כשהתחילו הדיווחים על האירועים אתמול בדרום, מהר מאוד צצו בפיד הטוויטר שלי דיבורים על ביטול עצרת המחאה של מוצ"ש. (ואני בכלל לא ידעתי שאמורה להיות אחת כזו.)
וקצת אחר כך התחילו להופיע תגובות שאומרות שלא צריך לבטל את העצרת. להפך, דווקא עכשיו, לאור מה שקרה, המחאה חשובה מתמיד. צריך רק לעשות אותה אחרת. לא ברעש, בלי הופעות של זמרים, אלא בשקט נחוש.

וזה מעניין כי אתמול בבוקר, לפני שהספקתי לשמוע על מה שקרה, כתבתי טיוטה לפוסט שמדבר על הדעיכה האפשרית של המחאה והפיכתה לשקטה ומקומית יותר. אז אני מוותר כרגע על הפוסט ההוא – הוא יגיע בימים הקרובים – ובאתי רק כדי לומר שלדעתי אסור לוותר ולבטל את המחאה. נכון – נהרגו אנשים. נכון – צה"ל תוקף בעזה. נכון – אנשים בערי הדרום חיים עכשיו תחת איום, אזעקות ונפילות רקטות. כל אלו לא סיבות להפסיק את המחאה. להפך – אלו סיבות להמשיך ביתר שאת את המחאה שאנחנו עוסקים בה.
כי בין אם נרצה ובין אם לאו, האירועים של אתמול נוגעים בלב ליבה של המחאה. זה לא רק עניין בטחוני, ובאמת שנמאס שבכל פעם שיש "עניין בטחוני" אז שוכחים מהשאר. כי אירוע בטחוני הוא לא עניין של זבנג וגמרנו, וההשפעות שלו מתמשכות, לפעמים לאורך שנים.

אני מדבר על הטיפול שאמורים לקבל האנשים שהיו מעורבים בפיגוע, ותושבי הישובים שספגו נפילות גראד, והחיילים שהוקפצו לשטח ונאלצו להלחם, והילדים שמתעוררים בלילה מפוחדים בגלל קולות פיצוצים. בכל אלו אמורה לטפל רשת נרחבת של רופאים, פסיכולוגים, עובדים סוציאלים וגורמי רווחה נוספים. זו רשת ציבורית שאמורה להיות מופעלת על ידי מדינה שאכפת לה מאזרחיה – בעיקר אלו שחיים תחת איום. וזו רשת שסובלת מקשיי תפקוד אדירים. אני לא צריך לספר לכם על קשיי העבודה והפרנסה של הרופאים (והמתמחים בראשם). וכולם ודאי זוכרים את שביתת העו"סים הגדולה מלפני כמה חודשים.
ובפינה האישית שלי אפשר להזכיר גם את המתמחים בפסיכולוגים. הם אנחנו מהווים את כוח העבודה הגדול ביותר של התחנות הציבוריות לבריאות הנפש, עובדים הרבה יותר שעות ממה שמשלמים לנו והשכר גם ככה לא בשמיים. שלא לדבר על כך ששנים של ייבוש המערכת הציבורית לבריאות הנפש גורמת לכך שיש פחות ופחות תקנים לפסיכולוגים, מה שאומר שמי שזקוק לשירותים אלו – מן הסתם אנשים מהמעמדות המוחלשים יותר שלא יכולים להרשות לעצמם טיפול פרטי – נאלצים לחכות הרבה מאוד זמן עד שיקבלו טיפול.

נפגעי חרדה, פוסט-טראומה ועוד זקוקים לנו וימשיכו להיות זקוקים לנו גם בשנים הבאות אחרי אירועי הימים האלו. ואחריותה של המדינה לדאוג לכך שהם יוכלו לקבל אותה באופן ראוי.

בקיצור – המחאה לא הופכת ללא רלוונטית בגלל שהיה פיגוע והתחילה הסלמה בדרום. להפך. אם לצטט את איילת מוהר:

אני דווקא חושבת שהמחאה חשובה עכשיו יותר מתמיד. כל פיגוע כזה מפעיל רופאים, שירותי רווחה, עובדים סוציאליים ושירותי בריאות נפש ונפגעי חרדה. אלה בדיוק התחומים שסובלים מהתנערותה של המדינה ומייצגים את המגזרים שנזקקים לשירותים שמדינת רווחה חייבת להעניק, אך מפריטה. בשביל זה המחאה קמה.

(כאן וכאן)

אז אם תשאלו אותי, אסור לוותר. חשוב להגיע לעצרת במוצ"ש, איפה שאתם לא נמצאים. בתל אביב היא תיקרא, ובצדק, עצרת הדממה. זו תהיה "צעדה שקטה בליווי לפידים ונרות, שנועדה להזכיר לראש הממשלה כי גם בימים קשים אלה, הוא עדיין אחראי לרווחה ולבריאות בדיוק כפי שהוא אחראי לביטחון".
וחשוב שנהיה שם.

קרה אתמול משהו.

1. החוק המכונה "חוק החרם" עבר אתמול בקריאה שניה ושלישית ברוב אדיוטי של 47 מול 38 ח"כים. לשלושים וחמישה ח"כים אחרים, אתם יודעים מי אתם, כנראה לא אכפת. רק אתמול, כשזה קרה, קלטתי כמה שזה מפחיד אותי.

2. החוק הזה הוא עוד נדבך בשורה של נסיונות חקיקה – חלקם מוצלחים וחלקם לא – שמצליחים להפוך את המדינה שלנו למשונה והזויה יותר. המדינה הזו שאנחנו אוהבים לאהוב ולהתגאות בה (הדמוקרטיה היחידה במזה"ת וגו') מאבדת יותר ויותר את הצלם שלה, ואנחנו עוצמים עין. טובים ממני כתבו על החוק ועל הבעייתיות הגלומה בו, יוסי גורביץ למשל. אך משפט אחד שאותו צייץ נמרוד אבישר ולאחר מכן חתם את הפוסט שלו בנושא קדח לי חור בלב:

או אם לסכם במשפט: כנסת ישראל היום לקחה את המדינה שסבתא שלי בנתה, והתחילה בתהליך של הפיכתה למדינה שממנה ברחה.

3. המשפט הזה גרם לי לחשוב על ההורים שלי. פעם, כשהיינו שומעים בחדשות על עוולה כזו או אחרת, אמא שלי היתה אומרת לי בקול עצוב ומעט מתנצל "איזו מדינה השארנו לכם". פעם לא הבנתי מה היא רוצה מעצמה. היא תמיד היתה מעורבת פחות או יותר, תמיד הצביעה בבחירות, נתנה את הקול שלה. זה שהיא הפכה למיעוט זו אשמתה?
אמש הבנתי את המשפט הזה שלה. כי אמש חשבתי על הילד שעלול בעוד עשרים שנה לשאול אותי איך זה שאסור לאנשים לדבר במדינה הזו ואני אסיט את מבטי מעיניו, מתבייש, ואמלמל משהו מתנצל.

4. לכן שמחתי לראות שאתמול בלילה, לאחר שהסתיימה ההצבעה על החוק, החלה להתארגן מחאת בזק בכיכר רבין בתל אביב (ואולי בערים אחרות?). בחצות. בכיכר. מוחים בשקט. זה היה המסר שעבר בטוויטר.
ולשם שינוי, יצאתי מהבית.

5. היינו בכיכר. עידית, ג'ינג'ה ואני. בזמן שהיינו שם היו, לדעתי, כשישים איש, פחות או יותר – מעולם לא הייתי טוב באומדנים. לא היתה זו הפגנה המונית והיא בטוח לא השאירה חותם, בטח שלא אצל תומכי החוק. אבל בשבילי היא הרגישה טוב, כי אם בהתארגנות ספונטנית כמה עשרות אנשים יוצאים מהבית בלילה, אחרי שאולי כבר עברו לפיג'מה, חלקם נאלצים לקחת אוטובוס או להזיז את האוטו… אולי יש פה גרעין של אנשים שלא ויתרו.

6. לפרקים, זו לא היתה מחאה שקטה. חבורה קטנה של אנשים צעקה קריאות נגד הכיבוש. אותי זה הרגיז, כי זה לא התאים. קודם כל, אמרתם מחאה שקטה, לא צעקות בחצות באמצע תל אביב. שנית, זה נכון שיש קשר בין החרמת מוצרים מההתנחלויות והתנגדות לכיבוש, אבל כשאתם באים להפגין נגד החוק ובעצם צועקים נגד הכיבוש אתם מפספסים את הנקודה.

7. וזה העניין הכי גדול פה לדעתי. אנשים, כהרגלם, הולכים לפספס את הבעיה עם החוק הזה על מזבח מלחמת ה"ימין והסמול" ונושא הכיבוש. לא שזה נושא לא חשוב, לא שזה נושא לא בוער, אבל הבעיה הגדולה עם החוק הזה היא לא שיש כיבוש, הבעיה הגדולה עם החוק הזה היא שהוא סותם לי את הפה.

8. או כפי שכתבתי בטוויטר אחרי שחזרתי הביתה: למי שזה לא ברור לו. ההתנגדות שלי לחוק לא אומרת שאני תומך בחרם על מוצרים מהתנחלויות. הבעיה שלי היא שזה חוק שחונק את שוק הדעות, וזה משהו שאסור שיהיה פה.

9. כי הרי יש אנשים שיבואו אלי בטענות על התנגדותי לחוק ויגידו שאני עושה דה-לגיטימציה לישראל, שהמתנחלים בעצם שומרים עלי ועוד. הכל טוב ויפה ואפשר וצריך להתמודד עם הטענות האלו, אבל הן לא רלוונטיות לעניין. אני מתנגד לחוק הזה כי הוא סותר את אחד הדברים החשובים ביותר שהדמוקרטיה היחידה במזה"ת אמורה להציע לי – חופש הביטוי שלי להתנגד למה שנראה לי לא נכון.

וגרוע מכך, החוק הזה למעשה לוקח קבוצה מסוימת במדינה והופך אותה לקדושה. יבואו אנשים ויגידו שהמתנחלים הם גם בני אדם ומגיע להם להתפרנס בכבוד ואם נחרים אותם למעשה נפגע בהם שלא באשמתם – ולכן החוק הזה חשוב. אבל החוק הוא לא נגד חרמות, הוא נגד חרמות מסוג מסוים.
הרי אם קבוצה דתית תרצה להחרים רשת בתי קפה שפתוחה בשבת, איש לא יעצור אותה ואין חוק נגד זה. או לחילופין, אם חבורת סמולנים יפי נפש יחרימו חנויות שלא מוכנות להעסיק ערבים, שוין. אבל כשזה נוגע להתנחלויות? עד כאן. זה אסור. פה אתם צריכים לסתום את הפה.
שוב אנו למדים שיש קבוצה באוכלוסיה, או אם תרצו, איזורים בארץ (לא במדינה) שחבריה מורמים מעם. המדינה חושבת שהם טובים יותר ממני, שמגיע להם יותר ממני. החוק הזה הוא עוד נדבך בסולם.

10. מה זה מזכיר לי? זה מזכיר לי תקופות שבהן אם היית אומר דבר כפירה באלוהים זה או אחר, היית נסקל באבנים, נשרף על המוקד או מוצא להורג בכל דרך אפשרית אחרת.

11. לא כך אנו אמורים לחיות. מצב העניינים הנכון הוא שיהיה לי מותר להגיד מה שאני רוצה להגיד כל עוד אני לא מוציא דיבה, לשון הרע או מסית לאלימות כלשהי. והחרמת מוצרים אינה אלימות.

12. וזה המקום להזכר, שוב ושוב, במשפט המיוחס (בטעות אולי) לוולטר אינני מסכים איתך, אך אילחם עד מוות עבור זכותך לומר את דעתך.

היום פורסם בעיתון "הארץ" שתנועת "אם תרצו" הציבה לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון אולטימטום של שלושים ימים שבמהלכו אם היא לא תעשה משהו נגד ה"הטיה האנטי-ציונית" באוניברסיטה, התנועה תפעל לעצירת התרומות לאוניברסיטה. בצעד מדהים של חוצפה כותבים נציגי התנועה ארז תדמור ורונן שובל כך: "נבקש מכל התורמים להעביר את תרומתם לחשבון נאמנות. הכספים ישוחררו לאוניברסיטה לאחר שיוכח עובדתית כי ההטיה המגמתית במחלקה תתוקן". (אם תרצו לקרוא את המכתב של אם תרצו, הוא מופיע כאן)
זה מצטרף לידיעה שפורסמה אתמול, ולפיה אוניברסיטת תל אביב התחילה לבדוק את תכני החוג לסוציולוגיה כדי לבדוק האם הם אכן "פוסט-ציונים", בהמשך ישיר לטענות של "אם תרצו".

אותי, באופן אישי, זה מזעזע. מישהו פה שכח שאוניברסיטה היא מקום ליצירה וצבירה של ידע, וככזו היא אמורה לפעול תחת העקרון של חופש אקדמי. המשמעות היא שאנשי הסגל נבחרים על פי יכולותיהם האקדמיות, הן בתחום המחקר והן בתחום הלימוד, ולא על פי דעותיהם החברתיות או הפוליטיות, לכל כיוון. האם המרצים באוניברסיטת תל אביב או בן גוריון אכן פוסט-ציוניים או שמאלניים? ואם כן, אז מה? התפקיד שלהם הוא ללמד, להעביר ידע, לעודד חשיבה ביקורתית ופתוחה. תגידו שאני תמים, ושהמרצים יכולים להשפיע על דעותיהם של הסטודנטים אבל כשאתם אומרים את זה אתם מזלזלים בסטודנטים. חוץ מזה, תפקידם של הסטודנטים הוא לפתוח את הראש, להכיר עולמות חדשים ולעצב את החשיבה שלהם. זה כל כך נורא אם הם ייתקלו בדעות מאתגרות? וכן, זה נכון לכל כיוון. הייתי אומר אותו דבר אם היה מדובר במרצים ימניים.

בכל מקרה, היום כתבתי, בפעם השנייה בחיי, מכתב לשר החינוך גדעון סער. אם יש לפחות מישהו אחד שתפקידו להתייחס לדברים האלה, זה הוא. בזמן שאני ממתין לתשובתו, החלטתי לפרסם את המכתב גם כאן:

לכבוד שר החינוך גדעון סער,

כפי שהתפרסם היום בעיתון "הארץ", תנועת "אם תרצו" פנתה לנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' רבקה כרמי, ואיימה עליה שאם לא תפעל "לשים קץ להטיה האנטי-ציונית" במחלקה לפוליטיקה וממשל, התנועה תפעל לעצירת תרומות לאוניברסיטה. התנועה הגדילה לעשות והציבה אולטימטום של 30 ימים לפרופ' כרמי, אם כי לא ממש ברור לי באיזו זכות.

בתור שר החינוך אני חושב שעליך לצאת כנגד ההתנהגות הזו של "אם תרצו" ולהתייצב בגאון לצד האוניברסיטה. לא ייתכן שתנועה פוליטית תבצע סחיטה של גוף אקדמי בצורה הזו. לשון החוק קובעת ש"המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות…הכול כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו – מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו – מאסר תשע שנים". אינני משפטן, אבל על פניו נשמע כאילו אם תרצו אכן מאיימת על אוניברסיטת בן גוריון באופן היכול להתפרש כסחיטה באיומים.

כך או כך, בתור מי שמתנגד בגלוי לחרם אקדמי, מן הראוי הוא שתוקיע, בגלוי, את ההתנהגות הזו של "אם תרצו" שמתנהגת כאחרון המאפיונרים ולא כתנועה שמכבדת את עצמה ואת החברה שבה היא פועלת. לא ייתכן בגוף אקדמי בישראל יהיה נתון לסחטנות שכזו ופגיעה בחופש האקדמי שהוא עקרון בסיסי של חברה משכילה ונאורה. ואם אינני טועה, אני בטוח שאתה – כשר החינוך של מדינת ישראל – עושה הכל כדי לקדם את ההשכלה הגבוהה במדינה.

בתקווה שמכתב זה לא ייפול על אוזניים ערלות,

ערן כ"ץ

אני ממליץ לכם, אם הנושא הזה חשוב לכם, לעשות משהו דומה ולשלוח לגדעון סער מכתב. מי יודע, אם יצטברו מספיק כאלה אולי עוד נשמע משהו (ואם לא, לפחות ניסינו). אפשר פשוט לשלוח למייל הזה.

קריאה נוספת מומלצת:
דובי קננגיסר כותב על האופן בו תוקפת "אם תרצו" את תכניות הלימודים.

עדכון – וואלה מדווחים שגדעון סער שולל פגיעה בתרומות לאוניברסיטאות.

המכתב פורסם גם בעבודה שחורה.

אני לא איש של כסף.
אני לא אוהב כסף. אבל אני לא שונא אותו. אני חושב שבעיקר אפשר לומר שאני רואה בו אמצעי ולא מטרה. למשל, אני מאוד אוהב אוכל טוב. ואוכל טוב עולה כסף. אז אני אוהב את הפוטנציאל לאוכל טוב שהכסף מספק לי.
אולי בגלל שאני לא מתייחס לכסף כאל מטרה אני לא נוהג לחשוב עליו רוב הזמן. זו אסטרטגיה שיש לה יתרונות וחסרונות. יתרון אחד הוא שאני לא מוטרד כל הזמן מכמה יש לי ומאיפה אני יכול להשיג עוד ועוד ועוד. אני לא ארגיש רע במיוחד אם חבר שלי יראה לי תלוש משכורת שגדול פי שלוש משלי, למשל.
החסרון, לעומת זאת, הוא שאני עלול ללקות בחוסר מודעות לכסף שלי. עצם העובדה שאני לא מוטרד בכל רגע נתון כמה יש לי בעו"ש, למשל, מובילה לכך שלעתים אני לא מודע לזה שאין לי. זה כמעט ולא קורה, אבל העקרון ברור.

בשבועות האחרונים התחיל לרוץ ברשת קמפיין של המועצה הישראלית לצרכנות בעניין עמלות העו"ש שגובים הבנקים. מבחינתי העמלות האלו הן שורות במצב החשבון שאני מדלג עליהן בעיניים. כן אמא, אני יודע. צריך להסתכל עליהן. צריך לבדוק אותן. אבל מה לעשות שהתגובה האוטומטית שלי היא לדלג עליהן.

אבל לא עוד. בעקבות הקמפיין הזה – ובעיקר בעקבות הפוסטים שכתב בנושא שוקי גלילי (כמו זה, או זה) החלטתי שהגיע הזמן לתת קצת תשומת לב לשורות האלו. כך למשל, גיליתי שבחצי שנה האחרונה, הבנק שלי קיבל לקח ממני כמעט 130 שקלים חדשים על כל מיני עמלות. על מה בדיוק? אני לא בטוח. לטוב או לרע, הפעילות שלי בחשבון היא לא כזו מורכבת וגדולה. אני בסך הכל מפקיד צ'ק פעם בחודש, מקבל משכורת בהעברה ישירה, שם קצת כסף בצד ומושך פה ושם מזומן. אין לי עיסוק בסחר במניות, מט"ח ודברים מהסוג הזה. ובכל זאת אני משלם לבנק עשרים ומשהו שקלים לחודש.

האם זה הרבה? מעט? בינינו, אני לא יודע. לא השוותי גדלים עם חברים. מה שכן, למדתי משוקי שהבנקים עושים מיליארד שקל בשנה מעמלות העו"ש שלנו. ואני מנחש שהן לא נלקחות מכולם באופן שווה. אני אוסיף ואנחש שהשכבות שמהן נגבית יותר עמלה (דווקא כי הן פחות מתמקחות או מפעילות לחץ) הן אלו שכל שקל חשוב להן.

מה אפשר לעשות עם זה?
נתחיל מזה שאפשר לגשת לאתר של הקמפיין באתר של המועצה הישראלית לצרכנות ולקרוא שם על המצב, על הבעייתיות שבו ובעיקר – על מה אפשר לעשות בנדון. אפשר למצוא שם דרכים נוספות להצטרף למאבק. אם יש לכם בלוג, תוכלו לכתוב על כך, כמו שעשיתי כאן.
והכי חשוב, אפשר וכדאי לפתוח את דפי החשבון המעיקים האלו ולהסתכל עליהם בעין ביקורתית. מי יודע מה תגלו שם.

ולסיום, בגלל שאני אוהב מוזיקה יותר משאני אוהב כסף (למרות שכסף מאפשר לי לצרוך מוזיקה ועל כך אני מודה לו) – כמה שירים על כסף.

(מקור)

מאז שפרצה הלחימה ההיא בעזה מורגשת תנועה ערה בישות ההיא שנקראת הבלוגוספירה הישראלית, שהיא למען האמת ערה למדי בלאו הכי. הרבה מילים נכתבו בעד ונגד, הרבה אנשים הצמידו את עצמם לצד כזה או אחר ולא מעט גם הרשו לעצמם להתלבט. ובתוך כל זה לא אמרתי כלום, לפחות לא מעל גבי הבלוג. למה? ככה, כי לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שיש דברים שאנשים אומרים הרבה יותר טוב ממני. וגם מצאתי את עצמי כמי שלא בטוח מה בדיוק הוא חושב, לא מצליח להכריע אם זה טוב (המילה "טוב" אינה במקומה, "מוצדק" אולי תתאים יותר) או אם זה רע.
מה שבטוח, אם בהתחלה מצאתי את עצמי נוטה לכיוון שחושב שהיציאה למבצע הזו היתה מוצדקת (ומפתיע את עצמי בשל כך), אחרי כמה ימים כשראיתי שזה לא מתקדם לשומקום והופך להתבוססות, ואולי גם יצאתי מהתמימות שנותרה בי והתחלתי לחשוב יותר ויותר על התקיפה הזו כמי שנועדה לשרת את יוזמיה ולא את מי שהם נבחרו לשרת (ע"ע מאמר המערכת של "הארץ" היום).
המצב מורכב מאוד, אני לא חושב שיש טובים ורעים בסיפור הזה. יש טובים יותר וטובים פחות, רעים יותר ורעים פחות. יש יותר מדי אינטרסים שמשולהבים ויותר מדי רגשות שמתנגשים בקלחת הנוכחית. במלחמה כמו במלחמה, השכל הישר מתעקם ומפנה את מקומו לתגובות הבסיסיות של המערכת הסימפטטית – לתקוף או לברוח. ואנחנו, יושבי המרח התיכון הגאים, ממהרים לתקוף. אחר כך נברח. נברח מההשלכות של מעשינו (או אי-מעשינו), נברח מהעובדות, ובעיקר מעצמנו.

זהו, אני לא אוסיף ואומר. לא באתי לכתוב פוסט על המלחמה, אני לא מנסה להביע תמיכה בפעולה הצבאית או אי-תמיכה. אני מנסה להעביר הלך רוח והרגשה שיש לי בימים האחרונים. ומכיוון שאני לא מוצא בדיוק את המילים שיעשו את זה, אני פונה אל דרך הביטוי האחרת שלמדתי לפתח בשנה האחרונה. המוזיקה.

התחלתי את "סינסתזיה" כנסיון לשקף מצבים נפשיים ומחשבתיים דרך העריכה המוזיקלית. או כפי שכתבתי בפוסט הפתיחה: "מדובר ברצף אסוציאטיבי לחלוטין הנובע ממני אך יכול להיות שאם מחפשים היטב, אפשר למצוא את החוקיות האסוציאטיבית שמאחורי הדברים. " כך גם כאן. ההצמדה של השירים זה לזה, בשילוב קטעי ביניים המשולבים במוזיקה – למעשה, זה סוג של פאראפראזה על שיטת המונטאז' בעריכה קולנועית – כל זה משתלב יחד כדי לספר סיפור שיוצא מהעולם האסוציאטיבי שלי שמחובר פה ושם לעולם האסוציאטיבי הקולקטיבי, ודרכו יגיע לעולם האסוציאטיבי שלכם המאזינים, ויתפרש כפי שיתפרש על ידיכם. אני מאמין שבסופו של דבר, העריכה הזו יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו (אולי בדיעבד הייתי צריך לקרוא לסדרת הפודקאסטים הזו "גשטאלט")

די, אמרתי מספיק. אני מגיש לכם את הפרק הזה של סינסתזיה, להאזנה/הורדה. מקובל שאין הנחתום מעיד, אבל אני מאוד אוהב את הסט הזה, אולי כי הוא מעורר בי הרבה רגשות. הייתי רוצה לומר שאם בחייכם תאזינו רק לסט אחד של סינסתזיה, שזה יהיה זה. אבל אתם תבחרו איזה שבא לכם.

להאזנה לחצו על כפתור ה-Play
Download audio file (80ff06c5-a833-4363-8290-e5eba5a8e2ff.icast.mp3)

להורדה, לחצו כאן ושמרו את הסט למען הדורות הבאים.

רשימת השירים
רביעיית מסנר – מלחמה
קוב – המוזות שותקות
Nine Inch Nails – We're In This Together Now
ברי סחרוף – רועד
Bright Eyes – Old Soul Song (For The New World Order)
איפה הילד – אחד אלוהים
עוזי פוקס – אין לך מה לדאוג
איתמר זיגלר – Untitled
Grandaddy – He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot
אריק איינשטיין – פראג
הבילויים – תנשב רוח
שושנה דמארי – הן אפשר

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן שילבתי קטעים מהטלוויזיה, ספציפית מ"החמישייה הקאמרית" שבאופן משעשע אך מקאברי הוסיפו הרבה למוזיקה (והמוזיקה להם), לדעתי. למי שמעוניין לדעת איזה קטעים אלו היו, הנה הקישורים לפניכם, בסדר הכרונולוגי:

הכנות למלחמה

למה נכשלה מלחמת לבנון

מנקה אחרי המלחמה

הפעם, לשם שינוי ושלא כמו הסיפור על החייל והמפגין בבילעין, הסיפור הזה כן עשה כמה הדים בתקשורת. למרות זאת לא יכולתי שלא לפרסם את הפוסט הזה כי לדעתי זה סיפור שראוי היה לפתוח את מהדורות החדשות וכל אזרח בארץ צריך לשמוע אותו.

הסיפור בקצרה הוא כזה: בשכונה מסוימת באור יהודה חולקו לתושבים על ידי ארגון כזה או אחר ספרי "הברית החדשה". סגן ראש עיריית אור יהודה, עו"ד עוזי אהרון, שמשויך למפלגת ש"ס, לא אהב את המעשה הזה מסיבות ברורות ושלח רכב עם מערכת כריזה לאותה שכונה שהודיע שתלמידי בית ספר יישלחו לעבור בין הבתים על מנת לאסוף את הספרים שיילקחו להשמדה. וכך היה. הילדים נשלחו, הספרים נמסרו. או אז הוקמה מדורה והשרפים נשרפו באש השנאה והבורות. ואפילו לא ניסו להסתיר כלום, זה נעשה לעין הציבור ותועד על ידי כתב מעריב (לחצו כאן על מנת לקרוא את הידיעה הראשונה בנושא באתר נרג').

אני מקווה מאוד שלא צריך להבהיר מדוע האקט של שריפת הספרים הינו פסול. לא רק שהוא פסול, הוא גם ככל הנראה פלילי על פי סעיף 170 לחוק העונשים העוסק בעלבון דת:

ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים

לשמחתי הנושא הפלילי עוד ייבדק. אולי בזכות יוסי גורביץ' שהגיש תלונה ואולי יותר מכך בזכות היועץ המשפטי לממשלה שעשה בחוכמה כשהורה לפתוח בחקירה. ואגב יוסי גורביץ' – הוא כותב ניתוח מרתק של הנושא, במיוחד על עניין שיתוף הפעולה של האזרחים.

אני באופן אישי חושב שהסיפור הזה מזעזע וחושף את החולי המזעזע שאנו חיים בו מדי יום. ככל שעובר הזמן אנחנו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכלל העם היהודי היושב בארץ ישראל) הופכים יותר ויותר לצרי עין שלא חושבים על דבר מלבד עצמם ומרימים עצמם מעל כל העולם. אני לא יודע אם זה כי אנחנו מנסים לפצות עצמנו על מאות שנות דיכוי ורדיפה או שאנחנו שיכורים מהכוח. אבל זה מזעזע.
זה מזעזע ששבעים וחמש שנה לאחר שבגרמניה שרפו ספרים שנכתבו על ידי יהודים אצלנו מתחת לאף שורפים ספרים שנכתבו, בתכל'ס, על ידי יהודים. והאמת שזה לא משנה מי כתב אותם. יהודים, נוצרים, מוסלמים. אתה יכול להתנגד למה שכתוב בהם. אתה יכול לא לאהוב את העובדה שמחלקים אותם לתושבים – ואם יש בזה משום פעולה מסיונרית שאיננה חוקית אתה אמור לפעול בצינורות החוקיים המקובלים ולא בבריונות, בטח כשאתה מייצג את המדינה ובטח כשאתה עורך דין.
זה גם מזעזע שהרבה מהאנשים הדתיים שכן יצאו איכשהו נגד האקט הזה דיברו רק על אופי ההשמדה – שריפה פומבית באופן שמזכיר את פעולות הנאצים – ולא דיברו על הפסול באקט ההשמדה לכשעצמו. קבלו למשל את דבריו של קובי אריאלי, הדתי שהחילונים אוהבים:

בשריפת ספרים יש פוטנציאל כותרתי לא רע בכלל. עובדה. הסיפור הזה עובד כבר כמעט יום שלם וימשיך להערכתי גם במהדורות הערב. כך עושים חדשות בישראל.
אז בפעם הבאה, עוזי אהרן, לך על זה בכל הכוח, רק היה קצת מעודכן וגלה יותר ערנות: רק מגרסה! שמעת? שלא תעז לשחק באש! כי במקום שבו שורפים ספרים בסוף גם מדפיסים עיתונים.

(המקור)

הו הזלזול. לא סתם אמר היינה, הרבה הרבה לפני שמישהו בכלל שמע על הנאצים, שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. נבואתו אכן התגשמה. אני לא יודע אם זה עלול לקרות כאן. אני חושב ומקווה שלא. אבל זה לא משנה. המעשה של שריפת הספרים הוא חמור גם בלי הקונוטציה של שריפת אנשים. המעשה הזה הוא חמור כי הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. כי הוא בריוני ומלוכלך ומעיד על פניקה במלחמת הרעיונות הדתית. המעשה הזה שם את מי שמאחוריו בעמדה מתנשאת כאילו הוא זה שצריך לקבוע מה נכון ומה לא נכון. המעשה הזה שוכח שבמדינה הזו אמור להתקיים חופש דת וחופש ביטוי. היום עוזי אהרון שורף את הברית החדשה. מחר הוא יכול להחליט שכתביו של עמוס עוז הם תועבה ויארגן שריפה המונית של כתביו בשם "ובערת הרע מקרבך". וכפי שציין יפה יהונתן קלינגר, זה כמו עניין חוק הצנזורה על האינטרנט. היום אריאל אטיאס יחליט בשבילי שאתר הסקס של ענת הוא מחוץ לתחום. מחר הוא יכול לחסום את יוסי גורביץ' כי הוא לא אוהב את דעותיו או רחמנא ליצלן את לטאת האמבט כי אני משדר בפודקאסט שלי מוזיקה לועזית.

אני עדיין מעכל את הזעזוע. אני מקווה מאוד שהחקירה שהורה עליה מזוז תנשא פרי ושמשהו מהסיפור הזה יחלחל למקומות הנכונים. הסיפור הזה, כמו רבים אחרים שמתרחשים פה בתדירות מבהילה, מפחיד אותי באמת. (מה שמזכיר לי שאת הפחד לי שנהפוך להיות "ארץ שם" ביטאתי כאן מזמן)

ולסיום על מנת להבהיר מה דעתי על העניין – הנה שיר הולם ביותר, לדעתי, מפיה של דורית ראובני

(התמונה בפוסט נלקחה מכאן)

אתמול נתקלתי בידיעה הזו ב-Ynet שחלחלה אותי ועצבנה אותי לא פחות. למי שמתעצל לפתוח את הלינק אספר שמדובר בידיעה בה מוצג וידאו שמתעד בצורה מפורשת מאוד איך קבוצת חיילים של צה"ל צועדת באזור בילעין ועוברת ליד מפגין ישראלי שצועק לעברם, רחמנא ליצלן, די לאלימות. זכותו. תוך שהם צועדים בסך, מסתובב אחד מהם (לטענת המפגין היה זה קצין) ויורה בבחור, מטווח של מטרים ספורים. ה"מזל" הוא שהוא ירה כדור גומי והבחור יצא בזול יחסית. אני ממליץ מאד ללחוץ על הלינק ולהיווכח בדבר הזה במו עיניכם.

ומה עצבן אותי יותר בדבר הזה? אני לא יודע. העובדה שחייל בצבא ההגנה לישראל ("הצבא ההומני בעולם", כך אומרת האגדה) מרשה לעצמו לירות כך בנון-שאלאנט באזרח שמימש את זכותו לחופש הביטוי (ורואים מאוד, אבל מאוד ברור שהבחור רק עמד וקרא לעבר החיילים. הוא לא היווה שום סיכון לעברם. הדרך הכי גדולה שבה יכל היה לפגוע בהם היא, אבוי, להוריד את המורל).
או שמא היתה זו העובדה שאחרי הירי החייל פשוט סובב את הראש והמשיך לצעוד, משל הוא ירה בסתם איזה כלב משוטט?

או אולי התרגזתי יותר מהעובדה שאף אחד, אבל אף אחד מהחיילים האחרים, לא עצר מלכת וניגש אל הבחור שחטף כדי לבדוק את מצבו? (אם כי אני מסייג את זה, כי הוידאו נעצר ממש רגע אחרי הירי ולא ידוע לי מה היה אחר כך)
או שאולי בעצם התרגזתי מזה שהידיעה הזו לא הגיעה לכותרת הראשית ולא עשתה שום הד? זה רק כדי להוכיח שלא אכפת לנו מה קורה "שם" (או שאולי אפשר להתחיל ולומר "בארץ שם"?) במערב הפרוע איפה שחיי אדם וכבודו הם פיקציה.
או שאולי אלו הטוקבקים המרתיחים שרק מלמדים על האווירה האנטי-כל-מה-שהוא-לא-יהודי-ישראלי-לאומני? הטוקבקיסטים האלו שוללים כל מה שאיננו אלים במופגן (ציטוט מובחר: "כל מה שאני רואה זה ילד ניג'ס קופץ לחייל מול הכדור"). האמת שלא זה מה שהכי מרגיז אותי, נתקלתי אינספור פעמים בטוקבקים כאלו. זה כבר לא מרגיז, רק מפחיד.

אני לא יודע מה מרגיז/מפחיד אותי יותר. זה גם לא כזה משנה. היה לי חשוב שיותר אנשים ייחשפו לתיעוד הזה, כהצצה למה שמתרחש אצלנו בחצר האחורית. אז נכון, אפשר לומר שאסור לשפוט ילדים שנשלחים כחיילים לתפקד במצבים בלתי אפשריים (ולראיה, כבר לפני שנתיים פורסם דו"ח פנימי של צה"ל שמראה שהחיילים פשוט לא מבינים את הוראות הפתיחה באש). אבל אם זה המצב, זה ממש לא תירוץ להתנהגות שכזו. זה תפקידו של הצבא להכשיר ולהכין את החיילים למצבים האלו, ללמד אותם טוב טוב מה מותר ומה אסור. ואם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו לבחון את עצמו מחדש.
ונכון, אפשר לומר שמהתיעוד הזה אנחנו לא ממש יודעים מה היה קודם ומה היה אחר כך. יכול להיות שהמפגינים האלו הפריעו לפעילות התקינה של החיילים וקיבלו מספר אזהרות. אבל באמת, אף אחד לא ישכנע אותי שהבחור הזה קיבל מה שהגיע לו. העובדה היא שבחור צעיר, שטרם התגייס (ובכלל לא בטוח שיעשה זאת), חטף כדור גומי מחייל – זאת אומרת שהוא נורה "ברשיון" המדינה – בגלל שמימש את זכותו הלגיטימית לחלוטין למחות על משהו שהוא מתנגד לו. אותו חייל יכול בקלות להיות זה שדוקר למוות אדם אחר בגלל ויכוח על כניסה לחניה. והעובדה היא שכמעט ולא שמענו על זה. אני רק יכול לתהות כמה מקרים כאלו יש שלא במקרה צולמו על ידי פעיל כזה או אחר.

ולסיום, אני רוצה לציין את הבלוג "החברים של ג'ורג'" של יוסי גורביץ' שדרכו הגעתי לידיעה הזו. זהו אחד הבלוגים הביקורתיים והאמיצים שאני מכיר המתייחסים למה שקורה במדינה הן מבחינת התנהגות הצבא (במיוחד מאלף לקרוא את העמוד הזה על השקר התקשורתי של "ההשתמטות") והן מבחינת התנהגות הדת. הוא גם כותב לא מעט על מערכת הבחירות בארצות הברית, שזה מעניין לא פחות. עד כמה שהוא לעתים מרגיש מקובע חזק בעמדותיו ויש לו סגנון תקיף ובוטה לעתים, כתיבתו ידענית ומרתקת. וחשובה. מומלץ.

בתקופה האחרונה היינו עדים ללא מעט פרשיות התעללות במשפחה מזעזעות למדי. למי שלא שם לב, היו את הילדים שנכוו באופן קשה מאוד, האם-הנחבאת-מאחורי-הסדינים שהעלימה עין מגילוי עריות במשפחתה, בנוסף להכאת הילדים. והיו עוד.
בזמן שהתקשורת היתה מלאה בדיווחי הסיפורים האלה שמתי לתגובה רווחת של אנשים סביבי ושל התקשורת עצמה. שמעתי אנשים לידי שאמרו שהאמהות האלו משוגעות לחלוטין, לא אנושיות. וראיתי כותרות של עיתונים שהשתמשו במילה "מפלצת". וזה מאוד הפריע לי.
קודם כל – אני לא אוהב את השימוש במילה "משוגע" סתם כך. על פי מילון אבן-שושן (לשנת תשמ"ד), משוגע הוא "חולה נפש, שדעתו נטרפה, לקוי בשגעון". בדרך כלל כשאנשים מדברים על מישהו כ"משוגע" (ולא בהקשר של "איזה משוגע, הוא עבר באדום במהירות מאה וחמישים בתוך העיר") הם מתכוונים לאנשים פסיכוטיים – כאשר הפרעה פסיכוטית מאופיית בהזיות חושיות שונות, הפרעות חשיבה, הפרעות תנועתיות והרבה פעמים גם הפגנת רגש חריגה (כך לפני ה-ICD, המדריך האבחוני של ארגון הבריאות העולמי). למה אני מתעקש על ההגדרות האלו? כנראה בגלל שאני פסיכולוג-בהתהוות ובעולם שלי יש לתוויות האלו משמעות חשובה, שלא לומר קריטית. כך שלי קצת קשה עם הקלות שבה אנשים קוראים לאותן מתעללות "משוגעות" – כי מבחינתי יכול להיות שהן שפויות לחלוטין.

אבל יותר משמפריעה לי המילה "משוגעות" מפריעה לי המילה "מפלצות" – ושוב, כי אני יודע טוב מאוד שמדובר בבן אדם ולא באיזה תפלץ מאגדות מפחידות – זאת על אף שאותה אם מתעללת מבית שמש הוצגה שוב ושוב בתקשורת כשהיא לבושה בסדינים השחורים האלו, הולכת שפוף, זזה מוזר ונוהמת במקום לדבר. בסופו של דבר, מתחת לאותם סדינים, יש אישה. וזה מה שמציק לי כל כך. ומפחיד אותי.

ברור לי מאיפה הנטייה להשתמש במילים ההן. גם על עצמי אני יכול להעיד שהמשפט "איזה משוגעת" עבר לי בראש כשראיתי את הדיווחים. יש משהו מאוד מרגיע כשאתה קורא לאחת מהנשים האלו משוגעת. זה עושה סדר בראש. זה מסביר למה היא לקחה הילד שלה ושרפה אותו, או טלטלה אותו עד שהפך לצמח, או העלימה עין כשהוא נכנס למיטה עם אחותו. זו לא תגובה שאנחנו מייצרים על מנת לפטור אותן מהאחריות או להצדיק את מעשיהן – אך זה שם בינן לבינינו גבול ברור מאוד של טוב ורע. הן משוגעות, הן רעות. אנחנו שפוים, אז אנחנו בסדר.
המילה "מפלצת" עושה את זה עוד יותר בגדול. אם אנחנו קוראים להן מפלצות אז בכלל הרחקנו אותן ואנחנו יכולים להרגע. אנחנו נבכה על הילדים האומללים, אנחנו נבכה על איך לא ראינו שיש מפלצת בקרבנו – אבל אנחנו נשים אותה בצד ונסתכל עליה מהמקום הבטוח בעצמו – שאנחנו בסדר. לנו זה לא יקרה. אנחנו בני אדם.

והלך הרוח הזה – הוא שמפחיד אותי. כי הרי בסופו של דבר, כל אחת מהאמהות האלו היא בן אדם. מפלצות אין בעולם – יש באגדות. כל אחת מהן היא בן אדם. בן אדם שחטא באופן קיצוני, אבל בן אדם. ואני לא אומר את זה כי אנושיותן מקנה להן איזו זכות של חסד או מידת הרחמים. נהפוך הוא, אנושיותן מטילה עליהן חובה גדולה יותר. הרי את המפלצת אי אפשר להאשים כמו שלא ניתן לבוא בטענות לאריה בסוואנה שטרף איזו זברה. אני חושב שאנחנו חייבים לזכור שאותן אמהות הן בדיוק כמונו. אולי הן משוגעות (לפי ההגדרה שלי…) ואולי לא. אם כן, יש להתייחס אליהן בהתאם. אם לא, יש להתייחס אליהן בהתאם. אבל הן לא מפלצות.

כי כל עוד אנחנו נתייחס אליהן כאל מפלצות, לא נפקח עין על מנת לזהות מקרים כאלו שמתרחשים בחצר הפנימית שלנו. מדי פעם תעלה על פני השטח פרשיה כזו או אחרת באותו סגנון – ואנחנו שוב נצעק "מפלצת!" ונרגיש שאנחנו בסדר. אבל בפעם הבאה ה"מפלצת" יכולה להיות השכנה שלכם מהקומה מעל.

בנוסף למילה "מפלצת", הרבה התייחסו לעובדת היותן האמהות הללו חרדיות. זה נתון שמעלה שאלות מדאיגות לגבי המתרחש בחברה החרדית מתחת לפני השטח – ובהחלט יש לתת על זה את הדעת. אבל החשש שלי הוא שהדגש שניתן לכך נובע, בין השאר, מאותו נסיון להרחיק ולהזר את אותן נשים, שהרי התקשורת הפופולרית במדינה היא חילונית בעיקרה – אז עכשיו זה "הם" שלא בסדר, ושוב אנחנו לא צריכים להסתכל על עצמנו בעיניים.

אגב, כבר למעלה מעשר שנים לאחר רצח רבין ואני עדיין שומע אנשים מתייחסים ליגאל עמיר כאל מטורף או, כן כן, מפלצת. שמעתי את זה גם לאחר הרצח וגם אז זה הפריע לי, בדיוק מאותן סיבות. זה עצבן אותי כשאמרו עליו שהוא כזה – כי שוב זה מרחיק אותו מאיתנו. יגאל עמיר איננו מפלצת – הוא בן אדם רגיל לגמרי. דווקא בגלל זה הוא מפחיד אותי כל כך. אני גם לא בטוח שהוא משוגע – אני מניח שמישהו עשה לו הסתכלות פסיכיאטרית כזו או אחרת ובדק את העניין – בכל ההופעות התקשורתיות שלו הוא נראה שקול לגמרי (לא שזה מונע ממנו להיות פסיכוטי, אבל זה באמת לא לגבולות הפוסט הזה).

לסיכומו של עניין, אני חושב שהשימוש במילים כמו "משוגע" או "מפלצת" בהקשר של הנשים הנ"ל לא רק שאיננו הוגן כלפיהן – הוא גם מסוכן מאוד לחברה שבה אנחנו חיים. חברה חכמה צריכה לא לפחד להסתכל במראה ולראות שיש בתוכה גם חוליים ולדעת איך לטפל בהם על מנת למנוע את הישנותם. אנחנו יכולים להמשיך לטמון את הראש בחול ולהרחיק את השדים מאיתנו, אבל השדים ימשיכו לרבוץ בתוך החול עצמו.

עוד בנושא:

• במקרה במהלך כתיבת הפוסט גיליתי שרוני זינגר-חרותי כותבת היום ב"הארץ" פחות או יותר את מה שאני אומר.
• דפנה לוי בויינט – "המפלצות נמצאות גם לידכם"
• אורי אורבך בויינט – "די לקיטלוג" (על השימוש בדתיותן של המתעללות)

יש שתי צרות הידועות לכל מי שאי פעם שלח נפשו בנהיגה במרכז תל אביב. הראשונה היא החוסר המשווע בחניה (שכבר כתבתי עליו בעבר). השניה היא כל עניין חד-הכיווניות של הרחובות. רוב הרחובות פה צרים מלהכיל שני נתיבים שילכו דו-סטרית ולכן הם חד-סטריים. בתור תושב לב העיר ובעל רכב אני מודע היטב לקטע המעצבן שבו אתה צריך לנסוע הרבה קדימה רק בשביל לפנות איפשהו שמאלה ושמאלה כדי לחזור אחרי שפספסת איזו פניה. אחת הדוגמאות המפורסמות, כמדומני, היא של שדרות רוטשילד. אמנם מדובר ברחוב שהוא למעשה דו-סטרי, אך השדרה מפרידה בין שני הכיוונים ומעטים המקומות שבהם אפשר לעשות פנית פרסה אם יש בכך מן הצורך. במיוחד כשנוסעים צפונה, לעתים אין ברירה ומגיעים לקצה השדרה ויש להכנס לשדרות בן-ציון, לחתוך למלצ'ט, לחזור איכשהו לרוטשילד וחוזר חלילה (ראו את המסלול האדום במפה).

לפני מספר חודשים, קצת אחרי שהתחילו את השיפוצים הגדולים של הבימה/היכל התרבות, פתאום נפרץ קטע מהשדרה שמאפשר לעשות פרסה בקצה שלה במקום את כל הסיבוב. אותו קטע גם מאפשר לבאים מרחוב מרמורק לפנות שמאלה לתוך השדרה (המסלול הירוק) ולא לעשות את אותו סיבוב דרך מלצ'ט. עכשיו, אני יודע שזה דבילי ואולי אף אינפנטילי להתלהב מדברים כאלו אבל כתושב המקום שבזבז דקות ארוכות בפקק שתמיד נוצר בשעות העומס בצומת שבין שדרות רוטשילד לשדרות בן-ציון זה היה מאוד מרגש לגלות שסוף סוף עשו משהו קצת חכם בשביל התושבים.
אבל בארץ כמו בארץ, אתה לא יכול להשאר מרוצה לאורך זמן – ושבוע אחרי שנפרצה הפניה הזו, הונח לידה שלט שמבהיר שהפניה מיועדת לתחבורה ציבורית בלבד, לאורך כל שעות היממה. וזה כבר ממש מבאס. זה נכון אמנם שיכולתי פשוט להתנהג כמו נהגים רבים אחרים ולהתעלם מהשלט ולהמשיך להשתמש בדרך המלך המופלאה הזו אבל הצומת שם קלאסי למצב שבו מיד אחרי פניית הפרסה אתה מגלה שוטר שלא ראית לפני כן ורק ארב לתחמנים כמוך כדי לתת להם דין וחשבון… חוץ מזה, אם אתחיל להתנהג כמו נהגים רבים אחרים בארץ הזו לא אגיע רחוק.
אז חזרתי להשתמש בדרך העוקפת הרגילה והמעצבנת וכבר התרגלתי בחזרה למצב הזה.

עד לפני שבוע, כששוב מישהו במחלקת התחבורה החליט לשחק לי ברגשות והחליף את השלט ועכשיו הפניה מותרת לכל כלי הרכב. שזה מאוד משמח. אבל עם השמחה ישנו חשש גדול שבעוד שבוע, שבועיים, אולי יותר. אולי שנה, לא יודע מתי… השלט עם החץ הצהוב יחזור ושוב אאלץ להפרד מפיסה קטנה של שמחה תל אביבית שאין לקחת כמובנת מאליה…

זה היה אמור להיות כחלק מפוסט שיכלול כמה הערות קטנות על החיים, אבל זה הפך ליותר מהערה קטנה

מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?

כמעט שישים שנה שהמדינה קיימת ורק עכשיו נזכר משרד החינוך לעגן בחוק את מעמד המורים? אני מודה שהופתעתי כשקראתי את הכתבה הזו הבוקר ב"הארץ". ההצעה המיועדת כוללת הקמת בית דין משמעתי חדש לכלל המורים, גיבוש קוד אתי, הסדרת דרכי ההכשרה של עובדי ההוראה ויצירת מנגנון בחוק של "פנקס המורים" כמו שקיים אצל הפסיכולוגים, עורכי הדין והרופאים.

האמת? הייתי בטוח שזה עובד ככה כבר. לא שאי פעם חשבתי על זה לעומק או טרחתי לבדוק את הנושא – פשוט כי זה נראה לי טריוויאלי. מה שהכי הפתיע אותי היה לגלות שהיום אין מנגנון המסדיר מי רשאי לעסוק בהוראה ובאילו תנאים ניתן לשלול הרשאה זו ממורה.

כסטודנט לתואר שני בפסיכלוגיה קלינית, אני יודע לספר מה צריך בשביל לקבל רשיון למתן טיפול פסיכולוגי. החוק מחייב אותי לקבל תואר שני ואחריו להתמחות ארבע (!) שנים במוסדות המוכרים לכך, תחת הדרכה אינטנסיבית. רק לאחר ארבע שנות ההתמחות אוכל לגשת לבחינת רישוי ואם אעבור אותה בהצלחה – אוכל להרשם כלאחר כבוד בפנקס הפסיכולוגים. או אז אחשב, על פי "חוק הפסיכולוגים" (תשל"ז – 1977, המוגש במלואו כאן) לפסיכולוג. כמובן שככזה אהיה כפוף לקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

ולמה כל זה חשוב?

כי העוסקים בטיפול נפשי מבצעים מלאכה רגישה מאוד מהרבה בחינות ויש להם השפעה גדולה מאוד על חיי הנפש ורווחתם של לקוחותיהם. אותו הדבר ניתן לומר על עורכי דין ורופאים שכפופים גם הם לרישום.
אז מה עם המורים? כדי להיות מורה היום צריך תעודת הוראה שניתן להוציא (למיטב ידיעתי) אחרי או תוך כדי תואר ראשון. אין חובה להיות בעל תואר שני אך חייבים לבצע התמחות שאורכה שנה. בתום ההתמחות אין שום בחינת רישוי. אין רישום ב"פנקס המורים" או משהו כזה ומשום מה גם אין קוד אתי שהמורה כפוף אליו.

וזה, בעיני, מצב אבסורדי. לכן הייתי כל כך מופתע לקרוא על היוזמה הזו של משרד החינוך (שבאה בעיתוי מוזר, עם השביתה של ארגון המורים שרק תקשה על הנעת היוזמה קדימה). אני בטוח שרבים הקוראים שיסכימו איתי שעקרונית, מקצוע ההוראה הוא מן החשובים והרגישים שיש. תחשבו לרגע על המורים שהיו לכם ותנסו להפריד בין המורים הזכורים לטובה לאלו הזכורים לרעה (אם בכלל). מה הפך אותם לטובים? למה אתם זוכרים אותם?

המורים שאנחנו חווים כילדים במהלך החיים הם בעלי משקל עצום על ההתפתחות שלנו כתלמידים וכבני אדם. מהנסיון הקטן אך הקיים שיש לי בעבודה עם מורים נוכחתי שלעתים למורים עצמם אין מושג כמה משקל יש להם. גם אם רוב הזמן שלהם מוקדש לניהול משמעתי של הכיתה-בפיצוץ-אוכלוסין שלהם, הם עדיין חייבים לדעת להתנהל ברגישות מול התלמידים ולקחת בחשבון את האופן בו הם נוגעים בחיי התלמיד.

להיות מורה זה שוחק…
התמונה שייכת לכריס קמפבל

לכן אני חושב שזה טריוויאלי שהמורים יהיו כפופים לתהליך הכשרה ובחינה ומעקב כפי שמציע משרד החינוך. אני חושב שמן הראוי שמורים יעברו בחינות רישוי לאחר הסטאז' – פשוט מאוד כי לא כל מי שסיים לימודים ועבד שנה בבית ספר יכול להיות מורה. אני חושב שמן הראוי שמשרד החינוך ינהל את "פנקס המורים" בו יהיו רשומים המורים ושפנקס זה יהיה נגיש לכל אחד שיוכל לברר שמורה כזה או אחר הוא אכן בעל רשיון המוכר במשרד החינוך ללמד את ילדיו. וכמו בפנקס הפסיכולוגים, מן הראוי שמקצועות ההתמחות של המורה (אזרחות, מתמטיקה וכו') יהיו רשומים גם הם. ואני לא חושב שזה צריך להיות כך מתוך איזו פרנויה ומטרה שהורים יתחילו לפשפש בציציות המורים – להפך. אני חושב שכהורה (כשאהיה כזה) השולח את ילדיו לבית הספר, אני ארגיש רגוע יותר אם אדע שהאנשים שאני מפקיד בידיהם את ילדיי הם אנשי מקצוע מוסמכים האמונים על ביצוע תפקידם ברגישות הראויה לו. וכן, אני חושב שזה לא רק מן הראוי אלא הכרחי שינוסח קוד אתי שיחייב את המורים כולם.

ומה אומרים על כך המורים עצמם?

בנוגע להקמת בית הדין המשמעתי החדש אומרים מזכ"ל הסתדרות המורים יוסי וסרמן ויו"ר ארגון המורים רן ארז שהם יתנגדו להקמת בית דין נוסף על זה הקיים, שזה מובן לי לגמרי. מצד שני, מוסיף רן ארז ואומר שהארגון יתנגד להפעלת "פנקס עובדי ההוראה" ולדרישה שהמורים יחדשו את רשיונם כל שבע שנים. והוא שואל "האם רופא או עורך דין צריך לעבור אותו תהליך? זה נראה כמו עניבת חנק מיותרת למורה". ועל כך רק אומר שכן, רופא או עורך דין או פסיכולוג צריכים לעבור תהליך דומה כפי שציינתי לעיל – מלבד עניין חידוש הרשיון בכל שבע שנים שבכלל לא ראיתי שדובר עליו על ידי משרד החינוך.

אני חושב שהמורים דווקא צריכים לתמוך בתהליך הזה שכן הם עצמם רוצים לשפר את מעמדם בחברה. לדעתי, מהלך כזה של משרד החינוך אשר יסדיר את נושא ההכשרה, הרישוי והמעקב יעניק נופך מקצועי יותר לעוסקים במקצוע ההוראה ויעלה את קרנם בעיני עצמם ובעיני הסביבה. שינוי כזה, בנוסף לשיפור תנאי השכר כדי לתמרץ אנשים משכילים וטובים ללכת למקצוע הכל כך חשוב הזה – יוכל להביא את השינוי הנחוץ כל כך למערכת החינוך שאליה אני עתיד לשלוח ילדים בעוד כך וכך שנים. וכשזה יקרה, אני ממש לא רוצה שהערות כמו "אם לא תלמדי היטב בסוף תהיי מורה" יהיו רלוונטיות.

לקריאה נוספת: