היום פורסם בעיתון "הארץ" שתנועת "אם תרצו" הציבה לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אולטימטום של שלושים ימים שבמהלכו אם היא לא תעשה משהו נגד ה"הטיה האנטי-ציונית" באוניברסיטה, התנועה תפעל לעצירת התרומות לאוניברסיטה. בצעד מדהים של חוצפה כותבים נציגי התנועה ארז תדמור ורונן שובל כך: "נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות. הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה תתוקן". (אם תרצו לקרוא את המכתב של אם תרצו, הוא מופיע כאן)
זה מצטרף לידיעה שפורסמה אתמול, ולפיה אוניברסיטת תל אביב התחילה לבדוק את תכני החוג לסוציולוגיה כדי לבדוק האם הם אכן "פוסט-ציונים", בהמשך ישיר לטענות של "אם תרצו".

אותי, באופן אישי, זה מזעזע. מישהו פה שכח שאוניברסיטה היא מקום ליצירה וצבירה של ידע, וככזו היא אמורה לפעול תחת העקרון של חופש אקדמי. המשמעות היא שאנשי הסגל נבחרים על פי יכולותיהם האקדמיות, הן בתחום המחקר והן בתחום הלימוד, ולא על פי דעותיהם החברתיות או הפוליטיות, לכל כיוון. האם המרצים באוניברסיטת תל אביב או בן גוריון אכן פוסט-ציוניים או שמאלניים? ואם כן, אז מה? התפקיד שלהם הוא ללמד, להעביר ידע, לעודד חשיבה ביקורתית ופתוחה. תגידו שאני תמים, ושהמרצים יכולים להשפיע על דעותיהם של הסטודנטים אבל כשאתם אומרים את זה אתם מזלזלים בסטודנטים. חוץ מזה, תפקידם של הסטודנטים הוא לפתוח את הראש, להכיר עולמות חדשים ולעצב את החשיבה שלהם. זה כל כך נורא אם הם ייתקלו בדעות מאתגרות? וכן, זה נכון לכל כיוון. הייתי אומר אותו דבר אם היה מדובר במרצים ימניים.

בכל מקרה, היום כתבתי, בפעם השנייה בחיי, מכתב לשר החינוך גדעון סער. אם יש לפחות מישהו אחד שתפקידו להתייחס לדברים האלה, זה הוא. בזמן שאני ממתין לתשובתו, החלטתי לפרסם את המכתב גם כאן:

לכבוד שר החינוך גדעון סער,

כפי שהתפרסם היום בעיתון "הארץ", תנועת "אם תרצו" פנתה לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ואיימה עליה שאם לא תפעל "לשים קץ להטיה האנטי-ציונית" במחלקה לפוליטיקה וממשל, התנועה תפעל לעצירת תרומות לאוניברסיטה. התנועה הגדילה לעשות והציבה אולטימטום של 30 ימים לפרופ' כרמי, אם כי לא ממש ברור לי באיזו זכות.

בתור שר החינוך אני חושב שעליך לצאת כנגד ההתנהגות הזו של "אם תרצו" ולהתייצב בגאון לצד האוניברסיטה. לא ייתכן שתנועה פוליטית תבצע סחיטה של גוף אקדמי בצורה הזו. לשון החוק קובעת ש"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות…הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים". אינני משפטן, אבל על פניו נשמע כאילו אם תרצו אכן מאיימת על אוניברסיטת בן גוריון באופן היכול להתפרש כסחיטה באיומים.

כך או כך, בתור מי שמתנגד בגלוי לחרם אקדמי, מן הראוי הוא שתוקיע, בגלוי, את ההתנהגות הזו של "אם תרצו" שמתנהגת כאחרון המאפיונרים ולא כתנועה שמכבדת את עצמה ואת החברה שבה היא פועלת. לא ייתכן בגוף אקדמי בישראל יהיה נתון לסחטנות שכזו ופגיעה בחופש האקדמי שהוא עקרון בסיסי של חברה משכילה ונאורה. ואם אינני טועה, אני בטוח שאתה – כשר החינוך של מדינת ישראל – עושה הכל כדי לקדם את ההשכלה הגבוהה במדינה.

בתקווה שמכתב זה לא ייפול על אוזניים ערלות,

ערן כ"ץ

אני ממליץ לכם, אם הנושא הזה חשוב לכם, לעשות משהו דומה ולשלוח לגדעון סער מכתב. מי יודע, אם יצטברו מספיק כאלה אולי עוד נשמע משהו (ואם לא, לפחות ניסינו). אפשר פשוט לשלוח למייל הזה.

קריאה נוספת מומלצת:
דובי קננגיסר כותב על האופן בו תוקפת "אם תרצו" את תכניות הלימודים.

עדכון – וואלה מדווחים שגדעון סער שולל פגיעה בתרומות לאוניברסיטאות.

המכתב פורסם גם בעבודה שחורה.

אני לא איש של כסף.
אני לא אוהב כסף. אבל אני לא שונא אותו. אני חושב שבעיקר אפשר לומר שאני רואה בו אמצעי ולא מטרה. למשל, אני מאוד אוהב אוכל טוב. ואוכל טוב עולה כסף. אז אני אוהב את הפוטנציאל לאוכל טוב שהכסף מספק לי.
אולי בגלל שאני לא מתייחס לכסף כאל מטרה אני לא נוהג לחשוב עליו רוב הזמן. זו אסטרטגיה שיש לה יתרונות וחסרונות. יתרון אחד הוא שאני לא מוטרד כל הזמן מכמה יש לי ומאיפה אני יכול להשיג עוד ועוד ועוד. אני לא ארגיש רע במיוחד אם חבר שלי יראה לי תלוש משכורת שגדול פי שלוש משלי, למשל.
החסרון, לעומת זאת, הוא שאני עלול ללקות בחוסר מודעות לכסף שלי. עצם העובדה שאני לא מוטרד בכל רגע נתון כמה יש לי בעו"ש, למשל, מובילה לכך שלעתים אני לא מודע לזה שאין לי. זה כמעט ולא קורה, אבל העקרון ברור.

בשבועות האחרונים התחיל לרוץ ברשת קמפיין של המועצה הישראלית לצרכנות בעניין עמלות העו"ש שגובים הבנקים. מבחינתי העמלות האלו הן שורות במצב החשבון שאני מדלג עליהן בעיניים. כן אמא, אני יודע. צריך להסתכל עליהן. צריך לבדוק אותן. אבל מה לעשות שהתגובה האוטומטית שלי היא לדלג עליהן.

אבל לא עוד. בעקבות הקמפיין הזה – ובעיקר בעקבות הפוסטים שכתב בנושא שוקי גלילי (כמו זה, או זה) החלטתי שהגיע הזמן לתת קצת תשומת לב לשורות האלו. כך למשל, גיליתי שבחצי שנה האחרונה, הבנק שלי קיבל לקח ממני כמעט 130 שקלים חדשים על כל מיני עמלות. על מה בדיוק? אני לא בטוח. לטוב או לרע, הפעילות שלי בחשבון היא לא כזו מורכבת וגדולה. אני בסך הכל מפקיד צ'ק פעם בחודש, מקבל משכורת בהעברה ישירה, שם קצת כסף בצד ומושך פה ושם מזומן. אין לי עיסוק בסחר במניות, מט"ח ודברים מהסוג הזה. ובכל זאת אני משלם לבנק עשרים ומשהו שקלים לחודש.

האם זה הרבה? מעט? בינינו, אני לא יודע. לא השוותי גדלים עם חברים. מה שכן, למדתי משוקי שהבנקים עושים מיליארד שקל בשנה מעמלות העו"ש שלנו. ואני מנחש שהן לא נלקחות מכולם באופן שווה. אני אוסיף ואנחש שהשכבות שמהן נגבית יותר עמלה (דווקא כי הן פחות מתמקחות או מפעילות לחץ) הן אלו שכל שקל חשוב להן.

מה אפשר לעשות עם זה?
נתחיל מזה שאפשר לגשת לאתר של הקמפיין באתר של המועצה הישראלית לצרכנות ולקרוא שם על המצב, על הבעייתיות שבו ובעיקר – על מה אפשר לעשות בנדון. אפשר למצוא שם דרכים נוספות להצטרף למאבק. אם יש לכם בלוג, תוכלו לכתוב על כך, כמו שעשיתי כאן.
והכי חשוב, אפשר וכדאי לפתוח את דפי החשבון המעיקים האלו ולהסתכל עליהם בעין ביקורתית. מי יודע מה תגלו שם.

ולסיום, בגלל שאני אוהב מוזיקה יותר משאני אוהב כסף (למרות שכסף מאפשר לי לצרוך מוזיקה ועל כך אני מודה לו) – כמה שירים על כסף.

(מקור)

מאז שפרצה הלחימה ההיא בעזה מורגשת תנועה ערה בישות ההיא שנקראת הבלוגוספירה הישראלית, שהיא למען האמת ערה למדי בלאו הכי. הרבה מילים נכתבו בעד ונגד, הרבה אנשים הצמידו את עצמם לצד כזה או אחר ולא מעט גם הרשו לעצמם להתלבט. ובתוך כל זה לא אמרתי כלום, לפחות לא מעל גבי הבלוג. למה? ככה, כי לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שיש דברים שאנשים אומרים הרבה יותר טוב ממני. וגם מצאתי את עצמי כמי שלא בטוח מה בדיוק הוא חושב, לא מצליח להכריע אם זה טוב (המילה "טוב" אינה במקומה, "מוצדק" אולי תתאים יותר) או אם זה רע.
מה שבטוח, אם בהתחלה מצאתי את עצמי נוטה לכיוון שחושב שהיציאה למבצע הזו היתה מוצדקת (ומפתיע את עצמי בשל כך), אחרי כמה ימים כשראיתי שזה לא מתקדם לשומקום והופך להתבוססות, ואולי גם יצאתי מהתמימות שנותרה בי והתחלתי לחשוב יותר ויותר על התקיפה הזו כמי שנועדה לשרת את יוזמיה ולא את מי שהם נבחרו לשרת (ע"ע מאמר המערכת של "הארץ" היום).
המצב מורכב מאוד, אני לא חושב שיש טובים ורעים בסיפור הזה. יש טובים יותר וטובים פחות, רעים יותר ורעים פחות. יש יותר מדי אינטרסים שמשולהבים ויותר מדי רגשות שמתנגשים בקלחת הנוכחית. במלחמה כמו במלחמה, השכל הישר מתעקם ומפנה את מקומו לתגובות הבסיסיות של המערכת הסימפטטית – לתקוף או לברוח. ואנחנו, יושבי המרח התיכון הגאים, ממהרים לתקוף. אחר כך נברח. נברח מההשלכות של מעשינו (או אי-מעשינו), נברח מהעובדות, ובעיקר מעצמנו.

זהו, אני לא אוסיף ואומר. לא באתי לכתוב פוסט על המלחמה, אני לא מנסה להביע תמיכה בפעולה הצבאית או אי-תמיכה. אני מנסה להעביר הלך רוח והרגשה שיש לי בימים האחרונים. ומכיוון שאני לא מוצא בדיוק את המילים שיעשו את זה, אני פונה אל דרך הביטוי האחרת שלמדתי לפתח בשנה האחרונה. המוזיקה.

התחלתי את "סינסתזיה" כנסיון לשקף מצבים נפשיים ומחשבתיים דרך העריכה המוזיקלית. או כפי שכתבתי בפוסט הפתיחה: "מדובר ברצף אסוציאטיבי לחלוטין הנובע ממני אך יכול להיות שאם מחפשים היטב, אפשר למצוא את החוקיות האסוציאטיבית שמאחורי הדברים. " כך גם כאן. ההצמדה של השירים זה לזה, בשילוב קטעי ביניים המשולבים במוזיקה – למעשה, זה סוג של פאראפראזה על שיטת המונטאז' בעריכה קולנועית – כל זה משתלב יחד כדי לספר סיפור שיוצא מהעולם האסוציאטיבי שלי שמחובר פה ושם לעולם האסוציאטיבי הקולקטיבי, ודרכו יגיע לעולם האסוציאטיבי שלכם המאזינים, ויתפרש כפי שיתפרש על ידיכם. אני מאמין שבסופו של דבר, העריכה הזו יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו (אולי בדיעבד הייתי צריך לקרוא לסדרת הפודקאסטים הזו "גשטאלט")

די, אמרתי מספיק. אני מגיש לכם את הפרק הזה של סינסתזיה, להאזנה/הורדה. מקובל שאין הנחתום מעיד, אבל אני מאוד אוהב את הסט הזה, אולי כי הוא מעורר בי הרבה רגשות. הייתי רוצה לומר שאם בחייכם תאזינו רק לסט אחד של סינסתזיה, שזה יהיה זה. אבל אתם תבחרו איזה שבא לכם.

להאזנה לחצו על כפתור ה-Play

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

להורדה, לחצו כאן ושמרו את הסט למען הדורות הבאים.

רשימת השירים
רביעיית מסנר – מלחמה
קוב – המוזות שותקות
Nine Inch Nails – We're In This Together Now
ברי סחרוף – רועד
Bright Eyes – Old Soul Song (For The New World Order)
איפה הילד – אחד אלוהים
עוזי פוקס – אין לך מה לדאוג
איתמר זיגלר – Untitled
Grandaddy – He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot
אריק איינשטיין – פראג
הבילויים – תנשב רוח
שושנה דמארי – הן אפשר

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן שילבתי קטעים מהטלוויזיה, ספציפית מ"החמישייה הקאמרית" שבאופן משעשע אך מקאברי הוסיפו הרבה למוזיקה (והמוזיקה להם), לדעתי. למי שמעוניין לדעת איזה קטעים אלו היו, הנה הקישורים לפניכם, בסדר הכרונולוגי:

הכנות למלחמה

למה נכשלה מלחמת לבנון

מנקה אחרי המלחמה

הפעם, לשם שינוי ושלא כמו הסיפור על החייל והמפגין בבילעין, הסיפור הזה כן עשה כמה הדים בתקשורת. למרות זאת לא יכולתי שלא לפרסם את הפוסט הזה כי לדעתי זה סיפור שראוי היה לפתוח את מהדורות החדשות וכל אזרח בארץ צריך לשמוע אותו.

הסיפור בקצרה הוא כזה: בשכונה מסוימת באור יהודה חולקו לתושבים על ידי ארגון כזה או אחר ספרי "הברית החדשה". סגן ראש עיריית אור יהודה, עו"ד עוזי אהרון, שמשויך למפלגת ש"ס, לא אהב את המעשה הזה מסיבות ברורות ושלח רכב עם מערכת כריזה לאותה שכונה שהודיע שתלמידי בית ספר יישלחו לעבור בין הבתים על מנת לאסוף את הספרים שיילקחו להשמדה. וכך היה. הילדים נשלחו, הספרים נמסרו. או אז הוקמה מדורה והשרפים נשרפו באש השנאה והבורות. ואפילו לא ניסו להסתיר כלום, זה נעשה לעין הציבור ותועד על ידי כתב מעריב (לחצו כאן על מנת לקרוא את הידיעה הראשונה בנושא באתר נרג').

אני מקווה מאוד שלא צריך להבהיר מדוע האקט של שריפת הספרים הינו פסול. לא רק שהוא פסול, הוא גם ככל הנראה פלילי על פי סעיף 170 לחוק העונשים העוסק בעלבון דת:

ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים

לשמחתי הנושא הפלילי עוד ייבדק. אולי בזכות יוסי גורביץ' שהגיש תלונה ואולי יותר מכך בזכות היועץ המשפטי לממשלה שעשה בחוכמה כשהורה לפתוח בחקירה. ואגב יוסי גורביץ' – הוא כותב ניתוח מרתק של הנושא, במיוחד על עניין שיתוף הפעולה של האזרחים.

אני באופן אישי חושב שהסיפור הזה מזעזע וחושף את החולי המזעזע שאנו חיים בו מדי יום. ככל שעובר הזמן אנחנו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכלל העם היהודי היושב בארץ ישראל) הופכים יותר ויותר לצרי עין שלא חושבים על דבר מלבד עצמם ומרימים עצמם מעל כל העולם. אני לא יודע אם זה כי אנחנו מנסים לפצות עצמנו על מאות שנות דיכוי ורדיפה או שאנחנו שיכורים מהכוח. אבל זה מזעזע.
זה מזעזע ששבעים וחמש שנה לאחר שבגרמניה שרפו ספרים שנכתבו על ידי יהודים אצלנו מתחת לאף שורפים ספרים שנכתבו, בתכל'ס, על ידי יהודים. והאמת שזה לא משנה מי כתב אותם. יהודים, נוצרים, מוסלמים. אתה יכול להתנגד למה שכתוב בהם. אתה יכול לא לאהוב את העובדה שמחלקים אותם לתושבים – ואם יש בזה משום פעולה מסיונרית שאיננה חוקית אתה אמור לפעול בצינורות החוקיים המקובלים ולא בבריונות, בטח כשאתה מייצג את המדינה ובטח כשאתה עורך דין.
זה גם מזעזע שהרבה מהאנשים הדתיים שכן יצאו איכשהו נגד האקט הזה דיברו רק על אופי ההשמדה – שריפה פומבית באופן שמזכיר את פעולות הנאצים – ולא דיברו על הפסול באקט ההשמדה לכשעצמו. קבלו למשל את דבריו של קובי אריאלי, הדתי שהחילונים אוהבים:

בשריפת ספרים יש פוטנציאל כותרתי לא רע בכלל. עובדה. הסיפור הזה עובד כבר כמעט יום שלם וימשיך להערכתי גם במהדורות הערב. כך עושים חדשות בישראל.
אז בפעם הבאה, עוזי אהרן, לך על זה בכל הכוח, רק היה קצת מעודכן וגלה יותר ערנות: רק מגרסה! שמעת? שלא תעז לשחק באש! כי במקום שבו שורפים ספרים בסוף גם מדפיסים עיתונים.

(המקור)

הו הזלזול. לא סתם אמר היינה, הרבה הרבה לפני שמישהו בכלל שמע על הנאצים, שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. נבואתו אכן התגשמה. אני לא יודע אם זה עלול לקרות כאן. אני חושב ומקווה שלא. אבל זה לא משנה. המעשה של שריפת הספרים הוא חמור גם בלי הקונוטציה של שריפת אנשים. המעשה הזה הוא חמור כי הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. כי הוא בריוני ומלוכלך ומעיד על פניקה במלחמת הרעיונות הדתית. המעשה הזה שם את מי שמאחוריו בעמדה מתנשאת כאילו הוא זה שצריך לקבוע מה נכון ומה לא נכון. המעשה הזה שוכח שבמדינה הזו אמור להתקיים חופש דת וחופש ביטוי. היום עוזי אהרון שורף את הברית החדשה. מחר הוא יכול להחליט שכתביו של עמוס עוז הם תועבה ויארגן שריפה המונית של כתביו בשם "ובערת הרע מקרבך". וכפי שציין יפה יהונתן קלינגר, זה כמו עניין חוק הצנזורה על האינטרנט. היום אריאל אטיאס יחליט בשבילי שאתר הסקס של ענת הוא מחוץ לתחום. מחר הוא יכול לחסום את יוסי גורביץ' כי הוא לא אוהב את דעותיו או רחמנא ליצלן את לטאת האמבט כי אני משדר בפודקאסט שלי מוזיקה לועזית.

אני עדיין מעכל את הזעזוע. אני מקווה מאוד שהחקירה שהורה עליה מזוז תנשא פרי ושמשהו מהסיפור הזה יחלחל למקומות הנכונים. הסיפור הזה, כמו רבים אחרים שמתרחשים פה בתדירות מבהילה, מפחיד אותי באמת. (מה שמזכיר לי שאת הפחד לי שנהפוך להיות "ארץ שם" ביטאתי כאן מזמן)

ולסיום על מנת להבהיר מה דעתי על העניין – הנה שיר הולם ביותר, לדעתי, מפיה של דורית ראובני

(התמונה בפוסט נלקחה מכאן)

אתמול נתקלתי בידיעה הזו ב-Ynet שחלחלה אותי ועצבנה אותי לא פחות. למי שמתעצל לפתוח את הלינק אספר שמדובר בידיעה בה מוצג וידאו שמתעד בצורה מפורשת מאוד איך קבוצת חיילים של צה"ל צועדת באזור בילעין ועוברת ליד מפגין ישראלי שצועק לעברם, רחמנא ליצלן, די לאלימות. זכותו. תוך שהם צועדים בסך, מסתובב אחד מהם (לטענת המפגין היה זה קצין) ויורה בבחור, מטווח של מטרים ספורים. ה"מזל" הוא שהוא ירה כדור גומי והבחור יצא בזול יחסית. אני ממליץ מאד ללחוץ על הלינק ולהיווכח בדבר הזה במו עיניכם.

ומה עצבן אותי יותר בדבר הזה? אני לא יודע. העובדה שחייל בצבא ההגנה לישראל ("הצבא ההומני בעולם", כך אומרת האגדה) מרשה לעצמו לירות כך בנון-שאלאנט באזרח שמימש את זכותו לחופש הביטוי (ורואים מאוד, אבל מאוד ברור שהבחור רק עמד וקרא לעבר החיילים. הוא לא היווה שום סיכון לעברם. הדרך הכי גדולה שבה יכל היה לפגוע בהם היא, אבוי, להוריד את המורל).
או שמא היתה זו העובדה שאחרי הירי החייל פשוט סובב את הראש והמשיך לצעוד, משל הוא ירה בסתם איזה כלב משוטט?

או אולי התרגזתי יותר מהעובדה שאף אחד, אבל אף אחד מהחיילים האחרים, לא עצר מלכת וניגש אל הבחור שחטף כדי לבדוק את מצבו? (אם כי אני מסייג את זה, כי הוידאו נעצר ממש רגע אחרי הירי ולא ידוע לי מה היה אחר כך)
או שאולי בעצם התרגזתי מזה שהידיעה הזו לא הגיעה לכותרת הראשית ולא עשתה שום הד? זה רק כדי להוכיח שלא אכפת לנו מה קורה "שם" (או שאולי אפשר להתחיל ולומר "בארץ שם"?) במערב הפרוע איפה שחיי אדם וכבודו הם פיקציה.
או שאולי אלו הטוקבקים המרתיחים שרק מלמדים על האווירה האנטי-כל-מה-שהוא-לא-יהודי-ישראלי-לאומני? הטוקבקיסטים האלו שוללים כל מה שאיננו אלים במופגן (ציטוט מובחר: "כל מה שאני רואה זה ילד ניג'ס קופץ לחייל מול הכדור"). האמת שלא זה מה שהכי מרגיז אותי, נתקלתי אינספור פעמים בטוקבקים כאלו. זה כבר לא מרגיז, רק מפחיד.

אני לא יודע מה מרגיז/מפחיד אותי יותר. זה גם לא כזה משנה. היה לי חשוב שיותר אנשים ייחשפו לתיעוד הזה, כהצצה למה שמתרחש אצלנו בחצר האחורית. אז נכון, אפשר לומר שאסור לשפוט ילדים שנשלחים כחיילים לתפקד במצבים בלתי אפשריים (ולראיה, כבר לפני שנתיים פורסם דו"ח פנימי של צה"ל שמראה שהחיילים פשוט לא מבינים את הוראות הפתיחה באש). אבל אם זה המצב, זה ממש לא תירוץ להתנהגות שכזו. זה תפקידו של הצבא להכשיר ולהכין את החיילים למצבים האלו, ללמד אותם טוב טוב מה מותר ומה אסור. ואם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו לבחון את עצמו מחדש.
ונכון, אפשר לומר שמהתיעוד הזה אנחנו לא ממש יודעים מה היה קודם ומה היה אחר כך. יכול להיות שהמפגינים האלו הפריעו לפעילות התקינה של החיילים וקיבלו מספר אזהרות. אבל באמת, אף אחד לא ישכנע אותי שהבחור הזה קיבל מה שהגיע לו. העובדה היא שבחור צעיר, שטרם התגייס (ובכלל לא בטוח שיעשה זאת), חטף כדור גומי מחייל – זאת אומרת שהוא נורה "ברשיון" המדינה – בגלל שמימש את זכותו הלגיטימית לחלוטין למחות על משהו שהוא מתנגד לו. אותו חייל יכול בקלות להיות זה שדוקר למוות אדם אחר בגלל ויכוח על כניסה לחניה. והעובדה היא שכמעט ולא שמענו על זה. אני רק יכול לתהות כמה מקרים כאלו יש שלא במקרה צולמו על ידי פעיל כזה או אחר.

ולסיום, אני רוצה לציין את הבלוג "החברים של ג'ורג'" של יוסי גורביץ' שדרכו הגעתי לידיעה הזו. זהו אחד הבלוגים הביקורתיים והאמיצים שאני מכיר המתייחסים למה שקורה במדינה הן מבחינת התנהגות הצבא (במיוחד מאלף לקרוא את העמוד הזה על השקר התקשורתי של "ההשתמטות") והן מבחינת התנהגות הדת. הוא גם כותב לא מעט על מערכת הבחירות בארצות הברית, שזה מעניין לא פחות. עד כמה שהוא לעתים מרגיש מקובע חזק בעמדותיו ויש לו סגנון תקיף ובוטה לעתים, כתיבתו ידענית ומרתקת. וחשובה. מומלץ.