לטאת מסך | לטאת האמבט

ארכיון עבור 'לטאת מסך'

14 דצמ' 2009

אורלי וגיא משחקים בקלפים - כמה מחשבות על דיון מבוזבז

פורסם על ידי ערן תחת הנושא לטאת האמבט, לטאת מסך

התפרסמו 5 תגובות! הידד! רוצה להצטרף לחגיגה?

פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

בנסיבות עלומות שזימן לי היקום, יצא לי לצפות בחלק הראשון של תכנית ה"תחקירים" של גיא מרוז ואורלי וילנאי. בדרך כלל הם מעצבנים אותי, אז אני מוותר מראש. וגם הפעם הם לא הכזיבו. עד כדי כך שהחלטתי שאם כבר צפיתי בהם, לפחות אכתוב על זה משהו. בחלק זה, אשר ניתן לצפייה כאן, עוסקת התכנית בהימורים המתרחשים בחסות מפעל הפיס, למרות שחוקיותם מוטלת בספק. הכתבה הראשונה, שעובדת יפה ונוגעת בבלוטות הרגש של הצופה, עוסקת בסדר יומו של יורם לנדסברגר, שיש המכירים אותו כאחד מהעבריינים המפורסמים יותר שפעלו בארץ בשנות השישים והשבעים. כיום, בגיל שישים ושש (וחצי), מתגורר לנדסברגר בדירה פשוטה ודלה בקרבת רחוב דיזנגוף ומנהל חיים של נרקומן לכל דבר. העניין הוא שלנדסברגר לא משתמש בסמים1 - הסם של לנדסברגר הוא הימורים.
לנדסברגר, ששדד כמה בנקים וחנויות תכשיטים בחייו, עשה זאת - לדבריו - כדי לממן את מחלת ההימורים שלו. מכיוון שהימורים אינם חוקיים בארץ (והכוונה היא למשחקי מזל כרולטה, slot machines וכיוצא באלו), הוא נאלץ להמר במקומות נסתרים ובלתי חוקיים. אך היום, כפי שרואים בכתבה, הוא יכול להמר בצורה גלויה וחופשית, בתחנות של מפעל הפיס. כפי שמתברר על פי הכתבה, מפעל הפיס עורך אינספור הגרלות ומשחקי מזל מדי יום. אני לא מדבר על כרטיסי החיש-גד הנמכרים בכל פינת רחוב או על הגרלות הלוטו החצי שבועיות, אלא על משחקים המתרחשים מדי יום, כל היום. למשל, "ליגת קינו", המוצגת באתר מפעל הפיס כ"הגרלת מזל מהירה". העקרון דומה לזה של הלוטו - יש לנחש 7 מספרים מתוך 70 אפשרויות, כאשר סכום הזכייה מחושב לפי כמות המספרים שנוחשו. הגרלת קינו נערכת 24 פעמים ביום (!) ולנדסברגר מנהל את חייו לפי שעות ההגרלה, כמו אדם שעסוק כל הזמן במרדף אחרי מנת ההרואין הבאה. בכתבה מצטייר לנדסברגר כדמות כמעט טראגית, אדם שהוא שבר כלי חלול אשר איבד את השליטה על חייו והוא כנוע לחלוטין להתמכרות שלו.

וילנאי ומרוז משתמשים בסיפור העצוב של לנדסברגר ודומיו כדי להפנות אצבע מאשימה למפעל הפיס. לטענתם, הממשלה (ומפעל הפיס) משדרים מסר כפול אל האזרחים. מצד אחד, החוק אוסר על קיום הימורים ומשחקי מזל מסוגים שונים. מצד שני, כאשר על מכונות המזל מופיע הלוגו של מפעל הפיס, השרץ כשר. יתרה מזאת, לטענתם, מפעל הפיס מפעיל את המכונות אך ורק באותם מקומות אשר הוכיחו את עצמם כמוקד משיכה למהמרים כבדים, כמעין מלכודת דבש. על מנת לדון בתופעה, כינסה התכנית פאנל מכובד שהורכב מח"כ כרמל שאמה, ח"כ מאיר שטרית, סמנכ"ל השיווק של מפעל הפיס שאינני זוכר את שמו (מה גם שגיא מרוז התעקש לקרוא לו "מר פיס") וניצב בדימוס שגם את שמו אינני זוכר. אם לסכם את הפאנל היבשושי והצפוי על רגל אחת, אפשר לומר שח"כ שאמה כועס על מפעל הפיס שמנצל את המהמרים התמימים ומשחית את הילדים, ח"כ שטרית טוען שהוא תמיד אמר שיש להסדיר את ההימורים בחוק ולבצע רגולציה, וסמנכ"ל השיווק של מפעל הפיס מיתמם ואומר שמפעל הפיס עובד כחברה עסקית לכל דבר, מטרתם היא הגדלת הרווחים, והכל נעשה במסגרת החוק ולפי ההגבלות החלות על הנושא. ובכלל, קהל היעד שלהם הוא המהמרים הקטנים, לא לנדסברגר וחבר מרעיו.

poker
(מקור תמונה)

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי היום בבוקר כשחשבתי על התכנית הזו, הבנתי מה היה חסר לי בכל הדיון. וילנאי ומרוז, שרצו להראות לנו איך הפיס פועל על גבולות החוק וכמה שההימורים הם סכנה (לא פעם הם הזכירו שתחנות ההימורים האלו נמצאות ברחוב, איפה שהילדים שלנו מסתובבים), שכחו להביא איש מקצוע שיסביר איך נוצר אדם כיורם לנדסברגר. למה לא ישב שם פסיכולוג, או פסיכיאטר, המתמחה בהתמכרות להימורים - שמוכרת כפתולוגיה נפשית - ויסביר כיצד נוצרת ההתמכרות, כיצד מבדילים בין התמכרות למצב שהוא בשליטה, וכיצד מתמודדים איתה. מבחינתי, זה פספוס אמיתי שמנע התפתחות של דיון משמעותי בנושא (אבל על מי אני עובד, דיון משמעותי בנושא הוא כנראה לא המטרה).

מה שהיה יפה הוא שאחרי שהסבירו לנו כמה הימורים הם מסוכנים ומשחיתים את הילדים הזכים שלנו, פינקו אותנו וילנאי ומרוז2 בכתבה נוצצת על אחד מגדולי שחקני הפוקר בלאס וגאס, ישראלי לשעבר (לוחם גולני, לא פחות) בשם אלי אלעזרא. השניים, שהרוויחו טיסה מעל האטלנטי בשם העיתונות הנושכת, ביקרו בביתו של אלעזרא ופרטו בפנינו את העושר העצום שלו. הכניסה לשכונה המאובטחת, השטיח לניגוב הרגליים בכניסה הנושא את שמו על אלעזרא, הבריכה והג'קוזי, חדר העבודה שלו על ששת מסכיו (מזל שהם לא ניסו להחליט האם מדובר בפלזמה או LCD) וכמובן, הביקור בארון אחוזת הנעליים של אשתו. והכל, כמובן, נעשה בפוקר3. למעשה, הכתבה הזו הרגישה יותר כמו פרק בתכנית האגדית Lifestyles of the rich and famous, אבל שיהיה, אנשים תמיד אוהבים להציץ לתוך בתים של אחרים - במיוחד לבתיהם של העשירים במיוחד.

אין לי ציפיות גדולות במיוחד מהתכנית הזו, וזה בסדר. אני אפילו לא מתרגז מכך שהכתבה על העושר המופלא של אלעזרא הגיעה דקה וחצי אחרי כתבה שמטרתה להראות לנו לאיזה שפל אפשר להגיע בעקבות הימורים. למעשה, הליינאפ הזה משרת את מטרתם לדחוף את הרעיון שצריך להסדיר בחוק את ההימורים ולעשות רגולציה בתחום, כמו שמתרחש (אם אני מבין נכון) בלאס וגאס. מה שהרגיז אותי הוא הסגנון שבו גיא מרוז התייחס לעושרו של אלעזרא ולדרך שבה הוא השיג אותו. "איך ההרגשה להפסיד או להרוויח ביום אחד סכום שאדם בארץ מרוויח בכמה שנות עבודה קשה?", היתה אחת השאלות (הציטוט לא מדויק, אבל הרעיון זהה). ובכלל, נראה שהשניים מתפלאים שמישהו העז ללכת ולעשות כל כך הרבה כסף מפוקר, משחק מזל והימורים שאולי יאה יותר למאורות חשוכות. אבל כמו שרבים וטובים ממני יוכלו להסביר, יש בפוקר הרבה יותר ממזל. למה מתפלאים וילנאי ומרוז ומתפעמים מסיפור חייו של אלעזרא? במה הוא שונה בעצם מעמרי כספי, גל פרידמן או כל ספורטאי אחר שעושה כסף, והרבה, מהכשרון שלו? ויותר מזה - במה הוא שונה מכל טייקון משק ממוצע בארץ ובעולם שמרוויח (או מפסיד) מדי יום סכומים שאני יכול רק לחלום עליהם?
נראה לי שוילנאי ומרוז לא חשבו על כך.

או, שהם לא רצו לחשוב על כך, כי זה רק היה מעכיר את הקסם של ארון הנעליים ההו-כה-ענקי באחוזתו של אלעזרא.

  1. וגם אם כן, לא בזה הכתבה העוסקת ולא בזה מתבטאת הנרקומניות שלו []
  2. עשר נקודות למי שיבין למה אני מתעקש לכתוב וילנאי ומרוז ולא בסדר ההפוך []
  3. אה לא, בעצם עם כספי הפוקר הוא גם פתח חמש חנויות אופנה בלאס וגאס, אבל מה זה משנה []

התפרסמו 5 תגובות! הידד! רוצה להצטרף לחגיגה?

03 ספט' 2009

איך שדברים השתנו להם

פורסם על ידי ערן תחת הנושא לטאת האמבט, לטאת מסך

התפרסמו 2 תגובות! הידד! רוצה להצטרף לחגיגה?

במדינה כמו שלנו, שהיא רווית תסכולים מההנהגה, מהאנשים סביב, וממה לא בעצם? במדינה כזו נעים לעתים לעצור, להתבונן לאחור ולהזכר שפעם היה פה קצת יותר גרוע. זה לא הרבה, אבל זה רגע קטן ונחמד שבו אתה אומר לעצמך "הנה, דברים היו פעם אחרת ועכשיו הם טובים יותר". ואז אפשר גם להאמין שמחר יהיה טוב יותר.

יצא לי עכשיו לחוות רגע כזה, כשצפיתי בפרק מהעונה החמישית של "החמישייה הקאמרית" ושודר אי שם בין 1996 ל-1997. תריסר שנים עברו מאז. כל כך הרבה השתנה.
img_9684
img_9687

התפרסמו 2 תגובות! הידד! רוצה להצטרף לחגיגה?

13 אוג' 2009

בפיצוץ אין כלל אימה, רק בציפיה לו יש

פורסם על ידי ערן תחת הנושא לטאת האמבט, לטאת מסך

התפרסמו 7 תגובות! הידד! רוצה להצטרף לחגיגה?

היום, לפני מאה ועשר שנים, נולד בלונדון שבאנגליה תינוק שאני רק יכול להניח שהיה שמנמן. לימים יגדל התינוק וייהפך לנער שיעשה צעדים ראשונים בעולם הראינוע ויהפוך לאחד הבמאים המובחנים והמובחרים ביותר שעבדו על פני האדמה, ובין השאר אמר גם את המשפט שמשמש כותרת לפוסט הזה, אשר מוקדש לו.

אהה… הקולנוע. האמנות השביעית. אנשים שמכירים אותי רק בשנים האחרונות ודאי לא יודעים איזה מקום מרכזי תפסה אמנות הקולנוע בחיי עד לפני עשור. סימני המחלה ניתנו לזיהוי עוד כשהייתי בגן. אנקדוטה במשפחתי מספרת על היום שבו הלכתי עם אחת מבנות דודי לסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני ובמשך רוב זמן ההקרנה לא הייתי מסוגל להתיק את עיני מהחור בקיר האחורי שממנו בוקעת אלומת האור הקסומה ההיא שהביאה את ההתרחשות אל המסך. ולא רק זאת, אלא שבמהלך סצנת התפוח המורעל, כשעשרות ילדים באולם החלו לייבב על מר גורלה של שלגיה, אמרתי אני - ולא בקול חלוש - "למה אתם בוכים? זה רק סרט".
ואם זה לא התחיל שם, זה ודאי התחיל כשהייתי בכיתה ב' ודרך חוג הדרמה של המועדונית בבית הספר לוהקתי לתפקיד הילד בסרט שנעשה על ידי הערוץ היחיד בזמנו על פי ספרו של אורי אורלב, "חיית החושך". ניסיתי מאז לגשת לעוד איזה אודישן או שניים אבל דבר לא קרה מאז. כך או כך, בשלב מסוים של בית הספר היסודי התחלתי להתעניין בצילום ומשם בצילום וידאו והתחלתי ללמוד בחוגים שונים הקשורים לוידאו ועריכה וכך התחיל להתפתח הג'וק הקולנועי אצלי בראש שהתחיל להפוך לרציני בחטיבת הביניים, כשרכשתי בכספי בר המצווה שלי מצלמת וידאו של פנסוניק. היה זה הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על צילום דיגיטלי, בטח שלא בוידאו. אני זוכר איך התלהבנו, אני וחבריי, מכך שהעינית הקטנה שדרכה רואים את המצולם (זה היה לפני שבכל מצלמת וידאו היה מסך נשלף קטן) הציגה תמונה צבעונית ולא בגווני תכלת. וכמו ילדים טובים עם ג'וק, הקדשנו את עצמנו באופן כמעט מיידי להפקת הסרט הראשון מתוצרתנו, אותו כתבתי עם אחד מחבריי. סרט המשלב אימה ומסתורין ואשר את צילומיו לא השלמנו מעולם.

כמה גדולים היו החלומות שלי דאז1 וכמה גמעתי בשקיקה כל מה שקשור לקולנוע והצלחתי להניח עליו את היד. היו אלו הימים שעל סף פריצת עידן האינטרנט ובשביל למצוא מידע על משהו הייתי צריך, איך קוראים לזה היום? לפתוח ספר. ובמיוחד היתה חביבה עלי ספריית הסינמטק. קטנה, מוארת בשמש חמה ושקטה. ובתור חובב קולנוע צעיר ובעל אהבה לאוספים, לא יכלתי להוריד סרטים בטורנט אלא נאלצתי להקליט בוידאו מה ששודר בטלוויזיה, או לגשת לאוזן השלישית (במושבה המקורי ברחוב שינקין) ולקחת סרטי וידאו שאותם לעתים גם הקלטתי לעצמי. כך בניתי לעצמי ספריית סרטים שהלכה וגדלה. מי לא היה שם? פרנסואה טריפו, סרג'יו ליאונה, ויטוריו דה סיקה, אורסון וולס2, אבל מעל לכולם זהר הבמאי שהערצתי יותר מכל - אלפרד היצ'קוק.

הלוואי ויכלתי לספר לכם על הרגע הראשון בו נתקלתי בסרט של היצ'קוק, אבל אני פשוט לא זוכר. מה גם ששמעתי את שמו ועליו הרבה לפני שבאמת למדתי להכיר את עולם הקולנוע. הרי מי לא שמע על סצינת המקלחת המפורסמת? אבל למדתי להעריך אותו רק כשהתחלתי לצפות בסרטיו באמת. זאת אומרת, באמת להתבונן בסרט. למעשה, אפשר לומר שהיצ'קוק לימד אותי שבקולנוע, השלם גדול מסכום חלקיו אך חלקיו חשובים לאין שיעור.

היצ'קוק הוא אמן הפרטים הקטנים. הוא מאותם במאים שמביימים קודם כל בראש ורק אחר כך מגיעים אל הסט. כשהיצ'קוק הגיע לימי הצילום הוא כבר ידע לא רק איך תיראה כל סצינה, אלא איך ייראה כל שוט ושוט, לפרטי פרטים. ומהראש הוא העביר את זה אל הנייר (למשל, כאן ניתן לראות פרט מתוך הסטורי-בורד - תיאור סכמטי של איך הבמאי מתכנן את הסרט - של אחת הסצינות המפורסמות מתוך "הציפורים") ומשם הדרך אל הפילם יחסית פשוטה. הוא רק צריך היה לדאוג שכולם יעשו מה שהוא רוצה. וכמעט תמיד הוא הצליח.

למדתי לקרוא את היצ'קוק כשקראתי את ספריו של דונלד ספוטו - "האמנות של אלפרד היצ'קוק" ו"צידה האפל של הגאונות". הספר השני הוא ביוגרפיה על היצ'קוק, והראשון מנתח חלק מסרטיו, ודאי שאת הגדולים והידועים שבהם. אני זוכר את עצמי מצלם את דפי הספר במכונת צילום מקרטעת בספריית הסינמטק והולך הביתה, מתחיל לקרוא ולפתע מגלה שבכל פריים בסרט מסתתר עולם ומלואו וצריך רק לדעת למצוא אותו. אני זוכר את עצמי מכניס את הקלטת של "פסיכו" אל הוידאו, קלטת שהיום ודאי שחוקה מרוב שימוש, וקורא בספר בזמן שהסרט מתגלגל מול עיני, סצינה אחר סצינה, ואני נער נדהם אל מול הפרטים שקודם לכן לא רק שלא ייחסתי להם חשיבות, כלל לא שמתי אליהם לב. לפתע לכל פוחלץ של ציפור נוצקה משמעות, לכל תנועת מצלמה, לכל ציור על הקיר. הבנתי, לראשונה בחיי, שבקולנוע יש הרבה מעבר לראשים מדברים.

לימים כתבתי וביימתי את סרט הגמר למבחן הבגרות בקולנוע. סרטון שניתן לתאר פחות או יותר כדרמת פשע קלילה. כנאמן למושא ההערצה שלי, ישבתי ושרטטתי סטורי-בורד בכישורי הרישום הבאמת עלובים שלי וניסיתי, באמת שניסיתי, להכניס סמלים רוויי משמעויות, לעתים בכוח, אל תוך הפריים. במבט לאחור, אני חושב שלפחות מחצית מהחלטות הבימוי שלי נעשו כמחווה, מודעת או לא מודעת, להיצ'קוק.

היצ'קוק היה במאי ייחודי. בריטי שעבר לארצות הברית שם קיבל את הכסף הגדול שהיה דרוש לו להגשמת עולמו הפנימי אך נתפס כלא יותר מאשר בדרן, אך קיבל את ההכרה הראויה לו כאמן דווקא מהצד השני של הים, היבשת הישנה, שם עוד עשו (ועדיין עושים) סרטים שמרשים לעצמם להתנועע לאט יותר, לאפשר לעין להשתהות על התמונה ולסקור אותה, ולנסות לראות ולו רק מעט מעבר לדיאלוג ולמרכז הפריים. היצ'קוק החל לקבל את ההכרה האמיתית לאחר שבמאי הגל החדש הצרפתי, וטריפו בראשם, החלו לדון בו ואיתו כמי שעושה אמנות ולא רק סרטים (ויש להזכיר כאן כמובן את הספר המצוין שמתעד את שיחותיו של פרנסואה טריפו עם היצ'קוק, שיצא גם בעברית כמדומני). אבל אני בטוח שהיצ'קוק עצמו יהיה הראשון שיאמר שלא צריך לשכוח שמהסרטים צריך גם להנות. במידה. שכן שהמטרה העיקרית שלו - והכשרון הגדול שלו - היתה לשחק ברגשות של הקהל שלו. לפחות בכל הנוגע לקשת הרגשות הנוירוטיים - דאגה, חרדה, מתח, פחד. היצ'קוק ידע טוב מאוד מה עובד על האדם מהבחינה הזו, מה מחזיק אותו על קצת הכסא. לא לחינם הוא אסר על בתי הקולנוע שהקרינו את "פסיכו" להכניס אנשים לאחר תחילת ההקרנה (באותה תקופה אנשים היו נוהגים להכנס לסרטים באיחור בלי להניד עפעף) - הוא פשוט ידע שהסרט יהיה פחות אפקטיבי.

היצ'קוק, אשר התחיל את הקריירה בימי הראינוע כמעצב כתוביות, הכיר היטב את גבולות ומגבלות המדיום שבחר לעסוק בו. לכן הוא לא היסס לשחק ולנסות אותם. כך הוא היה הבמאי אשר עשה את הסרט המדבר הראשון באנגליה (הנה היצ'קוק והשחקנית שלו, אנני אונדרה, מבצעים בדיקת סאונד); כך הוא לא חשש לעשות סרט שלם ללא פס-קול; כך הוא החליט שהוא מצלם סרט שלם בשוט אחד, אך מכיוון שכל סרט צילום באותה תקופה הספיק לכעשר דקות של צילום, הוא פירק את הסרט לעשרה שוטים ארוכים כך שיתבצע חיבור מדויק בין תחילת שוט לסיומו והסרט ייראה כאילו צולם בשוט בודד; וכך הוא המציא את טכניקת הצילום שבה מתקבל אפקט הורטיגו בסרט הנושא שם זה (גלגלו ל-4:10). אני יכול להמשיך ולהמשיך ולתאר תמונות מדויקות ורגעים מסוימים אבל אני לא רוצה לשעמם. או להרצות, שכן הרבה יותר כיף לגלות את זה לבד.

עברו הרבה ימים מאז אותה תקופה ואני אינני עכברון הסינמטקים שהייתי אז. חלום הקולנוע נגוז מראשי כבר לפני עשור וספריית הוידאו שלי ארוזה באיזה ארגז, מיותרת/מיותמת כל כך. אבל היום, יום חמישי ה-13 לאוגוסט, ארשה לעצמי להכניס למכשיר הדיוידי לפחות אחד מסרטיו ואזכר לרגע בנער החולם שהייתי לפני חמש עשרה שנה.

  1. בגיל 13 נדרתי שעד גיל 25 אזכה באוסקר הראשון שלי. יוק []
  2. למעשה, כל אלו כן היו שם, סתם התחשק לי לעשות קצת ניימדרופינג []

התפרסמו 7 תגובות! הידד! רוצה להצטרף לחגיגה?

30 ינו' 2009

חשיפה: חיי המין באיי הפנינה

פורסם על ידי ערן תחת הנושא לטאת האמבט, לטאת מסך

יש תגובה אחת, גלמודה. רוצה להוסיף לה חברה?

מה לא נאמר על "השרדות - איי הפנינה"? (שהיא הפקה מוצלחת, for one)
לא, אני לא הולך לכתוב על התוכנית הזו. אנשים אחרים עושים זאת טוב יותר ממני.

רק רציתי להפנות את תשומת לבכם למשהו מטריד. באחד הפרקים האחרונים, חלק מהמתמודדים העידו על המתרחש בין הסדינים (שאין להם) שם באיי הפנינה. וכפי שמשתמע מהטקסט, נראה שמדובר בדברים שנעשו ללא הסכמה. אף אחד לא אמר כלום, אף אחד לא זעק. אז החלטתי להציף את הדברים כאן, לתשומת הלב שלכם ושל קברניטי ערוץ 10.
(התמונות באדיבות עידית נרקיס)

גיא מתחיל להבין שמשהו רע הולך לקרות

יואב חווה מין הומוסקסואלי

That's what she said

יש תגובה אחת, גלמודה. רוצה להוסיף לה חברה?

03 ינו' 2009

Reality Bites (בקרוב אצלנו)

פורסם על ידי ערן תחת הנושא לטאת מסך

לא התקבלו תגובות! אללי! רוצה לעשות סיפתח?

משונה. הפוסט הזה היה אמור להתפרסם בשבוע שבו נערך גמר "האח הגדול". הוא נכתב והכל אך ככל הנראה לחצתי בטעות על שמירה כטיוטה ולא על פרסום. עכשיו, בדיעבד, גיליתי את הטעות. חשבתי מה עושים, האם לפרסם בכל זאת או לוותר והחלטתי שבתכל'ס זה רלוונטי בכל מקרה (ברובו) - אז הנה הוא כאן, מובא בדיוק כפי שנכתב בזמנו, בדיליי קל:

(אם זה עוד לא קרה אצלנו. מה שקשה לי להאמין, למען האמת)

ביום שלישי הקרוב יתקיים הגמר של "האח הגדול", מה שמצער אותי ומשמח אותי כאחד1. אם לא תמצאו אותי בעצרת למען תרבות אחרת שמארגנת תנועת "גרעיני אומנויות" בדיוק באותו זמן ברחבת מוזיאון תל אביב - כנראה שתמצאו אותי מגיב בדיוק ככה כשבובליל יזכה2:

(בוידאו, למי שלא מבין: כמה ילדות בארצות הברית ומה שקורה כשהפייבוריט שלהן ב"אמריקן איידול" מפסיד. או בקיצור, הגרסה האמריקאית ל"אני לא מאמינה שהראל מויאל הלוזר הזה ניצח את סקעת!")

תודה לגיא על הלינק

  1. אחד כי זה בכלל קיים, השני כי זה נגמר []
  2. ולא באמת משנה איזה מהם []

לא התקבלו תגובות! אללי! רוצה לעשות סיפתח?

הפוסטים הקודמים »