה בסיפורים הקטנים האלו. הרבה חמלה והמון, המון כאב. זה יכול להדהים כמה מזה אפשר למצוא בסיפור של פסקה או שתיים.

כך ששמחתי לשמוע שלאחרונה פרסם הרלינג ספר פרוזה ראשון (קדם לו ספר בישול לילדים) ובו אסופת סיפורים קצרים. בספר הנקרא סליחה איך מגיעים מכאן, אפשר למצוא סיפורים קצרצרים, כמו שהתפרסמו בעיתון, בצד סיפורים ארוכים יותר. הסיפורים נטולי כותרת, מופרדים אלו מאלו רק על ידי האותיות הגדולות שפותחות כל סיפור חדש. לעתים דמויות חוזרות מסיפור אחד לשני, לעתים יש אפילו המשכיות מסוימת, אך כל סיפור עומד בנפרד – ורובם מסופרים על ידי אותו קול, שעלי להניח שהוא קולו של הרלינג עצמו, אך אין לדעת.

קולו של המספר ברוב הסיפורים הוא קול עייף. קולו של גבר הנמצא אחרי נקודת המחצית של חייו. אדם שהספיק לחלום ולהתרסק על הרצפה. אדם שהגיע לשפל מדרגה ויודע מהי התחושה של האין. אך זהו לא קול מיואש, כיוון שזהו גם קולו של אדם שהצליח איכשהו להתרומם חזרה ולבנות לעצמו נקודה של שפיות, של בטחון, של אהבה.

קראתי לפוסט הזה "בשבחי הבינוניות", לא משום שאני חושב שספרו של הרלינג בינוני. נהפוך הוא. הבינוניות שאני מדבר עליה היא הבינוניות שמתאר לנו הרלינג כמעט בכל סיפור. בינוניות חייהם של אנשים שקמים בבוקר, הולכים לעבודה לא-מי-יודע-מה מעניינת, חוזרים הביתה עם שקיות מהסופר, מבשלים לעצמם משהו שקנו במבצע ובמקרה הטוב נרדמים מול הטלוויזיה.
זהו עולמם של

"עובדי הניקיון העייפים שוטפים כבר את הרצפות במשרדים, ובבית ילדיהם שסיוט מעירם קוראים לאמהות והן חוזרות אחר כך לבכות לבד במיטתן"

(עמ' 172)

וגם עולמם של לא מעט ממי שנהוג לחשוב עליהם כעלובי החיים. השיכור ששוכב תמיד למרגלות גרם מדרגות קבוע, או האישה-שאוספת-בקבוקים-מפחי-אשפה אשר פוגשת יום אחד את האיש-שאוסף-חפצים-אלקטרוניים-מפחי-אשפה. אתם יודעים, האנשים השקופים האלו. על כולם מתבונן הרלינג בשוויון נפש, מקבל אותם כמו שהם, לא שופט אך גם לא מעריץ. הוא פשוט רואה אותם.

נראה שיש בו נקודה של השלמה. הוא את שלו עשה. הוא ניסה, הוא סבל, הוא השתקם. עכשיו טוב לו איפה שהוא. בדירה השכורה שלו, עם האוכל הפשוט שלו, החתול שלו, האישה שאוהבת אותו והמרפסת שלו – חלקת האלוהים והשפיות הקטנטנה שבנה לעצמו – שבה הוא יושב מדי ערב ומתבונן על העולם.

ויש הרבה נחמה בנקודה הזו, של ההשלמה. הבינוניות לא נראית מאיימת כל כך.

אני לא מבקר ספרות. אין לי את היומרה לשפוט את ספרותיותו של הספר. אני מודה שבהתחלה לא היה קל איתו. הכרותי המוקדמת את הרלינג מפורמט הסיפורים-הממש-קצרים בעיתון גרמה לי לצפות למשהו מסוים שלפחות בהתחלה הרגשתי שאני לא מקבל. בשליש הראשון של הספר הרגשתי לעתים שאני לא ממש מבין מה ולמה אני קורא. מלבד האסתטיקה היפה של הסיפור, היה חסר לי משהו. אבל עמוד אחרי עמוד, ככל שדמות המספר התרחבה ונתנה לי להכיר את עצמה ואת האנשים שסביבה, משהו שם התחבר ונפתח עד שננעץ היתד בלבי ובתחילתו של לילד אחד סיימתי את הספר עם חיוך ורצון לשבת בערב קיצי עם הרלינג על המרפסת הקטנה שלו. לשתוק. לאכול פשטידת ירקות. ולהתבונן על הרחוב.

מי שרוצה יכול לקרוא שניים מתוך הסיפורים שהתפרסמו גם בבלוג של יועזר בר יין: מרתה ועגבניה.

(סליחה איך מגיעים מכאן אברי הרלינג. הוצאת כרמל, 226 עמ')

כשפתחתי את הבית החדש של הלטאה, כאן באתר, פתחתי עם הפוסט הזה שעסק בספר "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" מאת המרקיז דה סאד. היום אני חוזר לאותו נושא – ספרים – עם שני ספרים שקראתי לאחרונה לאחר תקופת יובש ארוכה מדי שבה לא קראתי ולו ספר אחד. עצוב, אבל הלימודים מכריחים אותי להקדיש את זמן הקריאה שלי לטקסטים מקצועיים שהם אמנם מעניינים, אך לא מספקים את הצורך הבסיסי שלי בקריאה של ספר טוב. ואני מאמין שזה גם משפיע על הכתיבה כי כשאני קורא פחות, אני גם כותב הרבה פחות.
לשמחתי, בחודש האחרון סיימתי לקרוא שני ספרים והרי לפניכם ההתרשמויות שלי. זוהי לא רשימה אנליטית כמו זו של "ז'וסטין", אלא התרשמות שלי לטוב ולרע משני ספרים שנחו לצד מיטתי לאחרונה. ועכשיו, אתן לכם לקרוא ואלך למדף למצוא לי ספר חדש.
שבת שלום.

שגיונות ברוקלין / פול אוסטר
תרגמה מאנגלית: מיכל אלפון.
הוצאת עם עובד. 296 עמודים.

ספרו החדש של פול אוסטר, הוא בגדול עוד ספר של פול אוסטר – לטוב ולרע. כשקראתי את הטקסט המקוצר בכריכה האחורית ציינתי לעצמי בשמחה שאוסטר סוף סוף בחר דמות ראשית שאיננה סופר.
הספר מסופר על ידי נתן גלאס, סוכן ביטוח מזדקן שהחלים מסרטן ועבר לברוקלין מולדתו כדי להעביר את הזמן עד סוף חייו. בשביל לא להשתעמם הוא מחליט לעשות עם עצמו משהו ולכתוב את "ספר האיוולת האנושית" ובו לתעד כל מעשה שטות, פדיחה וכדומה שעשו הוא וחבריו במהלך חייהם. שיט, שוב אוסטר כותב על סופר. כמה טיפש הייתי.
באופן מקרי לגמרי, הרי זה בכל זאת אוסטר, נתן פוגש בחנות לספרים משומשים את טום ווד, אחיינו שנעלם מהרדאר לפני כמה שנים. ווד היה דוקטורנט מבריק לספרות, הבטחה גדולה, ויום אחד החליט שנמאס לו מהמשחק והפך לנהג מונית. השניים מחדשים את הקשר ביניהם ודרכו נפתחים קשרים חדשים בחיי השניים: עם מעצבת תכשיטים שגרה בשכונה, עם אמה שחולקת עם נתן רגעים מבוגרים של אהבה ובמיוחד עם הארי ברייטמן – בעל חנות הספרים המשומשים וטיפוס בפני עצמו.
אגב, שימו לב לשמות של הדמויות ותיווכחו שהם לא מקריים – כל מכריהם הקרובים של גלאס (זכוכית) ו-ווד (עץ) קשורים בשמותיהם לאור וחושך (הארי ברייטמן ששמו האמיתי בכלל הוא הארי דונקל, המילה הגרמנית לאפלה, אורורה שהיא הרי שחר ואפילו לוסי ששמה נגזר מהשם לוציוס שנובע מהמילה הלטינית לאור).
באופן בלתי צפוי כמובן מתרחשת תפנית משמעותית בעלילה כאשר על דלת ביתו של טום מתדפקת הילדה לוסי, אחייניתו. לוסי הקטנה היא בתה של אחותו אורורה שנעלמה אף היא מהרדאר לאחר חיים סוערים מדי. הילדה השתקנית מסרבת לומר היכן אמה ומכריחה את שני הגברים לקחת אותה תחת חסותה.

העניינים כמובן מתגלגלים בסגנון האוסטֵרי הידוע והסיפור מתפתח ודברים נופלים למקומם כך או אחרת (ולא ארחיב כדי לא לקלקל את הסיפור למי שמתכנן לקרוא אותו). כל זה מתרחש בשנת 2001, על רקע הבחירות לנשיאות בארצות הברית והסיפור מסתיים כאשר נתן הולך ברחובות ניו יורק שמח וטוב לב, דקות ספורות לפני שהמטוס הראשון פילח את המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי.
הסיבה שזה "בגדול" עוד ספר של פול אוסטר ולא פשוט עוד ספר של פול אוסטר היא שיש בו משהו עדין יותר מהספרים הקודמים שלו. הוא פחות מתחכם, בעל מבנה רומן בסיסי ולא של סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור כפי שהיה בספרים כמו "ליל האוב" וכדומה. כך שהוא קריא יותר ואולי ימצא חן יותר בעיני אלו שמתקשים להתחבר לאוסטר. אך זאת גם הסיבה שהוא, בעיני, פחות מיוחד, פחות פול אוסטֵרי, פחות מבריק. אולי זה משהו שבא עם הגיל, אולי לא (אוסטר אמר בראיון למוסף "שבע ימים" של ידיעות אחרונות שהוא כתב את הספר במשך שתים עשרה שנים). אבל אין להתווכח עם ההרגשה שזה אחד הספרים הטובים שקראתי בחודשים האחרונים (ולא רק בגלל שאני קורא בעיקר ספרות שקשורה ללימודים, כמה עצוב).

החיוך האטרוסקי / חוזה לואיס סמפדרו
תרגמה מספרדית: עינת טלמון.
הוצאת כתר. 286 עמודים.

אני אתחיל מהשורה התחתונה.
"החיוך האטרוסקי" הוא בסופו של דבר ספר די מייגע. זה לא שהוא משעמם, אבל הוא בטח שלא מעניין, או מרתק. הוא פשוט מייגע. יש לו פוטנציאל ורעיון טובים מאוד: גבר זקן, חלקאי כפרי מדרום איטליה, עובר לגור במילאנו האורבנית והקרירה אצל בנו וכלתו לצורכי טיפול במחלת הסרטן. המפגש בין הכפרי ה"פשוט" והעיר המודרנית מזמן יריעה נרחבת לסיפורים שאליהם מתלווים הקשר המתפתח בין הזקן לבין שתי דמויות שלמעשה משנות את חייו לקראת סופן. ראשית זהו התינוק אשר בלא ידיעתם ההורים נתנו לו את כינויו של הסב מימיו כפרטיזן. שנית זוהי הורטנסיה, אישה מבוגרת ובודדה המתיידדת עם הזקן והקשר ביניהם הולך ומעמיק ככל שעובר הזמן. כל זה מזמן לנו מפגש ספרותי עם סיפור חניכה שבאופן לא שגרתי מתרחש דווקא בערוב ימיה של הדמות הראשית ובמסגרתו השינוי שמתחולל בזקן מתפשט כמו גלים באגם ומשנה את הסובבים אותו.
הגעתי לספר ללא ציפיות גדולות. ידעתי שהוא הצליח במכירות ולכן ציפיתי לספר פשוט, אנושי וחם. משהו שיהווה אנטי-תזה נעימה ורכה לכל הספרות המקצועית שאני קורא במסגרת הלימודים. אך ככל שעברו הפרקים מצאתי את עצמי מחכה לסוף שאיכשהוא מיאן להגיע. אני נשבע שלפעמים היה לי יותר קשה לקרוא את הספר הזה מאשר טקסטים טכניים על מבחני אישיות. הסופר, חוסה לואיס סמפדרו, מגולל בין הדפים את מחשבותיו של הזקן המהרהר על עברו ועל העתיד הצפון לנכדו הפעוט, אבל ברצינות, כמה אפשר לקרוא את הנאומים של הסב לנכדו על הימים הטובים ההם ועל איך שהוא, הסב, ישרוד רק עוד קצת בשביל ללמד את הנכד את הלכות עולמו? כמה אפשר לחייך על ההתנגשויות בין העולם הכפרי של הסב לבין העולם העירוני שמייצגת כלתו? והמפתיע הוא שזה בכלל לא ספר ארוך, 286 עמודים בלבד.

בעיה נוספת במבנה העלילה היא שמוקדם מדי בספר הלב הכפרי הקשוח של הסב מתרכך בזכות הקשר עם הנכד ומתחיל הקטע הארוך מדי שממלא את מרבית הספר ובו הקשר העדין נרקם ביניהם, ובמיוחד הסב מתרכך ומתעצב מחדש. יש משהו מאוד לא אמין במהירות שזה קורה בסיפור שהתחיל בציור הדמות הנוקשה של הזקן המתנגד למודרניזציה והרכרוכיות של העיר הצפונית. הייתי מצפה ליותר עקשנות והתנגשויות לפני שהתינוק יחלחל ללבו של הזקן ויפשיר אותו. ככה גם הייתי יותר מתרגש. אבל במהירות שבה זה קרה, ובחזרתיות האינסופית של הסופר על אותם ניואנסים ואותם פרקים שוב שוב, מצאתי את עצמי מדלג על פסקאות במהירות הבזק רק כדי לעבור עוד פרק בציפייה לשינוי. וכשהגיע הסוף המיוחל, סצנת הסיום הייתה בדיוק כפי שצפיתי אותה הרבה לפני אמצע הסיפור (וזה בטח ברור גם לכם איך היא תראה גם מבלי לקרוא את הספר) ולמרות כל הרצון הטוב, לא הצלחתי להביא את עצמי ולהתרגש ממנה. אני חושב שיותר התרגשתי שסוף סוף סיימתי את הספר ואפשר לעבור לספר אחר. (כאן, אגב, נשאלת השאלה למה התעקשתי כל כך להגיע לסופו של הספר. ואין לי על זה תשובה).
לסיכומו של דבר, "החיוך האטרוסקי" הוא בעיני, משול לטקס המרכזי של יום השואה: מייגע, חזרתי, בעל פוטנציאל לסחוט דמעות אך לא מרגש בעליל.

סאדיזם – "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" מאת המרקיז דה סאד
הספר יצא בהוצאת בבל בשנת 1999 בתרגומו של מיכה פרנקל

כשנתקלתי בספר הזה ממש במקרה בחנות הספרים עיני נחו קודם כל על הציור שהתנוסס על העטיפה הלבנה. זהו תחריט עץ המתאר חדר בעל תקרה גבוהה שממנה משתלשלת שרשרת אליה קשורה בידיה אשה עירומה העומדת על שרפרף בגבה אל המתבונן. גופה של האשה צבוע באדום חזק, כצבעו של דם. לשמאלה של האשה עומד אדם צעיר הלבוש ככל הנראה בחולצה משובחת לתקופתו והוא אוחז בידו הימנית צרור זרדים שבאמצעותו הוא מלקה את האשה. לרגליי האציל כורע ברך משרת צעיר שממכנסיו המופשלים מזדקר בבירור איבר מינו הזקור, והוא עצמו מבצע מין אוראלי באציל.
הדבר הבא שצד את עיניי הוא שמו של הספר – "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה". רק לאחר מכן שמתי לב לשם הסופר שהתנוסס מעל לציור: "ד.א.פ. דה סאד".

הציור שעל עטיפת הספר – במקור מתוך המהדורה ההולנדית של "ז'ולייט או שגשוגה של המידה הרעה"

מעולם לא ידעתי באמת מי הוא המרקיז דה סאד. זו הייתה עבורי דמות ספק אמיתית ספק בדיונית של אציל צרפתי, הנחשב כסוטה מין ועסק בחיי הוללות והתעללות וישב שנים רבות בכלא. אך לא הקדשתי לכך מחשבה עד שנתקלתי בספר הנ"ל פרי עטו.

דונאטיין-אלפונס-פרנסואה דה סאד – זהו שמו המלא של המרקיז דה סאד – נולד בשנת 1740 וגדל כבן טיפוסי למעמד האצולה. הוא התחנך בקולג' ישועי ושירת במלחמת שבע השנים בגדוד חיל-הפרשים. לאחר מכן התחתן בשידוך שנועד להציל את משפחתו מקשיים כלכליים ומאז החל להתמסר למעשי ההוללות שלימים יאפיינו אותו ואת כתיבתו. המשך חייו רצוף שערוריות שונות וישיבה ממושכת במאסר: 29 שנים לא רצופות בסך הכל, שבמהלך טיפח שתי קריירות שהיו בעיניו חשובות – כתיבה ואוננות. את הספר "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" כתב לראשונה בכלא. כתב היד אבד כשן דה סאד נאלץ להסתיר את כתב היד משומריו. לכן דה סאד כתב את הספר מחדש ומאוחר יותר אף הרחיב את הגרסה השניה.

הספר מתאר את סיפורה של אחת משתי אחיות הנולדו למשפחה מן המעמד הגבוה. הוריהן מתו בצעירותן והאחיות נזרקו מהמנזר בו התחנכו. כל אחת מהן בחרה מסלול חיים אחר. ז'ולייט החליטה להתמסר לחיי הפקרות ופשע ומהר מאוד הגיעה למעמד גבוה ומכובד. אך הספר מתמקד בסיפורה של ז'וסטין יראת השמיים שמחליטה להאחז בכל כוחה במידה הטובה ובמוסר. כל רצונה הוא למצוא עבודה מהוגנת ולחיות את חייה בשקט אך למן הרגע הראשון היא נופלת קורבן לפשעים שונים ומשונים – החל משוד הכסף המועט שלה וכלה באינוסים ועינויים אלימים. לאורך כל הדרך, ללא סטייה אחת אפילו, ז'וסטין לא מאבדת מאמונתה במידה הטובה ובצדקת הדרך שלה ושל ריבון העולמים. יתרה מכך, היא מאמינה שהיא מסוגלת לעורר רגשות דומים גם בלבם של הרשעים ביותר ולזכות ברחמיהם, אך ללא הצלחה. ז'וסטין מטולטלת לאורך למעלה מעשר שנים מגיהינום אחד לשני, מן הפח אל הפחת ואף גרוע מכך, ו"זוכה" לפגוש אנשים נתעבים. למרות זאת, לעולם אין היא מאבדת תקווה.
ז'וסטין מתארת את קורותיה בפרטי פרטים תוך שימוש בשפה עשירה שלא משאירה דבר וחצי דבר לדמיון כפי שאפשר להיווכח מפתיחת הספר בעמוד אקראי וציטוט מהעמוד הנבחר (עמוד 104 – לצורך ההקשר אספר שמדובר בקטע בו ז'וסטין מגיעה למנזר מתוך כוונה סוף סוף לחיות בשקט ולעבוד את האל ולמעשה נופלת קורבן לארבעה נזירים מושחתים שמחזיקים הרמון של שפחות מין):

ואז הופיע אנטונן.
"הבה נעיף מבט," אמר, "בטוהר-המידות חסר-הרבב הזה. אני תוהה, אם לאחר שנחבל כבר בהסתערות הראשונה, עודו זך כשהיה."
האיבר שלו היה שלוף וזקור, ובחפץ לב היה משתמש בתחבולות של קלמנט. כבר אמרתי לך, ההלקאה מצאה חן בעיניו כבעיני עמיתו, אך כיוון שהיה בהול לבצע בי את זממו, הסתפק במצב שאליו הביא אותי קודמו. הוא בחן את המצב, נהנה ממנו, והשאיר אותי בתנוחה שהיתה כה אהובה על כולם. לרגע מישש את שני פלחי הירח שהגנו על הכניסה, טלטל בחמת-זעם את שערי המקדש, ובאחת חדר לקודש-הקודשים. המתקפה, אף שהיתה עזה כמו זו של סברינו, נערכה בשביל צר פחות, ועל-כן לא היה כל-כך קשה לשאתה. האתלט החסון אחז בי בשתי ירכי, ובמקום התנועות שלא הייתי מסוגלת לבצע, ניער אותי עליו בתנועות מהירות… ממולו, מורמת בפישוק-רגליים על החלציים שלי, הציעה הנערה בת החמש-עשרה לפיו את המזבח שעליו הוא הקריב אצלי… קילוחי זרמתו, צרחותיו, הכל בישר זאת, וחרף רצוני הוצפתי בהוכחות לשלהבת שהייתי רק אחת משש הבנות שהציתו אותה. סוף-סוף שבתי וצנחתי על הכס שעליו הוקרבתי זה עתה, ושוב לא חשתי בקיומי אלא דרך כאבי ודמעותיי… ייאושי וייסורי-מצפוני.

כפי שאפשר לראות, דה סאד לא חוסך דבר מקוראיו (והאמינו לי שיש קטעים יותר אינטנסיביים מאלו). הופתעתי למדי לקרוא דברים כאלו בספר שיצא במאה השמונה עשרה – אך הפתעתי זו ודאי נובעת מבורותי באשר החברה הצרפתית דאז.

הציטוט הנ"ל לא נועד לזעזע או לרגש, אלא כדי לתת לקורא תחושה של הלך הרוח בספר. הספר איננו קל לקריאה מכיוון שהוא חוזרני בעלילתו (פעם אחר פעם ז'וסטין נופלת למאורת-פריצים כזו או אחרת, בורחת ושוב נופלת – ותמיד היא בשלה, כנועה למידותיה הטובות ולא מעזה להשתנות) וסצנות האורגיות/אונס/עינויים חוזרות שוב ושוב, מעיקות על הקורא עד שלעתים הוא חש צורך לעצור את הקריאה. אולם אין בכל אלו כדי להוריד מערכה של הקריאה – שכן הסיפר מרתק למרות ואולי בגלל שהוא מזעזע. דה סאד לא כותב זאת לשם הפורנוגרפיה (אם כי יש לזכור שכתב אותו בהיותו כלוא ומנוע ממימוש תשוקותיו במלואן) אלא כדי לשטוח בפני הקורא את הפילוסופיה הליברטינית שלו. ולראייה, אצטט מפתיחת הספר:

גולת הכותרת של הפילוסופיה תהיה היצירה אשר תגלה מהי התכלית שייעדה ההשגחה לאדם, ותתווה על-פיה כמה כללים שידריכו יצור דו-רגלי אומלל זה במסלול התחתחים של חייו, כדי להזהירו מפני גחמותיו של הגורל, שכבר ניתנו לו עשרים שמות ועדיין אין יודעים מהו וכיצד להגדירו.

כל גיבוריו של דה סאד הם ליברטיניים: משוללי כל רסן, אגואיסטים ששואבים סיפוק והנאה מסבלם של אחרים. ז'וסטין מנהלת שיחות ארוכות עם חלק מאותם ליברטיניים ושיחות אלו מאפשרת לדה סאד לפרט את משנתו שלו ולהצדיקה.

ניתן לתמצת את הפילוסופיה שלו לטענה כי בני אדם הם חלק מהטבע, כמו החיות, ולכן עליהם לחיות את חייהם כפי שמתבקש מחוקי הטבע. תכליתו של כל יצור חי היא להיות מאושר.
גיבוריו של דה סאד כולם יוצאים מנקודת הנחה שהטבע איננו טיפש ולפעולותיו יש תכלית; כך שאם אדם מסוים נולד כך שאושרו תלוי אך ורק בגרימת סבל לאחרים, אז כך הוא צריך לנהוג ואין בזה שום פסול. יש לשים לב שמובלעת כאן הנחה קריטית נוספת: האדם נולד עם תכונות קבועות מראש. הנחה זו נוגעת לדילמה עתיקת היומין בנוגע לטבע האדם. דילמה שטרם נפתרה וממשיכה להיות רלוונטית ולעורר מחלוקת גם בימינו – האם האדם אכן נולד עם כל תכונותיו (כיום אפשר לנסח את זה על ידי שימוש במונחים גנטיים) או שמא הוא נולד כלוח חלק שעליו אישיותו מתפתחת בהתאם לחוויות חייו. אין ספק שגישתו של דה סאד קרובה יותר למחשבה הדטרמניסטית לפיה האדם הוא עבד לגורל שאליו נולד. הדברים אמורים גם בענייני המעמדות – העולם המתואר בספר מחולק באופן גס למעמד הגבוה ולמעמד הנמוך שהוא נחות יותר ולכאורה אין סיכוי להחלץ ממנו (אם כי אנו יודעים שבעזרתה של המידה הרעה ז'ולייט הצליחה להחלץ ממקומה הנמוך ולהתברג במעמד הגבוה).
כאמור, לפי התפיסה הזו הטבע הוא תכליתי ולכן אם הוא מעניק לאדם מסוים את היכולת להיות מאושר רק כאשר הוא מתעלל באחרים, אז זה בסדר ואין מה לומר כנגד זה. יש להדגיש שדה סאד מתייחס לתכליתיות הטבע בצורה כמעט מקודשת. ניתן לטעון שלאדם, כיצור חופשי, ניתנת הבחירה כיצד לחיות עם מה שנתן לו הטבע – דהיינו, האדם יכול להחליט האם להכנע לטבעו המולד או לנסות ולהתעלות מעליו. דה סאד לא מצטייר בספר כמי שמאמין בכך – כל גיבוריו נכנעים לטבעם כאילו אין בידם ברירה ויתרה מכך, כאילו אין בהם הרצון להתנהג אחרת. הם מקבלים את תכתיבי הטבע כמו שדתי אדוק מקבל את תכתיבי אלוהיו.

כל הגיבורים הסאדיסטיים בספר מנצלים את כוחם כדי להתעמר בחלשים מהם – וזהו עוד אחד מחוקיה של התפיסה: החזק רשאי ואף צריך להיות מעל החלש, להתעמר בו ובשום פנים ואופן לא לחמול עליו. שוב, חוק הטבע מגויס שוב ושוב להצדקת המשנה הסאדיסטית. אנו מכירים היטב את גישת "החזק מנצח" מהתאוריה האבולוציונית (אם כי התאוריה האבולוציונית מדברת על "נצחון המתאים" ולא "נצחון החזק"… אבל זה לא להיום) ומפתה לחשוב שדה סאד ביסס את דעותיו על תאוריה זו. אך דה סאד לא שאב את ההשראה מדארווין שכן זה פרסם את ספרו "מוצא המינים" ארבעים וחמש שנים לאחר מותו של דה סאד.

עמדתו של דה סאד בנושאי דת מעניין גם היא. הספר נכתב באירופה של המאה השמונה עשרה – תקופת "ההארה". מהמעט שהספקתי לקרוא בנושא הבנתי שמדובר בתקופה שהתאפיינה בנטייה חזקה לכיוון של חיים חילוניים (בשנת 1899 פרסם איוון בלוך, שנחשב לסקסולוג הראשון, ספר על חייו ויצירתו של דה סאד – אפשר להקליק כאן כדי לקרוא את הספר במלואו). הכוונה במונח "חילוני", בהתייחס לתקופה זו, איננה לפקפוק בקיומו של האלוהים שמאפיינת את החילוניות של ימינו, אלא יותר לכפירה באמונה שאלוהים הוא הסמכות העליונה והיחידה. עם זאת, מעניין שדווקא גיבוריו הליברטיניים של דה סאד – אף שחלקם הם נזירים רמי דרג – כולם אתאסטיים גמורים, כופרים בקיומו של האל ומהללים את המחשבה החופשית והסקרנית. לטענתם, ההוכחה לכך שאין אלוהים היא שאם כן היה אלוהים חנון ורחום כפי שמבקשת ז'וסטין להציגו הוא לא היה נוטע בלבותיהם של אנשים את היצר הרע. יתרה מכך, בהנחה שאלוהים כן עשה זאת והמצב יצא משליטה, איזה ערך יש בו אם אין הוא מסוגל להשתלט על אותו רוע ולהציל את "הטובים" (כמו ז'וסטין). אל שכזה הוא חלש ועל כן יש לזלזל בו. כפי שאומרת דובואה, אחת הדמויות שבהן נתקלת ז'וסטין (עמוד 212):

“אני מאמינה… שאילו היה אלוהים קיים, היה פחות רוע עלי אדמות. אני מאמינה שקיומו של הרוע בעולם הוא עדות מרשיעה על אופי האל: הוא אכזר אם ברצונו בסדר שבו הרוע הוא בלתי-נמנע, הוא חלש אם אין ביכולתו למנוע את קיומו, ואזי אין מנוס אלא לקרוא תיגר על צוויו וחוקיו.”

מכאן שואב דה סאד את תפיסתו החברתית. הרוע, לפי דה סאד, צריך להיות חלק מהחברה ולא מוקצה ממנה. הסיבה לכך היא שמתן לגיטימציה לרוע דווקא ייטיב עם החברה ולא ירע לה. דברים אלו שם דה סאד בפיו של רודן – רופא אשר בנוסף לסיפוק סטיותיו באמצעות גופם של נערים ונערות שבאים להתחנך אצלו, מתכנן להרוג את בתו היחידה על מנת ללמוד על מערכת הדם. רודן טוען שבחברה המגדירה התנהגויות מסוימות, למשל גילוי-עריות, כפשעים מי שיתמכר לגילוי-עריות יהיה אומלל עקב האיסור החוקי המונע ממנו להיות מאושר. אך בחברה שבה מותר לבצע גילוי-עריות אנשים אלו יוכלו להיות מאושרים. לכן, גישה שכזו מיטיבה עם החברה.
אך דה סאד מרחיק לכת מעבר להצגת גישה המנסה להפוך את הרוע ללגיטימי. הוא מעוניין למחוק את הבושה המלווה את המעשה הרע. לפי דה סאד, האדם המבצע מעשים רעים עקב טבעו צריך להתגאות בכך. הדבר מתבטא אצל כל גיבורי הספר שאינם חשים בושה ואינם חשים שהם עושים עוול. הם מתגאים ברשעותם ומאמצים אותה. קשה שלא לשים לב שכל גיבוריו של דה סאד מתארים את מעשיהם כאקטים של "רוע", משמע שהם מודים שהם אנשים רעים; הם לא מנסים לשייך את מעשיהם לצד ה"טוב". דה סאד לא מנסה לחתור כנגד התפיסה של מה זה טוב ומה זה רע, אלא בא ואומר "אני רע, אבל זו לא הבעיה שלי. אני רע כי הטבע מרשה לי, אני רע כי אני יכול. ולכן אין לכם טיעון כנגדי". בעולמו של דה סאד יש מקום שווה לטוב ולרע ומתקיים ביניהם איזון טבעי.

ולמרות כל זאת – בסופו של דבר דה סאד מכיר דווקא בנצחון המידה הטובה. בהקדמה לספר הוא פונה למארי-קונסטנס קנה, שחקנית שהייתה אהובתו בתקופת חייו המאוחרת, באלו הדברים (עמוד 8 ):

היעלה הדבר בידי, קונסטנס? האם תכריע דמעה אחת מעינייך את נצחוני? במילה אחת, לאחר שתקראי את ז'וסטין האם תאמרי: הפשעים המגוללים כאן נוטעים בי גאווה על אהבתי את המידה הטובה! כמה נשגבת היא מבעד לדמעות! כמה מייפים אותה האסונות!
הו, קונסטנס! לו ייצאו מילים אלה מפיך, ייקשרו זרי ניצחון לכל מאמצי.

בסיומו של הספר, כשמסתיים סיפורה של ז'וסטין, פונה דה סאד אל הקורא (עמוד 248):

מי ייתן ותשתכנעו… כי האושר האמיתי מצוי רק בחיק המידה הטובה. ואם, למרות הכל, משלים אלוהים עם הגזרות והרדיפות שהם מנת חלקה של המידה הטובה עלי אדמות, מתוך נימוקים נשגבים מבחינתנו, הרי זאת כדי לפצותה בשמים ולהיטיב עימה בדרכים המחמיאות ביותר!

את הדברים האלו דה סאד כותב למרות שבאופן אישי זנח את הדת. אין ספק שלאחר כל הדברים האמורים לעיל על משנתו של דה סאד, תוספת שני הציטוטים הנ"ל מעמיקה את את הדמות הנקראת המרקיז דה סאד. היא מעמידה בספק את רמת אמונתו בפילוסופיה אותה הציג לאורך למעלה ממאתיים עמודים באמצעות תלאותיה של ז'וסטין. אך בכל זאת, בחינה של חייו מלמדת שעד לערוב ימיו המשיך לחיות את תשוקותיו ככל שאיפשר לו מצבו. ייתכן שכל ההתפלפלות שבספר המנסה להצדיק את המעשים הרעים נועדה בעצם לתת לדה סאד הצדקה לטבעו שלו, ואם כך, הרי שאיננו שלם עם עצמו (שכן אז לא היה זקוק להצדקות).
אך כאילו לא די בכך, מאוחר יותר כתב דה סאד גרסה חדשה ומורחבת לספר שהתלוותה לספר נוסף שסיפר את קורות אחותה של ז'וסטין, ז'ולייט, ושגשוגה כליברטינית. בגרסה המורחבת של ז'וסטין דה סאד חוזר בו מ"החזרה בתשובה" המופגנת בסוף הגרסה שתורגמה לעברית.

לסיכום, “ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" הוא ספר מעניין ומעורר מחשבה, המאתגר תפיסות ומוסכמות הנראות לנו כמעט כטבע שני. הוא אינו קל לקריאה (מה שנקרא, לא לבעלי קיבה רגישה) אך שווה את המאמץ ששכרו הזדמנות נפלאה לערוך היכרות עם תפיסת עולם שונה ויצירתית. לספר גם ערך היסטורי, שכן אפשר להתייחס אליו כדו"ח ייחודי אודות החברה הצרפתית של תקופת המהפכה. מיותר לציין שלמתעניין בדמותו של דה סאד זהו ספר חובה. יש לציין לטובה את הוצאת "בבל" שטרחה להוציא את הספר (בתרגומו של מיכה פרנקל) ואף הוסיפה אחרית דבר מאת יואב רינון. אני מקווה שזוהי סנונית ראשונה שתביא איתה עוד מכתביו של המרקיז.

(תודה רבה למאיה אילת על הערותיה והארותיה ועזרתה בעריכת הסקירה)

עד כאן להפעם. גמר חתימה טובה.

The real problem isn’t whether machines think, it’s whether man do – B. F. Skinner

חוק הארבעה
ספר שנכתב לפני 507 שנה וזהות מחברו עדיין שנויה במחלוקת; ספר שנחשב כאחד מהיהלומים שעל כתר הרנסאנס; ספר זה עומד במרכז הספר The Rule of Four שיצא לפני שנתיים והפך לרב-מכר על פי הניו יורק טיימס.
עלילת הספר מתרחשת בשנת 1999 בפרינסטון, ובמרכזה עומדים ארבעה חברים: תום – המספר, פול, צ'ארלי וגיל. שתי הדמויות העיקריות הן למעשה תום ופול. תום הוא בנו של חוקר רנסאנס שנהרג בתאונת דרכים שהשאירה את תום מצולק ברגלו. פול עושה את עבודת המחקר שלו על אותו ספר שאביו של תום הקדיש לו את חייו. הספר הוא אותו ספר עתיק שהזכרתי בפסקה הקודמת ונקרא Hypnerotomachia Poliphili – או בתרגום חופשי: "המאבק של פוליפילו לאהבה בתוך חלום". הספר הזה כאמור נכתב על ידי מחבר שדמותו עדיין שנויה במחלוקת, אך אם מחברים את האות הראשונה של כל הפרקים מתקבל משפט בלטינית שמתורגם למשפט "האח פרנצ'סקו קולונה אהב את פוליה מאוד". מכאן הסברה הרווחת שקולונה הוא המחבר, וכך גם בספר העלילתי שבו אנו עוסקים. ה-Hypnerotomachia Poliphili מספר את סיפורו של פוליפילו ואהבתו הנכזבת לפוליה. הספר מתאר את חלומו של פוליפילו, שם הוא מחפש את אהובתו, ובדרך הוא נחשף למראות שונים – בעיקר מכיל הספר תיאורים של מבנים ארכיטקטוניים שונים – ואף חולם חלום בתוך חלום. לכאורה סיפור פשוט. אך ב"חוק הארבעה" שום דבר אינו כמו שהוא נראה בתחילה. חוקרים שונים ניסו לפצח את המסתורין שמאחורי הספר, ביניהם כאמור גם אביו של תום, ונכשלו. אבל פול עולה על משהו, על כיוון מבטיח. מכאן הסיפור מתחיל להתגלגל ולהסתבך כאשר פול נזקק לעזרתו של תום לאורך רוב הדרך. תום רוצה לעזור – הוא מרגיש משיכה ל-Hypnerotomachia וקשה לו לעמוד בפניה – אך הוא מפחד להפוך לאביו, דהיינו, לשקוע לתוך הספר הזה תוך הזנחה של הדברים האחרים בחיים – אלו שיכולים לתת לך אהבה בחזרה. את ההמשך העלילה אתם יכולים לדמיין לבד, או שאולי עדיף שתקראו את הספר.

עמוד מתוך ה-Hypnerotomachia Poliphili
זה ספר על מסע, על התבגרות. לא במקרה מסופר על ארבעה החברים ללימודים, חוק הארבעה שבכותרת הוא לא רק הפתרון שמחפש פול לחידת הספר, הוא מתייחס לחברות ביניהם – מעין חברות שנוצרה יש מאין והתבססה על דברים מסוימים שכאמור, לא תמיד הם כמו שהם נראים. ארבעת החברים מחולקים בספר לשני זוגות: פול ותום שעובדים יחד לסירוגין על ה-Hypnerotomachia ולמולם צ'ארלי וגיל – לכאורה דמויות משניות אך גם אלו שמספקות את האיזון לשני החולמים שמולם.
זהו ספר על התחלות – על איך שאחרי כל הסיבובים אנחנו בסופו של דבר חוזרים כמעט לנקודת ההתחלה, אבל למרות שהכל היה לנו מתחת לאף כמעט לאורך כל הדרך – היינו חייבים לעשות את הסיבוב רק בשביל לראות את זה. כך זה בפתרון החידה, כך זה בחיי האהבה, כך זה בחברות בין השניים.
וזהו ספר על אהבה. לא בכדי המניע של העלילה הוא ה-Hypnerotomachia. הספר ההוא שהודפס לפני יותר מ-500 שנים, עוסק עצמו בחיפוש אחרי האהבה. הדמות החולמת שבספר נקראת Poliphilo – אפשר לתרגם את השם ל"אוהב הרבה דברים"; האהובה שלו נקראת Polia, שאפשר לתרגם ל"הרבה דברים". הכותרת שלו מרמזת על הקושי שבחיפוש. גם הדמויות שבספר מונעות רובן ככולן על ידי החיפוש הזה אחרי האהבה. מי שמחפש את הנחמה שבבת הזוג, מי שמחפש את הפלא שביצירה, מי שמחפש למצוא מה הוא באמת אוהב ורוצה לעשות עם עצמו. למעשה, יש רק שתי דמויות בספר שיודעות מה הן אוהבות ורוצות, וגם הן נאבקות כדי להשיג את זה, צ'ארלי היא האחת, והשנייה היא קייטי שנאבקת על ליבו של תום שנקרע בינה לבין הספר (גם הוא, כמו פוליפילו, אוהב הרבה דברים), וכאמור פוחד לעשות את הבחירה שאביו עשה. והמאבק עבור האהבה נדמה בספר כעתיק יומין – לא רק ארבעת הסטודנטים מפרינסטון נאבקים, גם פרנצ'סקו קולונה שרוי במאבק משל עצמו – מאבק שבא על פתרונו רק חמש מאות שנה לאחר שהתחיל.

קשה שלא להבחין בדמיון העלילתי לספריו ההו-כה-טחונים של דן בראון, "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים". גם הספרים ההם וגם הספר הזה לוקחים יצירות מהרנסאנס ומשתמשים בהן כדי לייצר חידות מתוחכמות ומסתוריות ולשזור אותן בסיפור מתח בן זמננו. האמת היא שציפיתי לספר כמו "צופן דה וינצ'י" שקניתי את הספר הזה בנמל התעופה של רומא בציפיהה לסיפור מתח קליל שיחליק את הטיסה הקרובה. בסוף הטיסה הייתה כל כך מטולטלת שלא הצלחתי לקרוא כלום, אך גם כשהגעתי לארץ נוכחתי לראות שמדובר בספר בעל סגנון שונה לגמרי. לא עוד אותם פרקים קצרים של עמוד או שניים, עם משפטים קצרים שכתובים כאילו הספר כבר קיבל חוזה לתסריט. הספר כתוב בצורה הרבה פחות מאכילה-בכפית-וקריאה-בטירוף כמו ספריהם של דן בראון והרלן קובן, אלא בשפה הרבה יותר מעניינת, הרבה יותר מאמינה בקורא, הרבה יותר אינטרוספקטיבית (מצדו של המספר) – בקיצור הרבה יותר מהנה ומעניין.

"When I read something saying I've not done anything as good as Catch-22 I'm tempted to reply, 'Who has? – Joseph Heller

כרוניקה של אימפוטנט ספרותי

בצעירותו כתב יוג'ין פוטה (Pota) רומן ביכורים שהביא לו תהילת עולם. מאז הוא ניסה ולא ממש הצליח להתעלות על ההישג. בגיל 74 הוא מוצא עצמו משועמם ומחליט לנסות ולכתוב רומן חדש, והפעם הוא רוצה להצליח בגדול.

"דיוקנו של האמן כאיש קשיש" הוא הספר האחרון שכתב ג'וזף הלר, שידוע יותר כמחבר של "מלכוד 22". אני מאמין שרוב קוראי הלטאה לא מכירים את ספריו האחרון של הלר (אני יודע שאני לא) ואולי באמת יש הקבלה בין סיפור יצירתו של הלר ובין סיפור יצירתו של הסופר שברא, פוטה. הספר מגולל את נסיונותיו של פוטה לכתוב רומן שכנראה יהיה שירת הברבור שלו. הספר מורכב משני סוגי טקסט שמשתלבים זה בתוך זה לסירוגין. טקסט אחד הוא הנראטיב עצמו שמציג את חייו של פוטה כסופר – חייו עם אשתו, שיחותיו עם העורך שלו, נסיונותיו לחשוב על מה לכתוב ואיך. הטקסט השני הוא הנסיונות של פוטה עצמו כסופר – הספר מלא בהתחלות של סיפורים/ספרים, כביכול פרי עטו של פוטה עצמו. השילוב של שני החלקים האלו אחד בשני יוצר מבנה די שבור, במיוחד לאור העובדה שכתביו של פוטה הם באמת רק התחלות. יש משהו מעצבן בקריאה השבורה הזו. ישנם חלקים בספר שיכולים להיות מתישים מאוד. אני אישית הרגשתי לפעמים שהלר עצמו מעולם לא סיים לכתוב את הספר – או ללטש אותו. אך גם אם זה מעצבן מצד אחד, לי אישית זה התחבר מאוד עם הסיפור על האמן המזדקן שלא מצליח ליצור נראטיב בעצמו, ואולי גם לא מצליח ליצור נראטיב לחייו שלו – אחד הרעיונות של פוטה לספר הוא "חיי המין של רעייתי" וכדי לכתוב אותו הוא מחליט שעליו לדבר עם נשים על חיי המין שלהן. מכיוון שאשתו לא ממש משתפת פעולה, הוא פונה לחברות/מאהבות עבר, מימי הזוהר הגבריים שלו, ומשוחח איתן – מנסה ליצור איזה סדר בנראטיב ההיסטורי שלו עצמו. תוך כדי השיחות האלו נכנס, באופן טבעי, הרבה דיבור על זיקנה ועל המשכיות החיים, ובפרט חיי המין, בגיל הזהב. נושא המין בכלל מעסיק את פוטה ואי אפשר שלא לחשוב על אין-האונות החלקית שלו כמטאפורה לאין-האונות הספרותית שלו.
לצערי, אין לי היכולת לכתוב על הספר ביחס לספריו האחרים של הלר, שכן בעוונתי לא קראתי אף לא אחד מהם.
לסיכום, מדובר בספר מעניין – במיוחד אם אתם אנשים כותבים, אבל גם אם לא. במיוחד נהנתי מחלק מההתחלות של פוטה, וכאן יש לציין את "תולדות חיי המין של בעלי" מאת האלה הרה (אשתו של זאוס) ואת הסיפור על תום סויר שיוצא מדפי הספר ויוצא לפגוש את מארק טוויין כדי שילמד אותו להיות סופר, ומוצא שהאשליה על חיי הזוהר והמותרות של סופר מצליח, זה לא דבר של מה בכך.

בשבוע הבא יחלו אירועי שבוע הספר שבאורח פלא, כמו שרק אצלנו אפשר, יימשכו עשרה ימים. תמיד חיבבתי את שבוע הספר, עוד מהימים התמימים שבהם הוא עוד לא היה הפקה גרנדיוזית שקמה על חורבותיו של פסטיבל "טעם העיר" בגני התערוכה, עם המון אבטחה ודוכני מזון, אלא משהו סולידי יותר, בכיכר רבין. אני זוכר שאבי היה לוקח איתי מדי שנה והיינו משוטטים בין דוכני הספרים, ותמיד מגיעים לדוכן שבו ישב יגאל מוסינזון ז"ל וחתם על ספרים של חסמב"ה (הוצאת "שלגי" אם אני זוכר נכון).
גם השנה אני אלך לשבוע הספר ואשוטט בין הדוכנים, רק שזה ייקח הרבה יותר זמן. גם השנה אני אקנה כמה וכמה ספרים, בטח במבצע של "קנה 2 והשלישי חינם" או "שלם על דפים בשמונים שקלים והכריכה עלינו". גם השנה אני לא אקרא את הספרים האלו לפחות עד לשבוע הספר הבא.
גם השנה אני אתהה מתי אני אהיה בצד השני של הדוכן כאשר קורא זגוג-עיניים יבקש ממני בענווה לחתום על ספרו, או כאשר קוראת זהובת-תכשיטיים תכתיב לי את ההקדשה שתהיה הכי מיוחדת בשבילה, כי היא "הקוראת מספר אחת שלי".
אבל השאלה הגדולה היא האם גם השנה יתרחש מה שקרה בשנה שעברה, ועניינו נוגע לכותרת הקטע הזה. ומקרה שהיה כך היה:
בעודי משוטט בשבוע הספר דאשתקד, ורגליי כבר כושלות וגרוני כבר ניחר וארנקי כבר מתחנן שאפסיק לסדום בו, וכל כולי (וחבריי עמי) מכוון אל היציאה, לפתע נשמעה בכריזה הקריאה "המשוררת דליה רביקוביץ' חותמת עכשיו על ספר סיפוריה הקצרים החדש 'באה והלכה' בדוכן של הוצאת 'מודן'". ובמקרה גם הייתי אני (וחבריי עמי) ליד אותו דוכן. ובמקרה ראיתי שמחיר הספר זול וארנקי ודאי לא יתלונן. ולאחר עלעול בספר ראיתי כי טוב ורכשתיהוא. המוכרת האדיבה שאלה אם אני מעוניין שהסופרת תחתום על הספר ואמרתי שכמובן (ובאיזשהוא מקום התרגשתי כמעט כמו ילדה בת 14 שהולכת באותו רחוב עם יודה לוי השולת!1) וציפיתי שעוד מעט תבוא דליה רביקוביץ' ותשאל לשמי ותחתום בחיוך על הספר, ואולי אף תשמע שגם אני כותב. אך לא, המוכרת שאלה לשמי וחזרה חיש מהר עם הספר החתום בידה של רביקוביץ' בזו הלשון: "לערן בברכה מדליה רביקוביץ יוני 2005".
נו שוין, אמרתי לעצמי והלכתי הביתה.
כחודשיים לאחר מכן נפטרה דליה רביקוביץ'.

ובכן, סופרי ישראל, בעוד שבוע יחלו אירועי שבוע הספר. וגם אני אהיה שם. ועצה אחת לי אליכם, הישמרו לנפשותיכם מפניי, שלא תחתמו בטעות את שמכם בספר המתים.

(נכתב שבוע לפני שהתחיל שבוע הספר שמסתיים היום)

סופר צריך לכתוב כאילו הוא עומד למות עם סיום הספר – ארנסט המינגוויי

זה סופו של
בשלושה עשר לנובמבר (שזה לפני חמישה ימים) הלכה לעולמה מרים רות, והיא בת תשעים וחמש. גיליתי את זה רק עכשיו, ולגמרי במקרה. גם לקח לי זמן להבין מי זו מרים רות. מסתבר שהיא הייתה אשת חינוך וחוקרת ספרות ילדים. בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה (וו-הו!!) ותואר שני בחינוך. זוכת פרס ביאליק לספרות, פרס "אות החיוך" של יוניצ"ף וגם פרס זאב על מפעל חיים. לא עוזר לכם הרבה בזיהוי הא? טוב אז אני אגלה לכם שבעיקר היא התפרסמה בתור זו שכתבה "מעשה בחמישה בלונים", "הבית של יעל", "תירס חם" ועוד הרבה ספרים אחרים לילדים.
אני לא יודע מה אתכם, אבל אם יש ספרים שאני זוכר מהילדות אז "מעשה בחמישה בלונים" ו"תירס חם" הם ודאי חלק מהם, לצד כמובן "איה פלוטו" ו"דירה להשכיר" של לאה גולדברג.
היא החלה לכתוב בגיל מאוחר, אחרי שכבר הכירה את התחום וכתבה עליו לא מעט. את ספרה הראשון ("מעשה בחמישה בלונים") פרסמה בגיל 64. מה שאומר שעוד יש עתיד לסופר שבתוכי.
הייתי כותב לכם עכשיו קטע על הספרים האלו, אבל אני כבר לא ממש זוכר אותם (ומצטער עכשיו שאין לי אותם בבית). אבל האמת שכבר עשו את זה בשבילי. אז במקום לכתוב לבד, אני לוקח טיפה חופש השבוע ומביא לכם (חלקים) ממדורה של נרי ליבנה "אורחות החיים", מוסף הארץ, 18.11.2005:

כששמעתי על מותה של מרים רות, הסופרת שכתבה שניים מהספרים הכי פופולריים שנכתבו כאן לגיל הרך – "מעשה בחמישה בלונים" שראה אור לראשונה ב-1974 והודפס מאז ב-55 הדפסות, האחרונה בשנת 2005 (ונמכר ביותר מחצי מיליון עותקים) ו"תירס חם" שיצא לאור ב-1978 והודפס ב-51 הדפסות – ניסיתי להיזכר בעזרת חברים בני גילי פחות או יותר, בספרי הילדות המוקדמת שלנו. והמסקנה שלי היא שכמעט ולא היו לנו כאלה. כמובן, לכיתות הראשונות של בית הספר היסודי היו לנו כבר ספרים לרוב: מתורגמים כספרי אריך קסטנר, "אי הילדים", "במשפחה" ו"באין משפחה", "האסופית", "נשים קטנות", "החמישייה", "השביעייה", "השמינייה" ורבים אחרים; או ספרי מקור כגון קופיקו וצ'יפופו, חסמבה ודפי תמר. אבל אני מתקשה לזכור את הספרים שליוו את מה שנקרא כיום "הגיל הרך"…

… פעם טיילתי עם פעוט כבן שנתיים בטיילת שבגני בובולי בפירנצה. הפעוט בעגלה אחז בידו חוט שבקצהו בלון צבעוני ממולא בהליום. לפתע נשמעטה אחיזתו והבלון המריט מעלה מעלה אל שמי התכלת. שפתיו של הפעוט נשמטו כלפי מטה, סנטרו התחיל לרעוד ונחיריו התרחבו בכוננות בכי כשמאחוריו נשמעה פתאום הקריאה 'אל תצטער רוני רון, זהו סופו של כל בלון', שנצעקה דווקא בקול בס. 'לא קוראים לו רון', נהמה אמא אווזה. 'מתברר שאנחנו לא הישראלים היחידים כאן', ציין אביו של הילד, שהחליף את תוכנית הבכי שלו בנפנוף קצבי של כף ידו אל עבר השמים כשהוא פועה 'שלום, שלום, בלון אדום', ממש כמו בציור היפה כל כך של אורה איל בספר 'מעשה בחמישה בלונים'.
לא חלף אלא עשור מאז נכתב ו'מעשה בחמישה בלונים' כבר הפך למין נכס צאן ברזל של ספרות הפעוטות, חלק מעולם האסוציאציות הקולקטיווי של כל מי שהיה הורה לפעוט או פעוט בעצמו החל משנות ה-70 של המאה הקודמת, מעין יהודה עמיחי לפעוטות או ה'צייר לי כבשה' של ילדי ישראל…

מאד כידוע לפרש את ה'נסיך הקטן' ואת 'עליסה בארץ הפלאות' כמשל פילוסופי ואת 'פו הדב' ו'הרוח בערבי הנחל' כמשל על חברת הילדים. אבל גם אם נתאמץ מאד, לא נוכל להתייחס לספריה של רות כאל משהו זולת ספרים לפעוטות…

…מצד שלישי, די בהאזנה לכמעט כל תוכנית שתבחרו במקרה בערוצי ה'בייבי' בטלוויזיה או כל קלטת פעוטות שהיא שתיבחר במקרה כדי להבין מדוע ראויים ספריה של רות לכל כבוד שהוא בכל הקשור לבחירת השפה, הסיפור, החרוזים וגם האיורים.
אם מתעקשים מאד אפשר, כמבוגרים, להבחין ש'הבית של יעל' מדבר על מאבקה של ילדה קיבוצניקית קטנה למצוא לה גם במקום השיתופי כל כך פינה של פרטיות, 'מעשה בחמישה בלונים' מדבר על אובדן ואולי אפילו על מוות. 'זה סופו של כל בלון' היתה הכותרת של לא מעט מתגובות הקוראים שהגיבו באתרי האינטרנט השונים בדברי עצב על מותה של רות.
יש בספר חמישה אופנים של אובדן: הבלון הירוק נדקר בשיח ורדים (כמו היפהפייה הנרדמת?), הבלון הצהוב מתפוצץ מרוב ניפוח (מחמת המגלומניה?), מיצי התחולה שורטת את הבלון הסגול ואילו רותי שמחבקת את הבלון הכחול חזק חזק כדי שלא יאבד לה הורגת אותו מרוב אהבה, ורק הבלון האדום של אלון נחטף על ידי הרוח אל השמים, אולי אל החופש.
'תירס חם' מתחיל בילד שהולך ומזמר לעצמו ברחוב 'בים-בם-בם! תירס חם! בים-בם-בם! תירס חם!' ואילו הילדים האחרים שאינם מבינים שהוא סתם מזמר לעצמו מצטרפים אליו לתהלוכה מזמרת ובסופו של דבר מתנפלים עליו משום שהם משוכנעים שהבטיח להם תירס חם ואילו הוא בסך הכל אוהב לשיר. מי שרוצה להתאמץ יוכל בקלות למצוא כאן מטאפורה על תופעת העדר ועל מנהיגות ואפילו על פשרה פוליטית ('אמרה שרף: די להצטער! נחפש תירס במקום אחר! בואו נסתובב! יש לי רעיון! לסבא שלי יש תירס חם המון!').
אבל למה לנו לקלקל? הצורך למצוא נמשל לכל דבר הוא מסממני הזקנה. הכיף שבלהיות ילד הוא בכך שלפחות אצל ילדים בלון הוא אולי המון, אבל עדיין הוא רק בלון.

בסופן של דברים, האנשים, כל האנשים, מתים.
סיפורים לא
– אלכס אפשטיין, מהספר "אודיסיאה. רומן".

אודיסיאה
כשהייתי קטן אחד הסיפורים שהכי אהבתי הוא האודיסיאה. אותו סיפור ארוך ומפותל על קורותיו של אודיסאוס, שליט איתקה, לאחר מלחמת טרויה. למי שלא מכיר, אודיסאוס לאחר המלחמה היה קצת שחצן מול האלים ואלו שלחו אותו למסע נדודים ארוך מאוד בטרם יצליח לחזור הביתה. בדרך הוא יתקל בקיקלופים, סירנות, מכשפות, מפלצות ופוסידון אחד שמת להרוג אותו. בסוף הוא כמובן חוזר הביתה והכל בא על מקומו בשלום. מאז המילה אודיסיאה השתרשה בשפה כתיאור של מסע ארוך מאוד ומלא מהמורות. טרם יצא לי לקרוא את גרסת המקור, שנכתבה ע"י הומרוס, והאמת היא שכילד קראתי כל מיני גרסאות מותאמות לילדים. לכן שמחתי כאשר בשוטטות בחנות מציאות של רשת סטימצקי מצאתי את ספרו של אלכס אפשטיין, הנקרא בפשטות "אודיסיאה. רומן". זהו ספרו הראשון של אפשטיין שיוצא לי לקרוא. הוא התפרסם במחוזותינו בעיקר בזכות הסיפורים הקצרצרים שלו (שחלקם מתפרסם בעיתון "הארץ"). כשאני אומר סיפורים קצרצרים אני לא מתכוון לסיפורים של עמוד או שניים, אלא סיפורים של פסקה, שתיים לכל היותר. אבל הספר הזה הוא רומן לכל דבר והוא מספר את סיפורו של אודיסיאוס בצורה הכי מרתקת ומעניינת שנתקלתי בה עד כה. הסיפור, למיטב ידיעתי, נצמד למקור, אך הוא מסופר בשפה עדכנית ויפהפיה, עשירה מאוד, ובקו עלילה שבור לגמרי, זאת אומרת שהסיפור נגמר עוד לפני שהוא מתחיל, ובאמצע הוא חוזר אחורה וקופץ קדימה וחוזר חלילה. לא רק זה, הוא גם עושה שימוש נחמד מאוד באנכרוניזם (אחת הדמויות שותה אספרסו, לדוגמא). בזכות שתי הטכניקות האלה, נוצרת התחושה שזהו לא סיפור שהתרחש לפני שנים רבות מאוד, אלא סיפור שמתרחש ממש עכשיו ברגעים אלו, וגם התרחש לפני שנים רבות מאוד, ועוד יתרחש בעתיד. יותר משזהו סיפורו של איש אחד בשם אודיסאוס שמשתוקק לחזור הביתה, זהו סיפור על סיפורים. דמות "מספר הסיפורים" שזורה בספר זה כחוט השני, אם זהו המלח הזקן בספינתו של אודיסאוס שכל חייו מנסה לכתוב את הסיפור המושלם שיסביר את כל החיים ומצליח לעשות זאת רק ברגע מותו, אם אלו שפחותיה של פנלופה (אשת אודיסאוס הממתינה לו) אשר מספרות לה סיפורים, ואם זהו אודיסאוס עצמו. ויותר מכך, זהו הסופר עצמו ששוטח בפנינו את האודיסיאה הפרטית שלו, של האדם שיושב לבד מאחורי מכונת הכתיבה, וכותב.