סינסתזיה 59: Something's gotta change

אז יש בחירות באוויר.
ואני לא הולך לכתוב עכשיו למי אני חושב שצריך להצביע אלא רק שצריך להצביע. אם כל כך הרבה אנשים בשנה וחצי האחרונות הרגישו שהמצב כל כך דפוק, אז אני רק יכול לקוות שזה יתגלם לאחוזי הצבעה קצת יותר טובים ממה שיש בדרך כלל (גם אם זה אומר שיהיו יותר קולות למפלגות שאני מעדיף לא לראות בעמדת כוח כלשהי).

כי משהו צריך להשתנות. אפשר לדבר שעות על מה, כי יש המון. אפשר לדבר שבועות על איך. אבל אין ספק שמשהו צריך להשתנות.

המיקסטייפ הזה נוגע במשהו הזה, או ברצון והתקווה לשינוי, ובעוד כמה דברים, כי כמו האחרים גם הוא אסוציאטיבי למדי. כרגיל, אפשר להאזין אונליין ואפשר להוריד ולקחת אתכם בדרך לקלפי, שיעשה לכם נעים.

רשימת השירים
פורטיסחרוף – יומו של העכבר
שלום גד – שיר הילדים הרעבים
בלקן ביט בוקס – Political Fuck
ברי סחרוף – העין
Bob Dylan – Maggie's Farm
Bright Eyes – At The Bottom Of Everything
Carolina Chocolate Drops – Cornbread and Butterbeans
Mike Seeger – Old Blind Drunk John
LCD Soundsystem – Us V Them
איתמר זיגלר – מולדת
יאיר יונה – Poetry Nights In Valhalla
Joan Baez – Joe Hill
Andrew Bird's Bowl of Fire – Swedish Wedding March
הבילויים – נפלא פה
אריק איינשטיין – ילדים של החיים

דווקא עכשיו, להמשיך למחות

כשהתחילו הדיווחים על האירועים אתמול בדרום, מהר מאוד צצו בפיד הטוויטר שלי דיבורים על ביטול עצרת המחאה של מוצ"ש. (ואני בכלל לא ידעתי שאמורה להיות אחת כזו.)
וקצת אחר כך התחילו להופיע תגובות שאומרות שלא צריך לבטל את העצרת. להפך, דווקא עכשיו, לאור מה שקרה, המחאה חשובה מתמיד. צריך רק לעשות אותה אחרת. לא ברעש, בלי הופעות של זמרים, אלא בשקט נחוש.

וזה מעניין כי אתמול בבוקר, לפני שהספקתי לשמוע על מה שקרה, כתבתי טיוטה לפוסט שמדבר על הדעיכה האפשרית של המחאה והפיכתה לשקטה ומקומית יותר. אז אני מוותר כרגע על הפוסט ההוא – הוא יגיע בימים הקרובים – ובאתי רק כדי לומר שלדעתי אסור לוותר ולבטל את המחאה. נכון – נהרגו אנשים. נכון – צה"ל תוקף בעזה. נכון – אנשים בערי הדרום חיים עכשיו תחת איום, אזעקות ונפילות רקטות. כל אלו לא סיבות להפסיק את המחאה. להפך – אלו סיבות להמשיך ביתר שאת את המחאה שאנחנו עוסקים בה.
כי בין אם נרצה ובין אם לאו, האירועים של אתמול נוגעים בלב ליבה של המחאה. זה לא רק עניין בטחוני, ובאמת שנמאס שבכל פעם שיש "עניין בטחוני" אז שוכחים מהשאר. כי אירוע בטחוני הוא לא עניין של זבנג וגמרנו, וההשפעות שלו מתמשכות, לפעמים לאורך שנים.

אני מדבר על הטיפול שאמורים לקבל האנשים שהיו מעורבים בפיגוע, ותושבי הישובים שספגו נפילות גראד, והחיילים שהוקפצו לשטח ונאלצו להלחם, והילדים שמתעוררים בלילה מפוחדים בגלל קולות פיצוצים. בכל אלו אמורה לטפל רשת נרחבת של רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים וגורמי רווחה נוספים. זו רשת ציבורית שאמורה להיות מופעלת על ידי מדינה שאכפת לה מאזרחיה – בעיקר אלו שחיים תחת איום. וזו רשת שסובלת מקשיי תפקוד אדירים. אני לא צריך לספר לכם על קשיי העבודה והפרנסה של הרופאים (והמתמחים בראשם). וכולם ודאי זוכרים את שביתת העו"סים הגדולה מלפני כמה חודשים.
ובפינה האישית שלי אפשר להזכיר גם את המתמחים בפסיכולוגים. הם אנחנו מהווים את כוח העבודה הגדול ביותר של התחנות הציבוריות לבריאות הנפש, עובדים הרבה יותר שעות ממה שמשלמים לנו והשכר גם ככה לא בשמיים. שלא לדבר על כך ששנים של ייבוש המערכת הציבורית לבריאות הנפש גורמת לכך שיש פחות ופחות תקנים לפסיכולוגים, מה שאומר שמי שזקוק לשירותים אלו – מן הסתם אנשים מהמעמדות המוחלשים יותר שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול פרטי – נאלצים לחכות הרבה מאוד זמן עד שיקבלו טיפול.

נפגעי חרדה, פוסט-טראומה ועוד זקוקים לנו וימשיכו להיות זקוקים לנו גם בשנים הבאות אחרי אירועי הימים האלו. ואחריותה של המדינה לדאוג לכך שהם יוכלו לקבל אותה באופן ראוי.

בקיצור – המחאה לא הופכת ללא רלוונטית בגלל שהיה פיגוע והתחילה הסלמה בדרום. להפך. אם לצטט את איילת מוהר:

אני דווקא חושבת שהמחאה חשובה עכשיו יותר מתמיד. כל פיגוע כזה מפעיל רופאים, שירותי רווחה, עובדים סוציאליים ושירותי בריאות נפש ונפגעי חרדה. אלה בדיוק התחומים שסובלים מהתנערותה של המדינה ומייצגים את המגזרים שנזקקים לשירותים שמדינת רווחה חייבת להעניק, אך מפריטה. בשביל זה המחאה קמה.

(כאן וכאן)

אז אם תשאלו אותי, אסור לוותר. חשוב להגיע לעצרת במוצ"ש, איפה שאתם לא נמצאים. בתל אביב היא תיקרא, ובצדק, עצרת הדממה. זו תהיה "צעדה שקטה בליווי לפידים ונרות, שנועדה להזכיר לראש הממשלה כי גם בימים קשים אלה, הוא עדיין אחראי לרווחה ולבריאות בדיוק כפי שהוא אחראי לביטחון".
וחשוב שנהיה שם.

כמה מחשבות. כשעוד מותר לי.

קרה אתמול משהו.

1. החוק המכונה "חוק החרם" עבר אתמול בקריאה שניה ושלישית ברוב אדיוטי של 47 מול 38 ח"כים. לשלושים וחמישה ח"כים אחרים, אתם יודעים מי אתם, כנראה לא אכפת. רק אתמול, כשזה קרה, קלטתי כמה שזה מפחיד אותי.

2. החוק הזה הוא עוד נדבך בשורה של נסיונות חקיקה – חלקם מוצלחים וחלקם לא – שמצליחים להפוך את המדינה שלנו למשונה והזויה יותר. המדינה הזו שאנחנו אוהבים לאהוב ולהתגאות בה (הדמוקרטיה היחידה במזה"ת וגו') מאבדת יותר ויותר את הצלם שלה, ואנחנו עוצמים עין. טובים ממני כתבו על החוק ועל הבעייתיות הגלומה בו, יוסי גורביץ למשל. אך משפט אחד שאותו צייץ נמרוד אבישר ולאחר מכן חתם את הפוסט שלו בנושא קדח לי חור בלב:

או אם לסכם במשפט: כנסת ישראל היום לקחה את המדינה שסבתא שלי בנתה, והתחילה בתהליך של הפיכתה למדינה שממנה ברחה.

3. המשפט הזה גרם לי לחשוב על ההורים שלי. פעם, כשהיינו שומעים בחדשות על עוולה כזו או אחרת, אמא שלי היתה אומרת לי בקול עצוב ומעט מתנצל "איזו מדינה השארנו לכם". פעם לא הבנתי מה היא רוצה מעצמה. היא תמיד היתה מעורבת פחות או יותר, תמיד הצביעה בבחירות, נתנה את הקול שלה. זה שהיא הפכה למיעוט זו אשמתה?
אמש הבנתי את המשפט הזה שלה. כי אמש חשבתי על הילד שעלול בעוד עשרים שנה לשאול אותי איך זה שאסור לאנשים לדבר במדינה הזו ואני אסיט את מבטי מעיניו, מתבייש, ואמלמל משהו מתנצל.

4. לכן שמחתי לראות שאתמול בלילה, לאחר שהסתיימה ההצבעה על החוק, החלה להתארגן מחאת בזק בכיכר רבין בתל אביב (ואולי בערים אחרות?). בחצות. בכיכר. מוחים בשקט. זה היה המסר שעבר בטוויטר.
ולשם שינוי, יצאתי מהבית.

5. היינו בכיכר. עידית, ג'ינג'ה ואני. בזמן שהיינו שם היו, לדעתי, כשישים איש, פחות או יותר – מעולם לא הייתי טוב באומדנים. לא היתה זו הפגנה המונית והיא בטוח לא השאירה חותם, בטח שלא אצל תומכי החוק. אבל בשבילי היא הרגישה טוב, כי אם בהתארגנות ספונטנית כמה עשרות אנשים יוצאים מהבית בלילה, אחרי שאולי כבר עברו לפיג'מה, חלקם נאלצים לקחת אוטובוס או להזיז את האוטו… אולי יש פה גרעין של אנשים שלא ויתרו.

6. לפרקים, זו לא היתה מחאה שקטה. חבורה קטנה של אנשים צעקה קריאות נגד הכיבוש. אותי זה הרגיז, כי זה לא התאים. קודם כל, אמרתם מחאה שקטה, לא צעקות בחצות באמצע תל אביב. שנית, זה נכון שיש קשר בין החרמת מוצרים מההתנחלויות והתנגדות לכיבוש, אבל כשאתם באים להפגין נגד החוק ובעצם צועקים נגד הכיבוש אתם מפספסים את הנקודה.

7. וזה העניין הכי גדול פה לדעתי. אנשים, כהרגלם, הולכים לפספס את הבעיה עם החוק הזה על מזבח מלחמת ה"ימין והסמול" ונושא הכיבוש. לא שזה נושא לא חשוב, לא שזה נושא לא בוער, אבל הבעיה הגדולה עם החוק הזה היא לא שיש כיבוש, הבעיה הגדולה עם החוק הזה היא שהוא סותם לי את הפה.

8. או כפי שכתבתי בטוויטר אחרי שחזרתי הביתה: למי שזה לא ברור לו. ההתנגדות שלי לחוק לא אומרת שאני תומך בחרם על מוצרים מהתנחלויות. הבעיה שלי היא שזה חוק שחונק את שוק הדעות, וזה משהו שאסור שיהיה פה.

9. כי הרי יש אנשים שיבואו אלי בטענות על התנגדותי לחוק ויגידו שאני עושה דה-לגיטימציה לישראל, שהמתנחלים בעצם שומרים עלי ועוד. הכל טוב ויפה ואפשר וצריך להתמודד עם הטענות האלו, אבל הן לא רלוונטיות לעניין. אני מתנגד לחוק הזה כי הוא סותר את אחד הדברים החשובים ביותר שהדמוקרטיה היחידה במזה"ת אמורה להציע לי – חופש הביטוי שלי להתנגד למה שנראה לי לא נכון.

וגרוע מכך, החוק הזה למעשה לוקח קבוצה מסוימת במדינה והופך אותה לקדושה. יבואו אנשים ויגידו שהמתנחלים הם גם בני אדם ומגיע להם להתפרנס בכבוד ואם נחרים אותם למעשה נפגע בהם שלא באשמתם – ולכן החוק הזה חשוב. אבל החוק הוא לא נגד חרמות, הוא נגד חרמות מסוג מסוים.
הרי אם קבוצה דתית תרצה להחרים רשת בתי קפה שפתוחה בשבת, איש לא יעצור אותה ואין חוק נגד זה. או לחילופין, אם חבורת סמולנים יפי נפש יחרימו חנויות שלא מוכנות להעסיק ערבים, שוין. אבל כשזה נוגע להתנחלויות? עד כאן. זה אסור. פה אתם צריכים לסתום את הפה.
שוב אנו למדים שיש קבוצה באוכלוסיה, או אם תרצו, איזורים בארץ (לא במדינה) שחבריה מורמים מעם. המדינה חושבת שהם טובים יותר ממני, שמגיע להם יותר ממני. החוק הזה הוא עוד נדבך בסולם.

10. מה זה מזכיר לי? זה מזכיר לי תקופות שבהן אם היית אומר דבר כפירה באלוהים זה או אחר, היית נסקל באבנים, נשרף על המוקד או מוצא להורג בכל דרך אפשרית אחרת.

11. לא כך אנו אמורים לחיות. מצב העניינים הנכון הוא שיהיה לי מותר להגיד מה שאני רוצה להגיד כל עוד אני לא מוציא דיבה, לשון הרע או מסית לאלימות כלשהי. והחרמת מוצרים אינה אלימות.

12. וזה המקום להזכר, שוב ושוב, במשפט המיוחס (בטעות אולי) לוולטר אינני מסכים איתך, אך אילחם עד מוות עבור זכותך לומר את דעתך.

מכתב פתוח לשר גדעון סער בעניין איומיה של אם תרצו על אוניברסיטת בן גוריון

היום פורסם בעיתון "הארץ" שתנועת "אם תרצו" הציבה לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אולטימטום של שלושים ימים שבמהלכו אם היא לא תעשה משהו נגד ה"הטיה האנטי-ציונית" באוניברסיטה, התנועה תפעל לעצירת התרומות לאוניברסיטה. בצעד מדהים של חוצפה כותבים נציגי התנועה ארז תדמור ורונן שובל כך: "נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות. הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה תתוקן". (אם תרצו לקרוא את המכתב של אם תרצו, הוא מופיע כאן)
זה מצטרף לידיעה שפורסמה אתמול, ולפיה אוניברסיטת תל אביב התחילה לבדוק את תכני החוג לסוציולוגיה כדי לבדוק האם הם אכן "פוסט-ציונים", בהמשך ישיר לטענות של "אם תרצו".

אותי, באופן אישי, זה מזעזע. מישהו פה שכח שאוניברסיטה היא מקום ליצירה וצבירה של ידע, וככזו היא אמורה לפעול תחת העקרון של חופש אקדמי. המשמעות היא שאנשי הסגל נבחרים על פי יכולותיהם האקדמיות, הן בתחום המחקר והן בתחום הלימוד, ולא על פי דעותיהם החברתיות או הפוליטיות, לכל כיוון. האם המרצים באוניברסיטת תל אביב או בן גוריון אכן פוסט-ציוניים או שמאלניים? ואם כן, אז מה? התפקיד שלהם הוא ללמד, להעביר ידע, לעודד חשיבה ביקורתית ופתוחה. תגידו שאני תמים, ושהמרצים יכולים להשפיע על דעותיהם של הסטודנטים אבל כשאתם אומרים את זה אתם מזלזלים בסטודנטים. חוץ מזה, תפקידם של הסטודנטים הוא לפתוח את הראש, להכיר עולמות חדשים ולעצב את החשיבה שלהם. זה כל כך נורא אם הם ייתקלו בדעות מאתגרות? וכן, זה נכון לכל כיוון. הייתי אומר אותו דבר אם היה מדובר במרצים ימניים.

מקארתיזם

בכל מקרה, היום כתבתי, בפעם השנייה בחיי, מכתב לשר החינוך גדעון סער. אם יש לפחות מישהו אחד שתפקידו להתייחס לדברים האלה, זה הוא. בזמן שאני ממתין לתשובתו, החלטתי לפרסם את המכתב גם כאן:

לכבוד שר החינוך גדעון סער,

כפי שהתפרסם היום בעיתון "הארץ", תנועת "אם תרצו" פנתה לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ואיימה עליה שאם לא תפעל "לשים קץ להטיה האנטי-ציונית" במחלקה לפוליטיקה וממשל, התנועה תפעל לעצירת תרומות לאוניברסיטה. התנועה הגדילה לעשות והציבה אולטימטום של 30 ימים לפרופ' כרמי, אם כי לא ממש ברור לי באיזו זכות.

בתור שר החינוך אני חושב שעליך לצאת כנגד ההתנהגות הזו של "אם תרצו" ולהתייצב בגאון לצד האוניברסיטה. לא ייתכן שתנועה פוליטית תבצע סחיטה של גוף אקדמי בצורה הזו. לשון החוק קובעת ש"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות…הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים". אינני משפטן, אבל על פניו נשמע כאילו אם תרצו אכן מאיימת על אוניברסיטת בן גוריון באופן היכול להתפרש כסחיטה באיומים.

כך או כך, בתור מי שמתנגד בגלוי לחרם אקדמי, מן הראוי הוא שתוקיע, בגלוי, את ההתנהגות הזו של "אם תרצו" שמתנהגת כאחרון המאפיונרים ולא כתנועה שמכבדת את עצמה ואת החברה שבה היא פועלת. לא ייתכן בגוף אקדמי בישראל יהיה נתון לסחטנות שכזו ופגיעה בחופש האקדמי שהוא עקרון בסיסי של חברה משכילה ונאורה. ואם אינני טועה, אני בטוח שאתה – כשר החינוך של מדינת ישראל – עושה הכל כדי לקדם את ההשכלה הגבוהה במדינה.

בתקווה שמכתב זה לא ייפול על אוזניים ערלות,

ערן כ"ץ

אני ממליץ לכם, אם הנושא הזה חשוב לכם, לעשות משהו דומה ולשלוח לגדעון סער מכתב. מי יודע, אם יצטברו מספיק כאלה אולי עוד נשמע משהו (ואם לא, לפחות ניסינו). אפשר פשוט לשלוח למייל הזה.

קריאה נוספת מומלצת:
דובי קננגיסר כותב על האופן בו תוקפת "אם תרצו" את תכניות הלימודים.

עדכון – וואלה מדווחים שגדעון סער שולל פגיעה בתרומות לאוניברסיטאות.

המכתב פורסם גם בעבודה שחורה.

כסף כסף כסף

אני לא איש של כסף.
אני לא אוהב כסף. אבל אני לא שונא אותו. אני חושב שבעיקר אפשר לומר שאני רואה בו אמצעי ולא מטרה. למשל, אני מאוד אוהב אוכל טוב. ואוכל טוב עולה כסף. אז אני אוהב את הפוטנציאל לאוכל טוב שהכסף מספק לי.
אולי בגלל שאני לא מתייחס לכסף כאל מטרה אני לא נוהג לחשוב עליו רוב הזמן. זו אסטרטגיה שיש לה יתרונות וחסרונות. יתרון אחד הוא שאני לא מוטרד כל הזמן מכמה יש לי ומאיפה אני יכול להשיג עוד ועוד ועוד. אני לא ארגיש רע במיוחד אם חבר שלי יראה לי תלוש משכורת שגדול פי שלוש משלי, למשל.
החסרון, לעומת זאת, הוא שאני עלול ללקות בחוסר מודעות לכסף שלי. עצם העובדה שאני לא מוטרד בכל רגע נתון כמה יש לי בעו"ש, למשל, מובילה לכך שלעתים אני לא מודע לזה שאין לי. זה כמעט ולא קורה, אבל העקרון ברור.

בשבועות האחרונים התחיל לרוץ ברשת קמפיין של המועצה הישראלית לצרכנות בעניין עמלות העו"ש שגובים הבנקים. מבחינתי העמלות האלו הן שורות במצב החשבון שאני מדלג עליהן בעיניים. כן אמא, אני יודע. צריך להסתכל עליהן. צריך לבדוק אותן. אבל מה לעשות שהתגובה האוטומטית שלי היא לדלג עליהן.

אבל לא עוד. בעקבות הקמפיין הזה – ובעיקר בעקבות הפוסטים שכתב בנושא שוקי גלילי (כמו זה, או זה) החלטתי שהגיע הזמן לתת קצת תשומת לב לשורות האלו. כך למשל, גיליתי שבחצי שנה האחרונה, הבנק שלי קיבל לקח ממני כמעט 130 שקלים חדשים על כל מיני עמלות. על מה בדיוק? אני לא בטוח. לטוב או לרע, הפעילות שלי בחשבון היא לא כזו מורכבת וגדולה. אני בסך הכל מפקיד צ'ק פעם בחודש, מקבל משכורת בהעברה ישירה, שם קצת כסף בצד ומושך פה ושם מזומן. אין לי עיסוק בסחר במניות, מט"ח ודברים מהסוג הזה. ובכל זאת אני משלם לבנק עשרים ומשהו שקלים לחודש.

האם זה הרבה? מעט? בינינו, אני לא יודע. לא השוותי גדלים עם חברים. מה שכן, למדתי משוקי שהבנקים עושים מיליארד שקל בשנה מעמלות העו"ש שלנו. ואני מנחש שהן לא נלקחות מכולם באופן שווה. אני אוסיף ואנחש שהשכבות שמהן נגבית יותר עמלה (דווקא כי הן פחות מתמקחות או מפעילות לחץ) הן אלו שכל שקל חשוב להן.

מה אפשר לעשות עם זה?
נתחיל מזה שאפשר לגשת לאתר של הקמפיין באתר של המועצה הישראלית לצרכנות ולקרוא שם על המצב, על הבעייתיות שבו ובעיקר – על מה אפשר לעשות בנדון. אפשר למצוא שם דרכים נוספות להצטרף למאבק. אם יש לכם בלוג, תוכלו לכתוב על כך, כמו שעשיתי כאן.
והכי חשוב, אפשר וכדאי לפתוח את דפי החשבון המעיקים האלו ולהסתכל עליהם בעין ביקורתית. מי יודע מה תגלו שם.

ולסיום, בגלל שאני אוהב מוזיקה יותר משאני אוהב כסף (למרות שכסף מאפשר לי לצרוך מוזיקה ועל כך אני מודה לו) – כמה שירים על כסף.