פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

לא תכננתי לכתוב עוד משהו היום מלבד עבודות ללימודים - אבל אז התברר לי שאינגמר ברגמן הצטרף היום לאנשי המסך הגדולים שלמעלה.

האמת היא שעברו הרבה מדי שנים מאז תקופת ה-Movie Buff שלי והזכרון שלי מספיק קלוקל כדי שלא אוכל לומר שום דבר אינטליגנטי על ברגמן (אפשר להתחיל מוויקיפדיה) ו/או על סרטיו.

רק אתן לתמונות לדבר. אני יודע שזה קלישאה ובטח כל כתבה שתהיה עליו עכשיו תכלול את התמונה שבה מופיע המוות בתחילת הסרט "החותם השביעי" - אבל זה מתבקש… בסוף מוות תמיד מנצח.

סצנת הפתיחה של "החותם השביעי" (1957)

זהירות: הפוסט מכיל ספויילרים לעונה

מזל שיש שביתה, ככה היה לי זמן לראות את העונה השניה של נמלטים עד הסוף. למי שלא מכיר, נמלטים היא סדרת טלוויזיה שעלילתה מתמקדת במייקל סקופילד, אדם המכניס את עצמו לכלא שבו מוחזק לינקולן בורוז, אחיו הבכור, באגף הנידונים למוות על רציחתו של אחיה של סגנית נשיא ארצות הברית - רצח שהוא לא ביצע - במטרה להבריח אותו מהכלא. העונה הראשונה מתמקדת בתוכנית הבריחה הבאמת מרשימה של מייקל מהכלא והשנייה מתמקדת בסיפור ההישרדות של הבורחים במקביל לעלילת קונספירציה הנפרשת לעיני הצופה.
להמשך…

במוצאי שבת אפרת ואני הלכנו לראות את ההצגה "מותו של סוכן" שמועלית זה זמן מה בתאטרון הקאמרי בבימויו של מיכה לבינסון ובכיכובם של עודד תאומי ותיקי דיין. נכנסנו במצב רוח משועשע לאולם (אחרי כחצי שעה שבה המתנו מחוץ לאולם, בוהים במי ומי המגיעים להצגה וצוחקים עליהם בשקט) ויצאנו ממנו כמי שעברו טלטלה נפשית בזעיר אנפין.
החוויה המטלטלת הזו השתלבה מאוחר יותר במוזיקה ששמעתי והשעטנז המופלא הזה הוליד את הפוסט הנוכחי.
להמשך…

תאמינו לי, משמש מיובש, זה ערס גדול
כבר למעלה מעשור עבר מאז "החמישייה הקאמרית" ריצדה על מקלטי הטלוויזיה ועדיין לדעתי מדובר במשהו שהצדיק את המשפט "יש תמורה לאגרה". איפה אפשר למצוא שוב חבורה שחקנים כל כך מוכשרים (ותראו לאן כל אחד ואחד הגיע היום. טוב, מי שמוצא את שי אביבי שיודיע) עם כותבים כל כך מוכשרים? איפשהוא לאחרונה נתקלתי בידיעה על כך שיוצא אוסף של מערכוני החמישיה ב-DVD. בינתיים אני מסתפק במה שיש ב-VOD ומשום מה אני לא מופתע שקטעים שהפכו לסוג-של קלאסיקה כמו "הוא היה חרא של בן אדם" או "תעופי מפה יא מחבקת!" עדיין מצחיקים אותי. זה גם נפלא לראות את תל אביב של לפני עשר או יותר שנים (אוטובוסים ישנים של דן, למשל). אבל לא בשל כך אני מזכיר לכם אותם, אלא בשל שני מערכונים שמוכיחים שכמו אז, גם היום, שום דבר לא השתנה (ותאמינו לי שזו רק דוגמה).
ראשית, טנקים של חיל השריון מגיעים לכיכר מלכי ישראל (!) (זוכרים שזה קרה כל חג סוכות?) ועל רקע התמונות מדווח כתב צבאי על המהלכים המתרחשים בשטח. ציטוט מסכם: "רפי, סינתזה של כל המקורות מוכיחה שאין לנו מושג מה קורה".
שנית, חידון צה"ל לשירי ארץ ישראל. השאלה המכריעה היא כדלקמן: "לכבוד איזה מלחמה נכתב השיר 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה הראשונה'?". "ששת הימים", עונה מתחרה מספר 1. דינג! "התשובה נכונה!" מכריז המנחה. "יום הכיפורים" עונה פתאום מתחרה מספר 2. דינג! "התשובה נכונה!".
"שלום הגליל". דינג!
"אנטבה". דינג!

איך הפסקתי לפחד והתחלתי להנות מכוכב נולד
אי שם לפני שנה שודרו האודישנים לעונה השלישית של כוכב נולד. עד אז לא התעניינתי בכלל בתכנית הזו וביטלתי אותה בתור עוד קשקוש ריאליטי שאני לא מוכן לסבול. אבל משהו באודישנים האלו היה כל כך משעשע, כל כך עצוב, כל כך… מרתק. המשהו הזה היה האנשים. היו שם כמה דמויות כל כך הזויות, אנשים נורמלים (ככל הנראה) שבאו לקצור חמש עשרה דקות של תהילה וכשזו נשללה מהם (יען כי לא עברו את האודישנים) התגובות היו מרתקות. אחרי האודישנים הפסקתי לצפות בתכנית, התחרות עצמה כבר לא עניינה אותי.
אבל השנה משודרת העונה הרביעית, שאני צופה בה בינתיים באדיקות שמפתיעה גם אותי. מה אומר ומה אגיד? יש בה (כמעט) הכל.
גם כאן הרומן שלי עם התכנית התחיל מהאודישנים, ידעתי שזה יהיה משעשע. אבל גם אחרי שזה נגמר והתחרות התחילה, אללי… איזה כיף שזה. עזבו אתכם מהשירים והביצועים – רוב הזמן הם מאוד טובים, החבורה באמת יודעת לשיר. אבל לא (רק) בשביל זה אני כאן. האנשים פה מרתקים. נתחיל מהנבחרת עצמה של המתמודדים. ניקח למשל את דוד סלם שהוא בחור צרפתי בכלל, יהודי חביב עם אישה וילד שהחליט שכוכב נולד אולי זה הטיקט שלו לעשות עלייה. הוא נמצא פה, מדבר מעט עברית והרבה מבטא, וכשהוא שר המבטא נעלם. נראה קצת כמו זמר חתונות וכולו תמימות ציונית מתקתקה. כדי להבין על איזו תמימות אני מדבר היה צריך לראות את התכנית מיום חמישי (6/7) שבה סידרו לו שיחת וידאו מצרפת עם אשתו והילד, כאשר לפתע התמונה נעלמה ונשאר שלג סטטי – "לאן הם נעלמו?", הוא שאל, פניו חרושות דאגה. והריצה השמחה אליהם כשהם נכנסו לבמה. ממתק צרפתי.
אבל אחרי כל החבורה הזו, אין ולא יהיה כל זה ללא ארבעה מוסקטירים שמחזיקים את כל התכנית הזו על כתפיהם הרחבות, וכולם מונהגים על ידי הקרדינל. אני כמובן מדבר על ארבעת השופטים שמהווים את הליהוק הכי גאוני שראיתי עד כה: צדי צרפתי ופיקה צביקה מהעונות הקודמות, שחוזקו על ידי גל אוחובסקי שתופס את הצד של השוטר הרע ברוב המקרים אך הוא עושה את זה במלוא חן והדובדבן שבקצפת – מרגלית צנעני שמקבלת במה שלא חלמה עליה לעולם ומנצלת אותה להפיק מטעמי לשון מופלאים. השופטים האלו מצחיקים אותי בכל פעם מחדש, הם רבים אחד עם השני, מתעצבנים זה על זה, צוחקים זה על זה – וכל זה יחד עם צביקה הדר המנחה העשוי ללא חת שנהנה לצחוק איתם, ויותר מזה, עליהם, והכל בשידור חי – בבחינת "לא נגענו". אין מה לומר, זה פשוט צוות ז'ונגלייר!

בקיצור, אם עוד לא נכנסתם לעונה הרביעית של כוכב נולד, אני לא יודע למה אתם מחכים. אם אני מרשה את זה לעצמי, אין סיבה שלא תעשו זאת גם אתם. זה אחד הדברים הכי מבדרים שיש עכשיו בטלוויזיה (וגם אחרי זה משודרת "מועדון לילה" של ארז טל). תאמינו לי, זו התכנית הכי ישראלית שיש כרגע בטלוויזיה, ואני מתכוון לכך בצורה חיובית.