בימים האחרונים אני מוצא את עצמי עם המון זמן פנוי. אתם יודעים איך זה. אומרים שיש מיתון. מה אנשים נורמלים עושים כשיש זמן פנוי? אוכלים!^[1] (במיוחד כשחורף בחוץ. לא שמה שקורה בחוץ כרגע יכול להחשב כחורף) – ומה יותר כיף מלבשל את האוכל בעצמנו?^[2]

הבעיה היא שלא כולם יודעים לבשל. או יותר נכון – לא כולם יודעים שהם יודעים לבשל. אז חברתי ואנוכי פתחנו בלוג חדש שיתעד את מסעותינו במטבח וישתף אתכם בדברים הטובים שנעשים תחת ידינו. וכל זה בליווי מוזיקה טובה. כי כאלה אנחנו.

אז רשמו לפניכם – "אוכל זה טעים" – בואו, התרשמו, הרשמו לעדכונים והכי חשוב, נסו וספרו איך יצא.

בתאבון!

1. או קוראים ספר, רואים סרט, יוצאים לטייל על חוף הים. אבל תמיד צריך לאכול
2. סקס?

זה מדהים מה שקרה לארץ שלנו בתחום הקולינרי, לטוב ולרע. עד לפני כמה שנים לאכול בחוץ היה לשבת עם החבר'ה בחומוס אשכרה, אוכל אסיאתי היה לצאת לאותה מסעדה סינית (ולהתלבש כמו לחתונה) ו"מסעדת שף" היה איזה מושג עתידי שיכול להצליח רק בניו-יורק. עבר עשור, ופתאום הלקסיקון שלנו התרחב למלים כמו "פסיפלורה", "טאפאס" ו"ביסטרו". פתאום שגב וניר צוק הם סלבריטאים. פתאום ילדים בני שבע אוכלים סושי. אחד ההיבטים של ההתפתחות המהירה הזו, הוא הריבוי בפסטיבלי האוכל בארץ: עיר הבירה, שבוע הגורמה, נחלת בנימין הקטנה, שף תאכל, ועוד רבים אחרים. האומנם האוכל האיכותי, שהיה פעם נחלתו של העשירון העליון בלבד הפך נגיש להמונים, או שמא הגורמה הפך למסחרי ואנחנו פשוט אוכלים את אותו הג'אנק רק בהגשה אחרת?

האבטיפוס של טעם העיר, שוק האוכל הגדול והוותיק ביותר בארץ, הוקם בפעם הראשונה בתחילת שנות התשעים. אני זוכר את עצמי כנער, מסתובב בין דוכני הענק של מסעדות שמעולם לא שמעתי עליהן, טועם מאכלים יפניים במחיר של סמי בורקס וצופה במאות האנשים, בעיקר השמנה והסלתה של תל אביב, שחולפים בין הדוכנים. איתמר דוידוב, כבר אז שף ידוע (זוכרים את תכניות הבישול בערוץ הילדים?) יזם אירוע שמטרתו לחשוף את החברה הישראלית לשני דברים: תרבות אוכל מגוון, והקהילה ההומו-לסבית בישראל. וכך בימים שבהם הפתיחות המינית בישראל הייתה דומה לתרבות האוכל (חומוס אשכרה ובאירועים מיוחדים – הסינית) הגיעו התל אביבים לטעום פירות אקזוטיים לצד מאכלים הודיים, לשמוע הרצאות בסינמטק לציון עשרים וחמש שנים למהומות סטונוול (בהיבט הזה, אגב, היה הפסטיבל אחת הצורות הראשונות למצעד הגאווה התל אביבי) ובעיקר להכיר.

כעבור שנה החליט השותף העיקרי בשוק האוכל של דוידוב, עיתון "העיר", למסד את התופעה וכך נולד השם "טעם העיר". לימים חבר העיתון גם לשפית עפרה גנור, היום הבעלים של מאנטה ריי ויושבת ראש איגוד המסעדות, הברים ובתי הקפה בישראל, שיזמה וניהלה את הקמת רוב הפסטיבלים, וגם שמה כבר יקשר לנצח עם פסטיבלי המזון בארץ. טעם העיר הראשון והשני עוד נערכו באזור הסינמטק, אך כשהחלו לתפוס גם את רחוב הארבעה ויצרו פקקים ועומס באזור, הוחלט להעתיק את המיקום לפארק הירקון. טעם העיר השלישי כבר היה מאחורי הגולפיטק, והבאים אחריו החלו להרחיק מזרחה, עד למיקום הנוכחי שמול הלונה פארק. בפסטיבלים האלה כבר הייתי תיכוניסט חובב אוכל מושבע שלא יכול היה להרשות לעצמו את המסעדות עצמן, וישנן מנות (פילה היען ורביולי הסרטנים הכחולים של "מארי אנטואנט" ההיסטורית, פרוסות הסינטה והכנפיים של דיקסי) ומסעדות (תמוז, כפות תמרים, בירנבאום ומנדלבאום, קרן) שאני זוכר להן חסד בזכות טעם העיר.

עם הזמן טעם העיר תפס תאוצה והחל למשוך כמות קהל גדולה בהרבה. בעקבות הגעתם של 350,000 איש לפסטיבל החמישי, הוחלט להאריך את הפסטיבלים לארבעה ימים. בערך באותה התקופה גם איכותן של המנות ירדה ומנות כמו כבד אווז שהיו נפוצות מאוד קודם לכן, נעלמו לגמרי מהתפריט או הוגשו בצורה מיניאטורית ומאכזבת. במחשבה לאחור, אני לא יודע מה קדם למה: האם ההמון שהפך לקהל הקבע של טעם העיר הוא זה שדרש מנות יותר בנאליות, או שדווקא הירידה באיכות המנות היא זו שגררה את ההמונים לפסטיבל. כך או כך, קיומו של הקשר בין השניים הוא ודאי, ומשנה לשנה הנוכחות בפסטיבל הפכה למעיקה עוד יותר בזכות השילוב של פחות אוכל מעניין וכמויות דוחק היסטריות. אני זוכר שהמסעדות היו מביאות את אותן המנות שהביאו בשנתיים-שלוש הקודמות, ונקודת ההפתעה החיובית בפסטיבלים הייתה דווקא ביקבים ובדוכן הענק של קרלסברג, שהיו מקור מצוין להתחיל את הסיבוב כחייל וסטודנט צעיר, אבל ביננו – היום כל בר כבר מציע את המבחר והמחירים הללו.

בשנים האחרונות המצב רק הסלים. טעם העיר הפך לפסטיבל ענק שהאוכל תופס בו רק חלק קטנטן. השנה, בטעם העיר 12, ניתן היה לעשות פן, להשתתף בהגרלות של מפעל הפיס ולקנות שלל מוצרים לבית. היו המון אנשים, כולם רקדו בהיסטריה לצלילי גלגלצ (לא שאני מפקפק בתחנת הרדיו, אבל מפתיע לראות שבעוד שפסטיבלים אחרים דואגים לייבא אמנים מהשורה הראשונה, טעם העיר מסתפק בגלגלצ – וזה עובד!) ולעבור מהכניסה לצד של המסעדות הייתה משימה שארכה חצי שעה. גם הטריק של להגיע בשש בערב כבר לא עבד. אלה שהצליחו להתקרב למתחם המזון, יכלו לראות ששלושת הדוכנים הגדולים שייכים לאסם, שטראוס ותנובה, לא ממש מסעדות מיוחדות. נכון, היו פה ושם הברקות מקוריות ומעניינות, בעיקר בדוכנים של ננוצ'קה, ליברה, והמתחם של ניר צוק, אבל בסך הכל זה, לא היה שווה את זה.

ומה שמעצבן זה שכל שנה אני מבטיח לעצמי ש"שנה הבאה אני אשאר בבית", וכל שנה אני הולך ומתאכזב. כמו צפייה ב"24" שכבר מזמן איבדה את המתח והעניין ובכל זאת אנחנו צופים בה עונה אחרי עונה, כך גם ב"טעם העיר". כל שנה המסורת משכנעת אותי ללכת, אפילו בלי צפיות, ולפעמים אפילו זה מאכזב. אני לא יודע לומר מה יהיה שנה הבאה – אבל אל תגידו שלא הזהרתי.

לסיום, אני מבקש לנצל את הבמה ולהודות לאיתמר דוידוב, שעזר לי לפשפש בנבכי הזכרון ובכך בעצם הפך למרואיין הראשון שלי. איתמר – אני מקווה שתמשיך לקרוא ולהגיב, אתה הקורא המוערך ביותר בעולם הקולינרי שהיה לי אי פעם…

פינת המבקר או הקונספירציה הישראלית והפתרון האמריקאי

השבוע חגגנו יומולדת.
כל שנה העולם מתחרה במי יודע לחגוג יותר טוב. בניו-יורק הובילו עם שבע מאות אלף איש ומופעים של כל תעשיית הרוק האמריקאית, בסידני הפגיזו את מטח הזיקוקים העשיר ביותר שהעולם ידע ובכל עיר גדולה אחרת בעולם, נצפו כחצי מליון איש חוגגים ברחובות.

לא פה.
הסיבה הנפוצה ביותר לחוסר החגיגה הלאומית היא שסילבסטר היה אנטישמי. סילבסטר הראשון היה האפיפיור ברומא במאה הרביעית, שבימי כהונתו קיבל קונסטנטינוס את הנצרות. אז נכון שקבלת הנצרות הביאה מגבלות לדתות האחרות, אבל האנטישמיות באירופה החלה רק מאה שנים מאוחר יותר, במאה החמישית. סיבה אחרת ששמעתי לא פעם, היא שהדת היהודית לא מאשרת חגים נוצרים. הרשו לי לשבור גם את המיתוס הזה, שהרי ראש השנה האזרחי, כשמו כן הוא, חג אזרחי, כמו יום העצמאות וחגים רבים אחרים. סיבה נוספת היא שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה אירועים בסדר גודל כזה, מה שגורם לתמיהה רבה לאור כמות הנוצרים שבאים לבית לחם לחגיגות חג המולד ואז עוזבים, כי איננו חוגגים את ראש השנה. מה עם התיירות? מה עם בתי העסק שירוויחו מזה? מה עם המוראל?
יש עוד אינספור סיבות או תירוצים למה אין אנו משתתפים בחגיגה העולמית ואני בטוח שלחלקן אתם מתחברים יותר מאשר לאחרות. הסיבה שהכי משכנעת אותי, על כל פנים, היא האינטרס של בעלי העסקים. מי שרצה לחגוג השנה במסעדה, נאלץ להיפרד מ-200 עד 500 שקלים לאדם, במסעדות שארוחת הערב בהן לא עולה אפילו מחצית הסכום. מי שרצה לצאת לשתות או לרקוד, יכול היה להסתפק בבזבוז של 50 עד 100 שקלים, דמי כניסה למקומות שבדרך כלל הם חינם. כרגיל בתי העסק עושים עלינו קופה, ואין על מה להתלונן. סילבסטר, לא?

השנה זוגתי ואני מאוד רצינו לצאת לרקוד, אך כשהתוודענו למחירים ולעומס הצפוי קבלנו רגליים קרות. אחרי שעות של שיחות ושכנועים שבקלות היו יכולות להיגרר אל הרבה מעבר לשעת השין, החלטנו פשוט לנסוע לאזור רמת החייל, להחנות את האוטו, ולהסתובב בין בתי הקפה, שבהחלט לא נראו מפוצצים. געגועים עזים לחלת בצל, היו הסיבה שנכנסו לאוונגרד מלכתחילה. היה הומה אך לא דחוס, והקלישאה "השנייה התפנה לנו מקום" מעולם לא נשמעה אמיתית כל כך. כבר שכחתי כמה שהבר-מסעדה הזה מעוצב אמריקה. לאקווריום עם דגי הענק המפחידים ולשלטי הניאון נוספו גם כעשרים מסכי פלסמה, ששידרו תכניות טבע וספורט במקביל. המלצריות ענדו כולן שרשראות זוהרות בחושך ומחליפות צבעים, ברקע התנגנה מוסיקת רוק שמחה, על השולחנות הריקים עוד היו אריזות פופקורן לנשנוש. אין ספק שהמקום כולו לבש אווירה אמיתית של חג.

כבר בהתחלה המלצרית הזהירה אותנו שיש מינימום של 70 ₪ לאדם. מאחר ונפשנו חשקה גם באוכל וגם באלכוהול, הסכמנו מיד. אני הזמנתי בד אפל סאוור (30 ₪, מחיר נהדר לרוב הקוקטיילים שכאן) שהיה מעולה, והיא שהתלבטה בין שני סוגי המרגריטה הקפואות, קיבלה שתי כוסות שוט לטעום את שתיהן, מחווה יפה שמאוד נדירה בארצנו (האפרסק-קווי פשוט קורע את התות-בננה, אבל אם מציעים לכם לטעום את שניהם, למה לא?). המרגריטה עצמה הגיעה בכוס ענקית ובמחיר הוגן (32 ₪). למנה ראשונה התענגנו על ה- AG Combo(56 ₪). מדובר בשילוב של חלת בצל בגודל כדורסל, חמש אצבעות גבינה ועשר כנפיים. בהחלט מנה מצוינת שהצליחה לגרום לשני אנשים לא רעבים במיוחד להגיע עד כדי פיצוץ. מאחר ועדין נשאר לנו כסף "לבזבז", העדפנו לארוז את שארית הבצל (מדובר ביותר מחצי), ובחרנו גם בקינוח של פרופיטרולים, גלידת וניל ותותים בסירופ שוקולד (30 ₪). מנה אמריקאית די סטנדרטית, אבל ממילא היינו מלאים מדי, מכדי שנוכל להעריך קינוח טוב.

בחמישה לחצות קבלנו את כוסות השמפניה עם האזהרה של "עוד לא לשתות". חמש דקות מאוחר יותר, מרגע שנסתיימה הספירה לאחור, התפרצו בבת אחת כמה תותחי קונפטי, ונדלקו מספיק זיקוקים על הבר ומחוץ למסעדה, עד שנראה כי המקום כולו הולך לעלות באש. המוזיקה השתנתה באחת לקצבית ושמחה יותר ומחצית מהאורחים כבר החלו בריקודים.

רק פה.
מסתבר שמספיק אוונגרד אחד, שאפילו אתר אינטרנט אין לו, כדי להפוך את ראש השנה האזרחית לחגיגה אמיתית, כמו שהיא צריכה להיות. כמו בכל העולם. ואם כבר במיתוסים עסקינן, מסתבר שרק הישראלים מתנשקים בשעת חילוף השנים. טוב, אז מסתבר שיש מנהגים עממיים שאני כן מוכן לאמץ בקשר לחג הזה…

ועוד כמה מלים על היעדרות, ברשותכם.
שלושה גיליונות, שבעה שבועות, משבר כתיבה אחד והמון עומס.
קשה מאוד למצוא כל שבוע מקום חדש לכתוב עליו ולהישאר מעניין. קשה להיות מעניין מלכתחילה, אבל איכשהוא עזרתם לי לעבור את זה. אז שיפצנו, שינינו, מתחנו, ערכנו. רק הכותבים נשארו, והקוראים. זו מערכת יחסים שבה אנחנו רוצים אתכם, לא פחות ממה שאתם רוצים אותנו. בסוף כל גליון אני משאיר את כתובת האימייל שלי, ומתחנן שתשתמשו בה. זו התחינה להפעם.

העונה שעושה הכי טוב לעולם הקולינארי היא הסתיו. הגפנים פורחים ומביאים את יינות הבוז'ולה, פירות החורף מתחילים להבשיל ולמלא את המדפים, המרקים ושאר המאכלים החמים מציפים את המסעדות ואת בתינו, וכל העסקנים מארגנים ארוחות מיוחדות, פסטיבלים והפתעות. כמו כל ספק סחורות שמנסה להביא ראשון את הדברים החמים לחנויות גם אני מנסה לדוג עבורכם את התותים שבקצפת, רגע לפני כולם.

מפסטיבל לפסטיבל
רק נגמר פסטיבל נחלת בנימין הקטנה (אל תדאגו, הוא חוזר באביב), וכבר מתארגן איזור אחר במרכז על פסטיבל משלו. פסטיבל "שף תאכל" שיחל ביום ראשון (ה-20.11) וימשך כעשרה ימים, הוא תוצאת התאגדותן של כעשרים מסעדות מאזור ראשון-רחובות תחת פיקוחו של אותו הצוות שארגן את פסטיבל האוכל בהרצלייה לפני כמה חודשים. כל אחת מהן מציעה תפריט לארוחה מלאה (ראשונה, עיקרית, קינוח) ב – 77 שקלים.
אמנם לא עלה בידי למצוא את תפריטי הפסטיבל, אך אשמח להמליץ על שלוש מסעדות יוקרה בראשון, שהמחיר המוזל בהחלט מהווה סיבה מספקת כדי לנהוג עד שם. מסעדת "הצדף", היא מסעדת דגים מומלצת, שתעניק תמורה מלאה לחובבי הים. המסעדה המעולה "meatloft'" היא שילוב של בר, ספות ושולחנות באווירת מנהטן, שיספקו את חובבי היבשה. ואילו הרומנטית החביבה "Amour", היא הפתרון עבור אלה שלא החליטו בין ים ליבשה אבל רוצים ללכת על הפתרון הבטוח של אווירה. שבו, תאכלו, ספרו איך היה.

שגרה זה רע.
באמת שחיכיתי לתחילת הלימודים ולבוא החורף. אמנם לא תכננתי שהם ינחתו עלי באותו היום (חוויה מפוקפקת להגיע באיחור, ועוד רטוב, למפגש הראשון עם החבר'ה והמרצה), אבל העיקר שהגיעו. בשבוע הראשון עוד עברתי נלהב משיעור לשיעור, מנופף לפרצופים המוכרים, נהנה מבחירת המרצים, וחדור מוטיבציה להשתתף ולסכם. בערבים הייתי חוזר למגוון תכניות הטלוויזיה החדשות שנחתו עלינו, ולהתכרבלויות תחת השמיכה כשהגשם מכה בחלון. בשבוע השני זה כבר עלה לי על העצבים. פתאום נזכרתי (בדרך הקשה) בהרי שיעורי הבית שהמרצים אוהבים לתת לסופ"ש, שמתי לב שאם אני צופה בטלוויזיה בערב זו בעצם התפשרות על כך שאין לי זמן לצאת ולבלות, והצטננתי מספיק בשביל כל החורף. המצב הפך לאיום של ממש, כשנוכחתי לגלות בשבוע שעבר שגם אם היה לי זמן לכתוב, לא היה לי על מה, כי כל השבוע הייתי קבור במיטה. מזל שמדי פעם אתם עוד מגיבים בחום, ובינתיים עוד לא פוטרתי מכס הכתיבה, תחת ההבטחה שאני אמצא זמן לבלות ולכתוב על זה.
שגרה זה רע, אבל בין כל הדברים השגרתיים, חייבים לגוון קצת ולצאת.

אין כמו לנתץ את השגרה בפסטיבל של אוכל מעולה ואלכוהול במחירים סבירים. למזלנו, ואולי כדי לרכך את מכת החזרה ללימודים ותחילת החורף, התחיל שלשום פסטיבל נחלת בנימין הקטנה בפעם השלישית. בדיוק כמו בסתיו שעבר ובאביב האחרון, חוזר גם הפעם הרעיון לפיו כל מסעדה מגישה שלוש מנות וקינוח במחיר 20 שקלים, ומגוון משקאות במחיר דומה, עם אפשרות למילוי חוזר גם במקום אחר בהנחה של חמישה שקלים.
כדי להבדיל את עבדכם הנאמן מעשרות מבקרי הפסטיבל האחרים, שכבר סיקרו ויסקרו את כל המנות המוגשות בפסטיבל מכל כיוון אפשרי, הרשו לי לדלג על הרשימה הארוכה והמיותרת (המתעניינים יוכלו למצוא אותה באתר הבית של 2eat, שמעניקה חסות לאירוע), ולעבור ישירות להמלצות.
קודם כל, אם אתם נמנים על אוכלי הכשר בלבד, אני ממליץ לכם להשאר בבית. השנה רוב המנות שמוצעות בתפריט מכילות פירות ים או שילובים של בשר וחלב, ומישהו כן צריך לעשות את שיעורי הבית עבור כולם. אם כבר החלטתם ללכת, הרשו לי להציע לכם להגיע מוקדם בערב (בין 18:00 ל20:00), או מאוחר בלילה (אחרי חצות), אחרת תצטרכו להמתין כרבע עד חצי שעה בתור לכל מסעדה, מה שממש יכול להוציא את התיאבון והכיף. כמו כן כדאי מאוד לתכנן לשבת בכמה מקומות – כך תצליחו לטעום ממעשה ידיהם של כמה שפים, ולספוג את האווירה השונה שבכל אחד מהמקומות. אל תשכחו לקחת איתכם את הכוס למילוי החוזר ממסעדה למסעדה. כששותים הרבה הופך המילוי החוזר למשתלם מאוד, בטח ובטח כשכל שנה מוצעים קוקטיילים חדשים לכבוד החגיגות.
במהלך הפסטיבל, אסור לכם לפספס ביקור בתהל, ללא ספק המסעדה הטובה ביותר מבין אלה המשתתפות השנה בפסטיבל. מדובר במסעדה באווירה אירופאית, עם אורות מעומעמים, שולחנות עץ וספות עור שפשוט נועדו למנה קטנה וכוס משקה. מבין המנות שתהל מציעה השנה כדאי לכם לנסות את כדורי הריזוטו עם בשר הטלה והצנוברים, שילוב מנצח של טעמים לליווי אלכוהול, בייחוד כשהמנה מגיעה ברוטב יוגורט מעולה, ואת הביסק שרימפס, מרק חם וסמיך שטעם השרימפס הופך אותו לפתרון המומלץ ביותר לימי החורף הקרים.
משאר המסעדות שמשתתפות מלבד תהל, אני ממליץ על פביאנה, מסעדת פסטה קטנה וביתית, שמציעה רטבים מקוריים וטעימים לאצבעות הבצק שלהם, ובמסגרת הזו גם את הקינוח המקורי ביותר באיזור – רביולי ריקוטה בקרמל פירות וצינזנו, פשוט מנה מתוקה. אם בכל זאת אתם נמנים על חובבי הבשר והאלכוהול, תוכלו לשבת בצידו השני של הרחוב בבראון או בבטי פורד, שניים מהברים הותיקים של האיזור, ולשניהם המבורגר מצויין שמשתתף גם הוא בחגיגות. לחובבי האוכל האסייתי, נפתחה ברחוב לפני חודשיים גם צ'וקה, שתציע סושי ובננה לוטי. לצערי עוד לא הספקתי לבקר באחרונה אלא רק בגלגול הקודם שלה בתור ה"אוריינט אקספרס", אבל אם לא שיפצו את החלל המרהיב עם התקרה הגבוהה והוילונות האדומים, אז לפחות על האווירה אני יכול להמליץ.
לסיכום, הפסטיבל יהיה פה עד יום חמישי הבא, כשביום האחרון צפויות חגיגות סיום. צאו, תאכלו, תשתכרו, תהנו, והכי חשוב – תשברו את השגרה. לתגובות ובקורות, בעיקר מהמצטרפים החדשים, האימייל שלי זמין בשבילכם.
שיהיה לכם שבוע נפלא.

החצי הנורא של החגים מאחורינו. אחרי שעברנו את החג המשפחתי המאוס ואת החג שבו אין כלום בטלוויזיה,
נשארו לנו רק לסיים את החג שבו משחקים ב"מה היה קורה אילו לא היה לנו בית" (שבמציאות הכלכלית של
מדינת ישראל, אולי באמת כדאי לתרגל את המשחק הזה יותר משבוע בשנה), והחג הזה עם התורה, שרובנו כבר לא ממש חוגגים. מצד שני, מיד אחרי החגים רובנו מותירים את החיים שלנו מאחור, וחוזרים לכותלי האוניברסיטה והעבודה. בניסיון להקל על כולנו בתקופת הלחץ המתקרבת, מצורפת תרומתי הצנועה – כתבה שנייה בסדרת הארוחות המוזלות. מי ייתן ונוכל לגוון מדי פעם את הסנדוויצ'ים והקפיטריות.

העסקית המשתלמת(2)
למרות שאני חושב שהעסקית של גוצ'ה פירות ים וכו' היא אופציה מפתה וטעימה לארוחת צהריים, אני אתחיל דווקא באזהרה. הסיכוי של אדם למצוא פיסת חניה בדיזנגוף פינת בן גוריון בצהרי היום, הוא פחות או יותר כמו הסיכוי למצוא עבודה בחברה שווה. אנחנו יודעים שזה אפשרי, אפילו ראינו אנשים שניסו והצליחו, אבל תמיד כשמגיע תורנו, אנו מוצאים את עצמנו מתעצבנים ומתפשרים. אולי גם חניה זה ענין של פרוטקציות וקסם אישי. על כל פנים, עשו לעצמכם טובה – בין אם תחליטו להתעצבן ובין אם תקחו את עצתי ופשוט תגיעו באוטובוס (קו חמש עוצר ממש בכניסה), תשאירו את העצבים בחוץ. למסעדה הזו יש קסם מיוחד בהרגעה, וחבל להרוס אותו עם זוטות כמו איפה השארנו את האוטו.
אחד הדברים שאני מחבב במסעדה הוא שאיכשהו הצליחו לשלב מגוון של צורות ישיבה במקום אחד. המגיעים מוקדם יוכלו לבחור בין ישיבה על הבר מול המטבח הפתוח, ישיבה על שולחנות גבוהים או נמוכים, על ספות או כסאות, וישיבה על כורסאות הקש במרפסת. הארוחה העסקית מוגשת בכל יום חול עד 18:00 והיא כוללת מנה ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית (47 או 57 שקלים, למרות שהזולה יותר היא מספיק מגוונת ומספקת בכדי לא לפזול לבזבוזים).
למנה ראשונה מקבלים לחם שחור ממכר, שיוצא חם וטרי מהמטבח, ומגיע בלווית חמאה. למזלנו, בעוד שהמנות במסעדה הן קטנות באופן יחסי, צלחת הלחם מתמלאת שוב ושוב ללא הגבלה, ובכמעט כל המנות כמות הרוטב מספיקה גם לטבילה אחת לפחות. לצד הלחם ניתן לבחור בין שני טאפאסים קטנטנים מהמגוון המוכר במסעדות הדגים (כרובית, פלפלים, חצילים, חומוס, טחינה, וכו'), לבין אחת משלוש מנות – סלט ירוק, קרפצ'יו בקר או קרפצ'יו שרימפס. למרות ששלושת המנות מעולות, אין ספק שההמלצה שלי היא לנסות את הקרפצ'יו שרימפס. מנה קטנה, אבל הטעם של השרימפס כשהוא סופח אליו את החומץ והתבלינים הוא פשוט אלוהי. אם אין לכם בעיות בהתחלקות, כדאי עוד יותר להזמין קרפצ'יו שרימפס אחד וסלט ירוק אחד. השילוב של הקטן המדהים עם המשביע הרענן הוא בהחלט מנה ראשונה מוצלחת.
למנה עיקרית ב-47 שקלים מוצעת בחירה קצת יותר מגוונת – נקניקיות, שני סוגי פסטה ופרגית, ארבע מנות שנראות טעימות, אבל לא ממש קשורות למסעדת פירות ים ולכן מעולם לא נגעו בצלחתי. הקלאמרי הקריספי היא מנה טעימה, אבל גם סתמית ומוכרת. על דרך השלילה הגענו להמלצה שלי לסיבוב הזה – המיקס שרימפס וקלאמרי, מנה קטנה אבל מעולה, שמגיעה במבחר רטבים מעניינים ומקוריים. אני הכי מחבב את הרוטב החריף – פירות הים מגיעים כשהם שוחים בבריכת עגבניות אדומה ושורפת, שמהווה גם פתרון הולם ללחם. לאילו שרגישים לחריפות, מומלץ ללכת על רוטב "ארבע הגבינות", שמזכיר פסטה פירות ים, רק בלי ההתמלאות המיותרת של הפסטה. עוד רטבים שמוצעים הם האלי-אוליו, השמנת שום ויין, וחלב הקוקוס והקארי, שלדעתי קצת פחות טובים מהאחרים.
מי שרוצה להשקיע עשרה שקלים נוספים יכול ללכת גם על פסטות ואורז עם פירות ים, מנות מולים וסרטנים בתוספת צ'יפס, ועל איזו מנת דג, אבל כאמור, לדעתי ההשקעה מיותרת. למחיר נוסף מחיר השתיה (8 שקלים לשתיה קלה, או מים לחסכנים), ושקל וחצי אבטחה שניתן (ואף רצוי, מנהג האבטחה בהחלט עולה על העצבים) להוריד מהחשבון. מומלץ מומלץ מומלץ.

אנחנו נמצאים בעיצומם של חגי תשרי. בניגוד לידידי העורך שממש מת על החגים, כל שנה מחדש אני כמעט מת מהחגים. מילא הדביקות המסורתית של ברכות מטופשות שאף אחד לא מבין את משמעותן (מתי בפעם האחרונה הייתם ראש או זנב?), מילא הפגישות עם חלקי המשפחה המיותרים, ואפילו – מילא האוכל הפולני המאוס, אבל למה צריך לעבור את הכל ארבע או חמש פעמים בחודש? במקום להיות כמו הנוצרים, שמקבלים מתנות מזקן שמנמן בחליפה אדומה או מארנב ענק, אנחנו נאלצים לספוג את המשפחה, המאכלים, והדביקות היהודית רגע לפני החזרה ללימודים, הטראומטית מספיק.
סוף סוף עברנו את החג הראשון, סיבה מספיק טובה כדי לצאת ולשתות את מר גורלנו. שיטוט של שעה וחצי במרכז ת"א לימד אותנו, שלא משנה כמה גדלנו, תמיד הברים יהיו פתוחים רק עבור אלה המבוגרים מאיתנו בשנה. אף פעם לא היתה ברורה לי אפלית הגיל הזו, אבל אתמול, כשנדחיתי אפילו במכה, אחד ממוקדי השתיה האהובים עלי ומקום שהיה בשבילי מפלט ותיק מהבית (לא שזה קשה, כשבבית מחכות שאריות של אוכל פולני מארוחת החג), החלטתי לחזור אחורה אל המקורות הראשונים בהם השתכרתי, מתוך התקווה ששם אני אקבל את אותו היחס שהוציא אותי לתרבות הרעה מלכתחילה.
כך מצאנו שותפי לשתיה ואני את עצמנו, עומדים בכניסה לבר שבנחלת בנימין 85, מה שנפתח לפני שנתיים וחצי כמקום הזכור לטובה "Scott-Aberford" ומאז השתנה ל"Scott", וממנו ל"Scott 85", ולפני שלושה וחצי שבועות ל"Samuel". אלו שעוקבים אחר המדור שלי בקביעות (תודה לכם, אני אוהב את כולכם, ואם תשלחו ביקורות/הצעות, אני אפילו אוהב אתכם יותר. ואני מבטיח לא לנשוך, לפחות לא חזק מדי), זוכרים שמבחינתי כל שינוי שם ואוירה הוא רק לטובת הגיוון, ולכן גם מבינים כמה מהר מצאתי את עצמי יושב שוב מול אותו הבר שבו התחלתי לתהות על טיבם של ברים לפני כשנתיים.
השינוי האחרון הוא אחד המוצלחים בסדרת גלגולי המקום הזה. החלל האפלולי נצבע מחדש בבורדו, קושט בכוכבים משתלשלים מהתקרה, ובתוספות לתאורה המועטה שהיתה בו. הבר, המוקף בכסאות מרופדים ומוקף בשורה נוספת של כסאות הפונים אל הקירות החיצוניים, נותר ללא שינוי, רק מואר יותר. מיד כשהתיישבנו קבלנו צלוחית בייגלה וצלוחית זיתים, מחווה נחמדה תמיד למשוטטים התל אביביים. תפריט האלכוהול נשאר מגוון כשהיה, אבל מחיריו הוזלו אל מתחת לממוצע התל אביבי (אלכוהול נקי מתחיל כבר מ-26, וקוקטיילים מ-36, אפילו נשארו כל הקוקטיילים המקוריים של הסקוט שעלו למעלה מ-40 שקלים בגלגול הקודם). גם תפריט האוכל מגוון וזול – מנות מצויינות כמו טאפאס אנטריקוט או טורטיה נקניקיות מרגז, עלו 22-24 שקלים, ובהחלט מילאו את החלל שנוצר בין הגפילטע והמרק עם האטריות. השירות נשאר חביב, המוסיקה נשארה על טהרת ה-DJים המתחלפים, והשירותים, לצערם של כל המשתכרים, נשארו אי שם בקצה המדרגות.
בסך הכל, כפי שכבר למדתי בשבוע שעבר, כל שינוי הוא לטובה, והגרסה החדשה של הסקוט הישן היא זולה, מגוונת ובהחלט מספקת מפלט לכל אלה שבורחים מהמציאות, אבל לא מצליחים להכנס לשום מקום אחר. בינתיים, החסרון היחידי של המקום הוא שאין לו קהל קבוע, אלא כמה זוגות בודדים בגילאים משתנים שבמקרה הגיעו לפקוד את המקום, אבל בתקווה שחוויותי הטובות יגרמו לי וגם לכם לשוב לשם, הרי שגם בעית הקהל תפתר.
שתהיה לכולנו שנה טובה, צום קל, ישיבה מהנה בסוכה, וקבלת תורה שמחה ומרנינה, בתקווה שהחגים יגמרו מהר, וישאירו אותנו עם חופשה של שנה מחגי תשרי.

למרות שבדרך כלל אני לא נוטה לשמוח לאידם של אנשים, המקרה הזה מחייב. העובדה שתעשיית האלכוהול בתל אביב היא לא יציבה ומחייבת תחרות מתמדת מאוד מוצאת חן בעיני. ברים פושטים רגל על ימין ועל שמאל, ובמקום שתפתח במקומם איזו חנות או מסעדה משעממת, נכנסים לעסק צעירים להוטי עשיית כסף, בוחרים שם, אוירה ותפריט מקוריים, והוקוס פוקוס, מקום חדש יוצא לדרך. כמו פצצת זמן מתקתקת, תשעים אחוז מהמקומות הלאה יחזיקו שנה-שנתיים, ואז יפנו את הדרך למקומות חדשים. אנחנו הלקוחות חובבי המגוון מרוצים, והעובדה שעוד שני בני שלושים חיסלו את החסכונות של אבא שלהם לא ממש מזיזה לנו. פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
ועכשיו קצת מתמטיקה. נניח שבאיזור הברים החביב עלי, מתחם לילנבלום-נחלת בנימין-אחד העם- רוטשילד, יש כשישים ברים, ונניח שבר מחזיק באיזור בממוצע אפילו שלוש שנים (שזה המון, בהתחשב בעובדה שאפילו ה"גולדן" וה"מכה", מותיקי המתחם, שניהם בדיוק בני שלוש), זה אומר בר חדש כל שבועיים וחצי. יחי הגיוון.

השבוע יצא לי לבקר ב"לימה לימה" שנפתח בתחילת הקיץ על חורבות ה"אייס" בלילנבלום פינת נחלת בנימין. המקום משמש בעיקר כלאונג', אך כולל גם חלל עבור פיק-אפ בר קטן ומרובע, וגם במת הופעות שנעשה בה שימוש לילה או שניים בשבוע. גם מבחינת הקהל המקום רבגוני, שכן בספות לידינו ישבו שני זוגות תיירים בני שלושים פלוס, מאחורינו ישבה חבורת מבוגרים שבקלות יכלו להיות ההורים שלנו, ואילו בכניסה ישבה קבוצת נערות שגרמו לי ולשני שותפי לשולחן לא להרגיש הכי צעירים.
המקום מעוצב בדיוק כמו הסלון של סבתא שלי ז"ל, וזו בהחלט לא מחמאה. החל באהילי המנורות הישנים, בצבעים האדומים-חומים ובתמונות של זרי הפרחים על הקירות. גם אם מטרת הבעלים היתה לשדר אוירה של חמימות ושל בית מוכר, ההרגשה של להתיישב בסלון של סבתא היא מפחידה, רק חסרה צלוחית עם עוגיות על כל שולחן. בתוך הסלון הזה פזורות ספות וכורסאות, חלקן סביב שולחנות וחלקן פונות לחלל. מה שנחמד בסידור הזה, הוא שגם ממקומנו באחת הפינות יכולנו לראות מה קורה על הבר, על הבמה, ואפילו בכניסה לשירותים.
מחירי האלכוהול הם בהחלט סבירים, אף על פי שבזמן האחרון, ה"סביר" בתל אביב כבר הפך להיות יקר. בירה מהחבית עולה 19 שקלים לשליש ו-23 לחצי, אלכוהול נקי עולה החל מ-30, ומבחר מצומצם של קוקטיילים המוצעים בתפריט עולים סביב ה-35-40. תפריט האוכל הוא קטן, ונשען על המטבח המקסיקני – נאצ'וס ב-25 שקלים, והמנות היותר כבדות (בוריטוס, פהיטאס ושות', מה כבר יש למטבח המקסיקני להציע?), עולות 35 שקלים. המלצריות, ובכלל צוות המקום ממש נחמדים, שווה להתייעץ איתם.
כשיש הופעות (השבוע היתה הופעת התאטרוק של המהפכה, וההופעה של יסמין אבן) גובים מחיר כניסה של כמה עשרות שקלים, אבל מקבלים הופעה אינטימית וכמעט ביתית, ממש בסלון של סבתא. בינתיים המקום מלא, נראה אם הוא יחזיק יותר משנה-שנתיים.

כל המספרים האלה יגרמו לטור שלי תוך חצי שנה להיראות כמו ההגרלה של הלוטו. אבל בינתיים, אני חייב לכם את סיומו של הסיפור "מועדון ארוחת הבוקר(1)", מהגליון השמיני של הלטאה, שבו סיפרתי על יחסי הציבור המופלאים של המועדון בשם זה. בינתיים, תוך כדי שאני משמיץ ומהלל מקומות אחרים, נפתח לו שוב המועדון, והוא מתפקד בצורה יוצאת מן הכלל כבר שבועיים ברצף. קצת יקר, קצת פלצני וקצת סנובי, אבל העיצוב, האוירה, ומגוון האנשים היפים מפצים על זה, בעיקר אם זו הפעם הראשונה שלכם. מסתבר שלמקום באמת היתה בעית רישוי קלה שנפתרה תוך שבועיים, והמקום פתח שעריו שוב, כשכל הנזק שנגרם, הוא שאני יצאתי אדיוט שכבר הספדתי אותו. לכו ותהנו.

אין ספק שחיי הלילה התל-אביביים הרבה יותר מעניינים מחיי היום, אבל לצערינו, החל מבעוד חודש השעון הביולוגי של כולנו יתהפך, ושתיים בלילה תהיה השעה של להפוך צד במיטה, ולא של להפוך תקליט בעמדה. כתרופה מקדימה אני אנסה להביא מדי פעם מסעדה טובה, שארוחת הצהריים העסקית בה היא גם משביעה, גם מיוחדת, וגם מחזירה עודף משטר של חמישים (אחרי הכל, אנחנו סטודנטים, ואם היה לנו הרבה כסף, היינו מוציאים אותו על חיי הלילה).
אני חושב שכבוד הפעם הראשונה ניתן לאינדירה, המסעדה ההודית שבחזית ה"לונדון מיניסטור", שכנראה מספקת את העסקית הטובה ביותר במחיר הזול ביותר (39 שקלים).
בניגוד להרבה מסעדות שמתהדרות בסגנון קולינרי מסוים אבל לא מייחסות חשיבות לעיצוב האוירה באותו הסגנון (תקראו לזה פלצנות לשמה, אבל זה קצת הורס לאכול סושי למשל, המאכל היפני הכי עממי שיש, במסעדות היוקרתיות ביותר, או לטעום אוכל צרפתי מעודן ומושקע במסעדה קטנה שנראית כמו חדר האשפה של מסעדות הפאר בצרפת), כבר בכניסה לאינדירה מרגישים בהודו. המלצרים הקטנים ודוברי האנגלית במבטא המוזר, הם אדיבים ונעימים (עובדים זרים, אלא מה?), והם מכוונים לאחד השולחנות, שעליהם אפילו המלחיה/פלפליה יובאה מן המזרח. מי שלא מסתפק בזה, יכול לעלות ולשבת בקומה העליונה, העמוסה בכריות ונרגילות, שבה גם המוסיקה ההודית נשמעת יותר בבירור.
למנה ראשונה קבלנו לשולחן "פקורה ירקות", שאלה ירקות מטוגנים בהמון קמח ותבלינים. המנה היתה מאוד טעימה, אבל לא היה שום סיכוי לזהות מה מבין הגושים הצבעוניים שמונחים לנו על הצלחת היה פעם הבצל, הבטטה, או העגבניה. אחר כך קבלנו מרק עדשים, ונאן שום (הלחם ההודי), שחוסל עוד לפני שהמנה העיקרית נראתה באופק. למנה העיקרית הרווחנו את יכולת הבחירה מהתפריט, שכלל שילובים שונים של עוף, כבש ובקר (כן, הם לא הודים אמיתיים), בעיקר צלויים על גחלים ברטבים ותבלינים שרק ההודים יודעים את מקורם, עם תוספת של אורז בצד. אני לא ממש יכול להמליץ לכם על מנה טעימה מהתפריט, כי מבחינתנו, כל מה שנסינו היה נהדר – הקבב, העוף טיקה, השיש-קבב והמיקס גריל, כולן מנות מצויינות ומומלצות. לסיום, לא שהיה מקום בבטן, קבלנו גם גלידה. העסקית כוללת גם שתיה קרה (או יין) ושתיה חמה. מאוד משתלם.
סך הכל אני מוצא שהארוחה ההודית היא טעימה מאוד (לאוהבי התבלינים והמגוון), עשירה מאוד, משביעה, וזולה, וזאת מבלי להזכיר שהמתמידים מקבלים כרטיס חתימות, שבו כל ארוחה עסקית עשירית היא חינם (אם בקרתם ונהנתם, תדאגו לבקש את הכרטיס בסוף הארוחה).