הערב שודר הפרק הראשון בסדרה החדשה של ערוץ 10, "העוקץ". "העוקץ" היא תוכנית שבה ארבעה "נוכלים", כפי שכל הזמן קורא להם המנחה שאמור להיות כנראה "המוח" מביניהם, הלא הוא נמרוד הראל שהתחיל את הקריירה כאוחז עיניים א-לה דיוויד בליין^[1]. בתוכנית מציגים הארבעה מעשי נוכלות שונים, החל מהתחזות לפקח שרושם דו"ח כדי לבטל אותו תמורת שוחד קטן, דרך גניבת זהות וסיום בגניבת כספת מלאה מעטפות מאולם חתונות. שלושת חברי הצוות שאינם נמרוד הראל (שהוא, איך נאמר? שרוף בתחום. הפרצוף שלו מוכר מדי) מבצעים את מעשי הנוכלות לעיני מצלמות נסתרות בזמן שהם והראל מתארים שלב אחרי שלב את "מאחורי הקלעים" של העוקץ – איך זה עובד, איפה הם כמעט נכשלו וכו'. בסופו של כל "עוקץ" כזה הם מתוודים אל מול הנעקץ, מחזירים לו את מה שנגנב וכולם שמחים ומאושרים.

על פניו התוכנית עושה רושם ראשוני בלתי מזיק. בתחילת התוכנית מוצגת הודעת דיסקליימר שטוענת שהתכנים המוצגים בה נבחרו לאחר תחקיר מעמיק מול משטרת ישראל. כל הסיפור הזה מתהדר בגלימה נאה מאוד של "תראו כמה קל לגנוב מכם. אנחנו כאן כדי להתריע וללמד אתכם להמנע מזה". האמת? בהתחשב בביקורת הרבה המופנית כלפי המשטרה בתקופה האחרונה, אין פלא שתוכנית כזו קמה כדי ללמדנו להגן על עצמנו. אולם ככל שהתקדם הפרק התחלתי יותר ויותר לשים לב למשהו שהטריד אותי וזה גרם לי לשאול מה בעצם קורה כאן.

למה שמתי לב? ובכן, כל פסיכולוג מתחיל יודע שאחד הכלים הכי טובים שיש לנו בעבודה הוא הרגש שלנו עצמנו ואנחנו למדים כל הזמן לשים לב למה אנחנו מרגישים, מתי אנחנו מרגישים את זה, מה בדיוק אנחנו מרגישים ובסופו של דבר לנסות ולהבין למה. כשניגשתי לצפייה בתוכנית הגעתי עם סקרנות מסוימת שהיתה שם עוד מהפרומו. ידעתי שהם יציגו את "עוקץ החתונה" והייתי סקרן לדעת איך הם יעשו את זה. ולא רק זה, הייתי סקרן לדעת איך תיראה תגובת המשפחות בחתונה עצמה. עם הצפייה בתוכנית הסקרנות הזו הפכה למשהו אחר. הזדהות. אותו מנגנון רגשי בסיסי המופעל על הצופה בכל סרט טוב. לפתע, מצאתי עצמי מזדהה עם ה"נוכלים". כשנראה היה שמשהו משתבש בעוקץ החתונה, שמתי לב שאני מודאג. פתאום הבנתי שאני ממש רוצה שהם יצליחו וחששתי שהם יתפסו.

התהליך הזה מטריד בעיני. פתאום הבנתי שתחת המעטה האלטרואיסטי ההוא של "אנחנו נציל אתכם מכל אותם נוכלים המנסים להכנס לכם לכיס" מסתתרת האדרה אותם נוכלים. באמצעים מאוד פשוטים: עריכה קצבית, דמויות "סקסיות" (נמרוד הראל לבוש בהידור עם מבטיו העקמומיים למצלמה; בחורה בתפקיד הנוכלת הבלונדה הסקסית וכו') והסטיילינג המאוד עשיר ומתוחכם שהכל ארוז בו. כל אלו בעצם יוצרים תחושה שאלו אנשים ששיחקו אותה. בזכות היכולת שלהם לשטות באזרח התמים, לבצע מעשי עקיצה כאלו ואחרים, הם שיחקו אותה. היי, אני רוצה להיות כמוהם!

אז מה עשינו כאן בעצם? במקום לבוא ולהתריע ולהגן בפני נוכלים, התוכנית יוצרת רושם שנוכלות זה מגניב. שלא לומר מאגניב. זה משהו לשאוף אליו. בחורות יפות, כסף טוב וקל, שמפניה בכוסות גבוהות. מי צריך יותר?

שניה. משהו פה לא בסדר.

נכון, ערוץ 10 בעצם לא כאן בשביל לדאוג לנו. זה לא האינטרס שלהם לשמור עלי מפני העורבים מסביב אלא לשמור על הכיס שלהם. אך אני תוהה איפה נגמרת האחריות לקופה ומתחילה האחריות לחברה. הרי הם יודעים שאנשים גם באמת צופים בזה. והם יודעים שאנשים הולכים שבי בקלות אחרי מה שיש להם להציע (והרשו לי להניח שזה נכון יותר עבור אנשים צעירים, עדיין לא מגובשים בדיוק בדעתם, שעוד לא עשו הפרדה בין מה נכון ומה לא נכון). אחרי צפייה בתוכנית אחת, אני עדיין לא בא וטוען שזה "משחית את הנוער" או משהו כזה אך אני כן מרשה לעצמי לשאול האם לא חשבו קרבניטי הערוץ על ההשפעה המזיקה שאולי תהיה לתוכנית הזו? האם מישהו הקדיש מחשבה לכך לפני שהוא אישר את התוכנית?

סביר להניח שזה היה הרבה פחות מטריד אותי אלמלא ערוץ 10 לא היה הראשון (ולצערי כנראה שלא האחרון) ללכת בדרך הזו. בשנים האחרונות אנחנו רואים מסביבנו עלייה מדאיגה (בעיניי) בכמות התקשורת האוהדת המופנית כלפי עבריינים עד שאלו מגיעים למעמד הנחשק כל כך של סלב, מישהו שהיית מת להצטלם איתו כדי לשים תמונה בסלון.

משהו אומר לי שזה לא אמור להיות ככה. מה אתם אומרים?

וכדי לזכור ש"העוקץ" יכול להיות גם משהו טוב:

1. שתוכנית שלו שודרה מיד אחרי העוקץ במקרה או שלא [â�©]

אז צדקתם.

אבל חכו שתראו את זה:

זוכרים את התוכנית ההיא שבה ילדים צריכים לומר דברים על האחים/חברים שלהם, ואז אם האח/חבר אומר את אותו דבר הם מקבלים נקודות? בארצות הברית היא נקראה I'm telling ורצה בסוף שנות השמונים. אני די בטוח שהיתה גם גרסה ישראלית אבל לא מצליח להזכר מתי ומי הנחה אותי. יש לכם מושג?

בכל מקרה – קבלו קטע מהתוכנית, שיכול להתחרות מעט בהפקרות מבית גדי סוקניק