אמש התקשרה אליי אמי וסיפרה לי בהתרגשות מסוימת שמצאה מחברת ישנה שלי עם כל מיני דברים שכתבתי. היום בבוקר מצאתי את המחברת מונחת על השולחן במטבח וניגשתי לעיין בה. מדובר באחת ממחברות הספירלה הפשוטות ששימשו אותי בתקופת החטיבה והתיכון. האמת היא שרוב הדפים נתלשו ממנה ונותרו הכריכה ומספר דפים בודדים שבהם מצאתי את הסיפור הבא שאינני זוכר מתי כתבתי ובאילו נסיבות, אך כשקראתי אותו גיליתי שלא סיימתי אותו מעולם. הסיפור מובא כאן לפניכם, נטול הפואנטה והמסר הקיומיים שכנראה ניסיתי להגות וכשלתי. האם תוכלו, ילדים יקרים, למצוא את סוף הסיפור? צבעו את הסיפור בצבעים יפים ורק את הסוף השאירו בתגובות.
(הערה: כל שגיאות העריכה והלשון הן במקור ובחרתי להשאירן)

סיפור ללא שם וללא סוף – מאת ערן כ"ץ
לילה קר של דצמבר. בדיוק יצאתי ממאורת ד'אז קטנה במילאנו והתחלתי לשוטט ברחובות, חצי שיכור. ירד גשם חזק. הקול של הגשם הניתז על הפחים והמכוניות הזכיר לי את המוזיקה ששמעתי לפני מספר דקות. פניתי לרחוב קטן ושקט. החושך ברחוב היה מדהים. הוא עטף הכל. זה היה כמו להכנס למערה עמוקה. מדי פעם עברה מכונית ברחוב הראשי והרחוב הואר אך רק לשניה. האורות הקלושים שהגיעו מחלונות הדירות דמו לזוגות עיניים זוהרות מתבוננות מתוך החשיכה והקלסטרופוביה התחילה להשתלט עלי. הייתי רטוב כולי ולא ידעתי איפה המלון שלי. הרגשתי אבוד, מדוכא וחיפשתי מחסה כדי לישון. המשכתי ללכת ברחוב כשהקור הצורב העלים את התחושה של רגליי, הרגשתי שאני מרחף.
לפתע שמעתי קול גברי שר אריה כלשהי, התכוננתי קדימה וראיתי אור בוקע מלפניי. המשכתי ללכת עוד קצת במורג הרחוב, מתנדנד מצד לצד. הגשם התחזק עם כל צעד שעשיתי. לבסוף ראיתי את מקור האור. האור זהר אלי מתוך החשיכה האופפת הזאת וסינוור אותי. צעדתי לעבר האור וראיתי שהוא בוקע מתוך מסעדה קטנה. נכנסתי פנימה.
הריח בתוך המסעדה היכה בי. זה היה ריח של בצק ושל ירקות ובעיקר של בזיליקום. למסעדה היה מראה פשוט למדי. קירות אבן, ריהוט עץ ודלפק המציג את מבחר סוגי הפסטות הרחב שהמסעדה מציעה.
מאחורי הדלפק עמד אדם, בסביבות שנות החמישים שלו. הוא היה שמנמן אך משום מה נראה קליל יותר מכל אתלט ממוצע. הוא שם לב שנכנסתי ופסק משירתו, הוא התבונן אליי, ליטף את שפמו וחייך.
"Bonnanotte"^[1], הוא אמר.
התבוננתי בו בתדהמה ומלמלתי משהו באנגלית.
"אה, אנגלית. איזה שפה!!" אמר האיש וחייך, "לא כמו איטלקית אמנם אבל גם משהו".
חייכתי.
"אתה נראה לי רעב, אפשר להציע לך משהו?"
"לא לא", עניתי בהנהון.
האיש חייך שוב.
"רק רגע", אמר, "נראה לי שאתה לא תתנגד לאספרסו".
"קצר", חייכתי.
"קצר", הוא חייף אלי שוב.
האדם ניגש אל מכונת הקפה והכין לי ספל.
לקחתי את הספל הקטן מידו ולגמתי. הנוזל החם היה כל כך מר שעיוויתי את פני.
בעל המסעדה צחק. "אני מבין שלא שתית את זה קודם".
"אני רגיל למתוק", אמרתי.
"אהה. אין טעם לשתות את זה מתוק, שותים את זה רק מר. תחשוב על אספרסו כעל הארה. הקפה החזק לא סתם מעורר אותך. המרירות העזה שלו מזכירה לך שהחיים הם לא דבר מושלם ושיש בהם גם קצת מר, אז צריך לקבל אותם כמו שהם".
חייכתי.
"איך קורים לך?", שאלתי.
"אלפרדו".
"אלפרדו, תגיד לי, למה אתה פתוח בשעה כזו?"
"אני לא סוגר אף פעם. אני גר כאן מאחור".
"אבל למה לא לסגור?"
"אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה אדם מיואש יגיע לכאן באמצע הלילה, נוטף מים", חייך.
"ומה עם המשפחה שלך?", חקרתי.
"אהה, אין לי משפחה. אני אוהב את החיים לבד", חייך בעצב.
"כן, כמו כולם", אמרתי והתיישבתי לידו.
"איך בכלל הגעת לכאן?", שאל.
"למילאנו?"
הוא הנהן ולגם מהקפה שלו.
"מסע לסידור עצמי", עניתי בחיוף.
"בעיות בבית?", שאל.
לגמתי מהקפה ונשמתי עמוקות.
"יותר מדי בעיות", עניתי בעודי מתבנן על הקפה השחור שפתאום הזכיר לי את חיי להפליא. מרים, לא זזים לשום מקום, שחורים.
"אהבה?", שאל אלפרדו בעודו מוציא צלחת קטנה מארון.
"גם", מלמלתי.
אלפרדו צחק. "גם? אתה כנראה במצב קשה. קח, תאכל". אלפרדו הניח מולי צלחת שעליה נחו שלוש פרוסות לחם עם גבינה ועגבנייה.
"מה זה?", שאלתי.
"קרוסטיני עם מוצרלה ועגבנייה", ענה.
בהיתי בצלחת בבלבול.
"ג'בטה עם מוצרלה, עגבנייה, בזיליקום ושמן זית. חמש דקות בתנור", חייך.
נגסתי. חייכתי. זה היה מעדן אמיתי. הערוב המופלא של הטעמים והחום מילאו אותי במין תחושה של ריחוף שמעולם לא הרגשתי.
"אני רואה שאתה נהנה", אמר אלפרדו.
הנהנתי בעודי לועס והודיתי לו.
הוא התיישב מולי. "אתה רוצה לספר לי על זה?", שאל.
"טוב, הכל התחיל בעבודה שלי. אני ארכיטקט. הייתי בשלבי תכנון כששותף הצטרף אלי. חדש, מתלמד. הוא התחיל להשתלט על העניינים וממש הרס את העבודה ובסופו של דבר, אחרי ריבים רבים, פרצתי למשרד של הבוס שלי ונאמתי כמה דקות בצעקות על השותף הטיפש שהוצמד אלי. מסתבר שזה היה אחיינו של הבוס ופוטרתי". התחלנו לצחוק. אלפרדו הביא בקבוק יין לבן והתחלנו לשתות.
"וזה הכל?", שאל אלפרדו בעודו מרחרח את היין.
"לא לא", עניתי, "הגעתי הביתה זועם ובטיפשותי הוצאתי הכל על בת זוגי מזה שבע שנים", המשכתי, "במשך שבועיים שלמים נעדרתי מהבית, התעלמתי ממנה והתנהגתי כמו בן זונה אמיתי. בסוף היא עזבה. ואז נסעתי לכאן".
"אהה. מסע של רגיעה במילאנו?"
"בדיוק".
"ראיתי מקרים רבים כאלו. כולם מגיעים לכאן מתישהו".
גמרתי את הצלחת ואת היין. אלפרדו לקחת אותם.
"אני בספק שאתה יכול לעזור לי", מלמלתי, "אני לא מבין אנשים. גם לא את עצמי".
אלפרדו התבונן בי ואמר, "אני כן מבין, ותאמין לי שזה פשוט. ואני כן יכול לעזור לך", ואז הוא צחק. "בוא, תראה", אמר.
קמתי והלכתי אליו. הוא עמד ליד הכיריים.
"טבע האדם הוא כמו פסטה. כדי שהפסטה תצא טובה את צריך לדעת להתנהג אליה". אלפרדו מילא סיר דול במים, הוסיף קצת שמן ומלח והדליק את האש.
"דבר ראשון, אתה מוציא את הפסטה מהאריזה ומסתכל עליה טוב טוב, לראות איך היא".
אלפרדו עשה זאת. הוא הוציא פסטה צבעונית מאריזה.
"זאת אומרת שאני צריך לנסות ולהבין את הבן אדם".
אלפרדו הנהן. "פסטה היא כמו בני אדם, אין שניים אותו דבר", הוא חייך.
"עכשיו אתה שם את הפסטה במים, שתרגיש טוב".

זהו – כאן מסתיים הכתב שלי על הדף. מה ההמשך? אותו עוד צריך למצוא, או שאולי לא.

כמה מחשבות שעלו לי תוך כדי העתקת הסיפור לכאן:
1. כאמור, אני ממש לא זוכר מתי כתבתי את זה אבל לפי העיסוק הזה באוכל איטלקי אני מניח שמדובר על השנים שסביב כיתה ח' עד כיתה י' שבהן נכנסתי חזק יחסית לנושא הבישול האיטלקי, קראתי ספרים וניסיתי לליישם.
2. מעניין שהגיבור שבחרתי הוא ארכיטקט שנוסע לנקות את הראש במילאנו – זאת לאור העובדה שאבא שלו הוא ארכיטקט שלמד במילאנו.
3. התמה הזו של בחור צעיר וקצת אבוד שנכנס במקרה למסעדה/באר/חנות ומפתח קשר עם בעל המקום המבוגר ולמוד הנסיון שמקרין אליו רגש אבהי וגם מנחם וגם מנסה ללמוד אותו משהו על החיים חוזרת על עצמה לא פעם בסיפורים שאני כותב. ישנו רומן ששנים מתבשל אצלי בראש, לצערי על אש נמוכה נורא, שמתחיל בדיוק מהסיטואציה הזו. וישנו כמובן הסיפור הזה.

1. "לילה טוב"

אני הוא סיזיפוס המטפס על
הר טרשים קירח
הם אומרים לי שבעברו השני מסתתר עמק פרחוני
אז אני מגלגל את לבי במעלה ההר

גלגול עוקב גלגול
צעד עוקב צעד
ורגלי יחפות ושותתות דם

והנה הפסגה מתקרבת
ואני רואה את הירוק שמעבר
ועוד דחיפה קטנה ללבי
והוא יתגלגל במורד העמק
עד שייעצר לרגליה
וינוח

ואז מתעורר בתוכי הדבר ההוא שאין לו שם
בחיוך זדוני ובמבט משתומם אפרוש ידיי לצדדים
והלב יקרוס חזרה למקומו האומלל וייחבט בטרשים
וייפצע
וישתות דם

ואני הוא סיזיפוס הרודף אחריו
בדילוגים ובצליעה
לסיבוב נוסף.

טוב האמת היא שהקטגוריה "פרוזה" לא הכי קולעת כאן – אבל זה יותר טוב מכלום.
ראשית, אני רוצה להודות לכל מי שתרם משפטים לבקשתי – אני מבטיח שהדברים יתבהרו בהמשך. מי שעוד רוצה מוזמן לתרום משפט.

שנית, בעוד אני יושב בחדרי, מקשיב לאלבום החדש של ג'ואנה ניוסום, מתגעגע ומסתכל על מזג האוויר המאני-דפרסיבי, עיני נוחתות על הבלגן שנקרא שולחן העבודה שלי ובפרץ היפומאני כמעט אני מתחיל לסדר הכל הכל. בין השאר אני תולה דברים על לוח השעם שליד הדלת ושם אני מוצא נייר שנתלש מדפדפת לפני למעלה משנתיים ואליו העתקתי שירים קטנים (אם מותר לקרוא להם כך – אני לעולם לא מרגיש לא נוח לקרוא למה שאני כותב "שירה") שנכתבו בחרוזים. ככה זה, לפיקאסו הייתה תקופה כחולה, לי הייתה תקופת חרוזים.

מה שעוד מעניין לגבי השירים האלו זה שכתבתי את חלקם לא על נייר אלא על דברים מזדמנים כמו עטיפה של מסטיק, עלה שנשר מעץ וכדומה. כשתקראו את שיר מספר 6 תחשבו על זה שהוא נכתב על חתיכת אבן שדומה למצבה…
אני זוכר שבאותו זמן חשבתי לפזר הרבה שירים כאלו בצורה "טבעית" (על עלים, אבנים וכדומה) באוניברסיטה – ולתת להם לעשות את דרכם לאנשים אחרים. קצת מזכיר את "שורה בציבור"

הדף היה תלוי על לוח השעם כך שהדלת הסתירה אותו רוב הזמן ואני די שכחתי מקיומו עד שאפרת מצאה אותו ואני מצאתי אותה תקועה מאחורי הדלת בריכוז. אחר כך היא אמרה שאני מפגר שלא עשיתי כלום עם החרוזים האלו.
ומכיוון שיש משהו באווירה הכללית בחדר כרגע שמתלבש נפלא על החרוזים האלו בעיניי (צלילי נבל, גשם בחלון, שמיים אפורים, מבער מפיץ ריחות והרבה ציפייה שהיא תגיע) החלטתי לעשות עם זה משהו ולהפסיק להיות מפגר (נו מה לעשות, אמרתי כבר שאם יש משהו שאני לא בטוח בו בכתיבה שלי, זה כל מה שעלול להיות מוגדר בטעות "שירה").

(אפשר ללחוץ על התמונה כדי לראותה בגדול)

אז הרי הם לפניכם, כמה שירים קטנים בחרוזים – שנכתבו לפני שנתיים וחצי בערך. לא נתתי להם שמות בזמנו, ולא אעשה זאת עכשיו.

תגובותיכם יתקבלו באהבה.

שיר מספר 1 – 22/4/04
עצים חוטבת, לבבות גונבת
את תהיי לי אבן שואבת
לדמי נרעבת, על בשרי עוגבת
אולי תהיי לי לאבן שאוהבת?

שיר מספר 2 – 21/4/04
הזעה שלך נוטפת
את סחרחרה, מעופפת
טיפות קטנות, מלוחות
מעינייך הבוכות
מתערבבות עם זיעתך
מרעידות את כל כולך
וכולך ספוגה, לחה
הפסדת בעוד מערכה

שיר מספר 3 – 21/4/04
קחי אותי, משי אותי ממצולות הנשייה.
קחי אותי, שמרי עלי הרחק מן הציה.
כלום אני רק כוס קטנה, אחכה לך כל ימייך.
השקי אותי, הרווי אותי בשלג מימי חייך.

שיר מספר 4 – 20/4/04
קחו המספריים! הביאו המסרק!
את שיערי כאן לפניכם מעלי אני פורק!
צור מחצבי נפשי כאן! אתכם לעורר!
הסכיתו! קראו! סיפור צריך להסתפר.

שיר מספר 5 – 18/4/04
קחי אותי אני מחכה לך
משהו עמוק בתוכי מצפה לך כל כך
כמו דלי פלסטיק שעמד שם כל ימייך
מחכה שתמלאי אותי במימי חייך

שיר מספר 6 – 18/4/04
פחד מר. מול איש שנגמר.
כבר מזמן לא מוקדם. לא מאוחר.
כבר לא יהיה מחר.
אני לבד נשאר.

שיר מספר 7 – 21/04/04
היית לי מי הים
על שפתך סירה גולשת
היית לי מגדלור
על שרטון סירתי קורסת
היית לי התהום

שיר מספר 8 – 20/4/04
אלף שעות ים ביני לבינך
אני חושב עלייך ולבי מחייך
אלף שעות ים ביני לבינך
בחלום בלילה אלייך הולך

זהו. שמונה שירים קטנים.

האמת? זה עשה לי חשק לפרסם כאן "שירים" אחרים שכתבתי (שחלקם התפרסמו גם בבמה חדשה). אבל אולי זו שאלה של ביקוש…

(אפשר ללחוץ על התמונה כדי לראותה בגדול)

היי חברים. ישבתי וחשבתי מה לכתוב השבוע ואז לפתע נזכרתי שכבר המ-ון זמן לא פינקתי אתכם באיזה סיפור לשבת. אז הנה אני מפנק. הקוראים שמכירים אותי כבר כמה שנים (או שוטטו בעמוד שלי בבמה חדשה) מכירים את הסיפור המקורי, אך כאן מדובר בגרסה משוכתבת. מדובר באחד הסיפורים הראשונים שכתבתי והראשון שהראתי לאנשים שהם לא אני.

לפני הסיפור, אני מזכיר לכם שסוף החודש מתקרב ואיתו אוסף חדש של "הדים מין האמבט". והפעם, זה לא סתם סוף חודש אלא סוף שנה – צפו לסיכומונצ'יק.

הסיפור מוקדש באהבה בלתי נגמרת לבת דודה אחת שלי שמחר חוגגת יומולדת, והיא אחד האנשים שתמיד עודדו את הכתיבה שלי וגרמו לי להאמין שהיא בכלל שווה משהו. ולא פחות חשוב, אחד האנשים שאני הכי אוהב בעולם. אז דנה, ד'יס איז פור יו.

סקפטי
תמיד הייתי סקפטי. אולי אפילו פסימיסט. הייתי לוקח כל דבר בערבון מוגבל. למשל בגן, כשהייתי בונה מגדלים מקוביות, היה לי ברור שמה שלא אעשה, בסופו של דבר קוביה כחולה אחת עם שריטה גדולה תמוטט הכל. או בכיתה א' כשאבא רצה ללמד אותי לרכב על אופניים, היה לי קשה להתרכז מבעד לחזיונות הזוועה שעלו בעיני רוחי ובהם שרשרת נקרעת ואני מתגלגל על הכביש. ככה, סקפטי. אולי אפילו רואה שחורות. כך עברו שנות ילדותי בשלווה עדינה תוך שאני נמנע מכל מה שנראה לי מסוכן.
כשהפכתי לעלם מתבגר התחלתי לשים את לבי לבנות המין היפה, ורבות כאלו היו בסביבתי המיידית. החל משרון שגרה בדירה ממול וכלה בשלישייה היפה של השכבה. אך עד כמה שרציתי בת זוג לצדי באותה תקופה, לא עשיתי עם זה כלום. לא כי הייתי ביישן, אלא מתוך ידיעה שאין טעם לגשת ולהתחיל עם בחורה. ככל שרציתי בזה יותר כך ידעתי שזה יהיה נסיון שווא. אז העדפתי את הויתור הכואב על פני ההתבזות. השנים חלפו ובסוף כיתה י"א התבשרתי חגיגית שאסף מרון, אנוכי, עולה לכיתב י"ב. שמח וטוב לב יצאתי לחופשת הקיץ המיוחלת, מצפה לחודשיים של טלוויזיה, ספרים ושוטטות רגועה בשכונה.

שבועיים (אולי שלושה) לתוך החופש הגדול, והגיע עוד יום שלישי אחד, לא שונה משני או רביעי. התעוררתי מוקדם, בסביבות שתים עשרה, התמתחתי ויצאתי את החדר. אחרי כוס קפה וקצת לחם עם גבינה יצאתי אל העולם עם ארנק, מפתחות ושום תוכנית לעתיד הקרוב. תוך שאני הולך ברחוב ילדותי, נתקלו עיני בנערה, עומדת על צדפה פתוחה, ושמה גלית. גלית היא אחת מני רבים בשכבה שגרים בשכונה שלי. היא מאותן בנות שתוך כדי שיחה איתן אפשר להרגיש איך חמימות מתרכזת בבטן, איפה שכל הפרפרים, ומשם מתפשטת לאט בכל הגוף, כמו ההרגשה אחרי שלוגמים תה חם. גלית התקרבה אליי, מונעת מכוח המשיכה של כלב גדול שהיה מחובר אליה ברצועה.
"היי אסף! מה נשמע?", שאלה בחיוך אלוהי ומאיר עיניים. קרני שמש ירוקות נצנצו מעיניה.
"אממ.. טוב. ו… את?", הייתה התשובה שהצלחתי לשלוף. הרגשתי חום אדמדם שוטף את לחיי ובהחלט רציתי ללכת משם. יצא לי כבר לדבר עם גלית בבית הספר כמה פעמים, אך תמיד היו אלו שיחות פורמליות בנושא לימודים. עכשיו הייתי בשטח הפקר. לשמחתי, גלית לא שתקה.
"אצלי מצוין. מה אתה עושה בחופש? יש תוכניות?"
"לא. לא משהו מיוחד", עניתי. היא חייכה ונאנחה, מהנהנת בראשה. "כן, גם לי אין שום תוכנית. תאמין לי, יש ימים שאני רובצת בלי לעשות כלום. השעמום גובר מיום ליום. אנחנו לא יודעים להעריך את בית הספר מחוץ לחופש הגדול".
"שעמום?! אז בואי, אני אגאל אותך מייסורי השעמום!!", שמעתי את לבי צועק לעברה, אך ראשי רק הנהן בהסכמה.
המשכנו לעמוד כך עוד כמה שניות ארוכות. חיכיתי שהיא תגיד עוד משהו אך היא שתקה בדיוק כמוני, עד שאמרתי שאני ממהר ונפרדנו כל אחד לדרכו.

התרחקתי משם בצעדים מהירים, נזהר לא להביט לאחור, ובתוך תוכי ניסיתי לשכנע את עצמי שטוב שלא ניסיתי להתחיל איתה. "זה לא היה עובד", אמרתי לעצמי. "היא לא הייתה מסכימה, היית מתבזה לחינם." עצמי נטה להסכים איתי. "תאמין לי, אתה לא בליגה שלה. אין דבר כזה, בחורה כמוה ובחור כמוך".
"אבל באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה", שמעתי קול קורא מימיני. הסתכלתי ימינה וראיתי את אלדד זיו. אבל משהו בו היה שונה הפעם. הוא היה קטן ממש, בערך בגודל כף היד שלי. יש לציין גם שהוא ריחף באוויר, כנפיים לבנות קטנות יוצאות מגבו ומכות באוויר.
הוא הסתכל עליי בחיוך. אני הסתכלתי עליו בתדהמה.
"מה? מי אתה? מה קורה פה?", שאלתי.
"מה זאת אומרת?", ענה לי. "אני המלאך השומר שלך!", כאילו שזה מובן מאליו.
"מלאך? ממתי יש לי מלאך שומר?", שאלתי, מסתכל סביב ומחפש אנשים, אך הרחוב היה ריק לחלוטין.
"מאז ומתמיד. אבל עד עכשיו לא מצאתי סיבה ממשית להתערב בחיים שלך", הוא ענה וחייך.
"כן, אז למה עכשיו?"
הוא התעופף סביב והתייצב מול פניי.
"למה? כי אתה כרגע דפקת יופי של הזדמנות עם בחורה מדהימה שרוצה אותך!", הוא אמר את זה בטון שנשמע כועס, אפילו מאוכזב, אך המשיך לחייך.
"אל תעשה ממני צחוק. אין סיכוי שגלית רוצה אותי", התרסתי לעברו.
"באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה", חזר ואמר.
"על מה אתה מדבר? מה אמנות? מי אמנות? מה הקשר בכלל?", מצב הרוח שלי אחרי המפגש עם גלית לא הרקיע שחקים והבחור הזה לא שיפר אותו.
"אסף, הכל זה אמנות. החיים זה אמנות. אתה, גלית, המדרכה הזו, השמיכה שכיסתה אותך בלילה, הכל אמנות", אמר.
"תראה מר שומר, השמיכה היא באמת יפה, ואין ספק שגלית היא יצירת אמנות, בינינו, אבל אני לא מאמין שאם הייתי מתחיל איתה היה יוצא לי מזה משהו מעבר להשפלה הפומבית". ובדברים אלו התחלתי להתרחק ממנו בצעדים מהירים, מקווה שכנפיו הקטנות לא תעמודנה בקצב.
"השפלה פומבית?", הוא הצטעק והתעופף אחרי במהירות מפתיעה. "לא היה שם אף אחד מלבדכם!".
"הכלב שלה הספיק לי", רטנתי והחשתי צעדיי.
"אתה לא בסדר אסף. אתה ממש לא בסדר. איך אתה נותן להזדמנויות ככה לעוף לך מול העיניים בלי לקפוץ עליהן? על מה אני מדבר? אתה אפילו לא מביט לעברן", הוא כבר כמעט צעק, אך לא הפסיק לחייך.
עצרתי במקום והוא התנגש לי בגב.
"תקשיב לי נודניק, אני לא יודע מי אתה ומה אתה רוצה ממני אבל זה מתחיל ממש להרגיז אותי ואין לי כוח לשטויות האלה. גלית לא רוצה אותי, אין סיכוי. תאמין לי שאני מכיר אותה הרבה יותר זמן ממך, אני יודע", התקיפות שנשפכה מקולי הפתיעה גם אותי. הוא שילב ידיים והסתכל עליי.
"באמת? טוב. אם אתה יודע אז אתה יודע. אבל רק תרשה לי להוסיף למאגר הידע שלך עוד משהו. אתמול בלילה, לפני שהיא נרדמה, היא חשבה עליך". החיוך שלו התחיל להמאס עליי. בהיתי בו כמה רגעים כלא מאמין ואז סטרתי לו. הוא התרסק לתוך עמוד חשמל ונזל אל הרצפה. במאמץ רב הוא הרים את עצמו שוב. "אוקיי אסף. הבנתי את המסר. אנחנו ניפגש שוב", ובמילים אלו הוא פשוט נעלם.
המשכתי ללכת. מנסה לשכנע את עצמי שאני הוזה ושלא יכול שגלית מעוניינת בי בצורה כלשהי. היא נחמדה אליי כי היא נחמדה לכולם, אבל מעבר לזה? מי אני בכלל? אני כבר ידעתי כמה דברים על העולם הזה. בחורות כמו גלית פשוט לא יוצאות עם בחורים כמוני. מסע השכנוע שלי היה מוצלח עד שמהר מאוד מחקתי את כל הדקות האחרונות מהראש. רק מחשבה אחת לא נעלמה וכבלה את עצמה באזיקים לעמוד צדדי באולם המחשבות שלי. ובמחשבה זו גלית, שוכבת עייפה ויפה במיטה, חושבת עלי ונרדמת. עם החיוך המתוק הזה שלה.

המשכתי ללכת בלי כיוון מודע עד שהגעתי ליעד הלא מתוכנן שלי. ברחוב פרישמן, בין בית קפה למשרד תיווך נדל"ן, שכנה לה חנות קטנה לממכר טבק שהייתה בבעלותו של מנחם. מנחם הוא שכן שלי, והוא לפחות בן ארבעים. הוא גבר תמיר, בעל עור שזוף ושיער שחור שלאחרונה החל להתמלא פסי כסף. מנחם הוא האיש החכם, עם הנסיון. זה שמספר לי סיפורים. זה נראה כאילו למנחם אין הרבה, אבל בינו לבין עצמו הוא יודע שיש לו הכל. החנות שלו היא אחד המקומות האהובים עלי בעיר. היא קטנה, ממש כוך. עמוסה מדפים מלאים בטבק, סיגריות, סיגרים, מקטרות וקלפים של בחורות ערומות. כשנכנסתי מנחם בדיוק גלגל לעצמו מה שרק יכלתי לקוות שהוא סיגריה עם טבק.
"אהלן אספי, מה שלומו?". מנחם הוא היחיד בעולם שקורא לי אספי. לאמא שלי אני לא מרשה לקרוא לי ככה. התיישבתי על השרפרף הגבוה שליד הדלפק והשענתי מרפקים על השולחן. הוא הדליק את הסיגריה והתבונן בי.
"תגיד מנחם, מה יש לך שם? אתה בטוח שזה חוקי?".
הוא לקח שאיפה ארוכה, בהה בי ונשף את העשן לכיווני. התחלתי להשתעל והוא פרץ בצחוק ילדותי שהסתיים בשיעול יבש.
"מה ילד? מה מעיק עליך?"
"מי אמר לך שמשהו מעיק עלי?"
"יאללה, אל תנסה לעבוד עלי. אני קורא אותך כמו ספר פתוח", הוא תקע בי מבט חם, "חוץ מזה, מה יש לך לחפש פה אם לא מעיק עליך משהו?"
חומרים משכרים, רציתי לומר. אבל לא חשבתי שהוא ייתן לי, גם אם אתחנן. לקחתי נשימה עמוקה, סופג את ריח העשן.
"תגיד מנחם, אתה מאמין בגורל?"
מנחם התיישב ממולי. "הממ… משהו באמת מציק לך הא? טוב תראה, גורל? אני מאמין שיש דבר כזה. לכל הפחות, אני לא מתכחש לזה. אני לא חושב שיש לנו שליטה על כל מה שקורה לנו בחיים. אבל מצד שני, אתה לא יכול לתלות הכל בגורל ולהסתמך רק על זה, כי אז לא תגיע לשום מקום. קח אותי למשל. אחרי הצבא ישבתי בבית חצי שנה ולא עשיתי כלום. שרפתי זמן בכל מיני עבודות מזדמנות וחיכיתי שתגיע ההזדמנות הגדולה. יום אחד מצאתי את עצמי בוהה בתקרה ומנסה להבין מאיפה צצו עוד עשרה חורים מאז הלילה ואז הבנתי כמה שאני תקוע בתוך כלום אחד גדול. אז ארזתי את הפקלאות ונסעתי לאירלנד".
"דווקא לאירלנד? מה איבדת שם?"
"שום דבר, מה רע? מקום יפה. הסתובבתי שם שנה שלמה, עבדתי קצת, אחרי זה חרשתי את אירופה, עבדתי עוד קצת. עשיתי כמה עסקאות מאוד מוצלחות וחזרתי לפה עשיר יותר ממה שיצאתי, מכל הבחינות. כשחזרתי בניתי לעצמי את המאורה פה ומאז אני נהנה מכל רגע".
הנהנתי. "ובפיות וכאלה, אתה מאמין?", שאלתי, מסמיק כי השאלה נשמעה לי מטופשת.
מנחם חייך ובהה בתקרה, לכסן אליי מבט והשתעל.
"בוודאי. אתה לא יכול שלא להאמין בפיות אחרי שהות כל כך ארוכה באירלנד". הוא התכופף אליי וקולו ירד לרמת לחישה, "ראיתי אותן. אני יודע שהן קיימות". הוא הוציא בקבוקון קטן מארון ומזג לעצמו. ריח אלכוהול חריף עלה באפי. "בכל מקרה, למה אתה שואל?"
הססתי לרגע. לא ידעתי אם הוא רציני איתי או לא. אולי בכלל דמיינתי הכל? אבל אני יודע שלמנחם יש ראש פתוח.
"תשמע קטע מוזר מנחם. אני יוצא היום מהבית, הולך ברחוב ופוגש בחורה שאני מכיר מטיילת עם הכלב. אנחנו מדברים קצת, לא משהו מיוחד, ואני ממשיך ללכת. ואז מופיע אלדד זיו, יודע מי זה? מערוץ שתיים, הנחה תוכנית אמנות?"
"באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה?", שאל.
"בדיוק", המשכתי, "אבל לא סתם הוא מופיע. הוא קטן כזה, נגיד חמש עשרה ס"מ, ויש לו כנפיים לבנות, והוא כועס עלי שזרקתי הזדמנות להתחיל איתה ושהוא המלאך השומר שלי וקשקושים כאלה".
השתתקתי וניסיתי לקרוא בעיניו של מנחם אם הוא איתי או שהוא הולך להתקשר לאברבאנל. אבל הוא לגם מהכוס וחייך.
"אז מה? פגשת את המלאך השומר שלך? יפה, שיהיה במזל".
"מה? אז אתה יודע על מה אני מדבר? אתה כאילו מאמין לי?", שאלתי בתמהון.
"נו בטח, גם אני פגשתי את המלאך השומר שלי פעם. זה היה מזמן, כשטיילתי בפראג".
"ומי זה היה?", שאלתי, מסרב להאמין.
כתפיו של מנחם רעדו בצחוק קטנטן. "רפי גינת. באותה תקופה התכוונתי לחזור לארץ ללמוד חשבונאות אבל הוא הוציא לי את זה מהראש. הוא נתן לי את הרעיון לחנות הזו".
אני הייתי בטוח שמנחם השתגע. רפי גינת, מלאך שומר, הוא בטוח צוחק עליי.
"אז רפי גינת בא אליך עם כנפיים קטנות ואמר לך לפתוח את החנות?"
"לא עם כנפיים. הייתה לו ריקשה רתומה לנמר קטן. והוא לא אמר לי לפתוח את החנות, הוא רק הציע רעיון. תמיד תזכור את זה, ההחלטה הסופית והביצוע הם עליך. אף אחד לא יעשה אותם עבורך".
נשמתי עמוק ומשכתי בכתפיי. תמיד ידעתי שמנחם הוא טיפוס מוזר קצת, אבל לא ידעתי כמה.
"אתה צוחק עלי נכון?", ניסיתי להבין, אבל הוא לא ענה, רק חייך.

נפרדתי ממנחם ויצאתי מהחנות. במוחי התרוצצו מחשבות על מלאכים קטנים שמסתובבים בעולם ומציקים לאנשים, גורמים להם לעשות שינויים בחיים. חשבתי איך היה נראה העולם בלי אלו. כמה באמת הם משפיעים? האם ריכרד וואגנר קטן ומכונף הציק להיטלר שיעזוב את המכחול? או אולי צ'רלי צ'פלין על דאון שכנע את לנון ללמוד לנגן על גיטרה?
שטויות. הכל שטויות. מנחם מזיין לי את השכל. הוא צחק איתי, או עליי.

הלכתי לים. אני אוהב לעשות את זה כשאני חושב יותר מדי. יש משהו מרגיע בחול, בזקנים שמתעמלים כאילו אין מחר והם חייב להתחטב לקראת עוד קיץ. אני אוהב את הנוף הצהוב המשובץ בנשים שבאות לשכב על מגבת עם ספר בידן, ואנשים שסתם באים כדי לישון. הים מאט את הזמן ויחד איתו את המוח. אני הולך לקצה של המזח, לסלע הכי רחוק שעדיין יבש, ויושב. אני מקשקש קצת עם הסרטנים, מסדר את הראש, וחוזר הביתה. ומכל הימים, היום הייתי צריך את זה.
החוף היה ריק יחסית לעובדה שמדובר בחופש הגדול. זוג ילדים קטנים בנה ארמון שכבר היה גבוה יותר מהם ואיים להתמוטט. זוג מבוגר התעמל זה מול זה. אנשים שיחקו מטקות. על מגבת גדולה מאוד בצבע כחול כהה שכבה על בטנה נערה צעירה. לגופה ביקיני, לעיניה משקפי שמש ובידה ספר. עיני ננעלו על הפלא הזה. מרחוק היא נראתה לי מוכרת. כשהתקרבתי כבר לא היה יותר ים. רק אני והיא. מהסביבה חדר רק בליל רעשים עמום. זו היתה גלית. חלפתי על פניה, כל גופי זועק לי לעצור ולדבר איתה אבל המוח לא הקשיב ופקד על הרגליים להמשיך וללכת.
לרגע נדמה לי שהיא מסתכלת עלי. הלב שלי עמד מלכת. יד נעלמה החדירה לתוכו מחט מלובנת. השריר נמס לתוך עצמו וכאב חד פילח את חזי. הסטתי מיד את המבט. היא לא אמרה כלום. אולי היא לא ראתה אותי בכלל?
החשתי צעדים והגעתי אל המזח. הלכתי עד לקצה והתיישבתי על הסלע. הים היה רגוע. סרטן השתזף על הסלע מתחתיי. סרטן אחר יצא ממאורה וטייל לידו. הוא עשה סביבו כמה סיבובים, מדי פעם עוצר וכאילו מסתכל עליו, ואז נסוג. ואז הוא חזר שוב. הוא התקרב לסרטן המשתזף בהיסוס. לרגע הוא נסוג שוב אבל לבסוף המשיך להתקרב עוד ועוד עד שהיו ממש צמודים. המשתזף הקיש בצבתותיו מספר פעמים והמהסס הקיש בשלו. אחר כך הם הלכו יחד למאורה חשוכה.
"רואה? הוא כמעט ויתר, אבל בסוף הוא לא, והוא הרוויח", אמר קול לידי. הפנתי את המבט לכיוונו והנה שוב, אלדד זיו, מחייך ומרחף באוויר.
"שוב פעם אתה? מה אתה רוצה ממני?", שאלתי אותו.
הוא התעופף אל כתפי והתיישב עליה.
"אתה יודע שהיא ראתה אותך קודם כשעברת מולה. היא זיהתה אותך", הוא אמר.
"כן? איך אתה יודע?"
הוא נתן לי מכה באף. "אני מלאך, אני יודע דברים כאלה".
עיקמתי את אפי. "טוב, אז אולי אתה גם יודע למה היא לא אמרה כלום?"
"כי היא מתביישת. היא רוצה אותך, אתה מאוד מוצא חן בעיניה, אבל היא מתביישת, היא מפחדת בדיוק כמוך לומר משהו".
"ומה? אין לה מלאך שומר שאומר לה מה לעשות?"
הוא צחק. "בטח שיש לה! לכולם יש. אבל זו שלה היא חדשה בביזנס, היא לא מבריקה".
"למה מי זו המלאכית שלה?", הייתי בטוח שהתקלתי אותו.
"ג'ודי גרלנד".
"סליחה?"
"נו, ראית את הקוסם מארץ עוץ, לא? 'טוטו, אני חושבת שאנחנו לא בקנזס יותר'?"
"אה כן. נו אז למה שלא תלך אתה לדבר איתה?"
הוא התגלגל מצחוק. ממש התגלגל באוויר וצחק.
"לא לא לא אסף. קודם כל, היא לא יכולה לראות או לשמוע אותי. רק אתה יכול. חוץ מזה זאת לא העבודה שלי. מי שאמור ללכת ולדבר איתה זה אתה ולא אף אחד אחר. וכדאי שתמהר כי היא כבר רוצה לחזור הביתה. הסיבה היחידה שהיא עוד פה היא אתה. היא מחכה לך, אבל היא לא תעשה את זה עוד הרבה זמן". הוא הסתכל עלי בציפיה.
הסתכלתי עליה, ועליו. נענעתי ראשי בשלילה. "לא, אני לא מאמין שהיא מחכה לי. זה לא משהו שקורה, היא לא בחורה שצריכה לחכות לאנשים כמוני".
הוא נאנח כמורה מאוכזב.
"אסף, באמנות כמו באמנות"
"אין דבר כזה שאין דבר כזה", המשכתי אותו.
"בדיוק! אז למה אתה מחכה? אין לך הרי מה להפסיד. כלום, גורנישט, נאדא. אני יכול להמשיך למצוא לך מילים נרדפות לכלום כדי שתבין את זה, אבל עד אז היא תלך הביתה מאוד מאוכזבת".

ההגיון והרגש הלכו מכות עמוק בתוכי. נורא רציתי להאמין לו. נורא רציתי ללכת לדבר עם גלית. נורא פחדתי. אולי בכלל אני לא שפוי? אולי אני מדמיין את כל זה?
"אתה שפוי מאוד ואתה לא מדמיין את זה", הוא אמר והתעופף מכתפי אל מולי פניי.
"אני בטוח שלא אמרתי את זה בקול רם", אמרתי בזהירות.
"אני יכול לקרוא את המחשבות שלך, דביל. עכשיו צא מהספקנות הזו וטוס לשם כי עוד חצי שניה היא סוגרת את הספר והולכת!"

קמתי. התמתחתי ונותרתי זקוף על המזח. הסתכלתי על האופק. מה יש לי להפסיד? מקסימום היא תגיד לי לא. זה לא שיש מישהו לראות את ההשפלה הזאת. ואז אוכל להתחמק ממנה עד סוף החופש, והדברים יישכחו מעצמם.
אז זו השעה, זה עכשיו או לעולם לא. החלטתי שאני הולך לשנות משהו בחיים ולעשות מה שאני רוצה, בלי להטיל ספק, יותר מדי.
וכך, מלא בחשיבות עצמית, הלכתי על המזח לכיוון החוף, מביט בה ודואג שמא תקום ותלך.

צעדתי על החול הרך לכיוון גלית. באמנות כמו באמנות, חשבתי לעצמי. השמיים התקדרו מרגע לרגע. ניגשתי אליה. היא הרימה עיניה מהספר וחייכה אליי. היא התרוממה והתיישבה על המגבת, מניחה את הספר בצד. אני מוכן להשבע שבאותו רגע להקת עורבים ענקית נחתה על החוף והסתכלה בי בעניין.
"היי אסף, מה קורה?", קולה האלוהי הזדחל באוויר לעברי.
"מצוין, ואת?", קנגרו ערך אימון איגרוף עם הלב שלי.
"טוב. טוב", היא שיחקה עם קווצת שיער והסתכלה עלי.
"כן, יופי", לא ממש ידעתי איך להמשיך וחשבתי ללכת. הסתכלתי הצדה ושם, על כסא נוח קטן, ישב אלדד זיו והתבונן בי. "תגידי גלית", המשכתי, "את עושה היום משהו בערב?".
"לא. לא משהו מיוחד", היא לא הפסיקה לשחק עם השיער.
"אז, אולי את רוצה לעשות משהו בערב?", עננים שחורים כפחם כיסו בן רגע את השמיים. "אולי לצאת לאכול או משהו?", ראיתי את הסוף שלי מגיע ונכנסתי לכוננות ספיגה.
גלית חייכה ועזבה את השיער. "אני אשמח. היום בשבע?"
רוח נעימה שטפה לפתע את פניי. השמיים התבהרו מיד. טון וחצי של חצץ ירדו לי מהלב.
בזווית העין ראיתי את אלדד זיו מתרומם מכסא הנוח. אני חושב שראיתי אותו אוחז בידה של ג'ודי גרלנד קטנה, ויחדיו הם דילגו על אבן צהובה. טוב, ככה זה באמנות.

אני מתנצל מראש על מצב-הרוח של הפוסט הזה.
זה מוזר לי לכתוב על מות אדם שאני ספק מכיר ספק לא מכיר. חברה טובה של הוריי נפטרה במוצאי שבת מסרטן מהיר כל כך שזה מפחיד. עוד לא הספקתי לומר יעקב אבולעפיה… וזהו.
משום מה, אני לא יכול שלא להרגיש סוג-של אובדן. אני אומר משום מה מכיוון שמצד אחד היא חברה טובה של הוריי וככזאת היא מכירה אותי אולי מגיל אפס. ובטוח שאני פגשתי אותה לא פעם. מצד שני, אני לא מרגיש כמי שמכיר אותה. קשה לי אפילו להזכר איך היא נראית.
אך כאמור, בכל זאת אני חש את האובדן. אולי אני משקף את התחושות של ההורים שלי שבטח מרגישים את זה באמת. או שאני סתם בהלם מהפתאומיות הלא כל כך פתאומית של הדברים. אני חושב שלא עברו חודשיים מאז שמעתי לראשונה על מחלתה ולפתע איננה.

באלבומו המצוין "עוד סיפור" שר יוני רכטר את מילותיו של אברהם חלפי: "לעצור עיני הלב בעוד הכל הכל קיים" (מתוך השיר "ולמות" שחותם את האלבום. אפשר להקשיב לשיר כאן). בן אדם נגמר. עולם סובב.
ולא שזה אמור להפתיע. אנשים נגמרים מסביב כל הזמן ובמדינה שלנו זה גם קורה בהפתעה. דיברת עם חבר שלך בטלפון וחצי שעה אחר כך הוא נהרג בתאונת דרכים, בהתקפה על מוצב או מה לא. דן תורן כתב, "אנשים נגמרים ברגע אחד, אימפריות נופלות לאט".

הטקסט הזה איננו מהסוג שמדבר על המת. זהו לא הספד מכיוון שאין ביכולתי להספיד אותה. זהו טקסט שלי ועלי (ובעצם, איזה איננו?). אולי אני עצמי עומד מופתע למול התגובה שלי למוות הזה. הרי האובדן איננו אישי שלי, ובכל זאת הצלחתי להכנס לאיזה מצב-רוח של אבל בזעיר אנפין.
יש משהו מרושע במוות שמתגנב עליך ככה. יש משהו סתמי כל כך באדם שמתכנן לנסוע בקיץ לנופש באירופה, או תוהה מתי בתו הבכורה תביא לו נכד ראשון, וכמה שבועות אחר כך מורידים אותו לקבורה. לא עוד תוכניות. לא עוד חלומות. ועכשיו העצב, ותהליך האבל המפורסם. ואחר כך? אחר כך הזכרון. אבל הזכרון הוא אצל האנשים שמסביב, וגם הם ימשיכו הלאה וגם הם, מה לעשות, יימוגו בסופו של יום. וכך בכל העולם, מדי שעה, אדם בא ואדם הולך.

אני לא מכיר טקסט מדויק יותר על הסתמיות של הרגע בו נכבה אדם מאשר השיר הבא של חנוך לוין:

ספטמבר, סתיו
ערב שקט
עלה נושר
סיני מת

לפני שלוש שנים, במסגרת סדנאית, כתבתי את הסיפור הבא. אם יש לי טקסט משלי שמדבר על ההליכה הלאה ועל הדעיכה – זה הטקסט הזה. הסיטואציה אמנם שונה למדי, אך גם דומה למדי.
מוקדש לתמי ז"ל, ולמשפחתה שזוכרת.

מילים אחרונות
במקום בו את שוכבת, יישאר רק אוויר. אני עוד אהיה כאן, נאחז באוויר. ואת אינך.

נמוגת אי שם בין שלוש לארבע לפנות בוקר, יש הקוראים לכך אישון ליל. אולי אמת היא שבא אישון קטן באמצע הליל ולקח אותך איתו לעולם ההוא שאומרים עליו שכולו טוב.
כשנכנסתי לחדרך בבוקר פתחתי את החלון על מנת לתת לאוויר לחלחל פנימה ולגרש את מחנק הליל. התבוננתי בפנייך שעה ארוכה. פנים מקומטות, עורן הלבן מדי מנסה להימתח על עצמות לחיים גבוהות וגאות שבעבר לכדו עיניהם של גברים רבים. כובד השנים התיש את העור וחרש בו תעלות רבות. חלקן ארוכות, נפערות במורד הלחיים. חלקן קצרות, מעטרות את העור שמעל שפתייך, או את סימני הצחוק הישן בעינייך. אני זוכר, כשעוד היית מסוגלת לבכות, איך היו דמעותייך נקוות בזוויות העיניים וזורמות במורד התעלות באיטיות סבלנית עד אשר נתלו בסנטרך ונשרו מטה.
באותו בוקר כשהתבוננתי בך היו עינייך עצומות ופיך פעור קמעה. השפתיים הדקות מפושקות באליפסה קטנה ולרגע נראה לי כאילו את מבקשת לומר דבר. כפות ידייך היו משולבות זו בזו על חזך במין תאטרליות אופיינית לך. אני בטוח שתכננת את זה מראש. ודאי הרגשת בליל את הגעתו של האישון וכשחקנית המתכוננת לשיא הופעתה התיישרת, עטית מבט שלו ושילבת ידייך. אם היית מודעת יותר אולי היית אומרת משפט אחרון לחלל הריק. מילים אחרונות.
לא הייתי צריך לבדוק את הדופק שלך. מבט חטוף הבהיר שאת איננה. התיישבתי לידך וחשבתי איך זה שחודשים לא ראיתיך שלווה כל כך. סוף סוף לא נראית מוטרדת או מבולבלת. ובעוד אני מתבונן בך החל עורך להמתח והתמלא סומק. שפתייך האדימו וגדלו בשרניות כמו בתמונות הישנות. פנייך השילו את עורן הזקן ונגלו לפני בצעירותן היפה. ועיניך, פקוחות, מחייכות. האחת ירוקה והשנייה כחולה, מבלבלות אותי תמיד. לו אך יכולתי לבהות בהן שוב כמו שנהגתי בילדותי.

זה זמן רב, אולי שנה, שאני תוהה האם את כבר מתה. את אמנם נשמת וישבת ולפעמים אפילו תקשרת איתי. אך את מזמן לא אותה אישה שהכרתי. מוחך השתנה כל כך. תמונות ההדמייה שהראה לי ד"ר רוזן הראו מוח מחורר, מרוקן. חלקים שלמים נעלמו ואיתם אולי הזכרונות, המחשבות, הרגשות. את. בשלושת החודשים האחרונים הפסקת לזהות אותי. בכל בוקר עברנו יחד היכרות מחדש כאשר נכנסתי לחדרך לראות איך עבר עלייך הליל. "מי אתה? בחור צעיר בא לבקר אותי!", היית אומרת וסומק חלש היה ממלא לרגע את לובן פנייך. "כנראה שעוד יש לי את זה."
כשהייתי מסביר לך בעדינות שזה אני, בנך הבכור, היית מצחקקת ופוטרת אותי במחי יד. "מה אתה מדבר שטויות! ירוני שלי בן תשע, לא יותר."
בוקר אחד אף ניסית לשכנע אותי שבנך ירון הוא בן שנה בלבד והאמנת שאני חבר לעבודה של בעלך. גם הוא נפטר, אולם שכחת.
בהתחלה נבהלתי מאוד באותם רגעים שבהם לא זיהית אותי. חשבתי שאם אמי לא מזהה אותי, אמי שמקרבה יצאתי, מי אני שיזהה אותי? מי יוכל להבטיח לי שאני הוא אני? מי יוכל להיות לי העוגן שהיית? לבסוף השלמתי עם המחלה ולימים מצאתי נחמה באותם בקרים. שעשוע הבוקר הזה הפיח בך רגעים קטנים של שמחה שבהם היית מוחמאת ופנייך מחייכות. חלוף השעות הפיל את פנייך כשמעמסת היום החלה להכביד. היית קוראת לאנשים שמזמן אינם בין החיים, בייחוד הורייך ואחותך הגדולה. "אמא, את לא זוכרת? אבא ואמא שלך נפטרו, בשיבה טובה, לפני שנים רבות.", הייתי נאלץ להזכיר לך. ואת היית מתבוננת בי בתדהמה ובכעס של ילדה קטנה שבטוחה שמשקרים לה. פנייך התכווצו ושפתייך השתרבבו בתוכחה כלפי חוץ, מזכירים לי את צעירותך. ידך הגרומה לפתה את ידי בכאב. "אתה שקרן! למה אתה אומר לי דברים כאלה? אתה בכלל לא נחמד כמו שחשבתי.", היית רוטנת ומסיטה מבטך ממני והלאה, ממאנת להקשיב. "תצא מכאן!", היית אומרת. הייתי נשאר בחדר, בידי עוד אוחז את הריח של גופך. המקום שבו נגעת בי שורף. לאחר מכן היית שוקעת לתוך המיטה ובוכה חרישית, אולי נזכרת במציאות. לפעמים בלילה, תחת שמיים שחורים הייתי חוזר לחדרך, עומד מקופל בכאב, והייתי מרגיש כמי שחוזר לחפש אותך שוב, בתוך החשיכה.

אנשים היו שואלים אותי מדוע אינני מכניס אותך למוסד, שם יטפלו בך ויעזרו לך להאריך ימים. לרוב לא הייתי עונה להם. ודאי לא היו מבינים אותי. אבל את הבנת אותי, אני בטוח בכך. לא הייתי מוכן שיקשרו אותך למיטה או לכסא גלגלים במשך יום שלם. לא הייתי מוכן להעביר אותך את ההשפלה שבטיפול הסיעודי ההוא שבו היית מאבדת את פיסת האנושיות האחרונה שנשארה במוחך ונותרת קליפה מיובשת. אני זוכר את אבא במקום כזה, עיניו ריקות לגמרי, בקושי מודע למקום שבו הוא נמצא, וכשהיה מודע היה בוכה ומבקש שיקחו אותו הביתה. אני זוכר שביקרנו אותו, כשעוד היית בריאה, ואת השבעת אותי. "תשבע לי ירוני, תשבע לי שלעולם לא תכניס אותי למקום הזה. אני מעדיפה למות מוקדם יותר ובמיטה שלי בביתי, מאשר לגמור במקום כזה." אמרת בנחישות כזאת, שפתייך קפוצות ומבהירות לי שאין מקום לויכוח, ונאלצתי להבטיח לך. אינני מצטער על כך, נהפוך הוא. אני מברך על כל יום שעבר וזכיתי לטפל בך ולשהות במחיצתך. הדבר הטוב היחיד שיצא לי מהמחלה הזאת הוא שזכיתי להכיר אותך כפי שלא הכרתי מעולם. חולה אמנם, מבולבלת אמנם, אך אני מאמין שברגעים מסויימים זכיתי להכיר את מי שהיית בילדותך, בנעורייך. שמעתי ממך סיפורים שמעולם לא שמעתי. אולי המצאת אותם, מי יודע? ואני הייתי נשען על מילים באוויר, שאמרת או לחשת. דרך מחלתך למדתי להכיר את הילדה שלימים הפכה לאמי. אינני חושב שיש הרבה בנים שיכולים לומר זאת.

טוב, אני יושב וכותב כבר שעה ארוכה. כריסטינה, האחות, תגיע בקרוב ואז נעשה את כל הסידורים הדרושים. אני קם עכשיו, להתראות אמא. ד"ש לכולם, במיוחד לאבא.

לאחרונה העלתי יותר סיפורים מהרגיל. מעניין למה. זה בטח קשור לשינוי בעומס בחיים שלי.
הסיפור הבא נכתב במקור כתרגיל בסדנת כתיבה שנערכה בספריית בית אריאלה ושוכתב מחדש לכבוד הלטאה.
אני מקדיש אותו לכבוד שנת הלימודים החדשה שהתחלתי במגמה לפסיכולוגיה קלינית של הילד…

אני חייב לומר לך שלא התכוונתי. באמת באמת שלא. לא הייתי ילד רע. נכון שפעם אחת אמא אמרה לי שאני ילד רע כי שברתי את האגרטל שהיא קיבלה מדודה חנה. אבל זה היה בטעות ואחר כך היא אמרה לי שהיא עדיין אוהבת אותי. אז הבנתי שאני לא ילד רע, כי אמא בטוח לא יכולה לאהוב ילדים רעים.
אז חשוב שתדע, זה לא היה בכוונה. אני התכוונתי לעשות משהו טוב. אולי כדאי שאני אספר לך איך זה קרה כדי שתראה..
אתה הרי חבר שלי כבר המון זמן ואתה מכיר אותי ואת המשפחה טוב מאוד. אתה ממש חלק מהמשפחה. אתה יודע איך כל ערב אני ואחותי הקטנה מיכל יושבים בשמונה מול הטלוויזיה, לפעמים אוכלים ארוחת ערב, לפעמים אחריה. אתה תמיד אוהב לשבת על הרצפה ולהשען על הספה, ליד הרגליים של אבא שאול. אבא שאול הוא איש רזה מאוד. הוא תמיד יושב על הכורסה השחורה שקיבל במתנה מסבא אברם בזמן שהייתי בבטן של אמא. אמא תמיד יושבת בצד הימני של הספה הירוקה שקיבלנו במתנה לכבוד שסבתא יונה, שהיא אמא של אבא, מתה כשנתנו לה נשיקה בלילה. אמא תמיד הייתה אומרת שהדבר היחיד הטוב שיצא מהאישה הזאת זה הספה הירוקה. אמא שלי היא האישה הכי יפה בעולם. ככה אבא תמיד אומר, ואף פעם לא הבנתי מתי היה לו זמן להסתכל על כל הנשים בעולם בשביל לדעת את זה. אבל אבא הוא איש חכם אז אני מאמין לו.
בהתחלה בשמונה בערב יש תוכנית נורא משעממת. מַבַּטלַה חדשות. כל מיני מבוגרים שמדברים ומדברים ובעיקר מתווכחים ולפעמים אפילו צועקים אחד על השני. אני לא מבין למה ההורים שלי מתעקשים לראות את זה. אין שם שום דבר מעניין, אפילו לא מרדף מכוניות אחד. טוב, לפעמים רואים מכונית אחרי מרדף, כזאת הפוכה ומעוכה על הכביש שזה נורא מגניב. כששאלתי פעם את אמא ואבא למה אנחנו רואים את זה הם חייכו ואמרו שאני אבין כשאגדל. בכל מקרה אחרי החדשות תמיד היה משהו מעניין, בדרך כלל מגייוור. תמיד אהבתי לראות מגייוור, יותר מכל דבר אחר. הוא כל כך חכם, איך שהוא מצליח לבנות כל מיני דברים מתוחכמים ממשחת נעליים ומסטיק עלמה. יש לו גם שיער מאוד יפה. כזה חלק ובהיר. תמיד דמיינתי שכשאני יהיה איש גדול יהיה לי שיער כמו שלו, למרות שהשיער שלי בכלל שחור ומתולתל.

אתה אולי זוכר את הריבים של אבא ואמא. הרבה פעמים כשהם ראו את התוכנית המיותרת הזאת, מבטלה חדשות, אמא פתאום הייתה צועקת אל האנשים בטלוויזיה. היא צועקת כל מיני דברים כמו "תגיד לו שיסתום את הפה!" או "מי מינה אותו בכלל?", כאילו שהזקנים האלה בכלל יכלו לשמוע אותה. אני ניסיתי, באמת ניסיתי כמה פעמים להסביר לה. "אמא, אין מיקרופון בטלוויזיה. הם לא יכולים לשמוע אותך." אבל אמא לא הקשיבה לי. חבל, מבוגרים צריכים יותר להקשיב לילדים. יש להם מה ללמוד.
בדרך כלל אמא הייתה מתעייפת ומפסיקה לצעוק על הטלוויזיה אבל היו מקרים שגם אבא התחיל לצעוק. על אמא. "מה קורה לך? מאיפה את מביאה את הרעיונות האלה?" והיא הייתה מחזירה לו: "אלוהים ישמור, תראה מה שהאמא שלך עשתה לך!". וזה כבר היה מרתיח אותו. אבא תמיד מתרגז כשמערבים את אלוהים עם אמא שלו. השיער השחור והחלק שלו היה נכנס לו לעיניים והוא היה ממצמץ והפנים שלו היו הופכות לעגבנייה.
לפעמים הם היו נרגעים מהר אבל בתקופה לפני שזה קרה הכל נהיה יותר גרוע. שניהם היו חוזרים מהעבודה מאוד עייפים. אבא היה מגיע וישר הופך לבובת קש על הכורסה שלו. אמא הייתה מתרוצצת בינינו הילדים לבין העבודה שלה ותמיד אמרה שאין לה זמן לנשום. ואני הייתי נורא עצוב כי ידעתי שמי שלא נושם מת. וכמה שהם היו יותר עייפים, הם היו יותר רבים וצועקים אחד על השני, במיוחד במבטלה חדשות ואחרי. ולפעמים הם אפילו שלחו אותי ואת מיכל לחדר שלנו לישון לפני שהתכנית נגמרה. הם היו סוגרים את הדלת וממשיכים לריב בחדר שלהם, ואני ומיכל היינו שוכבים במיטה ומסתכלים אחד על השניה במבט עצוב כי הפסדנו מגייוור. פעם בבית-ספר היה לנו שיעור חברה ולמדנו על מקצועות של אנשים והמורה שאלה אותי מה ההורים עושים ואני אמרתי לה שהם רבים והילדים צחקו הרבה ואמא הסבירה לי שלפעמים מבוגרים קצת כועסים אחד על השני אז הם קצת רבים אבל זה לא אומר שלא אוהבים אחד את השני ואת הילדים שלהם. שמחתי לשמוע את זה אבל לא הבנתי למה זה צריך לבוא על חשבוני ועל חשבון אחותי הקטנה. הם יכולים לריב אם הם רוצים, רק שירשו לנו לראות מגייור.
בסופו של דבר החלטתי שלא טוב לי ואני רוצה שהם יפסיקו לריב. הם תמיד רבו כשהם ראו את החדשות. הבנתי שהם לומדים מהאנשים בתוכנית שצועקים כל הזמן ובגלל זה הם צועקים ורבים. אז מה שעשיתי זה דבר פשוט מאוד. לקחתי את השלט של הטלוויזיה ולחצתי על כפתור שגיליתי לא מזמן. זה כפתור כזה עם ציור של משולש, שאבא פעם אמר לי שזה כמו רמקול, ועל המשולש מצוייר קו באלכסון. פעם במקרה באמצע מגייור לחצתי על הכפתור הזה ופתאום מגייור נהיה שקט. הוא הזיז את השפתיים אבל לא יצא מהם כלום. אז כשהתחיל מבטלה חדשות לחצתי על הכפתור הזה ואז האנשים באמת דיברו עם השפתיים אבל לא שמעו את הצעקות שלהם. הייתי בטוח שזה מה שיביא קצת שקט לבית. אבל אמא ואבא שלי איכשהו קצת יותר חכמים ממני בדברים מסויימים והם נורא רצו לראות את התוכנית אז הם הצליחו להחזיר את הקול לאנשים בטלוויזיה.

אתה יודע, הייתי מבולבל. חשבתי שפתרתי את הבעיה אבל טעיתי. ובגלל זה עשיתי מה שעשיתי. אתה רואה שלא הייתה לי כוונה רעה? ידעתי שתבין אותי. אתה תמיד מבין, בגלל זה אומרים שאתה חברו הטוב ביותר של האדם. כלב תמיד מבין.
וגם אמרתי מלנתלפים פעמים שאני מצטער! אבל הם לא מוכנים לסלוח. עשיתי דבר מאוד קטן בסך הכל. אחרי שראיתי שהתוכנית שלי לא עבדה ניסיתי לשנות אותה קצת ופשוט הפנתי את השלט לאבא ואמא ולחצתי על הכפתור הזה שמשתיק. והם באמת שתקו. הם המשיכו לעשות תנועות עם הפה ואבא מצמץ ונהייה עגבנייה, ואמא הסתכלה על אבא עם עינים גדולות של במבי ודיברה, ולא שמעו אותם. ואז סוף סוף היה שקט בבית, ואני ואחותי ראינו מגייוור בלי בעיות. אז אתה רואה? הייתי חייב לעשות את זה, לטובת כולם, וזה עזר. אני לא מבין למה כועסים עליי.

תאוות הרצח עלתה בעמוד שדרתו כבועה המטפסת במעלה כוס משקה מוגז. הוא הרגיש כיצד דגדוג מוכר ומפחיד מרעיד את גבו. הוא שאף את אוויר הלילה השחור אל נחיריו והרגיש את הצינה מתפשטת בקנה נשמתו. הוא החזיק את האוויר בריאותיו כמעט דקה, מתענג על תחושת השקט והקיפאון של גופו ונכנס לתוך הצל שמילא כוך קטן בקיר מאחוריו. בעודו עומד שם הוא התבונן באנשים שהילכו ברחוב. חלקם בודדים. חלקם מחזיקים זה את ידה של זו. פה ושם הילכו חבורות של נערים או נערות, מהדסים על המדרכה ומנסים לחפש מתנה חדשה לעצמם.
הוא הדליק סיגריה ולקח לגימה ארוכה של עשן חמים. מהרהר ניגוד בין הצינה הלילית לבין המקל הלבן והבוער שהחזיק בין אצבעותיו.
הוא היה מסוגל לעמוד כך מספר רב של דקות בתוך הכוך הקטן. בלי לנוע כלל. נשימותיו קצובות ומדודות. מתבונן כפנתר המשחר לטרף. הוא ניסה למצוא את הקורבן המתאים להערב. האם זה יהיה המלצר מבית הקפה? הוא תמיד הישרה עליו אווירה של אי נוחות, עם המראה הלבן המעונה שלו שמשום מה הצליח תמיד להפיל בנות לרגליו. הוא ידע שהוא חייב לטפל בו באיזושהי צורה. להראות לו ולעולם שאין בו דבר מלבד מראהו הסגפני.
או אולי הבחורה היפהפיה הזאת שעוברת מולו ממש ברגעים אלה. היא גרמה לו לנוע בתוך הכוך ולהסב את ראשו אחריה. הוא לטש מבט ארוך בגופה המתרחק, בוחן היטב את צווארה הארוך, את גזרתה התמירה, את ישבנה המתנועע מצד לצד בהפגנתיות. הוא מיד ידע שהוא שונא אותה. שונא אותה על כך שהצליחה, ולו לרגע קט, לערער אותו. הוא רצה לעשות משהו כדי לשבור אותה אבל ידע שלא יהיה מסוגל. הוא שנא לפגוע בנשים. לפחות בנשים צעירות ויפות. כשנהג לעשות זאת מדי פעם בהתחלה הרתיחו אותו הדיווחים המבוהלים על סוטה מין משולח רסן. הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן שיתיחסו אליו כאל פושע עלוב. באמנות כמו באמנות.
הסיגריה נגמרה והוא מעך אותה כנגד הקיר ושמט אותה אל הארץ.
לא. זה לא יהיה המלצר. לגביו הוא צריך לתכנן משהו מיוחד.
זה יהיה המוכר מהפיצוציה במורד הרחוב.
הוא הרגיז אותו כל הזמן. מצ'ואיסט נאלח שעמד מאחורי הדלפק הקטן שלו בחזה מנופח כאריס החולש על אדמותיו. האמת היא שכבר מספר שבועות הוא עוקב אחריו ובוחן את חייו. חייו הריקים מתוכן ומלאים בפעילות. ימיו החלו בריצת בוקר מאוחרת בשדרה שלאחריה חזר לביתו והתקלח, מגרש מהדירה את המזדמנת שבילתה שם את הלילה. לאחר מכן שוטט בין החנויות ובתי הקפה של שכונתו בבטלה עד לשעות הערב כשתפס את מקומו בפיצוציה. שם נהנה מפופולריות גואה בזכות המועדון השכן וקהל המבקרות, שלא לומר המבקרים, שנהגו להכנס לפיצוציה כאילו במקרה ולהתבונן בגוף השרירי בעיניים עורגות ולקוות שאם יפתחו כפתור בחולצתן יזכו לשכון בין נוצות הטווס. ולילה אחר לילה הייתה מישהי אחת לפחות שעם הנץ החמה, כשעזב את משמרתו, הלכה אחריו כשדודה לביתו, עיניה בורקות.
ובבוקר לאחר שיצא מביתו לעיסוקים התפלים הן יצאו מביתו, עיניהן כבויות, חלקן מחייכות בעצב על ליל אמש שלא יחזור עוד וחלקן מביטות בתקווה אל השמיים, מאמינות עדיין למילים שלחש באוזניהן הכרויות.
כן. הוא יהיה קורבן מושלם.
כמעט חצי שעה עמד בתוך הכוך והתבונן בריכוז רב בגבר שלא ידע שגורלו נחרץ. הוא ידע שזה לא יהיה פשוט. הפעם הוא צריך להיות מחושב וקר. הוא צריך לתכנן.
את אלו אני הכי אוהב.
הוא הרים את צווארונו ויצא מהכוך שלו ונעלם אט אט בצללים.

***

בחשכת הבית הוא ישב בדד. מתנדנד קלות קדימה ואחורה על הרצפה הקרה. אורה של השמש הזורחת חדר חרישית מבעד לתריסים המוגפים והוא עצם את עיניו. מילמל לעצמו דברים חסרי פשר.
בעיני רוחו הוא ראה כיצד הוא יוצא מתוך האפלה המקיפה אותו ולובש בגדים לבנים. הוא ראה את עצמו צועד בצעד קל אך החלטי לעבר חוף הים, חולץ סנדליו ושוקע בחול החם, שם פעמיו אל קו המים ובצהלה אדירה משתובב כילד קטן שיצא לחופשת הקיץ הראשונה מגן הילדים.
ובאוזני רוחו הוא שמע צליל חד וברור, מכאיב ומענג כאחד.
הוא שמע שקט. שקט מופתי, מחודד ובלתי אפשרי. שקט שהלם בו בעוצמה בלתי צפויה. הוא, שכל חייו זכר ששמע רעשים הלוך וחזור, שאפילו עכשיו כשישב בחדרו האפל והשקט שמע התלחשויות מכל עבר, דמיין לשמוע שקט. אין קול ואין עונה.
השקט והמרגוע היו כשמן בעצמותיו עד שניעור לפתע כנשוך נחש. אוזניו הכרויות שמעו מיד את הרחשים מסביבו. הוא שמע את הקולות שהכיר מתלחשים מסביבו. מדברים עליו כאילו לא היה שם.
תחושת קבס עלתה בו. מי הם חושבים שהם בכלל שידברו עליו ככה? מתנשאים מלוכלכים.
"תסתכלו עליו. יושב לבד. אף אחד לא אוהב אותו."
"תראו איך הוא חלש ומסכן. עלוב נפש. לא שווה מאמץ בכלל."

תמיד היו אלו קולות של גבר ואישה. והוא היה נותן בהם שמות. קפטן באטלר והעלמה או'הרה. מישל וטולוז. סימה ויעקב. הוא היה ממציא להם שמות לפי צורת הדיבור שלהם באותו רגע.
היה לו קשה להשלים עם עצם הקיום שלהם. בהתחלה הוא ניסה להתכחש. הוא ניסה להתעלם מהם. אבל זה רק גרם להם להתגבר. הם צחקו עליו שניסה בכלל. לאחר מכן ניסה להתנגד ולענות להם אבל דבריו נפלו על אוזניים ערלות. לבסוף הפנים את גורלו ולמד לחיות איתם.
פשוט לו היתה לא ברירה. הוא שמע אותם כל הזמן. לפעמים היו ימים שלמים ואף שבועות שהם לא התלחששו מסביבו והוא חשב שנפטר מהם אבל אז הם חזרו. ולעתים קרובות הביאו איתם קולות נוספים, לא רק הגבר והאשה אלא חבורה שלמה שדיברה סרה עליו.
בשלב מסוים הוא החליט שהוא רוצה להיפטר מהם והתחיל להתעניין בספרות הרפואית שעסקה במקרים דומים לאלו שלו. הוא קרא מאמר על חבורה של אנשים ששמעו רעשים כל חייהם ללא הפסקה וגייסו כסף כדי לעשות ניתוח שלמעשה יעשה אותם חרשים. הם היו כל כך מיואשים שהעדיפו לא לשמוע כלום מאשר לשמוע את השאון הבלתי פוסק הזה באוזניהם. אולם לאחר שהניתוח הסתיים בהצלחה והם היו חירשים לכל דבר, הם פקחו את עיניהם בחדר ההתאוששות והדבר הראשון ששמו עליו את לבם היה השאון בתוך ראשם, שרק התעצם הודות לריקנות הצלילים שאפפה אותם.
אז הוא מעולם לא עשה עם זה כלום. הוא נכנע. הבין שלעולם לא יהיה לבד.

עכשיו כשישב על הרצפה ושמע את לחשושיהם מסביבו הוא הרגיש כעס גואה בו. הוא הקשיב להם ודימה לשמוע יותר משני קולות. הייתה שם חבורה שלמה ששמה אותו ללעג ולקלס. הוא פקח את עיניו לכדי חריצים וראה מסביבו מעגל של פנים מדושנות עונג העוטות הבעה מרושעת והם צחקו עליו כולם, חלקם הצביעו עליו ממש. בליל עמוס של מילים וחלקי משפטים חדרו לאוזניו מבעד לשאון סביבו. הוא עמד במרכז והרגיש כיצד כולם מסתחררים מסביבו, מרקדים ומקפצים בעונג ומנגינה חזקה ומחרישת אוזניים מלווה אותם. מנגינה מוכרת. מנגינתה של הסחרחרה מהלונה-פארק בילדותו. מנגינה שהפחידה אותו ושעשעה אותו כאחד. מנגינה עליזה וגרוטסקית, מבקשת לשמח לבבות אולם לו היא תמיד נשמעה כחורשת רעה, כצופנת בחובה זדון המסתתר תחת מעטה של ילדותיות משועשעת. הוא זכר איך פחד לעלות על הסחרחרה ואיך צחקו עליו שאר הילדים. קראו לו פחדן. קירקרו סביבו כתרנגולות.
וכעת המנגינה הזו גאתה סביבו בעוד הפרצופים הלועגים הסתחררו סביבו, עולים ויורדים כסוסי העץ בסחרחרה וקול צחוקם השתלב במוזיקה כאילו הולחנה במיוחד בשבילם. כאב עמום החל לפעום בצד הימני של מצחו והוא החל מרגיש כיצד בחילה עולה בו. תמונות של אנשים שהכיר מקרוב והיו זרים לו עלו וצפו מול עיניו. הוא ראה אותם מרוטשים, שוכבים דומם כשפניהם עוטות ארשת מופתעת. הוא ראה אותם מרחפים מולו על הקרקע, מצביעים עליו באצבע מאשימה.
הכאב במצחו התגבר והתחדד והוא הרגיש כאילו האצבעות המאשימות והלועגות המופנות אליו עשויות ברזל מלובן וחודרות לאט למצחו, חורכות את העור הנמס ואת העצם המתבקעת ומרתיחות את תאי המוח הנכנעים לחום הלוהט.
כתמים שחורים ריצדו עכשיו מול עיניו והמוזיקה הפכה לצווחה מחרישת אוזניים. בתוך השחור הגדול הוא ראה בבירור את האיש שהעסיק את מחשבותיו מוקדם יותר. הוא ידע שהוא קיבל על עצמו משימה והוא צריך להמשיך וליישם אותה. והוא ידע בדיוק איך הוא צריך לעשות זאת.

***

מיכל פקחה את עיניה באיטיות. היא הרגישה כאב עמום בבטנה. חושיה המעורפלים הרגישו מבולבלים. המיטה הריחה מוזר ומגע המצעים היה זר לה. עיניה הטרוטות נחו על השעון המעורר שעל השידה ומבטה המטושטש הראה לה שהשעה כבר שעה צהריים מאוחרת. היא ניסתה להתרומם אולם עשתה זאת מהר מדי ונאלצה לצנוח חזרה אל הכרית כשהרגישה כאב חד בראשה הסחרחר. בגופה עברה תערובת מוזרה של גלי חום וקור והיא התמתחה, מרגישה את קפלי הסדין הסתור על מערומיה.
ואז היא הרגישה שהיא ערומה לגמרי. היא הציצה לתוך השמיכה וראתה שהיא אכן ערומה. מוזר, היא חשבה לעצמה, אני לא רגילה לישון ערומה.
ואז, כפי שנץ מתביית ונוחת במהירות על ארנב משוטט, נחתה עליה התודעה. ריחה של המיטה שונה היה מכיוון שלא הייתה זאת מיטתה. הסדין הרגיש מוזר מכיוון שלא היה הסדין אליו הורגלה.
היא התיישבה במהירות על המיטה, מנסה להתעלם מהכאב הפועם ברקותיה. בחילה קלה עלתה בה. היא הסתכלה סביבה במהירות, מנסה להיזכר איפה היא וכיצד הגיעה לשם. כל שהצליחה לזכור מליל אמש היה שיצאה לפאב חדש עם שתיים מחברותיה. היא כנראה שתתה יותר מדי, זה יסביר את כאב הראש.
אבל איפה היא?
היא עיסתה את פרקי ידיה הדואבים והסתכלה על חדר השינה שסביבה. חדר לא גדול. מיטת קינג סייז עם עיטורי מתכת. היא הסתכלה על לוח הראש של המיטה שהיה עשוי מתכת ועוצב כענפי עץ וראתה זוג אזיקים משתלשל ממנו. תמונות קצרות צפו בזכרונה.
מה עשיתי?
קירות החדר היו ריקים למדי, מלבד פוסטר או שניים של דוגמניות בביקיני. החדר נראה כמו חדרו של נער מתבגר. משקולות נחו לצד המיטה. היא לא הצליחה להיזכר מה קרה בלילה.
היא השפילה את מבטה וראתה פתאום כתמים יבשים על הסדין והתמונות עלו בזכרונה בחוזקה.
היא ראתה את עצמה מבוסמת ותלויה על זרוע שרירית שליוותה אותה לתוך הבית. היא ראתה את עצמה מתערטלת בחושניות ורוקדת לצלילי מוזיקה מכשפת. היא ראתה את עצמה מוסרת את גופה לגבר שלא זיהתה את פניו ולא הצליחה להיזכר היכן פגשה אותו.
הבחילה התגברה בתוכה והיא קמה בזריזות מהמיטה, אוספת את בגדיה ומתלבשת במהירות. היא יצאה מהחדר ומצאה עצמה בחדר מגורים גדול וריק. כוס קפה ריקה הייתה מונחת על השולחן ולידה מאפרה מלאה בדלי סיגריות, אחד מהם עוד חם. היא עיוותה את פניה בגועל ויצאה מהדירה, מדלגת על מדרגות בדרכה למטה. כשיצאה לרחוב הרגישה משב רוח רענן על פניה והחלה לבכות. היא עמדה ובכתה כדקה ולא ידעה היכן היא נמצאת. היא חדשה בעיר ולא זיהתה את השכונה. בפנים דומעות הסתכלה סביב בדאגה והחלה לחשוש שלא תמצא בארנקה כסף למונית כשלפתע נעמד מולה גבר גבוה וחסם את אור השמש. היא עצרה את ידיה הרועדות מלחפש בתיק והביטה למעלה וראתה מולה גבר נאה המבוגר ממנה במספר שנים המסתכל עליה במבט חתום. הוא לבש חליפה מחויטת שצבעה כחול כהה על גבול השחור. לרגע חשבה שזה הגבר עימו בילתה את הלילה אולם הוא נראה כל כך שונה מהדירה שהייתה בתוכה זה לא כבר. הוא התבונן בה בריכוז ולרגע נראה כאילו הוא מקשיב למישהו ואז שלה מכיסו ממחטת בד והגיש לה אותה. היא לקחה אותה מידיו בהיסוס ומחתה את דמעותיה. הגבר התבונן בה בחמלה והניח ידו בעדינות על כתפיה. היא התבוננה בו בעיניים שואלות והוא פצה פיו ואמר לה לא לדאוג.
לא היה לה מושג על מה הוא מדבר אולם כשהושיט לה שטר של חמישים שקלים ואמר לה לנסוע הביתה ולשכוח היא צייתה והלכה משם במהירות, עוצרת מדי פעם להתבונן בגבר השקט שהמשיך לעמוד שם ולהקשיב לאוויר.

***

"החלאה חייבת למות. החלאה חייבת למות. החלאה חייבת למות. החלאה חייבת למות."
"אדוני, זהו חוסר אחריות מצדך. אתה קיבלת עליך משימה ועליך לעמוד בה. לטובתך ולטובת הכלל. וכמו שעמיתתי המכובדת אמרה זה מכבר, החלאה חייבת למות. במוקדם או במאוחר. כל החלאות חייבות למות."

הוא לרגע השתנק ופניו התעוותו. הוא עמד ברחוב והקשיב בקשב רב לקולות שליחשו באוזניו. כמו תמיד משהו בתוכו אמר לו להתנגד ולהתעלם מהם אולם הוא כבר ידע שהמאמץ מיותר. הם תמיד הופכים קשוחים יותר כשהם מריחים דם. ועכשיו הם הריחו דם. הרבה דם. הם הריחו את דמה של הנערה האומללה שנלכדה בזנב הטווס. הם הריחו את דמו של הטווס וטעמו אותו ניגר על לשונותיהם המורעבות.
הוא חש בדגדוג מוכר שעלה בעמוד שדרתו ולפתע הסתובב לאחור בבהלה, עיניו מכווצות כלפי השמש הזורחת. אולם לא עמד שם אדם. לבדו עמד וביקש נפשו למות. אולם לא תורו למות. עדיין לא.
קודם כל תורה של החלאה.

***

מורן עבדה מזה שלוש שנים בבית הקפה שבפינת הרחובות יוחנן הסנדלר ובלפור. היא מילצרה שם חמש משמרות בשבוע, לפעמים יותר. בכסף שהרוויחה מימנה לעצמה דירה קטנה עם שותפה שהכירה עוד מתקופת הצבא ושילמה את הוצאות הלימודים שלה באוניברסיטת תל אביב. ובעיקר חלמה. בינתיים היא הייתה תקועה בדירה שלה ובבית הקפה. אבל היא מאושרת.

אורן נכנס לבית הקפה בשעה אחד עשר. הוא התיישב ליד הכניסה וסימן באצבעו למורן ששמחה לראותו, והתיישבה לידו.
אורן הביט בתפריט בפיזור דעת.
"קפה הפוך כמובן. תביאי גם חביתה. ולחם. ותשתדלי שזה לא ייקח הרבה זמן. אני ממהר."
מורן רשמה את הדברים.
"עוד משהו?", שאלה, אולם אורן היה שקוע בפיסת עיתון שהייתה מונחת על השולחן.

כשמורן הגישה לו את מה שהזמין, שמחה לראות שבית הקפה ריק כמעט לגמרי. אדם אחד ישב בו מלבדם, לבוש מעיל שחור ושקוע בצלחתו.
היא התיישבה ליד אורן והניחה מולה כוס קפה.
"אז מה? מה שלומך אורן?" קיוותה שיסיר עיניו מהעיתון ויסתכל עליה. קיוותה גם שירגיש בריח הבושם שהתיזה על עצמה בחופזה בשירותים כשראתה שהוא מגיע.
אורן הניח את העיתון בצד והחל לאכול. הוא הסתכל עליה וחייך. אין ספק שהבחורה נראית טוב, חשב לעצמו ועיניו נחו מעט יותר מדי זמן על הכפתור הפתוח מתחת לצווארונה. הם מכירים כבר כמעט שנה. מאז שהוא התחיל לבוא פעמיים בשבוע לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה.
הוא ידע מהרגע הראשון שדיברה אליו שהיא נדלקה עליו. נו? איך אפשר שלא? הוא ידע הרי שבנות נדלקות עליו כל הזמן. לא הפתיע אותו שהיא נדלקה עליו. אבל היא לא עניינה אותו יותר מדי. לא היו לו כוחות לדיבורים שלה. היא למדה ספרות אנגלית ופסיכולוגיה והרבתה לדבר על שירה ומחזות שלמעשה לא עניינו אותו. אבל הוא אהב להיות מחוזר ונהנה לראות כיצד היא מכרכרת סביבו כנערה קטנה. והיה לו ברור שיום אחד יכניס אותה למיטתו. פעם, פעמיים. אולי אפילו למספר שבועות. וזהו.
אבל כל זה יכול לחכות. בינתיים יש לו מאגר בלתי נדלה של הנאה מהמועדון שנפתח סמוך לפיצוצייה שבה עבד בלילות.

אורן אכל את ארוחת הבוקר שלו באיטיות. הוא שוחח מעט עם מורן אבל הראה חוסר עניין בכל פעם שניסתה לפתח שיחה על נושא לימודים מסוים. בכל מקרה הוא ניצל מהשעמום ברגע שהתחילו להגיע לקוחות נוספים לבית הקפה והיא הייתה צריכה ללכת לשרת אותם.

לאחר שסיים את ארוחתו הוא שתה עוד קפה, עישן סיגריה והזמין חשבון. כשקם ללכת ניגש למורן, החליף איתה מספר דברים ונהנה במיוחד לראות את עיניה הנוצצות כשכאילו בלי משים חיכך ידו בישבנה.

אורן המשיך מבית הקפה לים. הוא שרץ זמן רב על גחונו בחוף הים. הוא וחברים. ישבו, הסתכלו על הנוף האנושי ומדי פעם צדו. אלו היו חייו באותו קיץ. בטלה. ומי יכול לעשות משהו אחר מלבד להתבטל כשהשמש כל כך גבוהה וכל כך צורבת? אפילו הצל של האנשים סובל מהחום.
רק משוגע אחד במעיל שחור, מגבעת לראשו ומשקפי שמש לעיניו הלך אחרי אורן כצל.

***

כשהוא הורג הוא לא מחובר אל הגוף שלו. כשהוא הורג הוא מתבונן מהצד, ליתר דיוק ממעל. כמו עיט החג מעל ומחכה שהקורבן ייפול דומם אל הקרקע וישכב ללא ניע. כשהוא הורג הוא לעולם לא זוכר בדיוק את הרגע ההוא, הרגע המצמרר והמתוק מתוק הזה שבו הנשמה יוצאת מאפיו של הקורבן ומתחמקת לאוויר.
ברוב הפעמים היה נוהג להרוג בחניקה. הוא היה אורב לקורבנותיו בחושך ומסתער עליהם מאחור בשקט ובאלגנטיות חתולית, כורך תיל מסביב לגרונם וממתין עד שיסיימו לחרחר. היה משהו שאהב במאבק הזה, כשהקורבן מנסה להתנגד ולא יכול. הוא נהנה לראות את העיניים מתפקעות ומנסות לברוח החוצה מחוריהן כאילו כדי לתת לאוויר להכנס מארובותיהן. הוא נהנה לראות את שרירי הצוואר משתרגים ואת הבטן מתקפלת כשהחמצן הולך ואוזל במוח. תוך דקה שתיים בדרך כלל זה נגמר. אם כי פעם הרג גבר מגודל תוך מאבק עיקש שנמשך כמעט חמש דקות. הוא ניסה לפעמים שיטות אחרות. הוא ניסה לדקור והוא ניסה להרעיל. אולם הוא לא הרגיש מסופק דיו. ההרג בסכין, אלגנטי ומהוקצע ככל שיהיה, היה מלוכלך מדי לטעמו. לכן גם מעולם לא חשב להשתמש בכלי יריה. השימוש ברעל היה מסתורי ומעניין אולם חסר לו המאבק והרגשת הגוף המתעוות בין ידיו ומת.

אורן נידון למוות בחנק, כמו כולם. אולם הפעם היה זה צריך להיות משהו מיוחד ושונה. הוא שנא את אורן. הוא תיעב אותו מעמקי נשמתו. הוא ריחם על עשרות הבנות שנפלו ברשתו הדביקה והוא רצה לעשות מעשה שיספק את תאוות הנקם הבלתי מודעת שלהן.

***
ביום שישי בערב הלך אורן לעבודה. הוא היה אמור להישאר בפיצוצייה החל מעשר בערב עד לארבע לפנות בוקר, אז תגיע מישהי להחליף אותו. המשמרת הזו הייתה אהובה עליו במיוחד מכיוון שבארבע בבוקר החלו לצאת בנות צעירות, שיכורות ועייפות מהמועדון הסמוך.

הוא הלך לאורך רחוב אבן גבירול, מתבונן סביבו ומרגיש כמו מלך. האוויר היה חמים ורוח קלילה נשבה בין הבתים. הוא פיזם בשקט בעודו פונה לרחוב קטן בשם טוסקניני. מסלול ההליכה שלו היה זהה תמיד. הוא בעצמו לא ידע מדוע אבל הוא אהב את הרחוב הזה.

הוא עלה במעלה הרחוב החשוך לכיוון היכל התרבות. הרחוב היה ריק והירח המלא האיר אור חיוור על גגות הבתים. הוא חצה את חצר אחד הבתים כשיצאה ממנה דמות תמירה וכהה. גבר לבוש מעיל גשם שחור ומגבעת שחורה, לעיניו משקפי שמש שחורות גם בלילה ועור פניו לבן כסיד. הוא עקב אחרי אורן בדומיה, משתדל לא לעורר את תשומת לבו. צעדיו נעשים מהירים מרגע לרגע על מנת להדביק את הפער. אורן כבר כמעט הגיע לרחוב דיזנגוף ושם כבר לא יהיה אפשרי לתקוף אותו.
אולם הוא היה רחוק מדי. רחוק מדי. הוא לא יספיק לעשות את זה. הוא לא יכול לוותר.
הוא כבר שמע את הקולות המתגברים מסביבו. היא צחקה והוא צעק עליו שימהר. "אתה לא תספיק! הוא חומק לך מבין הידיים! עלוב נפש. פשוט עלוב נפש. שום דבר אתה לא מצליח לעשות כמו שצריך! בשביל מה אתה מתכנן על כך הרבה? בשביל מה אתה מתאמץ בכלל?"
המילים האחרונות נאמרו ממש בצרחות זעם ותוכחה וזה התחיל להמאס. הוא קפץ קדימה במלוא אונו וכרך חזייה שחורה מסביב לצווארו של אורן המופתע. אורן לא הבין בתחילה מה קורה אולם כשהרגיש את הלחץ על צווארו החל להיבהל ודמעות החלו לזלוג במורד עיניו. עורקי הצוואר שלו התמלאו דם שניסה בכל כוחו להגיע אל המוח ולבו הלם בפראות. לבו של הרוצח השקט לעומת זאת היה רגוע להפליא. הוא ידע שזה נגמר. הוא ידע שהוא לכד את הקורבן. אורן בעט סביבו וניסה להלום בתוקף בעזרת אגרופיו אולם החושך והכוח של התוקף מנעו ממנו להגיע לאחור. הצבע אזל במהירות מבפניו המתפקעות וכתמים שחורים החלו לצוף מסביב לעולמו. גרונו כאב והוא חרחר. קיא החל לעלות המעלה גרונו וזלג במורד סנטרו.

הוא מת תוך פחות מדקה וחצי. הרוצח השקט הניח את הגופה בעדינות על הארץ. הוא כרע על ברכיו והתבונן לתוך עיניו הפקוחות של אורן. העינים המופתעות הביטו קדימה בקיפאון מוות ונראו כבויות.

הרוצח הסתכל סביבו, וראה את הגבר והאשה לראשונה בחייו. הם נראו סתמיים כל כך. דמו במקצת להוריו אולם הוא היה בטוח שלא היה מזהה אותם אם היו עוברים מולו ברחוב.

הוא ניקה ידיו בשולי מעילו וצעד לעברם. האשה חייכה אליו ומחאה כף בשקט. הגבר פתח פיו לומר דבר מה. אולם הרוצח הדף אותם מעליו בידיים תקיפות והלך בנחישות הרחק הרחק משם, משאיר אותם פעורי פה להתבונן ביציר כפיהם ובקורבנו האחרון בהחלט.

אפשר שלא היו בילדותנו ימים שחיינו אותם כה במלואם, אף כי דימינו כי עברו עלינו בלי לחיותם, כימים
שבילינו עם ספר אהוב
– מרסל פרוסט

ספר לי כבשה
מדשאה ירוקה, מחולקת לגבעות קטנטנות ורוח קרה מנשבת ביניהן. בשעה 12 שלי יש זוג אנשים – גבר ואישה. הם יושבים כשרגליהם מקופלות מלפנים. הגבר לבוש ג'ינס ומעיל רוח כחול, מפוספס כחול ואדום. עורו כהה ושיערו שחור, קצר ומאפיר. האשה מחבקת את ברכיה. לרגליה ג'ינס בצבע כחול בהיר וחולצתה הארוכה אדומה. צעיף שחור מונח על כתפיה ושיערה הארוך מתבדר ברוח. מכיוון שהם רחוקים ממני ומכיוון שאני מקשיב למוזיקה, אינני שומע את שיחתם. מדי פעם שברירי קול מגיעים אליי מכיוונם, במיוחד קולה של האשה שהוא גבוה יותר וזה נשמע לי כאילו היא מדברת חזק יותר. הפרשנות הראשונה שאני נותן לזה היא של ריב או ויכוח. הם עוברים לישיבה מזרחית. כשאני מסתכל עליהם זה גם נראה כאילו הם מתווכחים. הגבר עושה שימוש בתנועות ידיים והאשה הרבה פעמים מניחה ראשה על אחת מידיה ובמראה מיואש מסתכלת על הארץ, ושניהם שותקים.
אבל הם מחייכים.

בשעה שתיים שלי יושב זוג אחר. גם הם גבר ואשה. הגבר לבוש גופיה שחורה וראשו מגולח. הוא יושב בהשענות לאחור על שתי ידיו השריריות. האשה שמולו לבושה במכנסים לבנים וחולצה כחולה. שיערה שחור, גלי וארוך. היא משתמשת במשקפיים. גם הם מדברים ואין לי מושג על מה. זה נראה כאילו בעיקר האשה מדברת. ראשה זז בתנועות ימינה ושמאלה וידיה עולות מחיקה יחד עם שטף הדיבור. הגבר נשען לאחור ומאזין. אם הוא אומר משהו הוא עושה זאת מבלי שאני יכול לראות שכן אינני רואה את פניו.
בשעה שלוש שלי יושב עוד זוג. גם הם גבר ואשה. האשה בגבה אליי והיא לובשת סריג מפוספס. שיערה השחור מעוטר בצבע ארגמני, כמעט נחושתי. הגבר שמולה יושב ישיבה מזרחית ושיערו מאוד ארוך. יש לו גם זקן צרפתי ושפם. הם מאוד רחוקים ממני וקשה לי להבין משהו ממה שהם מדברים. והנה הם קמים והולכים.
קמים והולכים הגבר מגולח הראש והאשה הממושקפת.

נשארתי עם הגבר והאשה המתווכחים והמחייכים. החלטתי ששמה ענת. מאפיר השיער שלידה קרוי ירון. אבל החברים קוראים לו רונצ'ו. הם אחים. הוא גדול בשנה. היא לומדת פה והוא עבר בסביבה אז הוא בא לבקר. היא עושה תואר שני בסוציולוגיה ועכשיו היא מדליקה סיגריה. רונצ'ו עובד כמתכנת. הוא אוהב ללכת לים לגלוש ושלוש פעמים בשבוע הוא הולך למכון הכושר שקרוב לביתו. ענת מתוסכלת מהקשר שלה עם ארנון. היא מכירה את ארנון שלוש וחצי שנים, כמעט ארבע. הם הכירו באוניברסיטה כשעשתה את התואר הראשון. הם נפגשו בקפיטריה של הפקולטה למדעי החברה. ארנון למד קולנוע ופילוסופיה. הם עמדו יחד בתור לקופה וארנון גילה שהוא שכח את הארנק בבית, ואין לו איך לשלם על הקפה. ענת ראתה בעיניו המתוסכלות משהו שהדליק אותה והיא הציעה לשלם על הקפה שלו. ארנון הסכים בתנאי שלמחרת הוא יחזיר לה את ההשקעה.
מאז הם ביחד, אבל עכשיו הדברים לא כל כך טובים כמו שהיו קודם לכן. ארנון סיים את התואר וקיבל הצעה להפיק סרט טלוויזיה לערוץ השני. הסרט אמור להתרחש בסין וארנון צריך לשם כך לנסוע לשמונה חודשים. ענת לא רוצה שהוא יסע. רק לפני חודשיים הם עברו יחד לדירה במרכז העיר, היא מצאה עבודה חדשה וכל השינויים האלה לא טובים לה. היא מבקשת מארנון שינסה למצוא פתרון אחר, אולי שיסע לזמן קצר יותר?
"אני לא יכול! למה את לא מבינה את זה? ניסיתי, אמרתי להם שזו בעיה אבל זו האופציה היחידה".
הם עמדו במטבח. ארנון בדיוק סיים לצבוע את הארונות.
"זאת לא האופציה היחידה". זה כל מה שאמרה לו.
ארנון הסתכל עליה במבט זועם, לקח את המברשת הספוגה באדום יין, פנה אל הקיר ובשלוש אבחות מהירות צייר עליו משולש ובמרכזו נקודה.
"את באמת מבקשת ממני לוותר על ההזדמנות הזו?". ענת השפילה עיניים לרצפה והרגישה שגרונה מתמלא ועיניה דומעות. היא לא רצתה שזה ייצא ככה.
"אני לא מאמין לך", הוא סינן ויצא מהבית.
זה היה אתמול. מאז ארנון לא חזר לבית וענת כועסת. "אני לא יודעת כבר על מי אני כועסת", היא אומרת לרונצ'ו. רונצ'ו צוחק, נשען לאחור ומביט אל השמיים. "אחותי, איך את מצליחה תמיד להכנס לתסבוכות האלו?" הוא שואל וענת מביטה אל הקרקע.

הגבר שקראתי לו רונצ'ו מתרומם. הוא יושב על ברכיו כרגע (או עומד?) ואני לא רואה את האשה שקראתיה ענת. כשאני חושב על זה אולי בכלל קוראים לה סיון ולגבר קוראים יהושפט. היא סטודנטית לספרות, תואר ראשון. הוא לומד הנדסת חשמל, שנה שלישית. הם ביחד כבר כמעט שנה. היא אוהבת אותו מאוד. הוא מצחיק אותה. הוא שמח שהוא מכיר אותה. היא עושה לו טוב. היא עושה לו חשק לקום בבוקר. היא עושה לו חשק ללמוד למבחנים. היא עושה לו חשק לשכב על הדשא ולהסתכל לשמיים. ההורים שלה אוהבים אותו. הוא מצחיק את אמא שלה. אבא שלה מעריך מאוד את היותו סטודנט להנדסת חשמל. "זה טוב, זה מקצוע רציני" הוא אומר בכל פעם שהשיחה מגיעה לנושא הזה, וטופח בחיבה על כתבו של יהושפט. ההורים שלו לא ממש אוהבים את סיון. "ספרות?", שאלה אמא שלו כשסיפר להם עליה לראשונה. "מה היא תעשה עם מקצוע כמו סיפ-רות?" אמרה בהדגישה ההברות. אבא שלו לא אמר כלום. הוא רק חייך באהדה אל בנו והניד בראשו, כאילו רומז לו לא להתרגש. הם יושבים עכשיו על הדשא מול הפקולטה לניהול, סתם כי היה שם מקום, ומדברים על דירה. יהושפט מרוויח כסף לא רע עכשיו בעבודה שהוא איכשהוא מצליח להחזיק במקביל ללימודים וסיון ממלצרת. "אני מרגיש שהגיע הזמן שנקדם את הקשר הזה צעד קדימה", הוא אמר לאבא שלו אתמול בערב, וקיבל את ברכת הדרך. אמא שלו הסתכלה ולא אמרה כלום. רק כיווצה שפתיים.
סיון קצת מתוסכלת כי היא לא יודעת מה לעשות. מצד אחד כיף לה וטוב לה. היא מרגישה שהיא אוהבת את יהושפט (הוא מצחיק אותה). מתחשק לה נורא לעזוב את הבית, אבל משהו בזה מפחיד אותה. לעבור לבד? ועוד עם גבר?

הגבר והאשה שקיבלו ממני כבר שתי זהויות שונות קמים והולכים. היא הולכת צפונה והוא דרומה. לרגע הוא נעצר, קורא לה, היא מסתובבת ואז הם ממשיכים, איש איש לדרכו. הסיפור נגמר בעל כורחו (למה בעצם?)

כל הזוגות הישובים סביבי נעלמו. אפילו זאת שישבה ממש מאחורי ובשלב מסוים נרדמה על הדשא נעלמה. לבד אני יושב במרכזה של מדשאה ירוקה, המחולקת לגבעות קטנטנות, רוח קרה נושבת ביניהן, וכותב.

כמעט.

מישהו חדש מופיע ומתיישב על הדשא, משעין את גבו על פסל גדול. הוא לבוש כולו אפור. שיער שחור, קצר, זקן, שפם, שחום. כוס חד פעמית בידו. בטח קפה. או שוקו. (או דם?) והוא קורא ספר. בטח את "מאה שנים של בדידות". או אולי "פו הדב". (ואולי את הספר שאני כותב עכשיו?)

במרכז המדשאה הירוקה (המחולקת לגבעות קטנטנות שרוח קרה מאוד נושבת ביניהן) יושב בחור צעיר. הוא לבוש מכנסיים כחולים וסניקרס לבנות. חולצתו ארוכת השרוולים צבועה באפור. יש לו שיער ארוך ומשקפיים. שיערו אסוף ברישול. יש לו גם זקן צרפתי ושפם. לידו מונחת שקית צבעונית ונפוחה וממולו תיק גב כחול שעליו מונח מחשב נייד. הוא יושב וכותב. הוא יושב קרוב לכאן אז אני יכול גם לראות שהוא מחובר למחשב בעזרת אוזניות. הוא ודאי מאזין לסימפוניה של בטהובן. הוא מסתכל סביב מדי פעם וכותב עוד כמה דברים. הוא מסתכל על איש אחד שיושב וגבו נשען על פסל וקורא את פו הדב, שותה שוקו חם. הוא כותב סיפור קצר על איש צעיר שסובל מנדודי שינה ומתחיל לשוטט בשכונה שלו באישון לילה. במהלך השיטוטים הוא שם לב למשהו מוזר. במקומות רבים על הכביש, ליד המדרכה, נפערו בורות מלבניים גדולים כמכונית. כקברים עצומים הם נמשכים מרחוב לרחוב והם ריקים לגמרי. האיש הצעיר ממשיך להסתובב, מנסה להבין את פשר הקברים עד שעינו קולטת שמאחד הקברים נשמעים קולות ומדי פעם קבוצת חול עפה החוצה. הוא מתקרב לאט. לאט. מפחד ליפול. מפחד ממה שיראה שם. אבל בכל זאת משהו מושך אותו עוד ועוד לקבר, סקרן ולהוט לגלות מה בתוכו. וכשהוא מגיע הוא רואה

הבחור שכותב מרים את ראשו ומסתכל סביב. השמש במרומי השמיים במערב וצוהר גדול נפתח בין העננים. הוא מסונוור. עיניו ממצמצות. הוא מסתכל שוב על הגבר שנשען על פסל וקורא את "מאה שנים של בדידות" ולוגם קפה. הוא מתמתח וחוזר לכתוב. באוזניות הוא בטח שומע את הדיסק החדש של אוהד.
הוא כותב פסקאות פסקאות. לא כולן קשורות זו לזו. הוא כותב מתוך התרוקנות. הוא כותב על אנשים שיושבים על מדשאה ירוקה המחולקת לגבעות קטנטנות ורוח קרה נושבת ביניהן. הוא כותב מתוך רצון לחמם את הידיים ברוח הקרה. הוא כותב כי הוא צריך.
הוא כותב כי הוא רוצה.
הוא כותב כי אין לו מושג למה אבל הוא פשוט עושה את זה. הוא כותב כשהוא נושם. הוא נושם כשהוא כותב. הוא כותב בשביל לנשום. או בשביל שמישהו אחר ינשום.
לא.
הוא כותב בשביל שמישהו יפסיק לנשום.

גשם מטפטף ומרטיב לו את המילים. הן נמרחות וזולגות אל הקרקע, שם הן נטמעות בין הרגבים ומזינות את ג'ונגל החרקים והדשא ששוקק שם. המילים מטפסות בגבעולי הדשא, נכנסות לתאי התולעים, מופרשות החוצה ומחפשות ניזון חדש. המילים פוגשות מילים אחרות. הן נלחמות, הן מפסידות ומנצחות, הן מתרבות, הן משתנות, הן משחקות אלו עם אלו. הן מתאהבות. מישהו בטעות נושם אחת מהן ואומר אותה, לא יודע למה. זה מעלה לו חיוך על הפנים. מילים אחרות מרחפות באוויר ומוצאות את עצמן על הרשתית של עובר אורח והופ! היא עוברת לו בראש, וגם הוא לא יודע למה. ומילים אחרות עולות לאוויר, נספגות בענן, ויורדות למטה. ואז הן נוחתות על מסך המחשב של בחור אחד, עם שיער ארוך שאסוף ברישול, עם זקן צרפתי ושפם, עם משקפיים, שיושב במרכזה של מדשאה ירוקה, המחולקת לגבעות קטנטנות שרוח קרה נושבת ביניהן,
וכותב.

The real reason for not committing suicide is because you always know how swell life gets again after the hell is over – Ernest Hemingway

פייייווווו! כמה זמן עבר מאז הלטאה האחרונה, הא? ש-ב-ו-ע שלם! אז למה אני מרגיש כאילו עברו לפחות שלושה? לא ברור. טוב, אולי זה בגלל שהשבוע עשיתי סמינר עמוס מאוד, ימים כלילות כמעט, כהכנה לתפקידי החדש כרכז בפר"ח (הכנס מחיאות כפיים כאן). בכל מקרה, בגלל כל הזמן שחלף (בכאילו) אני מתרגש לקראת הלטאה החדשה.

לפני שנתחיל אני רוצה לומר מספר מלים בעניין דליה רביקוביץ' ז"ל. אני אינני איש של שירה. אני מאלו שקוראים שיר, מגיעים לסוף ושואלים (בעיקר את עצמם) "מה זה היה?". ככה אני, יותר ברור לי כשיש שורות ארוכות ותיאורים ברורים ופחות שורות כמו "ז'וליאן הורוד השאיר לנו קור פתלתל" (כשבאתי לקחת אותה מהעננים, יונה וולך). לכן לא יכלתי להתייחס לאובדן כזה או אחר שנוצר עקב מותה של רביקוביץ'. רצה הגורל, ובשבוע הספר האחרון קניתי, לגמרי במקרה, את ספר הסיפורים הקצרים של רביקוביץ' שיצא לאחרונה, "באה והלכה" שמו. היא אפילו חתמה לי עליו. רצה הגורל פעם שניה וכשתכננתי להתחיל לקרוא אותו היא התאבדה. (שיזהר הסופר הבא שאני מתכנן לקרוא…)
הייתה זו חוייה מוזרה קצת לפתוח את הספר ולראות על עמוד השער, משורבט בעט כחולה ובכתב קצת גס, "לערן בברכה מדליה רביקוביץ', יוני 2005". שמחתי שלפחות רגע לפני המעשה, הצלחתי לתפוס אותה ולו לשנייה כמעט חסרת משמעות. בימים הבאים קראתי את הספר בשקיקה. הוא מכיל 50 סיפורים קצרים המתפרסים על פני 193 עמודים, וכל זה נכתב (לפי הכתוב על גבי הכריכה) בפרץ כתיבה של שלושה וחצי חודשים. הסיפורים רובם ככולם הם מרירים-מתוקים. הדמות המספרת או הדמות הראשית היא לרוב אישה בגיל יחסית מבוגר, אחת שכבר יש לה ילדים, או שאין לה וכבר לא יהיו. אחת שלא הכל בדיוק בסדר אצלה בחיים. חלק נכבד מהדמויות מדלג בין הסיפורים, מופיע פתאום בסיפור אחר ואז בעוד אחד (כמו למשל רובי הפיליפינית, אחת הדמויות האהובות עלי, או השרה סימי מזרחי).
כמו שאמרתי, אני לא איש של שירה. אבל אני קצת כן איש של פרוזה ואני מרשה לעצמי לומר שאיבדנו משהו טוב. איבדנו סופרת מוכשרת, לפחות בתחום הסיפור הקצר. איבדנו קול ייחודי מאוד. אם זה בשפה העשירה והקולחת, ששומרת על חיוך גם אם הוא קצת עקום, ואם זה בהתעקשות על פרטים כאילו טריוויאלים אך שבונים את העולם בצורה מוחשית יותר.
אני בהחלט ממליץ למי שאוהב את שיריה ולמי שלא, ולמי שלא מכיר אותם, לקרוא את הספר הזה. "באה והלכה", דליה רביקוביץ', הוצאת מודן 2005.

הפעם הלטאה מביאה לכם סיפור לשבת. סיפור חדש, שבהמשך לדברים הנ"ל, אני מקדיש אותו לדליה, בברכה.

נסים ואנפילאות (שם זמני)
פרופסור ארנון סלע היה מרצה חשוב לרפואה וראש מחלקת היולדות הגדולה בארץ. פרט זה נראה בלתי חשוב כרגע אך הדברים עוד יתבהרו בהמשך.
בקיץ 1995 נכנסה מיכל להריון על לא עוול בכפה. היא לא הייתה מומחית לנושא אך משבושש המחזור לבוא ניגשה לבית המרקחת שמול גינת שינקין ורכשה ערכה לבדיקת עצמית. מיכל לא רצתה לספר לאביה מחשש שיפליא בה מכותיו שכן הוא התנגד לקיום יחסי מין כינון יחסי אישות. זאת למרות שמיכל לא קיימה יחסים כאלו לאחרונה. בנוסף לכך, אביה לא היה מכה אותה שכן ראה עצמו איש של חינוך הוגן והחזיק מעצמו בגדר "חוסך שבטו אוהב בתו". מיכל ידעה זאת אך גם ידעה שאביה הוא אותו פרופסור חשוב לרפואה וראש מחלקת היולדות הגדולה בארץ, אשר הוצג בראש העמוד. העובדה שמיכל נכנסה להריון מבלי לקיים יחסים תערער את אמות הספים של חייו המקצועיים ומיכל לא רצתה לקחת על כך את האחריות. היא אפילו שקלה לבצע הפלה. חבר של אביה שהכירה היטב עסק בדברים האלו. שמו היה פרופסור יהודה חיים מוצקין, אך כולם קראו לו חמי. היא הרגישה שתוכל לגשת אליו ללא חשש שהדבר יתגלה לאביה.

מיכל התלבטה האם לספר לאמה, דוקטור רחל סלע, שהייתה דוקטור להסטוריה של העת העתיקה באוניברסיטת תל אביב. מצד אחד, מיכל ידעה שהשכלתה האקדמאית של אמה תקשה עליה לקבל את עובדת ההריון הלא-מוסבר. מצד שני, כמרצה להסטוריה של העת העתיקה ומומחית בעלת שם עולמי להסטוריה של הנצרות, היא יודעת דבר או חצי דבר בדבר נסים ונפלאות.

מיכל אכלה סלט ירוק, ובין לבט לנבט התקשרה לאושרית וביקשה ממנה לבוא. אושרית הייתה חברתה הטובה ביותר של מיכל עוד מימי הגימנסיה. הן עשו הכל יחד. הן נסעו יחד לאיי יוון טרם שהתגייסו לאותה יחידה, ואף התקלחו יחד כשהתנאים אפשרו זאת. לשמחתה, כבת של רופא, מיכל ידעה שיחסים מסוג אלו, צמודים יותר או צמודים פחות, לא מאפשרים כניסה להריון. אושרית הגיעה היישר ממכון הכושר, עדיין בטרנינג כחול של פומה. על המרפסת הפונה לרחוב פרץ חיות הן נשנשו אבטיח עם בולגרית חמישה אחוז ומיכל סיפרה לאושרית. בתחילה אושרית נעלבה כמו כל אשה נבגדת אך לבסוף השתכנעה בדבר תומתה של מיכל אשר בניגוד לאושרית שמרה על בתוליה בקנאות, למרות ואולי בגלל חיזוריהם הבלתי פוסקים של באי המכון. בינה לבין עצמה מיכל ידעה שבאושרית יש כל מה שהיא צריכה, והדבר חימם את לבה. אושרית אמרה לה שבכל החלטה שתעשה היא תתמוך בה ותעמוד לצדה. הן התחבקו והשמש שקעה בים.
מיכל טרם החליטה האם לספר לאמה אך בנון-שלנטיות של בת סקרנית שוחחה עמה על נסים בנצרות. כמובן ששמעה גם על הריונה של מרים הבתולה והדברים אימתו את חששה הגדול ביותר. היא הבינה שברחמה נובט לו בן האלוהים. היא לא הבינה מדוע, שהרי אחד כזה כבר נולד. אך הרשתה לעצמה להניח שבגיל המתקרב לאלפיים, הוא כבר מזדקן ורוצה לצאת לגמלאות, כך שהגיע הזמן למצוא מחליף.

בתחילה מיכל התרגשה על עצם המעמד. היא שמחה שנבחרה לתפקיד אשה מודרנית שאיננה דתיה ואף נוהגת לפקוד עצרות של השמאל. אולי זה מסמל שימים של גאולה יגיעו. מיכל חשה אושר פנימי ואושרית אמרה לה שפניה זוהרות. עכשיו מיכל כבר לא חששה ואף הרשתה לעצמה לנשק את אושרית בפומבי.
כחודשיים לאחר תחילת דברים אלו הייתה חגיגה גדולה בכיכר שלמרגלות העירייה. היה זה מוצאי שבת ומיכל הלכה עם אושרית לכיכר. הן החזיקו ידיים ומחאו כפיים לאנשים שדיברו על הבמה, ובמיוחד לראש הממשלה שהודה שהוא מתרגש. הן התרגשו יחד איתו. מחר הן הולכות לארוחת ערב בבית הוריה של מיכל ואז יספרו להם על ההריון.
בדרך הביתה מהכיכר הן עצרו לקנות סיגריות בפיצוציה ברחוב המלך ג'ורג'. בטלוויזיה שבמקום שודר מבזק מיוחד על מתנקש שירה בראש הממשלה. מצבו לא ברור. מאוחר יותר הן ישבו על המרפסת וצפו באיתן הבר מודיע בשם ממשלת ישראל בתדהמה. אושרית בכתה והדליקה נר נשמה. היא הייתה כזאת, מתרגשת קולקטיבית. מיכל נגסה מהאבטיח, קיללה והלכה לחפש את הטלפון של פרופסור יהודה חיים מוצקין. בן האלוהים או לא בן האלוהים, היא אמרה, הגיע הזמן לשים לזה סוף.

"Some scientists claim that hydrogen, because it is so plentiful, is the basic building block of the universe. I dispute that. I say there is more stupidity than hydrogen, and that is the basic building block of the universe – Frank Zappa

שלום חברים. מכיוון שהיום השני לספטמבר (וכולנו יודעים מה זה אומר) אז הלטאה החליטה לקחת לעצמה חופשת התארגנות (זה מה שנקרא אצלי "מחסום כתיבה"). לטובת העניין, החלטתי לפנק אתכם בסיפורון על מחסום שכזה. לכן דרך אגב, המספור המשונה. מה שכן, זה אומר שתוכלו יותר מהר לדפדף למטה למדור המסעדות והברים שאתם כל כך אוהבים. אתכם הסליחה, וצפו להפתעות בעתיד.
הערה נוספת, אנשים שחשים את הצורך לפרסם דבר מה בלטאה (יהא זה מאמר, שיר או תמונות ערום של הכלב המשפחתי) מוזמנים לפנות אלי. הם גם מוזמנים להיות ערוכים לקבלת סירוב מנומס, אך מצד שני מי יודע? גם רופרט מרדוק התחיל ממשהו. איך עושים את זה? שולחים לי מייל.

דפרון
קוראים לי אליסה ואני לא גרה כאן. הגעתי לפני כמה ימים, לגמרי במקרה. אולי בעוד כמה לא אהיה כאן. ומה בינתיים? בינתיים אני מנסה להפיק את המיטב מהזמן, אז אני שותה שוקו יטבתה מקופסת קרטון.
עליתי על אוטובוס מספר 25 שנוסע לצפון תל אביב. עשיתי את זה לבושה חצאית מנופנפת, שמגיעה עד הברכיים בקיפולים שחומקים בין הרגליים. גם לבשתי גופיה בצבע בהיר. זה סוף אוגוסט אז אני לבושה קייצי ומשוחרר. אם הייתה רוח באוטובוס בטח הייתה מתנפנפת החצאית, אבל לא השיער הצהוב שלי, כי הוא משוך בקפידה וקשור מאחור, חוץ משתיים-שלוש קווצות שיער שחורגות בצורה אלגנטית מהאסופה, כמו משיכות מכחול שנעשו כמעט בטעות. אני כזו, מושלמת בספונטניות.

אני יושבת בספסל האחורי ועיני הכחולות מסתכלות החוצה. קצת קר לי בגלל המיזוג אז אני מחבקת את עצמי באהבה ושותה עוד קצת מהשוקו. לידי יושב בחור גבוה וממושקף אבל הוא לא מסתכל עליי. אני לא בטוחה שהוא יכול לראות אותי בכלל, אחרת הוא בטח היה מסתכל, אפילו רק קצת. אני חושבת שבחור אחד שבמקרה, או לא, יושב בדיוק שלושה ספסלים ממולי, עם הפנים אליי, יכול לראות אותי. אבל הוא לא מסתכל עליי, אלא במחברת החומה שעל התיק שלו ובה הוא כותב. אני תוהה לאן הוא ייקח אותי. בכל פעם שהעט שלו נוגעת בדף יש לי דגדוג בבטן. לפעמים הוא מפסיק לכתוב ולועס את קצה העט, מסתכל החוצה או מגניב אליי מבט. אני עושה את עצמי לא רואה, אבל כשזה קורה אני מרגישה משהו בבטן. רעב. מזל שיש לי שוקו. ומזל שזה לא נמשך הרבה זמן.

האוטובוס נוסע ונוסע וכל הזמן קר לי, אבל למזלי השוקו לא נגמר. אני רוצה לקרוא מה כתוב שמחברת. ככה לפחות אדע לאן אני נוסעת ומי אני בכלל. עד כמה שידוע לי אני יכולה להיות זונת צמרת בפריז של המאה התשע עשרה או נימפה שעלתה ליבשה לחפש את אהובה ארוך השיער שיושב באוטובוס וכותב במחברת חומה של "דפרון". הוא מצלצל בפעמון ואני קמה לעבר הדלת. בעיכוס מדויק אני חולפת על פניו בדיוק כשהוא סוגר את המחברת וקם בעצמו. לשניה אנחנו עומדים קרוב זה מול זו, בוהים בעיניים. אני מספיקה לקלוט מבט חטוף בדפים לפני שהוא מכניס את המחברת לתיק ורואה שהם ריקים לגמרי. הוא חולף דרכי ויורד מהאוטובוס. ואינני שם עוד.