פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

אנחנו נמצאים בעיצומם של חגי תשרי. בניגוד לידידי העורך שממש מת על החגים, כל שנה מחדש אני כמעט מת מהחגים. מילא הדביקות המסורתית של ברכות מטופשות שאף אחד לא מבין את משמעותן (מתי בפעם האחרונה הייתם ראש או זנב?), מילא הפגישות עם חלקי המשפחה המיותרים, ואפילו - מילא האוכל הפולני המאוס, אבל למה צריך לעבור את הכל ארבע או חמש פעמים בחודש? במקום להיות כמו הנוצרים, שמקבלים מתנות מזקן שמנמן בחליפה אדומה או מארנב ענק, אנחנו נאלצים לספוג את המשפחה, המאכלים, והדביקות היהודית רגע לפני החזרה ללימודים, הטראומטית מספיק.
סוף סוף עברנו את החג הראשון, סיבה מספיק טובה כדי לצאת ולשתות את מר גורלנו. שיטוט של שעה וחצי במרכז ת"א לימד אותנו, שלא משנה כמה גדלנו, תמיד הברים יהיו פתוחים רק עבור אלה המבוגרים מאיתנו בשנה. אף פעם לא היתה ברורה לי אפלית הגיל הזו, אבל אתמול, כשנדחיתי אפילו במכה, אחד ממוקדי השתיה האהובים עלי ומקום שהיה בשבילי מפלט ותיק מהבית (לא שזה קשה, כשבבית מחכות שאריות של אוכל פולני מארוחת החג), החלטתי לחזור אחורה אל המקורות הראשונים בהם השתכרתי, מתוך התקווה ששם אני אקבל את אותו היחס שהוציא אותי לתרבות הרעה מלכתחילה. להמשך…

למרות שבדרך כלל אני לא נוטה לשמוח לאידם של אנשים, המקרה הזה מחייב. העובדה שתעשיית האלכוהול בתל אביב היא לא יציבה ומחייבת תחרות מתמדת מאוד מוצאת חן בעיני. ברים פושטים רגל על ימין ועל שמאל, ובמקום שתפתח במקומם איזו חנות או מסעדה משעממת, נכנסים לעסק צעירים להוטי עשיית כסף, בוחרים שם, אוירה ותפריט מקוריים, והוקוס פוקוס, מקום חדש יוצא לדרך. כמו פצצת זמן מתקתקת, תשעים אחוז מהמקומות הלאה יחזיקו שנה-שנתיים, ואז יפנו את הדרך למקומות חדשים. אנחנו הלקוחות חובבי המגוון מרוצים, והעובדה שעוד שני בני שלושים חיסלו את החסכונות של אבא שלהם לא ממש מזיזה לנו. פראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
ועכשיו קצת מתמטיקה. נניח שבאיזור הברים החביב עלי, מתחם לילנבלום-נחלת בנימין-אחד העם- רוטשילד, יש כשישים ברים, ונניח שבר מחזיק באיזור בממוצע אפילו שלוש שנים (שזה המון, בהתחשב בעובדה שאפילו ה"גולדן" וה"מכה", מותיקי המתחם, שניהם בדיוק בני שלוש), זה אומר בר חדש כל שבועיים וחצי. יחי הגיוון. להמשך…

כל המספרים האלה יגרמו לטור שלי תוך חצי שנה להיראות כמו ההגרלה של הלוטו. אבל בינתיים, אני חייב לכם את סיומו של הסיפור "מועדון ארוחת הבוקר(1)", מהגליון השמיני של הלטאה, שבו סיפרתי על יחסי הציבור המופלאים של המועדון בשם זה. בינתיים, תוך כדי שאני משמיץ ומהלל מקומות אחרים, נפתח לו שוב המועדון, והוא מתפקד בצורה יוצאת מן הכלל כבר שבועיים ברצף. קצת יקר, קצת פלצני וקצת סנובי, אבל העיצוב, האוירה, ומגוון האנשים היפים מפצים על זה, בעיקר אם זו הפעם הראשונה שלכם. מסתבר שלמקום באמת היתה בעית רישוי קלה שנפתרה תוך שבועיים, והמקום פתח שעריו שוב, כשכל הנזק שנגרם, הוא שאני יצאתי אדיוט שכבר הספדתי אותו. לכו ותהנו.

אין ספק שחיי הלילה התל-אביביים הרבה יותר מעניינים מחיי היום, אבל לצערינו, החל מבעוד חודש השעון הביולוגי של כולנו יתהפך, ושתיים בלילה תהיה השעה של להפוך צד במיטה, ולא של להפוך תקליט בעמדה. כתרופה מקדימה אני אנסה להביא מדי פעם מסעדה טובה, שארוחת הצהריים העסקית בה היא גם משביעה, גם מיוחדת, וגם מחזירה עודף משטר של חמישים (אחרי הכל, אנחנו סטודנטים, ואם היה לנו הרבה כסף, היינו מוציאים אותו על חיי הלילה). להמשך…

אחרי פסטיבל הטעימות של יפו, פסטיבל הבוז'ולה החצי שנתי של מסעדות נחלת בנימין, טעם העיר של ת"א, עיר הבירה בגן צ'רלס קלור ופסטיבל האלכוהול במתחם רידינג (יסלחו לי כל אותם הפסטיבלים אשר שכחתי) הגיע גם תורה של הרצליה להצטרף לחגיגה. לפני כשבועיים קבלתי הפעם הראשונה את האימייל על פסטיבל האלכוהול והאוכל של הרצליה. אני חייב להודות שאישית, אני לא מאמין לאף מילה שכתובה באימיילים - לא לכל מכתבי השרשרת קורעי הלב (ותודה לחנן כהן שבודק אותם) לא לכל ה"עובדות" שאנשים ממציאים, וכמובן - לא לאף מסע פרסום. למזלי, שבועיים של עקשות הובילו למציאת אישור לפרסום באתר של rest, וכך מצאתי את עצמי אתמול פוסע ברחובות הרצליה כבר בערב הראשון של הפסטיבל, מנסה להביא לכם, קוראיי הנאמנים, את כל העובדות המוצקות. להמשך…