שריפה! אחים, שריפה! (לא פוסט על ל"ג בעומר)

הפעם, לשם שינוי ושלא כמו הסיפור על החייל והמפגין בבילעין, הסיפור הזה כן עשה כמה הדים בתקשורת. למרות זאת לא יכולתי שלא לפרסם את הפוסט הזה כי לדעתי זה סיפור שראוי היה לפתוח את מהדורות החדשות וכל אזרח בארץ צריך לשמוע אותו.

הסיפור בקצרה הוא כזה: בשכונה מסוימת באור יהודה חולקו לתושבים על ידי ארגון כזה או אחר ספרי "הברית החדשה". סגן ראש עיריית אור יהודה, עו"ד עוזי אהרון, שמשויך למפלגת ש"ס, לא אהב את המעשה הזה מסיבות ברורות ושלח רכב עם מערכת כריזה לאותה שכונה שהודיע שתלמידי בית ספר יישלחו לעבור בין הבתים על מנת לאסוף את הספרים שיילקחו להשמדה. וכך היה. הילדים נשלחו, הספרים נמסרו. או אז הוקמה מדורה והשרפים נשרפו באש השנאה והבורות. ואפילו לא ניסו להסתיר כלום, זה נעשה לעין הציבור ותועד על ידי כתב מעריב (לחצו כאן על מנת לקרוא את הידיעה הראשונה בנושא באתר נרג').

אני מקווה מאוד שלא צריך להבהיר מדוע האקט של שריפת הספרים הינו פסול. לא רק שהוא פסול, הוא גם ככל הנראה פלילי על פי סעיף 170 לחוק העונשים העוסק בעלבון דת:

ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים

לשמחתי הנושא הפלילי עוד ייבדק. אולי בזכות יוסי גורביץ' שהגיש תלונה ואולי יותר מכך בזכות היועץ המשפטי לממשלה שעשה בחוכמה כשהורה לפתוח בחקירה. ואגב יוסי גורביץ' – הוא כותב ניתוח מרתק של הנושא, במיוחד על עניין שיתוף הפעולה של האזרחים.

אני באופן אישי חושב שהסיפור הזה מזעזע וחושף את החולי המזעזע שאנו חיים בו מדי יום. ככל שעובר הזמן אנחנו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכלל העם היהודי היושב בארץ ישראל) הופכים יותר ויותר לצרי עין שלא חושבים על דבר מלבד עצמם ומרימים עצמם מעל כל העולם. אני לא יודע אם זה כי אנחנו מנסים לפצות עצמנו על מאות שנות דיכוי ורדיפה או שאנחנו שיכורים מהכוח. אבל זה מזעזע.
זה מזעזע ששבעים וחמש שנה לאחר שבגרמניה שרפו ספרים שנכתבו על ידי יהודים אצלנו מתחת לאף שורפים ספרים שנכתבו, בתכל'ס, על ידי יהודים. והאמת שזה לא משנה מי כתב אותם. יהודים, נוצרים, מוסלמים. אתה יכול להתנגד למה שכתוב בהם. אתה יכול לא לאהוב את העובדה שמחלקים אותם לתושבים – ואם יש בזה משום פעולה מסיונרית שאיננה חוקית אתה אמור לפעול בצינורות החוקיים המקובלים ולא בבריונות, בטח כשאתה מייצג את המדינה ובטח כשאתה עורך דין.
זה גם מזעזע שהרבה מהאנשים הדתיים שכן יצאו איכשהו נגד האקט הזה דיברו רק על אופי ההשמדה – שריפה פומבית באופן שמזכיר את פעולות הנאצים – ולא דיברו על הפסול באקט ההשמדה לכשעצמו. קבלו למשל את דבריו של קובי אריאלי, הדתי שהחילונים אוהבים:

בשריפת ספרים יש פוטנציאל כותרתי לא רע בכלל. עובדה. הסיפור הזה עובד כבר כמעט יום שלם וימשיך להערכתי גם במהדורות הערב. כך עושים חדשות בישראל.
אז בפעם הבאה, עוזי אהרן, לך על זה בכל הכוח, רק היה קצת מעודכן וגלה יותר ערנות: רק מגרסה! שמעת? שלא תעז לשחק באש! כי במקום שבו שורפים ספרים בסוף גם מדפיסים עיתונים.

(המקור)

הו הזלזול. לא סתם אמר היינה, הרבה הרבה לפני שמישהו בכלל שמע על הנאצים, שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. נבואתו אכן התגשמה. אני לא יודע אם זה עלול לקרות כאן. אני חושב ומקווה שלא. אבל זה לא משנה. המעשה של שריפת הספרים הוא חמור גם בלי הקונוטציה של שריפת אנשים. המעשה הזה הוא חמור כי הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. כי הוא בריוני ומלוכלך ומעיד על פניקה במלחמת הרעיונות הדתית. המעשה הזה שם את מי שמאחוריו בעמדה מתנשאת כאילו הוא זה שצריך לקבוע מה נכון ומה לא נכון. המעשה הזה שוכח שבמדינה הזו אמור להתקיים חופש דת וחופש ביטוי. היום עוזי אהרון שורף את הברית החדשה. מחר הוא יכול להחליט שכתביו של עמוס עוז הם תועבה ויארגן שריפה המונית של כתביו בשם "ובערת הרע מקרבך". וכפי שציין יפה יהונתן קלינגר, זה כמו עניין חוק הצנזורה על האינטרנט. היום אריאל אטיאס יחליט בשבילי שאתר הסקס של ענת הוא מחוץ לתחום. מחר הוא יכול לחסום את יוסי גורביץ' כי הוא לא אוהב את דעותיו או רחמנא ליצלן את לטאת האמבט כי אני משדר בפודקאסט שלי מוזיקה לועזית.

אני עדיין מעכל את הזעזוע. אני מקווה מאוד שהחקירה שהורה עליה מזוז תנשא פרי ושמשהו מהסיפור הזה יחלחל למקומות הנכונים. הסיפור הזה, כמו רבים אחרים שמתרחשים פה בתדירות מבהילה, מפחיד אותי באמת. (מה שמזכיר לי שאת הפחד לי שנהפוך להיות "ארץ שם" ביטאתי כאן מזמן)

ולסיום על מנת להבהיר מה דעתי על העניין – הנה שיר הולם ביותר, לדעתי, מפיה של דורית ראובני


Get Music Tracks!Create A Playlist!


(התמונה בפוסט נלקחה מכא
ן)

הקלות הבלתי נסבלת

אתמול נתקלתי בידיעה הזו ב-Ynet שחלחלה אותי ועצבנה אותי לא פחות. למי שמתעצל לפתוח את הלינק אספר שמדובר בידיעה בה מוצג וידאו שמתעד בצורה מפורשת מאוד איך קבוצת חיילים של צה"ל צועדת באזור בילעין ועוברת ליד מפגין ישראלי שצועק לעברם, רחמנא ליצלן, די לאלימות. זכותו. תוך שהם צועדים בסך, מסתובב אחד מהם (לטענת המפגין היה זה קצין) ויורה בבחור, מטווח של מטרים ספורים. ה"מזל" הוא שהוא ירה כדור גומי והבחור יצא בזול יחסית. אני ממליץ מאד ללחוץ על הלינק ולהיווכח בדבר הזה במו עיניכם.

ומה עצבן אותי יותר בדבר הזה? אני לא יודע. העובדה שחייל בצבא ההגנה לישראל ("הצבא ההומני בעולם", כך אומרת האגדה) מרשה לעצמו לירות כך בנון-שאלאנט באזרח שמימש את זכותו לחופש הביטוי (ורואים מאוד, אבל מאוד ברור שהבחור רק עמד וקרא לעבר החיילים. הוא לא היווה שום סיכון לעברם. הדרך הכי גדולה שבה יכל היה לפגוע בהם היא, אבוי, להוריד את המורל).
או שמא היתה זו העובדה שאחרי הירי החייל פשוט סובב את הראש והמשיך לצעוד, משל הוא ירה בסתם איזה כלב משוטט?

או אולי התרגזתי יותר מהעובדה שאף אחד, אבל אף אחד מהחיילים האחרים, לא עצר מלכת וניגש אל הבחור שחטף כדי לבדוק את מצבו? (אם כי אני מסייג את זה, כי הוידאו נעצר ממש רגע אחרי הירי ולא ידוע לי מה היה אחר כך)
או שאולי בעצם התרגזתי מזה שהידיעה הזו לא הגיעה לכותרת הראשית ולא עשתה שום הד? זה רק כדי להוכיח שלא אכפת לנו מה קורה "שם" (או שאולי אפשר להתחיל ולומר "בארץ שם"?) במערב הפרוע איפה שחיי אדם וכבודו הם פיקציה.
או שאולי אלו הטוקבקים המרתיחים שרק מלמדים על האווירה האנטי-כל-מה-שהוא-לא-יהודי-ישראלי-לאומני? הטוקבקיסטים האלו שוללים כל מה שאיננו אלים במופגן (ציטוט מובחר: "כל מה שאני רואה זה ילד ניג'ס קופץ לחייל מול הכדור"). האמת שלא זה מה שהכי מרגיז אותי, נתקלתי אינספור פעמים בטוקבקים כאלו. זה כבר לא מרגיז, רק מפחיד.

אני לא יודע מה מרגיז/מפחיד אותי יותר. זה גם לא כזה משנה. היה לי חשוב שיותר אנשים ייחשפו לתיעוד הזה, כהצצה למה שמתרחש אצלנו בחצר האחורית. אז נכון, אפשר לומר שאסור לשפוט ילדים שנשלחים כחיילים לתפקד במצבים בלתי אפשריים (ולראיה, כבר לפני שנתיים פורסם דו"ח פנימי של צה"ל שמראה שהחיילים פשוט לא מבינים את הוראות הפתיחה באש). אבל אם זה המצב, זה ממש לא תירוץ להתנהגות שכזו. זה תפקידו של הצבא להכשיר ולהכין את החיילים למצבים האלו, ללמד אותם טוב טוב מה מותר ומה אסור. ואם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו לבחון את עצמו מחדש.
ונכון, אפשר לומר שמהתיעוד הזה אנחנו לא ממש יודעים מה היה קודם ומה היה אחר כך. יכול להיות שהמפגינים האלו הפריעו לפעילות התקינה של החיילים וקיבלו מספר אזהרות. אבל באמת, אף אחד לא ישכנע אותי שהבחור הזה קיבל מה שהגיע לו. העובדה היא שבחור צעיר, שטרם התגייס (ובכלל לא בטוח שיעשה זאת), חטף כדור גומי מחייל – זאת אומרת שהוא נורה "ברשיון" המדינה – בגלל שמימש את זכותו הלגיטימית לחלוטין למחות על משהו שהוא מתנגד לו. אותו חייל יכול בקלות להיות זה שדוקר למוות אדם אחר בגלל ויכוח על כניסה לחניה. והעובדה היא שכמעט ולא שמענו על זה. אני רק יכול לתהות כמה מקרים כאלו יש שלא במקרה צולמו על ידי פעיל כזה או אחר.

ולסיום, אני רוצה לציין את הבלוג "החברים של ג'ורג'" של יוסי גורביץ' שדרכו הגעתי לידיעה הזו. זהו אחד הבלוגים הביקורתיים והאמיצים שאני מכיר המתייחסים למה שקורה במדינה הן מבחינת התנהגות הצבא (במיוחד מאלף לקרוא את העמוד הזה על השקר התקשורתי של "ההשתמטות") והן מבחינת התנהגות הדת. הוא גם כותב לא מעט על מערכת הבחירות בארצות הברית, שזה מעניין לא פחות. עד כמה שהוא לעתים מרגיש מקובע חזק בעמדותיו ויש לו סגנון תקיף ובוטה לעתים, כתיבתו ידענית ומרתקת. וחשובה. מומלץ.

אל תקראו להן מפלצות – על השימוש בשפה בנוגע לאמהות המתעללות

בתקופה האחרונה היינו עדים ללא מעט פרשיות התעללות במשפחה מזעזעות למדי. למי שלא שם לב, היו את הילדים שנכוו באופן קשה מאוד, האם-הנחבאת-מאחורי-הסדינים שהעלימה עין מגילוי עריות במשפחתה, בנוסף להכאת הילדים. והיו עוד.
בזמן שהתקשורת היתה מלאה בדיווחי הסיפורים האלה שמתי לתגובה רווחת של אנשים סביבי ושל התקשורת עצמה. שמעתי אנשים לידי שאמרו שהאמהות האלו משוגעות לחלוטין, לא אנושיות. וראיתי כותרות של עיתונים שהשתמשו במילה "מפלצת". וזה מאוד הפריע לי.
קודם כל – אני לא אוהב את השימוש במילה "משוגע" סתם כך. על פי מילון אבן-שושן (לשנת תשמ"ד), משוגע הוא "חולה נפש, שדעתו נטרפה, לקוי בשגעון". בדרך כלל כשאנשים מדברים על מישהו כ"משוגע" (ולא בהקשר של "איזה משוגע, הוא עבר באדום במהירות מאה וחמישים בתוך העיר") הם מתכוונים לאנשים פסיכוטיים – כאשר הפרעה פסיכוטית מאופיית בהזיות חושיות שונות, הפרעות חשיבה, הפרעות תנועתיות והרבה פעמים גם הפגנת רגש חריגה (כך לפני ה-ICD, המדריך האבחוני של ארגון הבריאות העולמי). למה אני מתעקש על ההגדרות האלו? כנראה בגלל שאני פסיכולוג-בהתהוות ובעולם שלי יש לתוויות האלו משמעות חשובה, שלא לומר קריטית. כך שלי קצת קשה עם הקלות שבה אנשים קוראים לאותן מתעללות "משוגעות" – כי מבחינתי יכול להיות שהן שפויות לחלוטין.

אבל יותר משמפריעה לי המילה "משוגעות" מפריעה לי המילה "מפלצות" – ושוב, כי אני יודע טוב מאוד שמדובר בבן אדם ולא באיזה תפלץ מאגדות מפחידות – זאת על אף שאותה אם מתעללת מבית שמש הוצגה שוב ושוב בתקשורת כשהיא לבושה בסדינים השחורים האלו, הולכת שפוף, זזה מוזר ונוהמת במקום לדבר. בסופו של דבר, מתחת לאותם סדינים, יש אישה. וזה מה שמציק לי כל כך. ומפחיד אותי.

ברור לי מאיפה הנטייה להשתמש במילים ההן. גם על עצמי אני יכול להעיד שהמשפט "איזה משוגעת" עבר לי בראש כשראיתי את הדיווחים. יש משהו מאוד מרגיע כשאתה קורא לאחת מהנשים האלו משוגעת. זה עושה סדר בראש. זה מסביר למה היא לקחה הילד שלה ושרפה אותו, או טלטלה אותו עד שהפך לצמח, או העלימה עין כשהוא נכנס למיטה עם אחותו. זו לא תגובה שאנחנו מייצרים על מנת לפטור אותן מהאחריות או להצדיק את מעשיהן – אך זה שם בינן לבינינו גבול ברור מאוד של טוב ורע. הן משוגעות, הן רעות. אנחנו שפוים, אז אנחנו בסדר.
המילה "מפלצת" עושה את זה עוד יותר בגדול. אם אנחנו קוראים להן מפלצות אז בכלל הרחקנו אותן ואנחנו יכולים להרגע. אנחנו נבכה על הילדים האומללים, אנחנו נבכה על איך לא ראינו שיש מפלצת בקרבנו – אבל אנחנו נשים אותה בצד ונסתכל עליה מהמקום הבטוח בעצמו – שאנחנו בסדר. לנו זה לא יקרה. אנחנו בני אדם.

והלך הרוח הזה – הוא שמפחיד אותי. כי הרי בסופו של דבר, כל אחת מהאמהות האלו היא בן אדם. מפלצות אין בעולם – יש באגדות. כל אחת מהן היא בן אדם. בן אדם שחטא באופן קיצוני, אבל בן אדם. ואני לא אומר את זה כי אנושיותן מקנה להן איזו זכות של חסד או מידת הרחמים. נהפוך הוא, אנושיותן מטילה עליהן חובה גדולה יותר. הרי את המפלצת אי אפשר להאשים כמו שלא ניתן לבוא בטענות לאריה בסוואנה שטרף איזו זברה. אני חושב שאנחנו חייבים לזכור שאותן אמהות הן בדיוק כמונו. אולי הן משוגעות (לפי ההגדרה שלי…) ואולי לא. אם כן, יש להתייחס אליהן בהתאם. אם לא, יש להתייחס אליהן בהתאם. אבל הן לא מפלצות.

כי כל עוד אנחנו נתייחס אליהן כאל מפלצות, לא נפקח עין על מנת לזהות מקרים כאלו שמתרחשים בחצר הפנימית שלנו. מדי פעם תעלה על פני השטח פרשיה כזו או אחרת באותו סגנון – ואנחנו שוב נצעק "מפלצת!" ונרגיש שאנחנו בסדר. אבל בפעם הבאה ה"מפלצת" יכולה להיות השכנה שלכם מהקומה מעל.

בנוסף למילה "מפלצת", הרבה התייחסו לעובדת היותן האמהות הללו חרדיות. זה נתון שמעלה שאלות מדאיגות לגבי המתרחש בחברה החרדית מתחת לפני השטח – ובהחלט יש לתת על זה את הדעת. אבל החשש שלי הוא שהדגש שניתן לכך נובע, בין השאר, מאותו נסיון להרחיק ולהזר את אותן נשים, שהרי התקשורת הפופולרית במדינה היא חילונית בעיקרה – אז עכשיו זה "הם" שלא בסדר, ושוב אנחנו לא צריכים להסתכל על עצמנו בעיניים.

אגב, כבר למעלה מעשר שנים לאחר רצח רבין ואני עדיין שומע אנשים מתייחסים ליגאל עמיר כאל מטורף או, כן כן, מפלצת. שמעתי את זה גם לאחר הרצח וגם אז זה הפריע לי, בדיוק מאותן סיבות. זה עצבן אותי כשאמרו עליו שהוא כזה – כי שוב זה מרחיק אותו מאיתנו. יגאל עמיר איננו מפלצת – הוא בן אדם רגיל לגמרי. דווקא בגלל זה הוא מפחיד אותי כל כך. אני גם לא בטוח שהוא משוגע – אני מניח שמישהו עשה לו הסתכלות פסיכיאטרית כזו או אחרת ובדק את העניין – בכל ההופעות התקשורתיות שלו הוא נראה שקול לגמרי (לא שזה מונע ממנו להיות פסיכוטי, אבל זה באמת לא לגבולות הפוסט הזה).

לסיכומו של עניין, אני חושב שהשימוש במילים כמו "משוגע" או "מפלצת" בהקשר של הנשים הנ"ל לא רק שאיננו הוגן כלפיהן – הוא גם מסוכן מאוד לחברה שבה אנחנו חיים. חברה חכמה צריכה לא לפחד להסתכל במראה ולראות שיש בתוכה גם חוליים ולדעת איך לטפל בהם על מנת למנוע את הישנותם. אנחנו יכולים להמשיך לטמון את הראש בחול ולהרחיק את השדים מאיתנו, אבל השדים ימשיכו לרבוץ בתוך החול עצמו.

עוד בנושא:

הישנה נמר חבורבורותיו ומהנדס תחבורה עירוני את צמתיו?

יש שתי צרות הידועות לכל מי שאי פעם שלח נפשו בנהיגה במרכז תל אביב. הראשונה היא החוסר המשווע בחניה (שכבר כתבתי עליו בעבר). השניה היא כל עניין חד-הכיווניות של הרחובות. רוב הרחובות פה צרים מלהכיל שני נתיבים שילכו דו-סטרית ולכן הם חד-סטריים. בתור תושב לב העיר ובעל רכב אני מודע היטב לקטע המעצבן שבו אתה צריך לנסוע הרבה קדימה רק בשביל לפנות איפשהו שמאלה ושמאלה כדי לחזור אחרי שפספסת איזו פניה. אחת הדוגמאות המפורסמות, כמדומני, היא של שדרות רוטשילד. אמנם מדובר ברחוב שהוא למעשה דו-סטרי, אך השדרה מפרידה בין שני הכיוונים ומעטים המקומות שבהם אפשר לעשות פנית פרסה אם יש בכך מן הצורך. במיוחד כשנוסעים צפונה, לעתים אין ברירה ומגיעים לקצה השדרה ויש להכנס לשדרות בן-ציון, לחתוך למלצ'ט, לחזור איכשהו לרוטשילד וחוזר חלילה (ראו את המסלול האדום במפה).

לפני מספר חודשים, קצת אחרי שהתחילו את השיפוצים הגדולים של הבימה/היכל התרבות, פתאום נפרץ קטע מהשדרה שמאפשר לעשות פרסה בקצה שלה במקום את כל הסיבוב. אותו קטע גם מאפשר לבאים מרחוב מרמורק לפנות שמאלה לתוך השדרה (המסלול הירוק) ולא לעשות את אותו סיבוב דרך מלצ'ט. עכשיו, אני יודע שזה דבילי ואולי אף אינפנטילי להתלהב מדברים כאלו אבל כתושב המקום שבזבז דקות ארוכות בפקק שתמיד נוצר בשעות העומס בצומת שבין שדרות רוטשילד לשדרות בן-ציון זה היה מאוד מרגש לגלות שסוף סוף עשו משהו קצת חכם בשביל התושבים.
אבל בארץ כמו בארץ, אתה לא יכול להשאר מרוצה לאורך זמן – ושבוע אחרי שנפרצה הפניה הזו, הונח לידה שלט שמבהיר שהפניה מיועדת לתחבורה ציבורית בלבד, לאורך כל שעות היממה. וזה כבר ממש מבאס. זה נכון אמנם שיכולתי פשוט להתנהג כמו נהגים רבים אחרים ולהתעלם מהשלט ולהמשיך להשתמש בדרך המלך המופלאה הזו אבל הצומת שם קלאסי למצב שבו מיד אחרי פניית הפרסה אתה מגלה שוטר שלא ראית לפני כן ורק ארב לתחמנים כמוך כדי לתת להם דין וחשבון… חוץ מזה, אם אתחיל להתנהג כמו נהגים רבים אחרים בארץ הזו לא אגיע רחוק.
אז חזרתי להשתמש בדרך העוקפת הרגילה והמעצבנת וכבר התרגלתי בחזרה למצב הזה.

עד לפני שבוע, כששוב מישהו במחלקת התחבורה החליט לשחק לי ברגשות והחליף את השלט ועכשיו הפניה מותרת לכל כלי הרכב. שזה מאוד משמח. אבל עם השמחה ישנו חשש גדול שבעוד שבוע, שבועיים, אולי יותר. אולי שנה, לא יודע מתי… השלט עם החץ הצהוב יחזור ושוב אאלץ להפרד מפיסה קטנה של שמחה תל אביבית שאין לקחת כמובנת מאליה…

מחשבות על הסדרת מעמד המורים בחוק

זה היה אמור להיות כחלק מפוסט שיכלול כמה הערות קטנות על החיים, אבל זה הפך ליותר מהערה קטנה

מה לקח לכם כל כך הרבה זמן?

כמעט שישים שנה שהמדינה קיימת ורק עכשיו נזכר משרד החינוך לעגן בחוק את מעמד המורים? אני מודה שהופתעתי כשקראתי את הכתבה הזו הבוקר ב"הארץ". ההצעה המיועדת כוללת הקמת בית דין משמעתי חדש לכלל המורים, גיבוש קוד אתי, הסדרת דרכי ההכשרה של עובדי ההוראה ויצירת מנגנון בחוק של "פנקס המורים" כמו שקיים אצל הפסיכולוגים, עורכי הדין והרופאים.

האמת? הייתי בטוח שזה עובד ככה כבר. לא שאי פעם חשבתי על זה לעומק או טרחתי לבדוק את הנושא – פשוט כי זה נראה לי טריוויאלי. מה שהכי הפתיע אותי היה לגלות שהיום אין מנגנון המסדיר מי רשאי לעסוק בהוראה ובאילו תנאים ניתן לשלול הרשאה זו ממורה.

כסטודנט לתואר שני בפסיכלוגיה קלינית, אני יודע לספר מה צריך בשביל לקבל רשיון למתן טיפול פסיכולוגי. החוק מחייב אותי לקבל תואר שני ואחריו להתמחות ארבע (!) שנים במוסדות המוכרים לכך, תחת הדרכה אינטנסיבית. רק לאחר ארבע שנות ההתמחות אוכל לגשת לבחינת רישוי ואם אעבור אותה בהצלחה – אוכל להרשם כלאחר כבוד בפנקס הפסיכולוגים. או אז אחשב, על פי "חוק הפסיכולוגים" (תשל"ז – 1977, המוגש במלואו כאן) לפסיכולוג. כמובן שככזה אהיה כפוף לקוד האתי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

ולמה כל זה חשוב?

כי העוסקים בטיפול נפשי מבצעים מלאכה רגישה מאוד מהרבה בחינות ויש להם השפעה גדולה מאוד על חיי הנפש ורווחתם של לקוחותיהם. אותו הדבר ניתן לומר על עורכי דין ורופאים שכפופים גם הם לרישום.
אז מה עם המורים? כדי להיות מורה היום צריך תעודת הוראה שניתן להוציא (למיטב ידיעתי) אחרי או תוך כדי תואר ראשון. אין חובה להיות בעל תואר שני אך חייבים לבצע התמחות שאורכה שנה. בתום ההתמחות אין שום בחינת רישוי. אין רישום ב"פנקס המורים" או משהו כזה ומשום מה גם אין קוד אתי שהמורה כפוף אליו.

וזה, בעיני, מצב אבסורדי. לכן הייתי כל כך מופתע לקרוא על היוזמה הזו של משרד החינוך (שבאה בעיתוי מוזר, עם השביתה של ארגון המורים שרק תקשה על הנעת היוזמה קדימה). אני בטוח שרבים הקוראים שיסכימו איתי שעקרונית, מקצוע ההוראה הוא מן החשובים והרגישים שיש. תחשבו לרגע על המורים שהיו לכם ותנסו להפריד בין המורים הזכורים לטובה לאלו הזכורים לרעה (אם בכלל). מה הפך אותם לטובים? למה אתם זוכרים אותם?

המורים שאנחנו חווים כילדים במהלך החיים הם בעלי משקל עצום על ההתפתחות שלנו כתלמידים וכבני אדם. מהנסיון הקטן אך הקיים שיש לי בעבודה עם מורים נוכחתי שלעתים למורים עצמם אין מושג כמה משקל יש להם. גם אם רוב הזמן שלהם מוקדש לניהול משמעתי של הכיתה-בפיצוץ-אוכלוסין שלהם, הם עדיין חייבים לדעת להתנהל ברגישות מול התלמידים ולקחת בחשבון את האופן בו הם נוגעים בחיי התלמיד.

להיות מורה
להיות מורה זה שוחק…
התמונה שייכת לכריס קמפבל

לכן אני חושב שזה טריוויאלי שהמורים יהיו כפופים לתהליך הכשרה ובחינה ומעקב כפי שמציע משרד החינוך. אני חושב שמן הראוי שמורים יעברו בחינות רישוי לאחר הסטאז' – פשוט מאוד כי לא כל מי שסיים לימודים ועבד שנה בבית ספר יכול להיות מורה. אני חושב שמן הראוי שמשרד החינוך ינהל את "פנקס המורים" בו יהיו רשומים המורים ושפנקס זה יהיה נגיש לכל אחד שיוכל לברר שמורה כזה או אחר הוא אכן בעל רשיון המוכר במשרד החינוך ללמד את ילדיו. וכמו בפנקס הפסיכולוגים, מן הראוי שמקצועות ההתמחות של המורה (אזרחות, מתמטיקה וכו') יהיו רשומים גם הם. ואני לא חושב שזה צריך להיות כך מתוך איזו פרנויה ומטרה שהורים יתחילו לפשפש בציציות המורים – להפך. אני חושב שכהורה (כשאהיה כזה) השולח את ילדיו לבית הספר, אני ארגיש רגוע יותר אם אדע שהאנשים שאני מפקיד בידיהם את ילדיי הם אנשי מקצוע מוסמכים האמונים על ביצוע תפקידם ברגישות הראויה לו. וכן, אני חושב שזה לא רק מן הראוי אלא הכרחי שינוסח קוד אתי שיחייב את המורים כולם.

ומה אומרים על כך המורים עצמם?

בנוגע להקמת בית הדין המשמעתי החדש אומרים מזכ"ל הסתדרות המורים יוסי וסרמן ויו"ר ארגון המורים רן ארז שהם יתנגדו להקמת בית דין נוסף על זה הקיים, שזה מובן לי לגמרי. מצד שני, מוסיף רן ארז ואומר שהארגון יתנגד להפעלת "פנקס עובדי ההוראה" ולדרישה שהמורים יחדשו את רשיונם כל שבע שנים. והוא שואל "האם רופא או עורך דין צריך לעבור אותו תהליך? זה נראה כמו עניבת חנק מיותרת למורה". ועל כך רק אומר שכן, רופא או עורך דין או פסיכולוג צריכים לעבור תהליך דומה כפי שציינתי לעיל – מלבד עניין חידוש הרשיון בכל שבע שנים שבכלל לא ראיתי שדובר עליו על ידי משרד החינוך.

אני חושב שהמורים דווקא צריכים לתמוך בתהליך הזה שכן הם עצמם רוצים לשפר את מעמדם בחברה. לדעתי, מהלך כזה של משרד החינוך אשר יסדיר את נושא ההכשרה, הרישוי והמעקב יעניק נופך מקצועי יותר לעוסקים במקצוע ההוראה ויעלה את קרנם בעיני עצמם ובעיני הסביבה. שינוי כזה, בנוסף לשיפור תנאי השכר כדי לתמרץ אנשים משכילים וטובים ללכת למקצוע הכל כך חשוב הזה – יוכל להביא את השינוי הנחוץ כל כך למערכת החינוך שאליה אני עתיד לשלוח ילדים בעוד כך וכך שנים. וכשזה יקרה, אני ממש לא רוצה שהערות כמו "אם לא תלמדי היטב בסוף תהיי מורה" יהיו רלוונטיות.

לקריאה נוספת:

  • "מה אומרים המורים", מאמר שפורסם היום ב"הארץ" מאת דוד רוטמן שעוסק בשביתה הנוכחית וחשיבותה למעמד המורים בישראל. ממנו נלקח הציטוט בנוגע ל"אם לא תלמדי היטב…"
  • הבלוג של איריס בקשי-ברוש ב"רשימות" העוסק במשמעות התפקיד של המחנכים והמורים המקצועיים.