לפני שלושה ימים פרסמתי כאן את שאלון הטריוויה על הסרט "הנסיכה הקסומה". לשמחתי, היתה היענות די גדולה לשאלון ועכשיו הגיעה העת לחשוף את התוצאות.
אבל לפני כן – אני רוצה להגיד תודה גדולה לכל מי שנטל חלק בשאלון ובמיוחד למי שהפיץ את השאלון, אם זה בטוויטר, אם זה בפייסבוק, אם זה בשיחות טלפון נלהבות לדודה חדווה שגרה באוסטרליה. אלמלא אתם, לא היינו מגיעים ל-145 אנשים שענו על השאלון (נכון לכתיבת שורות אלו).

בגדול, הייתם ממש טובים. כמעט על כל השאלות רוב התשובות שניתנו היו נכונות. אז אתם יכולים לטפוח לעצמכם על השכם בשמחה. ואם אתם לא מגיעים, טפחו על השכם של האדם הקרוב אליכם. ועכשיו, נעבור שאלה-שאלה, עם התשובות שלכם ועם התשובה הנכונה.

תחזיקו חזק, זה יהיה קצת ארוך.

כמה פעמים במהלך הסרט אומר ווסטלי ל-buttercup את המשפט As you wish?
39% מכם ענו את התשובה הנכונה: ארבע פעמים. התשובה הפופולרית אחריה היתה חמש פעמים עם 25 אחוז מהקולות ושש פעמים עם 20 אחוז מהקולות. המשפט As you wish נאמר, למעשה, שבע פעמים במהלך הסרט, אך ווסטלי אומר אותו ארבע פעמים: שלוש פעמים במהלך פתיחת הסרט, כשמראים לנו את ההתאהבות שלו ושל buttercup ועוד פעם אחת כשהיא דוחפת אותו במורד ההר. שלוש הפעמים האחרות שבהן המשפט מופיע בסרט הן מפי הסבא שמקריא את הסיפור. וכמובן, בסיום הסרט, כשהנכד מבקש ממנו שיחזור מחר ויקריא לו שוב את הסיפור.

מאיפה הגיע ויזיני במקור?
פה באמת שיחקתם אותה. 94 אחוזים מכם ידעו שויזיני הגיע מסיציליה. מן הסתם, בזכות המשפט שהוא אומר שניה לפני שהוא מת בקרב-המוחות מול ווסטלי: Never go in against a Sicilian when death is on the line. אגב, ארבעה מכם חשבו שהוא רומאי ושלושה חשבו שהוא מגילדר, המדינה הדמיונית בסרט שאיתה מנסה הנסיך המפרדינק לחרחר מלחמה.

מה שמה של אישתו של Miracle Max?
מקס בעל-הנס הוא אחת הדמויות שאני הכי אוהב בסרט. בגילומו המבריק של בילי קריסטל, הוא גונב את ההצגה. אבל לא פחות חשובה ממנו היא אשתו, שאלמלא היא, מקס מעולם לא היה מסכים להציל את ווסטלי. גם פה הייתם אחלה, ו-63 אחוזים ידעו שקוראים לה ואלרי (אם כי, הראשונים מכם אולי ידעו זאת בזכות ניסוח של שאלה אחרת שבאה אחר כך ובה בטעות חשפתי את התשובה. אבל בואו נהנה מהספק). כמעט עשרים אחוזים חשבו שקוראים לה רות' ועשרה אחוזים בחרו באמיליה. רק חמישה מכם בחרו בשם מקסימיליה.

מיהן המדינות היריבות בסרט?
אחד הצירים המניעים את העלילה הוא כמובן המלחמה שמנסה ויזיני, בהוראת הנסיך, להתחיל בין שתי מדינות. 96 אחוזים מכם ידעו היטב שהמדינות הן גילדר ופלורין. שלושה מכם הצליחו להתבלבל ובחרו בתשובה שכללה את גרינלנד במקום גילדר.

מהיכן מגיעה האבקה שווסטלי שם בכוסות היין כשהוא פוגש את ויזיני?
בקרב המוחות בין ווסטלי לויזיני, ווסטלי שולף אבקה רעילה מאוד שמגיעה מאוסטרליה. שמונים אחוזים מכך ידעו שזו אכן אוסטרליה. 12 אחוזים האשימו דווקא את סין ושישה אחוזים בחרו באוסטריה, התשובה המסיחה שחשבתי שדווקא תצליח יותר לבלבל אתכם, אבל אתם לא מתבלבלים בקלות.

כיצד נקראת האבקה שווסטלי שם בכוסות היין?
אותה אבקה מפורסמת נקראת איוקיין, כמו ש-85 אחוזים מכם ידעו. ולא, היא לא אמיתית. אגב, לשלושת האנשים שבחרו בתשובה "הרמנקיין" – לא ידעתם שהרמן קיין פרש מהמירוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית בארה"ב?

כמה משלמים איניגו ופזיק עבור הגלולה שמחייה את ווסטלי?
אחרי שאיניגו ופזיק מאתרים את ווסטלי הגוסס, הם לוקחים אותו למקס בעל-הנס על מנת להציל אותו. הוא שואל אותם כמה כסף יש להם, ולמרות שהסכום נמוך, הוא מחליט לעזור. כמה כסף היה להם? 65 מטבעות, כפי שכמעט שישים אחוזים מכם ידעו לומר. פה היתה התפלגות יותר גדולה של תשובות כשכמעט שלושים אחוזים חשבו שמדובר ב-35 מטבעות ו-21 אחוזים בחרו ב-25 מטבעות. אגב, מישהו יודע באיזה מטבע הם משתמשים?

באיזה ארץ נולד איניגו מונטויה?
טוב, זו שאלה קלה. יש כמה פעמים בסרט שמתייחסים לכך שאיניגו ספרדי, וגם השם שלו מסגיר את זה. אז לא פלא ש-85 אחוזים מכם ידעתם שהתשובה הנכונה היא ספרד. השאר התפלגו בין פורטוגל לבין קולוניה ספרדית בדרום אמריקה.

מה עשה מקס כדי שהגלולה תחליק בגרון של ווסטלי בקלות?
74 אחוזים מכם ידע שהדרך לעזור לגלולת הפלא להחליק בגרון היא לצפות אותה בשוקולד. אני די מרוצה מעצמי שהצלחתי להטעות 14 אחוזים מכם שבחרו בתשובה "לדחוף עם מפוח". זה רק מראה שהופעת המפוח בתחילת הסצינה (כדי לגרום לווסטלי לדבר) עשתה עבודת הטעייה טובה.

כמה שומרים הוצבו בשער הטירה בשעת החתונה?
פה היתה קצת התחכמות. בהתחלה הוצבו שלושים שומרים בשער הטירה, אולם הנסיך המפרדינק, שחשש שמשהו יקרה, דרש ממנהל כוחות הבטחון שלו, ילין, להכפיל את מספרם. לכן, התשובה הנכונה היא שישים שומרים. 84 אחוזים מכם ידעתם את זה, אז סחטיין. אגב, רוב הטועים בחרו ב-120 שומרים.

בן כמה היה איניגו כשאביו נרצח?
בשביל לענות נכון על השאלה הזו צריך או להקשיב טוב לפרטים או לראות את הסרט כל כך הרבה פעמים עד שהפרטים האלו נקלטים. כמו שקרה לי. כשאיניגו פוגש את ווסטלי לראשונה, לפני שהם מתחילים בקרב הסיף המפורסם, הם משוחחים מעט. זה הרגע שבו אנחנו שומעים את סיפורו הטראגי של איניגו ואיך הוא איבד את אביו. וכפי שהוא אומר, זה קרה כשהוא היה בן 11. 59 אחוזים מכך ידעתם את זה.

איפה מצא ויזיני את פזיק?
54 אחוזים מכם ידעו שויזיני מצא את פזיק בגרינלנד, מובטל. 37% בחרו בתשובה הלא נכונה, אבל שנשמעת סבירה מאוד – בקרקס ברומא.

איפה נולד פזיק?
ויזיני מצא את פזיק בגרינלד. אבל איפה פזיק נולד? התשובה לשאלה הזו לא מופיעה בסרט אבל היא כן מופיעה בספר. מה? הספר? חשבנו שזה שאלון על הסרט! נו, כן, אבל יש גם את הספר שעליו מתבסס הסרט והוא ספר טוב, אז לכו לקרוא אותו.
אני לא יודע כמה מכם קראו את הספר, אבל 43 אחוזים ענו נכון – פזיק נולד בטורקיה. 32 אחוזים חשבו שהוא נולד בבולגריה ושאר התשובות התפלגו בין גרינלנד ופלורין.

מה שם הספינה של שודד הים רוברטס?
ווסטלי, כך אנחנו למדים בביצת האש, נתפס על ידי שודד הים רוברטס שלקח אותו תחת חסותו. לאחר מכן ווסטלי הפך לשודד הים רוברטס בעצמו וירש את הספינה הקרויה Revenge, כפי שענו נכון 57 אחוזים מכם. התשובה Vengence הצליחה לבלבל 34 אחוזים מכם.

על שם מי קרויים מקס ואשתו?
אנחנו חוזרים למקס בעל-הנס ולאשתו ואלרי. 58 אחוזים מכם ענו נכון – הם קרויים על שם ההורים של ויליאם גולדמן, הסופר והתסריטאי של הסרט. 2 אנשים חשבו שאלו השמות של המלך והמלכה של גילדר. ואם זה היה נכון, אז ויליאם גולדמן היה הנסיך המפרדינק והיקום היה קורס.

מי הלחין את המוזיקה לסרט?
המוזיקה לסרט הולחנה על ידי מארק נופלר מהלהקה דייר סטרייטס. 51 אחוזים מכם ידעתם את זה. אגב, למי שתיקן אותי שמדובר במארק קנופלר, לא מדויק. ה-K בשם Knopfler היא שקטה. בדיוק כמו אצל לזלי נופ מ-Parks and Recreation. שאר התשובות האפשריות היו בריאן פרי, ג'ון ויליאמס והאנס זימר וכל אחד מהם קיבל נתח דומה מהתשובות.

מה מכיל הכריך הטוב בעולם?
פה אני ממש מרוצה מעצמי, וסליחה על הרשעות. בסצינה שבה פזיק ואיניגו מנסים לשכנע את מקס בעל-הנס לעזור להם למרות שאין להם הרבה כסף, איניגו אומר שהם זקוקים להחיות את ווסטלי למטרה טובה – אהבת אמת. ואז מקס אומר שאהבת אמת היא הדבר הכי טוב בעולם, מלבד כריך מסוים. רובכם, 68 אחוזים, בחר בתשובה בייקון, חסה ועגבניה. זהו כריך ה-BLT המפורסם, והטעים. אך זו לא התשובה הנכונה! התשובה הנכונה, שאותה בחרו 22 אחוזים שיכולים לטפוח לעצמם על הבטן, היא כבש, חסה ועגבניה או אם לצטט מהסרט:
a nice MLT, a mutton, lettuce and tomato sandwich, where the mutton is nice and lean and the tomato is ripe. They're so perky, I love that.
אגב, לשני האנשים שבחרו בתשובה "שוקולד השחר ובננות", אייל שני מוסר ד"ש.

כשנלחמים "עד לכאב", איזה איבר הכי חשוב שיישאר על המפסיד?
בסוף הסרט, ווסטלי מתעמת עם הנסיך המפרדינק. הנסיך שולף את חרבו וקורא, כמו חמום מוח אמיתי, "To the Death!" ואז ווסטלי אומר לו לא. לא נלחמים עד המוות. נלחמים עד לכאב. ומה זה אומר עד לכאב? רציתי להביא לפה את ווסטלי, שיסביר עם מילים קטנות, אבל אי אפשר לאמבד את הוידאו הזה. מי שרוצה, הנה הקישור.
בכל מקרה, עד לכאב זה אומר שנשארים עם האוזניים, כדי שיהיה אפשר לשמוע את כל זעקות האימה מהילדים שיראו את הדמות המעוותת הנותרת, את כל זעקות הלעג והקלס. זו המשמעות של "עד לכאב". ו-85 אחוזים מכם ידעתם את זה.

מהו שמו הפרטי של האיש בעל שש האצבעות?
האיש בעל שש האצבעות הוא דמות חשובה מאוד בסרט. אבל איך קוראים לו? התשובה הנכונה היא טיירון ואנחנו יודעים זאת משיחה בינו לבין הנסיך שבה המפרדינק משתמש בשם. או בשמו המלא: הרוזן טיירון רוגן. 61 אחוזים מכם ידעתם את זה.

מי כתב את הספר שמקריא הסבא לנכד?
פה צריך רגע להסביר, למי שלא בטוח. בסרט, מגיע סבא חביב לבקר את נכדו החולה. כדי לשמח את הנכד, הוא מקריא לו ספר שאבא שלו היה מקריא לו כשהוא היה חולה. הספר נקרא "הנסיכה הקסומה" וכתב אותו ס. מורנשטרן, כפי שידעו לומר 63 אחוזים מכם. 26 אחוזים בחרו בשם ויליאם גולדמן. גולדמן הוא מי שכתב באמת את הספר (ואת התסריט לסרט) אבל אני התכוונתי לשאול מי כתב את הספר שבתוך הספר. שזה קצת כמו חלום בתוך חלום אבל הרבה לפני אינספשן.

מה שמו המקורי של שודד הים רוברטס שהוריש לווסטלי את התואר והספינה?
כאמור, בביצת האש למדנו שווסטלי נתפס על ידי שודד הים רוברטס. רוברטס החליט לחוס על חייו והפך אותו לבן טיפוחיו. לימים, רוברטס החליט לפרוש מהמקצוע והוריש את הספינה ואת התואר לווסטלי. אך מה היה שמו האמיתי של רוברטס? התשובה היא ריאן, שזה שם לא פיראטי בעליל. 63 אחוזים מכם ידע לענות נכון. 22 אחוזים חשבו שהם הוא ג'ורג' ועשרה אחוזים בחרו בשם רוברטס. אגב, חמישה מכם בחרו בשם אורבר, שהכנסתי כמחווה לצייצן מהטוויטר הנושא שם זה.

מה שמו המקורי של שודד הים רוברטס *השני* (שקיבל את התואר והספינה מרוברטס האמיתי)?
אוקי. אז מסתבר שריאן, שהוריש את תפקיד שודד הים רוברטס לווסטלי, הוא לא רוברטס המקורי. ממי הוא ירש את התפקיד? מאדם בשם קאמרבנד, כפי שידעו 52 אחוזים מכם.

איפה מתגורר שודד הים רוברטס המקורי אחרי שפרש מהמקצוע?
ונסכם את השאלות על רוברטס עם השאלה האחרונה. שודד הים רוברטס המקורי פרש מהמקצוע ועכשיו הוא חי כמו מלך בפטגוניה. ידעו לענות על כך 79 אחוזים. רוב האחרים חשבו שהוא משייט מסביב לעולם או מנהל חוות סוסים בסיציליה.

כמה זמן נעדר ווסטלי מאז שעזב כדי למצוא את מזלו?
ווסטלי, שהיה מאוהב כל כך ב-buttercup, ידע שאין לו כסף לנישואין. אז הוא עזב את פלורין וניסה למצוא את מזלו על גבי הים. בינתיים חשבו שהוא מת (כי ספינתו נתפסה על ידי שודד הים הנורא רוברטס) והנסיך החליט לשאת את buttercup לאישה. כל התרחש במהלך חמש שנים ושני שליש מכם ידע את זה.

בן כמה איניגו בזמן התרחשות הסרט?
זוכרים שאיניגו מספר לווסטלי על הרצח של אביו? כאמור, הוא מספר שזה היה בגיל 11. אחר כך הוא אומר שעברו בינתיים עשרים שנה. מסקנה: היום הוא בן 31 (כשאני אומר היום אני מתכוון להווה של הסרט, כמובן. היום איניגו פרש ממקצועו והפך להיות סוכן CIA).
65 אחוזים מכם ענה נכון. רוב האחרים פספסו בשנה ובחרו בתשובה 30.

על פי ויזיני, מהי הטעות הקלאסית ביותר שאדם יכול לעשות?
גם פה אני חייב לכם הבהרה. אנחנו חוזרים לסצינה שבה מתנהל קרב מוחות בין ווסטלי לויזיני. שניהם שותים מכוסות היין. ויזיני בטוח שהוא הצליח לרמות את ווסטלי ולנצח בקרב. הוא לא יודע, כמובן, ששתי הכוסות מורעלות. הוא מאוד מרוצה מעצמו ואז הוא אומר לווסטלי שהוא נפל בפח של אחת הטעויות הכי קלאסיות בעולם. המפורסמת ביותר (כך לפי ויזיני) היא לעולם אל תתערב במלחמה יבשתית באסיה וזו התשובה שאליה התכוונתי. 33 אחוזים מכם בחר בתשובה הזו. 56 אחוזים בחר בתשובה "לעולם אל תתחרה בסיציליאני כשהתוצאה של הפסד היא מוות" או במילים המקוריות: "Never go in against a Sicilian when death is on the line". זה המשפט המפורסם יותר שאחריו ויזיני מתחיל לצחוק. ומת.

בקרב הסיף, באיזו טקטיקה בוחר ווסטלי, בהתחשב בקרקע הסלעית?
סצינת הסיף בין איניגו לווסטלי היא מהאהובות עלי בסרט. במהלך הסצינה מחווים השניים דעה על טקטיקות הסיף זה של זה. הם זורקים שמות של טכניקות אמיתיות, למקרה שתהיתם. ואגב, קארי אלווס ומנדי פטינקין – ששיחקו את ווסטלי ואיניגו בהתאמה – התעקשו ללמוד סיף ולעשות את הסצינה בעצמם. הם למדו לעשות סיף הן ביד ימין והן ביד שמאל.
התשובה הנכונה היא בונטי, זו הטקטיקה שבחר ווסטלי בהתחשב בקרקע הסלעית. רובכם בחר דווקא בתשובה "אגריפה", שגם היא אחת הטכניקות המוזכרות בסצינה.
רציתי לשים פה את הסצינה, אבל שוב – אי אפשר לאמבד. תוכלו לצפות בה כאן.

איך קראו לאבא של איניגו מונטויה?
זו היתה שאלה די קלה, וכמעט שמונים אחוזים ידעו לומר שלאבא של איניגו מונטויה, קראו דומינגו. הלאה.

מי מהשניים שמאלי?
אני מתכוון כמובן לווסטלי ואיניגו, אשר נלחמים בקרב הסיף בהתחלה ביד שמאל ואז עוברים ליד ימין. ידעתם היטב לומר שלמעשה אף אחד מהם לא שמאלי.

מהם שלוש הסכנות של ביצת האש?
ביצת האש היא מקום לא ממש פסטורלי. יש בו הרבה סכנות. אבל אם יודעים לזהות אותן מראש, אפשר לחיות שם לא רע, כך לפי ווסטלי. בשאלה הזאת עשיתם עבודה מצוינת. כולכם ידעתם ששלוש הסכנות הן מכרסמים בגודל בלתי רגיל, חול טובעני ופרצי אש פתאומיים. אתם מוכנים למגורים בביצת האש! אני צופה עליה במחירי הנדל"ן.

לאיזו רמה מביא הנסיך המפרדינק את המכונה של הרוזן רוגן כשהוא מבין ש-buttercup תמיד תאהב את ווסטלי?
כשהמפרדינק מבין שהאהבה בין ווסטלי ל-buttercup היא אהבת אמת והיא מעולם לא תאהב אותו, הוא מחליט להתנקם בווסטלי. הוא ממהר לבור הייאוש, איפה שווסטלי כלוא ומחובר למכונת הכאב של הרוזן רוגן ומעלה אותה לרמה 50. 37 אחוזים מכם ידע את זה. הרוב דווקא חשב שהוא העלה את המכונה לרמה 100.

שאלת בונוס מיוחדת: במה שונה הסוף של הסרט מהסוף של הספר?
זו עוד שאלה למי שקרא את הספר ולכן היא שאלת בונוס מיוחדת. בסוף הסרט, עולים ווסטלי, buttercup, פזיק ואיניגו על ארבעת הסוסים המהירים ביותר של הנסיך ובורחים אל החופש, שמחים וטובי לב. סוף טוב, כמו שהוליווד אוהבת.
אבל בספר… המצב מורכב יותר. רובכם לא ניסה לענות על השאלה אבל מי שכן ידע לספר ברמת מורכבות כזו או אחרת שהסוף בספר לא כזה טוב, או לפחות לא כזה סגור.
בסוף הספר הם באמת בורחים על ארבעת הסוסים המהירים של המפרדינק ומדובר על סוף טוב וקסום.
אבל אז קורה משהו רע. יש סוף נוסף: הפצע של איניגו (זוכרים שהרוזן בעל שש האצבעות פוצע אותו בבטן?) נפתח. בנוסף, הגלולה שהחייתה את ווסטלי מאבדת את השפעה והוא מתמוטט, פזיק טועה בניווט עם הסוס והסוס של buttercup מועד. בקיצור – בלגן. כל זה כשאנשיו של הנסיך דולקים אחריהם. ולא ברור מה קורה אז. הספר נגמר עם סוף פתוח. יש הסוברים שזה למעשה פתח לספר המשך שלא באמת נכתב לאחר מכן, אם כי יש גרסאות שיש בהן סיפור המשך ובו מסופר על התינוקת של ווסטלי ו-buttercup.

זהו. תם ונשלם שאלון הנסיכה הקסומה. יש עוד המון שאלות שיכולתי לשאול ולא שאלתי, חלקן קשות יותר, חלקן לא. אולי נעשה מתישהו שאלון המשך. מה אתם אומרים, היה קשה? נהניתם? מה אתם חושבים על הסרט בכלל? יש לכם רעיונות לשאלות שלא נשאלו והיו חסרות לכם? ספרו לי עוד בתגובות.

אבל זה עוד יותר מורכב

בנסיבות עלומות שזימן לי היקום, יצא לי לצפות בחלק הראשון של תכנית ה"תחקירים" של גיא מרוז ואורלי וילנאי. בדרך כלל הם מעצבנים אותי, אז אני מוותר מראש. וגם הפעם הם לא הכזיבו. עד כדי כך שהחלטתי שאם כבר צפיתי בהם, לפחות אכתוב על זה משהו. בחלק זה, אשר ניתן לצפייה כאן, עוסקת התכנית בהימורים המתרחשים בחסות מפעל הפיס, למרות שחוקיותם מוטלת בספק. הכתבה הראשונה, שעובדת יפה ונוגעת בבלוטות הרגש של הצופה, עוסקת בסדר יומו של יורם לנדסברגר, שיש המכירים אותו כאחד מהעבריינים המפורסמים יותר שפעלו בארץ בשנות השישים והשבעים. כיום, בגיל שישים ושש (וחצי), מתגורר לנדסברגר בדירה פשוטה ודלה בקרבת רחוב דיזנגוף ומנהל חיים של נרקומן לכל דבר. העניין הוא שלנדסברגר לא משתמש בסמים^[1] – הסם של לנדסברגר הוא הימורים.
לנדסברגר, ששדד כמה בנקים וחנויות תכשיטים בחייו, עשה זאת – לדבריו – כדי לממן את מחלת ההימורים שלו. מכיוון שהימורים אינם חוקיים בארץ (והכוונה היא למשחקי מזל כרולטה, slot machines וכיוצא באלו), הוא נאלץ להמר במקומות נסתרים ובלתי חוקיים. אך היום, כפי שרואים בכתבה, הוא יכול להמר בצורה גלויה וחופשית, בתחנות של מפעל הפיס. כפי שמתברר על פי הכתבה, מפעל הפיס עורך אינספור הגרלות ומשחקי מזל מדי יום. אני לא מדבר על כרטיסי החיש-גד הנמכרים בכל פינת רחוב או על הגרלות הלוטו החצי שבועיות, אלא על משחקים המתרחשים מדי יום, כל היום. למשל, "ליגת קינו", המוצגת באתר מפעל הפיס כ"הגרלת מזל מהירה". העקרון דומה לזה של הלוטו – יש לנחש 7 מספרים מתוך 70 אפשרויות, כאשר סכום הזכייה מחושב לפי כמות המספרים שנוחשו. הגרלת קינו נערכת 24 פעמים ביום (!) ולנדסברגר מנהל את חייו לפי שעות ההגרלה, כמו אדם שעסוק כל הזמן במרדף אחרי מנת ההרואין הבאה. בכתבה מצטייר לנדסברגר כדמות כמעט טראגית, אדם שהוא שבר כלי חלול אשר איבד את השליטה על חייו והוא כנוע לחלוטין להתמכרות שלו.

וילנאי ומרוז משתמשים בסיפור העצוב של לנדסברגר ודומיו כדי להפנות אצבע מאשימה למפעל הפיס. לטענתם, הממשלה (ומפעל הפיס) משדרים מסר כפול אל האזרחים. מצד אחד, החוק אוסר על קיום הימורים ומשחקי מזל מסוגים שונים. מצד שני, כאשר על מכונות המזל מופיע הלוגו של מפעל הפיס, השרץ כשר. יתרה מזאת, לטענתם, מפעל הפיס מפעיל את המכונות אך ורק באותם מקומות אשר הוכיחו את עצמם כמוקד משיכה למהמרים כבדים, כמעין מלכודת דבש. על מנת לדון בתופעה, כינסה התכנית פאנל מכובד שהורכב מח"כ כרמל שאמה, ח"כ מאיר שטרית, סמנכ"ל השיווק של מפעל הפיס שאינני זוכר את שמו (מה גם שגיא מרוז התעקש לקרוא לו "מר פיס") וניצב בדימוס שגם את שמו אינני זוכר. אם לסכם את הפאנל היבשושי והצפוי על רגל אחת, אפשר לומר שח"כ שאמה כועס על מפעל הפיס שמנצל את המהמרים התמימים ומשחית את הילדים, ח"כ שטרית טוען שהוא תמיד אמר שיש להסדיר את ההימורים בחוק ולבצע רגולציה, וסמנכ"ל השיווק של מפעל הפיס מיתמם ואומר שמפעל הפיס עובד כחברה עסקית לכל דבר, מטרתם היא הגדלת הרווחים, והכל נעשה במסגרת החוק ולפי ההגבלות החלות על הנושא. ובכלל, קהל היעד שלהם הוא המהמרים הקטנים, לא לנדסברגר וחבר מרעיו.

(מקור תמונה)

ולמה אני מספר לכם את כל זה? כי היום בבוקר כשחשבתי על התכנית הזו, הבנתי מה היה חסר לי בכל הדיון. וילנאי ומרוז, שרצו להראות לנו איך הפיס פועל על גבולות החוק וכמה שההימורים הם סכנה (לא פעם הם הזכירו שתחנות ההימורים האלו נמצאות ברחוב, איפה שהילדים שלנו מסתובבים), שכחו להביא איש מקצוע שיסביר איך נוצר אדם כיורם לנדסברגר. למה לא ישב שם פסיכולוג, או פסיכיאטר, המתמחה בהתמכרות להימורים – שמוכרת כפתולוגיה נפשית – ויסביר כיצד נוצרת ההתמכרות, כיצד מבדילים בין התמכרות למצב שהוא בשליטה, וכיצד מתמודדים איתה. מבחינתי, זה פספוס אמיתי שמנע התפתחות של דיון משמעותי בנושא (אבל על מי אני עובד, דיון משמעותי בנושא הוא כנראה לא המטרה).

מה שהיה יפה הוא שאחרי שהסבירו לנו כמה הימורים הם מסוכנים ומשחיתים את הילדים הזכים שלנו, פינקו אותנו וילנאי ומרוז^[2] בכתבה נוצצת על אחד מגדולי שחקני הפוקר בלאס וגאס, ישראלי לשעבר (לוחם גולני, לא פחות) בשם אלי אלעזרא. השניים, שהרוויחו טיסה מעל האטלנטי בשם העיתונות הנושכת, ביקרו בביתו של אלעזרא ופרטו בפנינו את העושר העצום שלו. הכניסה לשכונה המאובטחת, השטיח לניגוב הרגליים בכניסה הנושא את שמו על אלעזרא, הבריכה והג'קוזי, חדר העבודה שלו על ששת מסכיו (מזל שהם לא ניסו להחליט האם מדובר בפלזמה או LCD) וכמובן, הביקור בארון אחוזת הנעליים של אשתו. והכל, כמובן, נעשה בפוקר^[3]. למעשה, הכתבה הזו הרגישה יותר כמו פרק בתכנית האגדית Lifestyles of the rich and famous, אבל שיהיה, אנשים תמיד אוהבים להציץ לתוך בתים של אחרים – במיוחד לבתיהם של העשירים במיוחד.

אין לי ציפיות גדולות במיוחד מהתכנית הזו, וזה בסדר. אני אפילו לא מתרגז מכך שהכתבה על העושר המופלא של אלעזרא הגיעה דקה וחצי אחרי כתבה שמטרתה להראות לנו לאיזה שפל אפשר להגיע בעקבות הימורים. למעשה, הליינאפ הזה משרת את מטרתם לדחוף את הרעיון שצריך להסדיר בחוק את ההימורים ולעשות רגולציה בתחום, כמו שמתרחש (אם אני מבין נכון) בלאס וגאס. מה שהרגיז אותי הוא הסגנון שבו גיא מרוז התייחס לעושרו של אלעזרא ולדרך שבה הוא השיג אותו. "איך ההרגשה להפסיד או להרוויח ביום אחד סכום שאדם בארץ מרוויח בכמה שנות עבודה קשה?", היתה אחת השאלות (הציטוט לא מדויק, אבל הרעיון זהה). ובכלל, נראה שהשניים מתפלאים שמישהו העז ללכת ולעשות כל כך הרבה כסף מפוקר, משחק מזל והימורים שאולי יאה יותר למאורות חשוכות. אבל כמו שרבים וטובים ממני יוכלו להסביר, יש בפוקר הרבה יותר ממזל. למה מתפלאים וילנאי ומרוז ומתפעמים מסיפור חייו של אלעזרא? במה הוא שונה בעצם מעמרי כספי, גל פרידמן או כל ספורטאי אחר שעושה כסף, והרבה, מהכשרון שלו? ויותר מזה – במה הוא שונה מכל טייקון משק ממוצע בארץ ובעולם שמרוויח (או מפסיד) מדי יום סכומים שאני יכול רק לחלום עליהם?
נראה לי שוילנאי ומרוז לא חשבו על כך.

או, שהם לא רצו לחשוב על כך, כי זה רק היה מעכיר את הקסם של ארון הנעליים ההו-כה-ענקי באחוזתו של אלעזרא.

1. וגם אם כן, לא בזה הכתבה העוסקת ולא בזה מתבטאת הנרקומניות שלו
2. עשר נקודות למי שיבין למה אני מתעקש לכתוב וילנאי ומרוז ולא בסדר ההפוך
3. אה לא, בעצם עם כספי הפוקר הוא גם פתח חמש חנויות אופנה בלאס וגאס, אבל מה זה משנה

במדינה כמו שלנו, שהיא רווית תסכולים מההנהגה, מהאנשים סביב, וממה לא בעצם? במדינה כזו נעים לעתים לעצור, להתבונן לאחור ולהזכר שפעם היה פה קצת יותר גרוע. זה לא הרבה, אבל זה רגע קטן ונחמד שבו אתה אומר לעצמך "הנה, דברים היו פעם אחרת ועכשיו הם טובים יותר". ואז אפשר גם להאמין שמחר יהיה טוב יותר.

יצא לי עכשיו לחוות רגע כזה, כשצפיתי בפרק מהעונה החמישית של "החמישייה הקאמרית" ושודר אי שם בין 1996 ל-1997. תריסר שנים עברו מאז. כל כך הרבה השתנה.

היום, לפני מאה ועשר שנים, נולד בלונדון שבאנגליה תינוק שאני רק יכול להניח שהיה שמנמן. לימים יגדל התינוק וייהפך לנער שיעשה צעדים ראשונים בעולם הראינוע ויהפוך לאחד הבמאים המובחנים והמובחרים ביותר שעבדו על פני האדמה, ובין השאר אמר גם את המשפט שמשמש כותרת לפוסט הזה, אשר מוקדש לו.

—

אהה… הקולנוע. האמנות השביעית. אנשים שמכירים אותי רק בשנים האחרונות ודאי לא יודעים איזה מקום מרכזי תפסה אמנות הקולנוע בחיי עד לפני עשור. סימני המחלה ניתנו לזיהוי עוד כשהייתי בגן. אנקדוטה במשפחתי מספרת על היום שבו הלכתי עם אחת מבנות דודי לסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" של דיסני ובמשך רוב זמן ההקרנה לא הייתי מסוגל להתיק את עיני מהחור בקיר האחורי שממנו בוקעת אלומת האור הקסומה ההיא שהביאה את ההתרחשות אל המסך. ולא רק זאת, אלא שבמהלך סצנת התפוח המורעל, כשעשרות ילדים באולם החלו לייבב על מר גורלה של שלגיה, אמרתי אני – ולא בקול חלוש – "למה אתם בוכים? זה רק סרט".
ואם זה לא התחיל שם, זה ודאי התחיל כשהייתי בכיתה ב' ודרך חוג הדרמה של המועדונית בבית הספר לוהקתי לתפקיד הילד בסרט שנעשה על ידי הערוץ היחיד בזמנו על פי ספרו של אורי אורלב, "חיית החושך". ניסיתי מאז לגשת לעוד איזה אודישן או שניים אבל דבר לא קרה מאז. כך או כך, בשלב מסוים של בית הספר היסודי התחלתי להתעניין בצילום ומשם בצילום וידאו והתחלתי ללמוד בחוגים שונים הקשורים לוידאו ועריכה וכך התחיל להתפתח הג'וק הקולנועי אצלי בראש שהתחיל להפוך לרציני בחטיבת הביניים, כשרכשתי בכספי בר המצווה שלי מצלמת וידאו של פנסוניק. היה זה הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על צילום דיגיטלי, בטח שלא בוידאו. אני זוכר איך התלהבנו, אני וחבריי, מכך שהעינית הקטנה שדרכה רואים את המצולם (זה היה לפני שבכל מצלמת וידאו היה מסך נשלף קטן) הציגה תמונה צבעונית ולא בגווני תכלת. וכמו ילדים טובים עם ג'וק, הקדשנו את עצמנו באופן כמעט מיידי להפקת הסרט הראשון מתוצרתנו, אותו כתבתי עם אחד מחבריי. סרט המשלב אימה ומסתורין ואשר את צילומיו לא השלמנו מעולם.

—

כמה גדולים היו החלומות שלי דאז^[1] וכמה גמעתי בשקיקה כל מה שקשור לקולנוע והצלחתי להניח עליו את היד. היו אלו הימים שעל סף פריצת עידן האינטרנט ובשביל למצוא מידע על משהו הייתי צריך, איך קוראים לזה היום? לפתוח ספר. ובמיוחד היתה חביבה עלי ספריית הסינמטק. קטנה, מוארת בשמש חמה ושקטה. ובתור חובב קולנוע צעיר ובעל אהבה לאוספים, לא יכלתי להוריד סרטים בטורנט אלא נאלצתי להקליט בוידאו מה ששודר בטלוויזיה, או לגשת לאוזן השלישית (במושבה המקורי ברחוב שינקין) ולקחת סרטי וידאו שאותם לעתים גם הקלטתי לעצמי. כך בניתי לעצמי ספריית סרטים שהלכה וגדלה. מי לא היה שם? פרנסואה טריפו, סרג'יו ליאונה, ויטוריו דה סיקה, אורסון וולס^[2], אבל מעל לכולם זהר הבמאי שהערצתי יותר מכל – אלפרד היצ'קוק.

הלוואי ויכלתי לספר לכם על הרגע הראשון בו נתקלתי בסרט של היצ'קוק, אבל אני פשוט לא זוכר. מה גם ששמעתי את שמו ועליו הרבה לפני שבאמת למדתי להכיר את עולם הקולנוע. הרי מי לא שמע על סצינת המקלחת המפורסמת? אבל למדתי להעריך אותו רק כשהתחלתי לצפות בסרטיו באמת. זאת אומרת, באמת להתבונן בסרט. למעשה, אפשר לומר שהיצ'קוק לימד אותי שבקולנוע, השלם גדול מסכום חלקיו אך חלקיו חשובים לאין שיעור.

היצ'קוק הוא אמן הפרטים הקטנים. הוא מאותם במאים שמביימים קודם כל בראש ורק אחר כך מגיעים אל הסט. כשהיצ'קוק הגיע לימי הצילום הוא כבר ידע לא רק איך תיראה כל סצינה, אלא איך ייראה כל שוט ושוט, לפרטי פרטים. ומהראש הוא העביר את זה אל הנייר (למשל, כאן ניתן לראות פרט מתוך הסטורי-בורד – תיאור סכמטי של איך הבמאי מתכנן את הסרט – של אחת הסצינות המפורסמות מתוך "הציפורים") ומשם הדרך אל הפילם יחסית פשוטה. הוא רק צריך היה לדאוג שכולם יעשו מה שהוא רוצה. וכמעט תמיד הוא הצליח.

למדתי לקרוא את היצ'קוק כשקראתי את ספריו של דונלד ספוטו – "האמנות של אלפרד היצ'קוק" ו"צידה האפל של הגאונות". הספר השני הוא ביוגרפיה על היצ'קוק, והראשון מנתח חלק מסרטיו, ודאי שאת הגדולים והידועים שבהם. אני זוכר את עצמי מצלם את דפי הספר במכונת צילום מקרטעת בספריית הסינמטק והולך הביתה, מתחיל לקרוא ולפתע מגלה שבכל פריים בסרט מסתתר עולם ומלואו וצריך רק לדעת למצוא אותו. אני זוכר את עצמי מכניס את הקלטת של "פסיכו" אל הוידאו, קלטת שהיום ודאי שחוקה מרוב שימוש, וקורא בספר בזמן שהסרט מתגלגל מול עיני, סצינה אחר סצינה, ואני נער נדהם אל מול הפרטים שקודם לכן לא רק שלא ייחסתי להם חשיבות, כלל לא שמתי אליהם לב. לפתע לכל פוחלץ של ציפור נוצקה משמעות, לכל תנועת מצלמה, לכל ציור על הקיר. הבנתי, לראשונה בחיי, שבקולנוע יש הרבה מעבר לראשים מדברים.

לימים כתבתי וביימתי את סרט הגמר למבחן הבגרות בקולנוע. סרטון שניתן לתאר פחות או יותר כדרמת פשע קלילה. כנאמן למושא ההערצה שלי, ישבתי ושרטטתי סטורי-בורד בכישורי הרישום הבאמת עלובים שלי וניסיתי, באמת שניסיתי, להכניס סמלים רוויי משמעויות, לעתים בכוח, אל תוך הפריים. במבט לאחור, אני חושב שלפחות מחצית מהחלטות הבימוי שלי נעשו כמחווה, מודעת או לא מודעת, להיצ'קוק.

—

היצ'קוק היה במאי ייחודי. בריטי שעבר לארצות הברית שם קיבל את הכסף הגדול שהיה דרוש לו להגשמת עולמו הפנימי אך נתפס כלא יותר מאשר בדרן, אך קיבל את ההכרה הראויה לו כאמן דווקא מהצד השני של הים, היבשת הישנה, שם עוד עשו (ועדיין עושים) סרטים שמרשים לעצמם להתנועע לאט יותר, לאפשר לעין להשתהות על התמונה ולסקור אותה, ולנסות לראות ולו רק מעט מעבר לדיאלוג ולמרכז הפריים. היצ'קוק החל לקבל את ההכרה האמיתית לאחר שבמאי הגל החדש הצרפתי, וטריפו בראשם, החלו לדון בו ואיתו כמי שעושה אמנות ולא רק סרטים (ויש להזכיר כאן כמובן את הספר המצוין שמתעד את שיחותיו של פרנסואה טריפו עם היצ'קוק, שיצא גם בעברית כמדומני). אבל אני בטוח שהיצ'קוק עצמו יהיה הראשון שיאמר שלא צריך לשכוח שמהסרטים צריך גם להנות. במידה. שכן שהמטרה העיקרית שלו – והכשרון הגדול שלו – היתה לשחק ברגשות של הקהל שלו. לפחות בכל הנוגע לקשת הרגשות הנוירוטיים – דאגה, חרדה, מתח, פחד. היצ'קוק ידע טוב מאוד מה עובד על האדם מהבחינה הזו, מה מחזיק אותו על קצת הכסא. לא לחינם הוא אסר על בתי הקולנוע שהקרינו את "פסיכו" להכניס אנשים לאחר תחילת ההקרנה (באותה תקופה אנשים היו נוהגים להכנס לסרטים באיחור בלי להניד עפעף) – הוא פשוט ידע שהסרט יהיה פחות אפקטיבי.

היצ'קוק, אשר התחיל את הקריירה בימי הראינוע כמעצב כתוביות, הכיר היטב את גבולות ומגבלות המדיום שבחר לעסוק בו. לכן הוא לא היסס לשחק ולנסות אותם. כך הוא היה הבמאי אשר עשה את הסרט המדבר הראשון באנגליה (הנה היצ'קוק והשחקנית שלו, אנני אונדרה, מבצעים בדיקת סאונד); כך הוא לא חשש לעשות סרט שלם ללא פס-קול; כך הוא החליט שהוא מצלם סרט שלם בשוט אחד, אך מכיוון שכל סרט צילום באותה תקופה הספיק לכעשר דקות של צילום, הוא פירק את הסרט לעשרה שוטים ארוכים כך שיתבצע חיבור מדויק בין תחילת שוט לסיומו והסרט ייראה כאילו צולם בשוט בודד; וכך הוא המציא את טכניקת הצילום שבה מתקבל אפקט הורטיגו בסרט הנושא שם זה (גלגלו ל-4:10). אני יכול להמשיך ולהמשיך ולתאר תמונות מדויקות ורגעים מסוימים אבל אני לא רוצה לשעמם. או להרצות, שכן הרבה יותר כיף לגלות את זה לבד.

—

עברו הרבה ימים מאז אותה תקופה ואני אינני עכברון הסינמטקים שהייתי אז. חלום הקולנוע נגוז מראשי כבר לפני עשור וספריית הוידאו שלי ארוזה באיזה ארגז, מיותרת/מיותמת כל כך. אבל היום, יום חמישי ה-13 לאוגוסט, ארשה לעצמי להכניס למכשיר הדיוידי לפחות אחד מסרטיו ואזכר לרגע בנער החולם שהייתי לפני חמש עשרה שנה.

1. בגיל 13 נדרתי שעד גיל 25 אזכה באוסקר הראשון שלי. יוק
2. למעשה, כל אלו כן היו שם, סתם התחשק לי לעשות קצת ניימדרופינג

מה לא נאמר על "השרדות – איי הפנינה"? (שהיא הפקה מוצלחת, for one)
לא, אני לא הולך לכתוב על התוכנית הזו. אנשים אחרים עושים זאת טוב יותר ממני.

רק רציתי להפנות את תשומת לבכם למשהו מטריד. באחד הפרקים האחרונים, חלק מהמתמודדים העידו על המתרחש בין הסדינים (שאין להם) שם באיי הפנינה. וכפי שמשתמע מהטקסט, נראה שמדובר בדברים שנעשו ללא הסכמה. אף אחד לא אמר כלום, אף אחד לא זעק. אז החלטתי להציף את הדברים כאן, לתשומת הלב שלכם ושל קברניטי ערוץ 10.
(התמונות באדיבות עידית נרקיס)

גיא מתחיל להבין שמשהו רע הולך לקרות

יואב חווה מין הומוסקסואלי

That's what she said

משונה. הפוסט הזה היה אמור להתפרסם בשבוע שבו נערך גמר "האח הגדול". הוא נכתב והכל אך ככל הנראה לחצתי בטעות על שמירה כטיוטה ולא על פרסום. עכשיו, בדיעבד, גיליתי את הטעות. חשבתי מה עושים, האם לפרסם בכל זאת או לוותר והחלטתי שבתכל'ס זה רלוונטי בכל מקרה (ברובו) – אז הנה הוא כאן, מובא בדיוק כפי שנכתב בזמנו, בדיליי קל:

(אם זה עוד לא קרה אצלנו. מה שקשה לי להאמין, למען האמת)

ביום שלישי הקרוב יתקיים הגמר של "האח הגדול", מה שמצער אותי ומשמח אותי כאחד^[1]. אם לא תמצאו אותי בעצרת למען תרבות אחרת שמארגנת תנועת "גרעיני אומנויות" בדיוק באותו זמן ברחבת מוזיאון תל אביב – כנראה שתמצאו אותי מגיב בדיוק ככה כשבובליל יזכה^[2]:

(בוידאו, למי שלא מבין: כמה ילדות בארצות הברית ומה שקורה כשהפייבוריט שלהן ב"אמריקן איידול" מפסיד. או בקיצור, הגרסה האמריקאית ל"אני לא מאמינה שהראל מויאל הלוזר הזה ניצח את סקעת!")

תודה לגיא על הלינק

1. אחד כי זה בכלל קיים, השני כי זה נגמר
2. ולא באמת משנה איזה מהם

אחרי שהתברר שלעונה השלישית של "הישרדות" (בגרסה הישראלית) מחפשים פסיכולוג (לא, לא נרשמתי, תודה) – אני רוצה להציע את המועמד שלי. לדעתי, זה פייבוריט רציני.

הערב שודר הפרק הראשון בסדרה החדשה של ערוץ 10, "העוקץ". "העוקץ" היא תוכנית שבה ארבעה "נוכלים", כפי שכל הזמן קורא להם המנחה שאמור להיות כנראה "המוח" מביניהם, הלא הוא נמרוד הראל שהתחיל את הקריירה כאוחז עיניים א-לה דיוויד בליין^[1]. בתוכנית מציגים הארבעה מעשי נוכלות שונים, החל מהתחזות לפקח שרושם דו"ח כדי לבטל אותו תמורת שוחד קטן, דרך גניבת זהות וסיום בגניבת כספת מלאה מעטפות מאולם חתונות. שלושת חברי הצוות שאינם נמרוד הראל (שהוא, איך נאמר? שרוף בתחום. הפרצוף שלו מוכר מדי) מבצעים את מעשי הנוכלות לעיני מצלמות נסתרות בזמן שהם והראל מתארים שלב אחרי שלב את "מאחורי הקלעים" של העוקץ – איך זה עובד, איפה הם כמעט נכשלו וכו'. בסופו של כל "עוקץ" כזה הם מתוודים אל מול הנעקץ, מחזירים לו את מה שנגנב וכולם שמחים ומאושרים.

על פניו התוכנית עושה רושם ראשוני בלתי מזיק. בתחילת התוכנית מוצגת הודעת דיסקליימר שטוענת שהתכנים המוצגים בה נבחרו לאחר תחקיר מעמיק מול משטרת ישראל. כל הסיפור הזה מתהדר בגלימה נאה מאוד של "תראו כמה קל לגנוב מכם. אנחנו כאן כדי להתריע וללמד אתכם להמנע מזה". האמת? בהתחשב בביקורת הרבה המופנית כלפי המשטרה בתקופה האחרונה, אין פלא שתוכנית כזו קמה כדי ללמדנו להגן על עצמנו. אולם ככל שהתקדם הפרק התחלתי יותר ויותר לשים לב למשהו שהטריד אותי וזה גרם לי לשאול מה בעצם קורה כאן.

למה שמתי לב? ובכן, כל פסיכולוג מתחיל יודע שאחד הכלים הכי טובים שיש לנו בעבודה הוא הרגש שלנו עצמנו ואנחנו למדים כל הזמן לשים לב למה אנחנו מרגישים, מתי אנחנו מרגישים את זה, מה בדיוק אנחנו מרגישים ובסופו של דבר לנסות ולהבין למה. כשניגשתי לצפייה בתוכנית הגעתי עם סקרנות מסוימת שהיתה שם עוד מהפרומו. ידעתי שהם יציגו את "עוקץ החתונה" והייתי סקרן לדעת איך הם יעשו את זה. ולא רק זה, הייתי סקרן לדעת איך תיראה תגובת המשפחות בחתונה עצמה. עם הצפייה בתוכנית הסקרנות הזו הפכה למשהו אחר. הזדהות. אותו מנגנון רגשי בסיסי המופעל על הצופה בכל סרט טוב. לפתע, מצאתי עצמי מזדהה עם ה"נוכלים". כשנראה היה שמשהו משתבש בעוקץ החתונה, שמתי לב שאני מודאג. פתאום הבנתי שאני ממש רוצה שהם יצליחו וחששתי שהם יתפסו.

התהליך הזה מטריד בעיני. פתאום הבנתי שתחת המעטה האלטרואיסטי ההוא של "אנחנו נציל אתכם מכל אותם נוכלים המנסים להכנס לכם לכיס" מסתתרת האדרה אותם נוכלים. באמצעים מאוד פשוטים: עריכה קצבית, דמויות "סקסיות" (נמרוד הראל לבוש בהידור עם מבטיו העקמומיים למצלמה; בחורה בתפקיד הנוכלת הבלונדה הסקסית וכו') והסטיילינג המאוד עשיר ומתוחכם שהכל ארוז בו. כל אלו בעצם יוצרים תחושה שאלו אנשים ששיחקו אותה. בזכות היכולת שלהם לשטות באזרח התמים, לבצע מעשי עקיצה כאלו ואחרים, הם שיחקו אותה. היי, אני רוצה להיות כמוהם!

אז מה עשינו כאן בעצם? במקום לבוא ולהתריע ולהגן בפני נוכלים, התוכנית יוצרת רושם שנוכלות זה מגניב. שלא לומר מאגניב. זה משהו לשאוף אליו. בחורות יפות, כסף טוב וקל, שמפניה בכוסות גבוהות. מי צריך יותר?

שניה. משהו פה לא בסדר.

נכון, ערוץ 10 בעצם לא כאן בשביל לדאוג לנו. זה לא האינטרס שלהם לשמור עלי מפני העורבים מסביב אלא לשמור על הכיס שלהם. אך אני תוהה איפה נגמרת האחריות לקופה ומתחילה האחריות לחברה. הרי הם יודעים שאנשים גם באמת צופים בזה. והם יודעים שאנשים הולכים שבי בקלות אחרי מה שיש להם להציע (והרשו לי להניח שזה נכון יותר עבור אנשים צעירים, עדיין לא מגובשים בדיוק בדעתם, שעוד לא עשו הפרדה בין מה נכון ומה לא נכון). אחרי צפייה בתוכנית אחת, אני עדיין לא בא וטוען שזה "משחית את הנוער" או משהו כזה אך אני כן מרשה לעצמי לשאול האם לא חשבו קרבניטי הערוץ על ההשפעה המזיקה שאולי תהיה לתוכנית הזו? האם מישהו הקדיש מחשבה לכך לפני שהוא אישר את התוכנית?

סביר להניח שזה היה הרבה פחות מטריד אותי אלמלא ערוץ 10 לא היה הראשון (ולצערי כנראה שלא האחרון) ללכת בדרך הזו. בשנים האחרונות אנחנו רואים מסביבנו עלייה מדאיגה (בעיניי) בכמות התקשורת האוהדת המופנית כלפי עבריינים עד שאלו מגיעים למעמד הנחשק כל כך של סלב, מישהו שהיית מת להצטלם איתו כדי לשים תמונה בסלון.

משהו אומר לי שזה לא אמור להיות ככה. מה אתם אומרים?

וכדי לזכור ש"העוקץ" יכול להיות גם משהו טוב:

1. שתוכנית שלו שודרה מיד אחרי העוקץ במקרה או שלא

אז צדקתם.

אבל חכו שתראו את זה:

זוכרים את התוכנית ההיא שבה ילדים צריכים לומר דברים על האחים/חברים שלהם, ואז אם האח/חבר אומר את אותו דבר הם מקבלים נקודות? בארצות הברית היא נקראה I'm telling ורצה בסוף שנות השמונים. אני די בטוח שהיתה גם גרסה ישראלית אבל לא מצליח להזכר מתי ומי הנחה אותי. יש לכם מושג?

בכל מקרה – קבלו קטע מהתוכנית, שיכול להתחרות מעט בהפקרות מבית גדי סוקניק

חזרתי עכשיו הביתה ממשמרת לילה שבה רוב הזמן הטלוויזיה הייתה מכוונת לערוץ 24 בזמן שקראתי דברים כאלו ואחרים. רוב הלילה הערוץ שידר את הרצועה הקרויה "טיסת לילה" אשר מתוארת על ידי המידע הדיגיטלי באלו המילים:

תנו לנו לטפל בהפרעת השינה שלכם. הדקו חגורות, כבו טלפונים והמריאו איתנו אל הלא נודע. כאן יודעים איך הלילה מתחיל, אבל לא ברור איך הוא יגמר. קליפים נדירים ומוזיקה פרועה.

נשמע מבטיח.

אז איזה שירים היו שם? קחו דגימה מהשעה חמש בבוקר.

קובי אפללו – מה שהלב בחר
פיונולה – עכשיו חג
סינרגיה – תראי זה אני
אייל גולן – דמעות (בהופעה חיה, עם אנשים בקהל שזזים מצד לצד בדיבוק. ומחזיקים נרות. ואבי סינגולדה)
עידן יניב – חכי לי
ריטה – מחכה
דני רובס – משהו חדש מתחיל
אהוד בנאי והפליטים – זמנך עבר

זה מדגם די מייצג של מה שהיה כל הלילה. בינינו, רק אחד הקליפים באמת מעניין ויכול איכשהו להקרא "מוזיקה פרועה", אתם בטוח מנחשים איזה (רמז, התסרוקת של יוסי אלפנט די פרועה בקליפ הזה).
כמו שזה נראה, העורכים מחליטים "לטפל בהפרעת השינה שלכם" על ידי הרדמת הצופים…

כנראה שככה זה נראה מאז שיואב קוטנר עזב את הערוץ. מהמעט שאני זוכר, פעם היו באמת קליפים שאפשר לקרוא להם מעניינים…
אני בטח לא הראשון ששם לב לזה. אבל רק רציתי לקטר קצת.