אי שם לפני שבע בבוקר ירדתי עם הכלבה לטיול הבוקר שלה. זה היה עוד לפני שפתחתי את הטוויטר וראיתי את ציוציהם של משכימי הקום בעניין הערפל, כך שלא הייתי מוכן למראה המיסטי (תרתי משמע) שנגלה לעיני.

ניסיתי לתפוס אותו במצלמה של הטלפון, אבל זה קשה.

היה משהו מענג בהליכת הבוקר הזו בתוך הענן הערפילי שנח על הרחוב. מלבד השקט האינסופי של הרחוב שבקושי הספיק להתעורר, הערפל שכיסה את קצוות האופק נתן לי להרגיש כאילו אני במקום שאין לו התחלה ואין לו סוף ובכל זאת הוא בשומקום.

וגם התחושה הנפלאה הזו של טיפות מים זערוריות שמתפצפצות על העור.

וכמו כל ערפל טוב, הוא לא יכול שלא להיות מלווה במוזיקה ובמקרה הזה הערפל זלג לי דרך תעלת האוזן לתוך איזה תא אפור והתחיל לנגן את השיר שסוגר את אלבומו החדש של איתמר ציגלר שנקרא So it Goes (השיר, לא האלבום). את ציגלר הזכרתי כבר בעבר כאן בבלוג והוא גם התארח בבלוג הבישול של עידית ושלי. כדאי לכם להקשיב לאלבום הזה, הוא אחד הדברים היפים ששמעתי בחודשים האחרונים (וכשאפשר להאזין לו בחופשיות, למה לא?)

אז השבוע היינו ב-MOMA, או המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, אם אתם מתעקשים. שם צולמה התמונה הבאה, כמחווה לאמנות מודרנית בניו יורק.

אני קורא לזה "משתנה בת זמננו". המחיר מתחיל בשלושים דולר.

הפעם, לשם שינוי ושלא כמו הסיפור על החייל והמפגין בבילעין, הסיפור הזה כן עשה כמה הדים בתקשורת. למרות זאת לא יכולתי שלא לפרסם את הפוסט הזה כי לדעתי זה סיפור שראוי היה לפתוח את מהדורות החדשות וכל אזרח בארץ צריך לשמוע אותו.

הסיפור בקצרה הוא כזה: בשכונה מסוימת באור יהודה חולקו לתושבים על ידי ארגון כזה או אחר ספרי "הברית החדשה". סגן ראש עיריית אור יהודה, עו"ד עוזי אהרון, שמשויך למפלגת ש"ס, לא אהב את המעשה הזה מסיבות ברורות ושלח רכב עם מערכת כריזה לאותה שכונה שהודיע שתלמידי בית ספר יישלחו לעבור בין הבתים על מנת לאסוף את הספרים שיילקחו להשמדה. וכך היה. הילדים נשלחו, הספרים נמסרו. או אז הוקמה מדורה והשרפים נשרפו באש השנאה והבורות. ואפילו לא ניסו להסתיר כלום, זה נעשה לעין הציבור ותועד על ידי כתב מעריב (לחצו כאן על מנת לקרוא את הידיעה הראשונה בנושא באתר נרג').

אני מקווה מאוד שלא צריך להבהיר מדוע האקט של שריפת הספרים הינו פסול. לא רק שהוא פסול, הוא גם ככל הנראה פלילי על פי סעיף 170 לחוק העונשים העוסק בעלבון דת:

ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים

לשמחתי הנושא הפלילי עוד ייבדק. אולי בזכות יוסי גורביץ' שהגיש תלונה ואולי יותר מכך בזכות היועץ המשפטי לממשלה שעשה בחוכמה כשהורה לפתוח בחקירה. ואגב יוסי גורביץ' – הוא כותב ניתוח מרתק של הנושא, במיוחד על עניין שיתוף הפעולה של האזרחים.

אני באופן אישי חושב שהסיפור הזה מזעזע וחושף את החולי המזעזע שאנו חיים בו מדי יום. ככל שעובר הזמן אנחנו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכלל העם היהודי היושב בארץ ישראל) הופכים יותר ויותר לצרי עין שלא חושבים על דבר מלבד עצמם ומרימים עצמם מעל כל העולם. אני לא יודע אם זה כי אנחנו מנסים לפצות עצמנו על מאות שנות דיכוי ורדיפה או שאנחנו שיכורים מהכוח. אבל זה מזעזע.
זה מזעזע ששבעים וחמש שנה לאחר שבגרמניה שרפו ספרים שנכתבו על ידי יהודים אצלנו מתחת לאף שורפים ספרים שנכתבו, בתכל'ס, על ידי יהודים. והאמת שזה לא משנה מי כתב אותם. יהודים, נוצרים, מוסלמים. אתה יכול להתנגד למה שכתוב בהם. אתה יכול לא לאהוב את העובדה שמחלקים אותם לתושבים – ואם יש בזה משום פעולה מסיונרית שאיננה חוקית אתה אמור לפעול בצינורות החוקיים המקובלים ולא בבריונות, בטח כשאתה מייצג את המדינה ובטח כשאתה עורך דין.
זה גם מזעזע שהרבה מהאנשים הדתיים שכן יצאו איכשהו נגד האקט הזה דיברו רק על אופי ההשמדה – שריפה פומבית באופן שמזכיר את פעולות הנאצים – ולא דיברו על הפסול באקט ההשמדה לכשעצמו. קבלו למשל את דבריו של קובי אריאלי, הדתי שהחילונים אוהבים:

בשריפת ספרים יש פוטנציאל כותרתי לא רע בכלל. עובדה. הסיפור הזה עובד כבר כמעט יום שלם וימשיך להערכתי גם במהדורות הערב. כך עושים חדשות בישראל.
אז בפעם הבאה, עוזי אהרן, לך על זה בכל הכוח, רק היה קצת מעודכן וגלה יותר ערנות: רק מגרסה! שמעת? שלא תעז לשחק באש! כי במקום שבו שורפים ספרים בסוף גם מדפיסים עיתונים.

(המקור)

הו הזלזול. לא סתם אמר היינה, הרבה הרבה לפני שמישהו בכלל שמע על הנאצים, שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. נבואתו אכן התגשמה. אני לא יודע אם זה עלול לקרות כאן. אני חושב ומקווה שלא. אבל זה לא משנה. המעשה של שריפת הספרים הוא חמור גם בלי הקונוטציה של שריפת אנשים. המעשה הזה הוא חמור כי הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. כי הוא בריוני ומלוכלך ומעיד על פניקה במלחמת הרעיונות הדתית. המעשה הזה שם את מי שמאחוריו בעמדה מתנשאת כאילו הוא זה שצריך לקבוע מה נכון ומה לא נכון. המעשה הזה שוכח שבמדינה הזו אמור להתקיים חופש דת וחופש ביטוי. היום עוזי אהרון שורף את הברית החדשה. מחר הוא יכול להחליט שכתביו של עמוס עוז הם תועבה ויארגן שריפה המונית של כתביו בשם "ובערת הרע מקרבך". וכפי שציין יפה יהונתן קלינגר, זה כמו עניין חוק הצנזורה על האינטרנט. היום אריאל אטיאס יחליט בשבילי שאתר הסקס של ענת הוא מחוץ לתחום. מחר הוא יכול לחסום את יוסי גורביץ' כי הוא לא אוהב את דעותיו או רחמנא ליצלן את לטאת האמבט כי אני משדר בפודקאסט שלי מוזיקה לועזית.

אני עדיין מעכל את הזעזוע. אני מקווה מאוד שהחקירה שהורה עליה מזוז תנשא פרי ושמשהו מהסיפור הזה יחלחל למקומות הנכונים. הסיפור הזה, כמו רבים אחרים שמתרחשים פה בתדירות מבהילה, מפחיד אותי באמת. (מה שמזכיר לי שאת הפחד לי שנהפוך להיות "ארץ שם" ביטאתי כאן מזמן)

ולסיום על מנת להבהיר מה דעתי על העניין – הנה שיר הולם ביותר, לדעתי, מפיה של דורית ראובני

(התמונה בפוסט נלקחה מכאן)

וואו! כמה ימי הולדת יש עכשיו!
אני מצטער לכל האנשים שלא ממש מכירים את המשפחה שלי ונאלצים לחוות את כל ברכות יום ההולדת הפומביות פה – אבל קבלו זאת בברכה. ואני מבטיח לא להגזים, פשוט לא יכולתי להתעלם מזה שהיום לפני שנה נולדה האחיינית הכי יפה בעולם.
למי שלא זוכר, הנה תזכורת מאז.

ומכיוון שתמונה שווה אלף מילים…

וזהו, אתם יכולים להרגע. אוטוטו יעלה פוסט-לא-משפחתי-בעליל. ולא סתם, אלא אוסף טרי מבית הלטאה. כן, האוסף של יוני יוצא באיחור אופנתי, אבל הוא יהיה שווה את זה. הוא כבר מוכן, עכשיו רק נותר שאמצא זמן לכתוב את הפוסט עצמו ויהיה בסדר.

ותודה לאוהד הנחמד

משהו קטן לתחילת סוף השבוע.
כבר אמרתי שאני אוהב את תל אביב?

את התמונה הזו צילמתי לפני כמה ימים מתחת לבית בתל אביב.

אין כמו הומור תל אביבי על הבוקר

את השלט הבא מצאתי תוך שיטוט בערב יום כיפור ברחוב שינקין בתל אביב.
רק לי זה נראה מוזר?

שלום חברים
אני מקווה שלא השתגעתם ביום שישי שלא הגיעה לטאה, פשוט החלטתי לדחות את זה לערב יום כיפור כדי שיהיה לכם מה לעשות ביום כיפור, אפיקורסים שכמותכם!

אז מבלי המולה מיותרת… רק אאחל לכולם גמר חתימה טובה (וכפי שנאמר במודעה מסוימת בעיתון מסוים: לנשיא המדינה, ראש הממשלה ושר המשפטים לשעבר – גמר חקירה טובה). שתהיה שנה מעולה.

אלף מילים
משחר ילדותי התגוררתי בתל אביב. יום כיפור אצלי מתקשר לזכרונות תל אביביים של ילדים על אופניים, תפילת קול נדרי בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, ואוכל שיש לו טעם אחר.
לפני יומיים שוטטתי ברחוב ועברתי ליד חנות לכלי עבודה והשלט שהתנוסס בחוץ מסכם יותר מהכל את מהותו של יום כיפור אליבא דתל אביב של ימינו.
קצת חבל.

הילדה הכי יפה בגן
ביום שני, ה-19 ליוני, אלפיים ושש לספירת הנוצרים, התבשרתי על הולדתה של תינוקת אי שם במיניאפוליס שבארצות הברית. הילדה, שיום-אחד-תענה לשם נעה, עוד לא יודעת שהיא האחיינית האהובה עלי.

מכיוון שתמונה שווה יותר מאלף מילים…