פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

אז מה היה לנו בשבוע האחרון?
נשיא אחד שהביא על עצמו פרשיית הטרדה מינית (שעוד עלולה להפוך להאשמת אינוס) ואשר על פי בדיקת הפוליגרף שנערכה למתלוננת (למרות שזו אינה קבילה בבית משפט) כפה על המתלוננת קיום יחסי מין תחת איומים.
רמטכ"ל אחד שמיד עם פרוץ הלחימה מכר את תיק השקעותיו.
צחי הנגבי אחד שנגדו הוגש כתב אישום על פרשת המינויים הפוליטיים.
שר משפטים אחד שמואשם בהטרדה מינית ולזכותו ייאמר שהיה מספיק הגון לפחות כדי להתפטר מתפקידו (לא שזה מכפר על מעשיו, אם אכן ביצע אותם).
והיה עוד סיפור אחד שלהפתעתי הרבה נדחק לסדר גודל של ידיעה קטנה בעיתון. נכון, זה היה עוד לפני הפסקת האש – אבל לעניות דעתי מדובר בפרשה אמנם קטנה אך חמורה לא פחות מנשיא מטריד מינית או משר משפטים מטריד מינית. ומכיוון שהסיפור נדחק כל כך לצד, אני מרגיש צורך לספר אותו שוב לטובת אלו מכם שלא יודעים על מה אני מדבר. מעשה שהיה כך היה: להמשך…

היום אחר הצהריים ישבתי עם שני חברים טובים (שאחד מהם חוטא בכתיבה פה למטה) באחד מחופיה של העיר תל אביב. ישבנו על אחד מבתי הקפה האלו שיושבים ממש על החול ומגישים מבחר מרהיב של חומוסצ'יפסלט ובירות. הים היה רגוע, לא היו הרבה אנשים, ואפילו ראינו איש זקן אחד, לבוש במכנסיים אפורים וחולצה אפורה, עולה מן המים אל החוף, כאילו לפני חודש גילה שמחנה המעצר בקפריסין נסגר מזמן ועשה דרכו לארץ בשחייה. ישבנו בצל השמשייה וחיכינו בסבלנות למלצר או מלצרית שיגיעו. כשזה קרה סוף סוף, אחד מאיתנו ביקש תפריט. בצחוק, אחד אחר שאל אותו למה הוא דואג רק לעצמו ולא מזמין לכולם. צחוק צחוק אבל קיבלנו רק תפריט אחד. נו טוב, זה לא היה מסובך לחשוב מה להזמין. כשהמלצרית חזרה הזמנו שלוש צלחות חומוס עם תוספות שונות ושלוש כוסות בירה. הכל טוב ויפה, חיכינו חיכינו והנה בא האוכל. המזלגות, יש לציין, היו מרוחים בחומוס, אבל לזכותה ייאמר שהמלצרית התנצלה על כך. בכל מקרה אם היינו מבקשים להחליף כנראה שההמתנה הייתה, איך לומר, לא שווה את זה. ובכן, אנחנו רגועים ושלווים, אכלנו ושתינו ודיברנו על דברים ברומו של עולם. בשלב מסוים שאלנו את עצמנו מה הלאה, האם נמשיך לשבת שם לנצח? האם מישהו בכלל ישים לב אם פשוט נקום ונלך? למען האמת סבורתני שלא, אבל אנשים שומרי חוק ומוסר אנחנו וחיכינו עד שהמלצרית תצוץ בשטח. חיכינו חיכינו, בכינו בכינו, ומי לא בא? מיכאל. והמלצרית גם. אבל אל דאגה, לבסוף היא הגיעה (מזל, כי אחרת הייתי צריך לכתוב את הלטאה על החול בים). ביקשנו חשבון והיא מיד שלפה אותו מהכיס והגישה לנו, וביקשה שניתן לה את הכסף ביד ולא על השולחן, ונעלמה. כשבדקנו ראינו ששניים מאיתנו צריכים לפרוט שטר של מאה שקלים חדשים. אז חיכינו חיכינו (אבל לא בכינו, פשוט כבר יבשו עינינו מדמעות) ואז היא חזרה וגילתה שצריך לפרוט. היא לקחה את השטרות וחזרה (הפעם יחסית מהר, כמה דקות ולא יותר). הסתכלנו על הכסף שבידינו, וראינו שהוא מסתכם לטיפ של 8.97%. תהינו לכמה רגעים האם זה לא מעט מדי, הרי נהוג לתת לפחות עשרה אחוזים, אבל אז נזכרנו בשנים שחלפו בהמתנה לשירות במקום והגענו למסקנה שזה מספיק קרוב לעשרה אחוז כדי לא להיות מעליב, אבל מספיק רחוק מעשרה אחוז כדי להעביר את התחושה שלנו. אם מישהו מהקוראים מצקצק בלשונו ומפטיר משהו על "הקמצנים האלו" אז הוא מוזמן לחדול. זה לא שאנחנו נוהגים לתת טיפים גרועים ואנחנו יודעים שהמלצרים מסתמכים על הכסף הזה כחלק משמעותי מהשכר שלהם, ואני באופן אישי תושר ברוחב לב אם קיבלתי שירות טוב. אבל מצד שני, מי אמר שצריך לתת עשרה אחוז? מאיפה התחיל הנוהג הזה? ולמה זה אוטומטי? הרי כל מהות התשר היא להיות "מענק כספי קטן שאורחי מסעדה, בית מלון וכדומה נוהגים לתת למלצר, לדיל וכו נוסעים – לסבל, לנהג וכדומה, כאות תודה על שרותם האדיב" (מילון אבן-שושן, ההדגשה שלי). ולא לחינם ההגדשה, כי אם כדי להדגיש שהטיפ נועד כדי להודות על שרות טוב ואדיב. ובכן השרות הזה לא היה טוב וגם לא מי יודע מה אדיב. אז כן, מותר לי כצרכן למחות על כך בצורת הטיפ היחסית נמוך שהשארתי. אבל זהו לא סוף הסיפור (אם זה היה סוף הסיפור לא היה טעם לספר אותו). כשהתחלנו להתרחק מהמקום שמענו קריאות מאחור והנה המלצרית באה אחרינו בפיה הבשורה: "חברים זה אפילו לא עשר אחוז…". הסתכלנו אחד על השני (ובינינו אני מצטער עכשיו שלא תיקנתי אותה ואמרתי "עשרה אחוז"), ואז אחד מאתנו הוציא מטבע של חמישה שקלים והגיש אותו למלצרית. המשכנו ללכת, ממלמלים בינינו משהו על "חוצפה". אחד מאתנו גם אמר ובצדק שהיינו צריכים לתת לה עוד שקל שישים, מה שהיה משלים את הטיפ לעשרה אחוז מדויקים.
כדי להשלים את ההרפתקה גם מסתבר שיצאנו מחניון עפר מבלי לשלם (נוכחנו בזה לאחר שיצאנו מהחניון, שהיה ריק מאדם וראינו אדם יוצא מהחניון שממול ורודף אחרינו). אבל זה, ידידי, כבר סיפור לפעם אחרת.

The difference between 'involvement' and 'commitment' is like an eggs-and-ham breakfast: the chicken was 'involved' - the pig was 'committed'. - Anonymous

שבוע טוב לכולם. כמו שודאי שמתם לב, הלטאה מתקבעת לה על יום שישי, וטוב שכך. למה? כי יום שישי זה כיף. זה לא כיף כמו יום חמישי, אבל זה גם משהו. אני רוצה לברך את רביב טל על שסוף-סוף הוא כותב באופן קבוע (אני יודע שאתם קוראים את כל זה רק בשבילו). אינני מכביר במילים בהקדמה, כי המילים מכבירות בהמשך. רק אזכיר ואומר שאתם יותר ממוזמנים לשלוח תגובות, הצעות או להדפיס את הלטאה ולהפוך אותה למטוסי נייר משובבי נפש. סוף שבוע נעים לכולם.
להמשך…

I have found the best way to give advice to your children is to find out what they want and then advise them to do it - Harry S. Truman

בערוץ 2 שודרה כעת כתבתו של איתי אנגל על הפינוי במורג. כתבה זו שמה דגש על הילדים, ועל השימוש שנעשה בהם ע"י הוריהם. מרכז הכתבה הייתה משפחה אחת מני רבות, משפחת אוטרמן, שלה מספר ילדים קטנים. הורי המשפחה, שמאמינים ומרגישים בכל ליבם שהחיילים הבאים לפנותם הם בוגדים בכל רמ"ח איבריהם, לא היססו ולו לרגע אחד להציב את ילדיהם בחזית המאבק. אז נכון, המאבק שם לא היה אלים, וסכנה פיזית לא נחשפה לילדים האלו. אך מצד שני הילדים האלה נחשפים לתמונות של אביהם הנגרר על ידי חיילים מחוץ לביתו, וגרוע מזה, הם נחשפים הלוך וחשוף לתחושות העולות מהוריהם, במדובר ולא במדובר. אין זה מן הנמנע שילדים אלו יגדלו לדעת שהוריהם, ודרכם הם עצמם, הם קורבנות למעשה נפשע שנעשה ע"י אותו גורם עצמו שאמור להיות משענת-הרקע שלהם, המדינה (ודרכה גם הצבא). מכאן, הם יכולים בקלות לפתח אנטגוניזם כלפי המדינה ומוסדותיה, במיוחד מוסדות אכיפת החוק והבטחון. ואז, למה לא לפשוע? למה לא לחמוס? למה ללכת לצבא?
להמשך…