החלל החשוך במרתף של לבונטין 7 לא היה מלא. לדעתי לא היו במקום יותר משלושים איש. בהתחלה כולם פזורים סביב, צמודים לקירות או יושבים על הרצפה, עד אשר עלתה אל הבמה תמר אייזנמן ושני מלוויה, אביב כהן-השני בתופים ואריאל שרבקובסקי על הבס. או אז התרוממו הנוכחים מרבצם והתקרבו אל הבמה. אייזנמן נראתה במצב רוח מצוין ודיברה על יום המשפחה שחל באותו יום וכמה כיף להיות בחברת אנשים אהובים. היא הבטיחה כמה בשורות במהלך ואלו לא איחרו לבוא.

בשורה מספר 1: היא לא בהריון.
זו הפעם השניה בה אני רואה את אייזנמן בהופעה. למעשה, הפעם הקודמת גם היתה בלבונטין עם אותו הרכב, אך הפעם נהנתי יותר (ובפעם הקודמת נהנתי מאוד…)
הסיבה לכך נעוצה כנראה במצב רוחה של אייזנמן שהשרה אווירה עליזה על הקהל. בניגוד להופעה ההיא, אייזנמן הרבתה לדבר עם הקהל ולהשתעשע איתו. לשונה המשוחררת והחייכנית יצרה אווירה מלאת כיף שהשתלבה מצוין עם האינטימיות שהורגשה בזכות הקהל המצומצם שבסך הכל נתן לה חיבוק גדול. ואם כבר בתקשורת עם הקהל עסקינן, אחד הרגעים המהנים ביותר (וניכר על אייזנמן שהיא נהנתה ממנו במיוחד) היה כשניגנה את אחיד השירים מהאלבום שבדרך כשהקהל משמש כפרקשניסט בעזרת מחיאות כפיו.

בשורה מספר 2: כן, יש אלבום חדש.
כאמור, אייזנמן הבטיחה מספר בשורות במהלך הערב והגדולה שבהן היא שהאלבום החדש ייצא בסוף מרץ (ובאותו זמן ייצא סינגל ראשון מתוכו). אגב, בשורה שלישית היא שהפסיקה לעשן. תחליטו אתם איזו גדולה יותר. בכל מקרה, בשורת האלבום משמחת אותי מאוד כי אם לשפוט על פי השירים החדשים שבוצעו בהופעה, האלבום הולך להיות פצצה של אנרגיה מלאת גרוב.

אייזנמן היא פרפורמרית מעולה. היא חשה נוח מאוד על הבמה ונראה שהיא שואבת הנאה עילאית מהופעה מול קהל. לזכותה ייאמר שהיא מלווה בנגנים מצוינים שיחד איתה יוצרים טריו גיטרה-בס-תופים מהודק ומשמח להפליא. אביב כהן-השני מכה בתופים בנונ-שאלאנט רגוע ואריאל שרבקובסקי ידוע כבר בכישורי הבס שלו. אייזנמן עצמה מלהטטת בגיטרה באופן מעורר הערכה שגורם לי לרצות לקבל ממנה כמה שיעורים. היא מפיקה מגוון צלילים עשיר ומהנה ממיתריה, אם זה כשהיא לוקחת סולו בלוזי איטי-משהו לאורך כמעט שלוש דקות קסומות או כשהיא נכנסת לסולו מהיר ומלא גרוב ואיתו זורמת לתוך מעין טראנס שבו היא נראית כמי שמרוכזת אך ורק במיתרים עד שמתיישבת על קצה הבמה וממשיכה לנגן, כאילו היתה לבדה בחדר החזרות.
אפשר פשוט לסכם את הופעתה של אייזנמן במילותיה של ידידה שפגשתי במקום:
She's just too cool, I can't handle it
( הילה, אם ציטטתי לא מדויק קבלי התנצלותי, אך אני בטוח שתסכימי שזו היתה רוח הדברים).

אינני זוכר את סדר השירים והוא גם לא משנה. כדאי לציין לחיוב את הביצוע המעולה ל-Da Bitch, בהחלט אחד השירים האהובים עלי מאלבומה הקודם, 5feet4, שזכה גם להתלהבות מהקהל; וגם את הביצוע המצוין ל-My Kind of Nothing. בנוסף לשירים הקודמים ולשירים מהאלבום החדש ביצעה אייזנמן שני קאברים ראויים לשמם. הראשון ל-Never be the same again של הספייס גירלז ששכנע אותי סופית ששירי פופ גרועים זכות קיומם היא בקאברים האדירים שהם מולידים. והשני הוא הביצוע המתקתק בהדרן לשירן של The Ronettes ("הספייס גירלז של הסיקסטיז", אליבא דאייזנמן), Be my baby. במיוחד נהנתי מהתופים של כהן-השני ששימר את רוח התקופה.

לסיכום, דברים טובים קורים בגזרתם של תמר אייזנמן ואני מאוד ממליץ לחוות אותה בהופעה. וכדי שלא תלכו בלי טעם בפה… הנה כמה טעימות:

השיר XMAN בהופעה חיה

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

הקליפ החמוד כל כך ל-Too Tough, עם Puppet Folk Revival

ביצוע חי ל-Da Bitch מתוכנית הלילה של ליאור שליין (אייזנמן מנגנת בלהקת התוכנית). ביצוע שמקבל אופי קצת שונה בזכות חטיבת כלי הנשיפה והמראה המעט מעונב…

פעם בני נוער חובבי מוזיקה והתחנגלות היו יורדים דרומה לעיר החטאים ערד לרגל פסטיבל ערד. הופעות גדולות, אמנים מוכרים, רחוק מהבית. אני מעולם לא הלכתי. בואו לא נכנס לזה.
אחר כך קרנו של פסטיבל ערד נפלה. בשנים האחרונות בני נוער חובבי סלבז היו יורדים "דרומה" לניצנים לגמר של כוכב נולד. פה כבר אין הרבה מה לדבר על אהבה למוזיקה טובה - זה ממש לא קשור. גם לשם מעולם לא הלכתי. אבל זה לא הפסד גדול.

מצד שני, כן הלכתי לפסטיבל אינדינגב שנערך במצפה גבולות בסוף השבוע האחרון. פסטיבל מוזיקה בדרום, אבל אחר לגמרי. כמצטייר משמו, מדובר בפסטיבל אינדי, דהיינו, מוזיקה עצמאית. ומספיק כדי להסתכל על רשימת המופיעים כדי להיווכח בכך:
Oceanic, שני קדר, דויד פרץ, מאלוקס, הפיטס, מידנייט פיקוקס, The Girls, אד, מלכת הפלקט ועוד.

האמת היא שחששתי שפסטיבל מסוג זה, שאיננו ממוסחר וממומן על ידי איזה חברת משקאות קלים או רשת סלולרית יהיה מאורגן בצורה בעייתית. אתם יודעים, כשיש פחות כסף אז נוטים לעגל פינות ומרגישים את זה אחר כך בשטח. אבל הוווו כמה שהתבדיתי.

אז איך היה?
מעולה מעולה מעולה. זה היה ב-ד-י-ו-ק מה שהייתי צריך לפני תחילת שנת הלימודים. ולא, אני לא מהשובתים. אבל לפני הכל - הכנתי לכם מיקסטייפ קטן של האמנים שזכיתי לשמוע בפסטיבל, שילווה את הקריאה.

I made this music playlist at MyFlashFetish.com.

במקור לא תכננתי לנסוע בכלל כי רוב החברים הקרובים שלי לא ממש בקטע של מוזיקת אינדי. רוב החברים שלי, כשאני שואל להם בהתלהבות "שמעתם את האלבום החדש של [הכנס שם של אמן כאן]?", מסתכלים עלי משל הייתי אנטמולוג המתלהב מחיפושית נדירה והולכים משם. למזלי, בשנה שעברה מאז הקמת האתר הזה יצא לי בזכותו להכיר כמה אנשים יקרים וטובים שדווקא מאוד אוהבים מוזיקה מגוונת וטובה ומכיוון שידעתי שחלק מהם - זאת אומרת גיאחה וניימן - יהיו שם, החלטתי להתעלות על עצמי ולרדת לבדי אל הדרום ולהנות מהפסטיבל.

יצאתי את תל אביב קצת אחרי שתיים בצהריים ביום שישי והגעתי בדיוק באמצע ההופעה של שני קדר (אתר בית | מייספייס). לא היה לי כוח לפתוח אוהל וכו' אז פשוט נכנסתי למתחם וחיש מהר איתרתי בשורה הראשונה את גיא עם זוגתו היקרה אביטל ולידם ניימן והבחור-עם-המצלמה-הפאלית-שצר-לי-אך-אינני-זוכר-את-שמו. ההופעה של שני, מה שראיתי ממנה, היתה טובה מאוד ושמחתי לשמוע את השירים שלה מחוץ לאלבום. לצערי לא הייתי בהופעה שנערכה לא מזמן בלבונטין אז למעשה היתה לי זו ההופעה הראשונה שלה. השירים המיוחדים שלה התאימו אמנם לאווירת העוד-מעט-תתחיל-שקיעה אך אני נוטה להסכים עם דעות ששמעתי לגבי זה שזו הופעה שדורשת מיקום אינטימי יותר ולא כזה שבו אנשים מסתובבים בין דוכן המזון לדוכן השתיה ומקשקשים ברקע.

אחרי ההופעה הזו הלכתי עם ניימן וחברו-הרעב-מאוד לשתות בירה קלילה מחוץ למתחם ובזמן הזה דויד פרץ (מייספייס) החל להופיע. אחרי שיר וחצי כבר נכנסתי פנימה בחזרה כי מאוד רציתי לראות את ההופעה שלו. החבר'ה הטובים של היס רקורדס הבטיחו שהוא יפתיע ורציתי לדעת איך. כשנכנסתי למתחם הבנתי… במקום להופיע בישיבה עם גיטרת הדוברו הכסופה והענקית שלו, האיש היקר הזה עמד עם חשמלית ונתן הופעה יותר מהירה ממה שאני רגיל לשמוע ממנו. גם כאן, כמו אצל שני קדר, הייתי נהנה יותר אם לא היו דיבורים וטיולים מסביב שכן אלו מאוד הקשו עלי להתמסר לשירים המצוינים של פרץ. אבל ההופעה היתה מוצלחת בכל מקרה ושמחתי לראות את פרץ על הרגליים. הוא ביצע כמה מהשירים החדשים שבוצעו גם בהופעות האחרונות שנערכו בתאטרון תמונע, כגון "הדרך לירוחם" ו"התשוקות המכונפות שלה" שהוא פשוט שיר אדיר באוזני ואני מתמוגג בכל פעם שדויד מבצע אותו ועובר לספרדית ויחד עם אלו ביצע כמובן שירים מ"הייקו בלוז" ואני זוכר גם ששמעתי את "ערים וזכרון 2″ שמאז שחזרתי הביתה לא יוצא לי מהראש לרגע… ורק אני יודע למה.

ההופעה של פרץ לוותה בתפאורה המדהימה של השמש השוקעת ובחסות החושך שבא אחר כך נאלצתי להפרד מגיא ואביטל שנטשו לעשות דברים "חשובים יותר" - כמו לפרסם עונג שבת…
אגב, אני מוכרח להביא לתשומת לבם של הקוראים את המילים המדויקות והנכונות כל כך של ניימן על מיודענו גיאחה (מהפוסט של ניימן עצמו על אינדינגב, שווה לקרוא!):

חייבים לזרוק שתי מילים על גיאחה. דמות לוני טונס במסווה בלוגר, משולב עם חמידות של דובון-איכפת-לי ועומק של זמר בלוז מהארלם. הכל בבן אדם אחד והכל מתלכד מושלם לאישיות מדהימה. חצי שעה עם האנרגיות הבלתי נדלות של גיא משאירות לי חיוך על הפרצוף לכמה שעות לפחות. וסליחה מכל שאר האנשים שעשו לי כיף באותו היום אך לא הוזכרו פה.

לא נותר לי אלא להסכים עם כל מילה ולדמיין את אוזניו של גיא מאדימות במבוכה שיכורת שביעות רצון. אוהבים אותך חבוב!

אנשים טובים באמצע הנגב

טוב, אני חוזר מפרץ ההשתפכות החנפנית הזו לענייני הפסטיבל (ככה זה כשהאתר שלך נע על התפר בין בלוג תרבות לבלוג אישי).
אחרי הנטישה המפורסמת של גיא הלכתי עם ניימן לשרוץ באזור הזולה שהשקיף על מתחם ההופעות עם כמה מידידותיו/ידידיו ובינתיים שמענו את הפיטס (מייספייס) עושים יופי של רוק בהופעה שלא ממש הייתי קשוב אליה אבל הרגל שלי התנועעה כל הזמן בצורה משוכנעת למדי. אחריהם הופיעו Xamavar (מייספייס) שנתנו הופעת מטאל (גותי, אליבא דניימן) טובה ולפי הקהל שהצטופף בקדמת הבמה נראה שהם עשו את זה טוב. זו כנראה הפעם הראשונה שאני רואה להקה שבה הטיפוס הקלאסי של גיטריסט/בסיסט חסון עם שיער חלק וארוך ארוך ארוך המתנועע לכל עבר בתנועות אגרסיביות ולידם נגן כינור ונגן חמת חלילים (!!!!). מעניין.

אחר כך ירדתי להסתובב קצת למטה, בדיוק כשמאלוקס עלו והתחילו לנגן. את מאלוקס (אתר בית) הכרתי קצת קודם, כשהם חיממו בהופעה של הבילויים¹. אייל תלמודי על סקסופון/קלרינט/חליל-ממש-קטן וכל כלי נשיפה אחר שאתם יכולים לחשוב עליו מסתובב על הבמה אחוז תזזית ונושף צלילים מהירים שמקפיצים את הקהל בעוד חגי פרשטמן נותן לו ליווי חזק של תופים שמרימים את המוזיקה הזו הרבה למעלה. בהופעה של הבילויים פחות אהבתי אותם, כנראה כי רציתי נורא שהבילויים יעלו כבר. אך בנגב זה היה אחרת - נהנתי מאוד ובמיוחד כשירדתי ממש אל הבמה וראיתי את ורידיו המתנפחים של תלמודי הנושף בכליו ואת הקהל המשולהב. הבעיה היחידה שלי איתם היא שלפחות על פי ההופעה מדובר בלהקה של טריק אחד. מוזיקה בסטייל הבלקני שנהיה אופנתי לאחרונה. זה נחמד ומקפיץ ומדליק. אבל לא מחזיק הופעה של יותר מעשר-עשרים דקות. מאלוקס הוציאו לאחרונה אלבום הנקרא "One Day" ולפי בן שלו ב"הארץ" האלבום דווקא חושף צדדים נוספים ומגוונים יותר שלהם - וחבל שאלו לא באים לידי ביטוי בהופעות.

המשך הערב כלל את Ed (מייספייס) שהביאו אנרגיות מצוינות של רוק גיטרות חזק וטוב, גם אם לפרקים הם נראו לנעה שישבה איתי כקלישאתיים - ויכולתי להבין למה. לפניהם הופיע יהלי סובול בסט של כמה שירים מהאלבום שבדרך שהצליחו לעניין אותי כמו ספר על מכניקת של חומרים בלתי מתקשים. ואחריהם הופיע אביב מארק (מייספייס) עם הפילהרמונית שלו. וכאן המקום לתת כמה מילים על אביב מארק. הבחור עשה סאונד לכל ההופעות, לאורך כל הפסטיבל - סיבולת ראויה לשמה. והוא עשה את זה טוב. אין ספק שהיה סאונד טוב מאוד לאורך הפסטיבל כולו. לא שאני אנין סאונד ומבין גדול, אבל אני יודע מתי משהו נשמע לי טוב ומתי לא. היה משעשע איך כל אחד מהאמנים שהופיעו נתן לו קרדיט בסוף ההופעה. את השם שלו שמעתי הכי הרבה כל היום.
בהופעה שלו עצמו פחות נהנתי כי לא כל כך התחברתי לשירים שלו ובמיוחד לשירה שלו - אבל זה כנראה עניין של טעם.

אבל למה להתעכב על זה ולא להגיע לדובדבנים של היום הראשון??

כשאביב מארק סיים את ההופעה שלו הבליחה מולי לפתע לירון, בחורה יקרה מהלימודים שידעתי שתגיע לפסטיבל וחיפשתי בעיניים לאורך היום ובדיוק כשכבר התייאשתי (כי כבר היו די הרבה אנשים) היא הופיעה מבין הצללים. אחרי הפגישה המרגשת ישבנו דקות ספורות עד שלהקת מלכת הפלקט (יא כמה חרוזים!) עלתה להופיע והתקדמנו קדימה צמוד לבמה. את מלכת הפלקט (מייספייס) שמעתי פעם אחת לפני כן וגם זה היה בחצי אוזן במקום רועש נורא - כך שלא הכרתי ממש את השירים וכמה כיף היה לגלות שהם טובים! הם נתנו הופעה ממש טובה ונראה שהם נהנים מכל רגע. ולא רק הם! גם הקהל המשולהב בקדמת הבמה, כולל הבחור עם בקבוק הוויסקי וההידוס השיכור ובמיוחד כולל הבחור האמיץ שהתגנב מאחורי "הקלעים" ועלה לבמה כדי ללוות את הלהקה במחיאות כפים שמחות. ולשמחתי לא עטו עליו מאבטחים גברתניים אלא הוא זכה למלוא הפירגון מהלהקה ומהקהל. ככה זה באינדי! ההופעה של מלכת הפלקט הייתה מהוקצעת והשירים היו באמת טובים - פשוט רוק טוב, לא צריך הרבה יותר מזה. חוץ מזה, מי יכול להתווכח עם זה שעל הבמה עמד סטנד עם לא פחות משמונה גיטרות שונות שהתחלפו לאורך ההופעה? אין ספק שהשתכנעתי ואני כנראה אשיג לעצמי את האלבומים שלהם ממש בקרוב.

והדובדבן האמיתי בהחלט היה זה: המידנייט פיקוקס עם The Girls על אותה במה בהופעה שהמילה "אנרגטית" עושה לה עוול. בתור אחד שלא הכיר את המידנייט פיקוקס (מייספייס), והכיר רק מעט מדה גירלז (מייספייס), קיבלתי שוק טריטמנט לווריד ונהנתי מכל רגע. הופעה שלא מרפה ממך לרגע, מוזיקת רוק עצבנית עצבנית ושמחה שמחה ואדירה אדירה שנותנת לך מכה אדירה בראש (וגם מכות מכל מיני מתלהבים שרוקדים עליך פוגו). קרקס שלם של מוזיקה והזיות על הבמה. ברגעים מסוימים נספרו כעשרה (אם לא יותר) אנשים על הבמה, חלקם פשוט קופצים ומוחאים כפיים. והאמת היא? שלא רק המוזיקה שלהם אדירה ונושכת וגרמה לי לרקוד כמו משוגע, שווה ללכת רק בשביל הפרצופים של איתן רדושינסקי, הסולן של הפיקוקס. אין ספק - החבר'ה האלו, יחד עם מלכת הפלקט, מהווים את התגלית הכי טובה של הפסטיבל מבחינתי.

המידנייט פיקוקס בהרכב חלקי בהחלט

הלילה ירד. עוד האוזניים שלי מהדהדות מהתקפת הרעש האחרונה הלכתי והקמתי את ביתי-שבקצה-היער. אחרי הקמת האוהל הזריזה החלטתי שעוד לא הגיע הזמן לישון ושמתי פעמי למקום שמשך תשומת לב קטנה. ליד הקופות, מחוץ למתחם ההופעות, עמדה במה קטנטנה, או יותר נכון קופסת עץ הפוכה, ומולה מיקרופון ומגבר של גיטרה. הייתה זו במה פתוחה שבה יכול היה כל מי שרוצה לעלות ולתת כמה שירים. אם אינדי אז עד הסוף. על הבמה עמד בחור ארוך שיער ששר שירים מקוריים שלו שנשמעו בדיוק כמו שירים מקוריים של מוש בן ארי. בקהל לא יותר מעשרה איש. שניים מהם שוכבים על האדמה ומתמזמזים. אחרי תואם-מוש עלה בחור ארוך שיער אחר ששר כמה שירים נחמדים ומשעשעים ואפילו זכה לקהל שהכיר ושר איתו את המילים. אבל אחרי שלושה שירים כאלו נמאס לי ועשיתי פעמיי לערב השינה.

הבוקר נפתח בנעימים. שמש עדינה כיסתה את האוהל שלי. היה ממש מוקדם. אפילו לא התחילו להכין קפה. ישבתי בפתח אוהלי וקראתי את "הדבר" לאלבר קאמי. בהחלט טקסט מצוין לבוקר מדברי קליל ונעים. אחרי שעתיים ראיתי את ניימן וחבריו שהתקפלו להם והתחלתי לחפש קפה. בשעה עשר הלכתי לקראת הבמה לרגל ההופעה של מיכל לוטן (מייספייס). היה כל כך חם ואחרי הבאלאנס נשמעה מיכל אומרת שהיא תופיע בעירום כי חם כל כך. אך לצערי זה לא קרה. מצד שני, זה לא מנע מההופעה שלה להיות ממש טובה. לוטן לבדה על הבמה, מלווה עצמה בגיטרה אקוסטית, שרה את שיריה ששמעתי לראשונה. לפרקים קולה הזכיר לי את הדרה לוין-ארדי. מאוד נהנתי מההופעה וסימנתי לעצמי בראש לחזור הביתה ולשמוע עוד ממנה. הקלילות שבה קולה מתנגן ומשחק עם ההברות ועם המילים המשוננות - התאימו בול לבוקר הזה.

אחרי מיכל לוטן עלה הרכב הרגאיי רגאייסטן (מייספייס). בשלב הזה סחבתי את עצמי אחורה לשבת עם עוד אנשים. צפיתי מרחוק בהופעה בהנאה שמחה. מוזיקת רגאיי בסיסית למיטב הבנתי (המוגבלת בז'אנר זה) - לא משהו שלא שמעתי קודם, אך עשוי היטב ולזכותם ייאמר שהם הצליחו להרים את הקהל על הרגליים בקלות.

וזהו. כאן, לצערי, נגמר הפסטיבל מבחינתי. משמרת בעבודה הכריחה אותי לחזור הביתה. עשיתי סיבוב נוסף במתחם והספקתי עוד לשמוע את דני הדר ונגה שלו מבצעים את "כמה אהבה" כשהייתי בדרך לאוטו - שמח וטוב לב.

לסיכום, אינדינגב בפעם הראשונה - היה מצוין. אני מאוד מקווה שזה יתפוס ויהיה גם בשנה הבאה. אני בטוח שבפעם הבאה לא יהיה לי היסוס אם להגיע או לא.

אז מה היה כל כך מוצלח בעצם בפסטיבל הזה?

הארגון
הפסטיבל היה באמת מאורגן מצוין. ההופעות התחילו כמעט תמיד בזמן (זאת אומרת באיחור של לא יותר מעשר דקות). הסאונד, רוב הזמן, היה מעולה. המזון והשתיה למכירה היו מתומחרים בצורה הוגנת, טעימים ומשביעים. אגב, בעמדת האורז-תבשילחומוס-סלט היה קונספט נחמד שבו האוכל הוגש בכלים רב פעמיים ואחרי שהעברת את הצלחת והמזלג שלך שטיפה והחזרת אותם קיבלת בחזרה חמישה שקלים. רעיון יפה ולא מסובך בשביל לזהם פחות.
אזור הלינה היה מסודר ומלא מרחב ואפילו החניות היו מסודרות טיפ-טופ (אגב, אתה יודע שבאמת הגעת לפסטיבל אלטרנטיבי כשמי שמכוון את הרכבים בחניה הם ילדים בני 12).

המוזיקה
אין מה לומר - יש סצנה מגוונת ומאוד מעניינת של מוזיקה בארץ, שנעלמת מהרדאר של רוב הציבור. אני מניח שאין מה לעשות וככה זה כשרוב העם מאזין לרדיו ובמיוחד לתחנות עם קו מוזיקלי כשל גלגל"צ. וזה הגיוני וטבעי שכן התחנות האלו מכוונות לקו בסיסי ומשותף. אם כי באמת חבל לי שהרבה אנשים לא מכירים אפילו לא שיר אחד מהאמנים שהופיעו בפסטיבל (ומהווים רק דוגמית ממה שקורה פה מבחינת מוזיקלית). האנשים האלו יוצרים את המוזיקה הכי טובה ומיוחדת שיש לנו כאן - והקהל שלהם מצומצם ולפעמים מורכבים מהם עצמם (ועל כך בנקודה הבאה).

האנשים
אני מודה שאחת הסיבות שבשבילן הלכתי לפסטיבל היא האנשים שידעתי שאמורים להגיע (אולי בעצם כך זה תמיד). מלבד המוזיקה וההתנתקות הזמנית מהעיר - חיפשתי את החברה הטובה של אנשים יקרים שידעתי שיהיו שם (גם אם אחד מהם וזוגתו החליטו לנטוש מוקדם.. אהמ אהמ). וגם האנשים שאני לא מכיר עשו לי טוב בלב - כי הרוב המכריע של הנוכחים הורכב מאנשים שניכרת בהם האהבה האמיתית למוזיקה. זה לא היה קהל של בני נוער שבאו לראות פרצופים-יפים-עם-קול-נקי-ולא-יותר אלא קהל רב גילאי שבא פשוט בשביל המוזיקה. והיה זה קהל נינוח שנעים להיות במחיצתו. אולי האהבה המשותפת חיברה בין האנשים למין אחווה שקטה. למה אני מתכוון באומרי אחווה שקטה? זה לא שישבנו והחזקנו ידיים ומילמלנו יחד את מילות השירים, אך הערבוב של האנשים, זרים ככל שיהיו, היה טבעי ונוח (לפחות בהרגשה שלי). כך למשל כשישבנו "למעלה" על הכריות וכוסות תה שהתבשלו על גזייה של כמה חבר'ה הגיעו לידינו, או כשמצאתי את עצמי שומע שיחה של חבורה שישבה לידי בחצי אוזן ומצטרף.
אני לא יודע, אולי אני תמים וזה משהו שקורה יותר ממה שאני חושב…
בעצם מה שאני מנסה לומר הוא שהייתה איזו משפחתיות באווירה. זה מתקשר למשפט מהנקודה הקודמת לגבי זה שהאמנים הם לעתים הקהל אחד של השני. לא היו "מעמדות" נפרדים של "אמנים" ו"קהל" (למרות שהאמנים ישנו במתחם נפרד מכולם). כך למשל בהופעה של מאלוקס, כשהגעתי לקדמת הבמה, ראיתי את דויד פרץ - שכמה שעות קודם לכן היה עצמו על הבמה - מפזז בדרכו ופעוט רכוב על כתפיו. או בהופעה של המידנייט פיקוקס כשלידי עמדו חברי מלכת הפלקט שרק לפני שניה עמדו מעלי על הבמה. או בשירותים בבוקר כשצחצחתי שיניים וחזי שוחט מהמידנייט פיקוקס נכנס טרוט עיניים, אוחז גליל נייר טואלט.
זה הכיף הגדול. זה מה שגרם לי יותר מהכל להרגיש שכולנו - על הבמה ומתחתיה - התכנסנו לחגוג אהבה גדולה ומשותפת.

1. אגב, אני לא יודע אם הם יודעים, אבל מאלוקס זה שם של תרחיף נגד צרבת וגזים [↩]

זרעי קיץ
נישאים ברוח
מעירים זכרונות
מעוררים ערגונות

הקיץ הולך ומסתיים וגם השנה נסעתי לפסטיבל התמר וגם השנה ראיתי שם את ברי סחרוף חורך את הבמה. והנה, גם השנה אני כאן כדי לספר לכם איך היה. מעניין אם זה יהפוך למסורת.

אבל נלך לפי הסדר.

פסטיבל התמר נערך זו השנה השמינית בנווה זוהר שבדרום ים המלח. התירוץ לעריכת הפסטיבל הוא סיום גדיד התמרים שזו פשוט סיבה מצוינת להרים כמה הופעות מצוינות. השנה, למשל, הופיעו פאקו דה לוסיה עם דיוויד ברוזה, מירי מסיקה/אריק ברמן/אפרת גוש ביחד בערב הצדעה לשמעון פרס (רק לי זה נשמע הזוי?) ועוד צפויות הופעות של אביב גפן, מאיר בנאי עם מיכה שטרית וכמובן שלום חנוך. כל זה במיקום באמת יפהפה ונוח למדי תחת כיפת השמיים (והגשר המסיבי) של נחל זוהר. ואם לא השתכנעתם שזו סיבה טובה, תחשבו על כמה כיף לומר את המילה "גדיד". זו בטוח סיבה טובה.
אמש בפסטיבל נערכו שלוש הופעות בערב אחד, סיבה מספיק טובה להפרד ממאה חמישים שקלים חדשים ולהדרים למקום הכי נמוך בעולם. משם אפשר רק לעלות.

היית רוצה להיות גל נשבר
אל חוף ההומה רוחצים רוחצות?
עושה אותי מלך משוח במלח
מוכתר בזרים של אצות.

מופע ראשון - הבנות נחמה
"ואם אקפוץ לגובה- מעבר לאופק
אולי גם זה לא יזיז להם את הדופק
מה עוד אעשה?"

באיחור צפוי של כארבעים וחמש דקות עלו שלוש חברות הלהקה "הבנות נחמה" - יעל דקלבאום, קרולינה ודנה עדיני. הן לא קפצו לגובה, מעבר לאופק אך נראה שהן בהחלט הזיזו לקהל את הדופק. הן פתחו את ההופעה עם "Lovers" היפהפה שהפגין את הכוח העיקרי שלהן - שילוב מנצח בין שלושה קולות נשיים מיוחדים וקסומים. ישובות שלושתן על כסאות, מלוות את עצמן בגיטרות, תוף מרים, מפוחים ואף בנג'ו הן הופיעו כמעט חמישים דקות וביצעו, אני מניח, את רוב שירי האלבום. מכיוון שלא שמעתי את האלבום אני לא יכול לחוות דעה על הביצועים. מהמקום שבו אני ויפעת, שותפתי למסע, התמקמנו (כשנכנסו המתחם היה ממש מלא כך שמצאנו עצמנו יושבים על מדרגות האבנים שבצדדים מה שאפשר לנו להנות ממבט על כל הקהל שעמד מול הבמה ומאבנים כואבות בתחת), היה אפשר לראות שהקהל התחבר באיטיות לשירים ובהתחלה קרולינה נראתה נבוכה משהו וניסתה לעודד את הקהל להזיז ת'תחת ("בשביל אנשים שבאים לפסטיבל אתם די שקטים", או משהו כזה). אבל הקהל נכנס לזה עם הזמן ובמיוחד כשהן שרו את הלהיט "להיות - So Far".
אין לי הרבה מה לומר על ההופעה הזו. יפעת ואני הסכמנו שלמרות הייחוד של השלוש, שילוב הקולות המדהים שלהן והגרוב הכללי - היה משעמם משהו, פשוט כי כל השירים נשמעו, פחות או יותר, אותו דבר.
היה גם די מוזר שבתור הדרן הן בחרו לבצע, שוב, את "Lovers" שהיה כאמור שיר הפתיחה.
הרגע שהכי נהנתי ממנו היה כאשר דנה עדיני ביצעה שיר שאין לי מושג מה שמו. שיר באנגלית שהיא ביצעה לבדה, מלווה בנגינת שתי הבנות האחרות. אין מה לומר, הקול שלה אלוהי, היא עצמה מדהימה. הייתי מתחתן איתה ברגע. אם מישהו מכיר אותה…

תרצה תהיה סיגריה גנובה
בפי נערים בתשוקה ראשונה

מופע שני - שלומי שבן
"את ואני, אני ואת, טבולים בשקט של לקראת
קולטים שעוד מעט, ולא קולטים עד כמה"

והנה אנו ממתינים להופעה השניה. אני מכין את עצמי להמתנה ארוכה, שכן כך הדברים עובדים בארץ. אז לא. כאן המקום לציין לטובה את המארגנים שהצליחו לארגן את הבמה ממופע למופע יחסית מהר וכך תוך עשרים דקות לכל היותר, אם זכרוני אינו מטעה אותי, עלה שלומי שבן אל הבמה מלווה באסף רוט בכלי הקשה, עידו אגמון בגיטרה, תום מוכיח על הבס ורע מוכיח על התופים וההפקה המוזיקלית.
לבוש שחורים הוא צועד בבטחון אל הפסנתר ומתיישב. ללא מילים הם מתחילים לנגן את "New Age Woman" המצוין מהאלבום החדש, "עיר". השיר טוב והביצוע מצוין ונראה ששבן עלה מחומם כבר אל הבמה. הוא ממשיך כמעט ללא מילים לשיר הבא באלבום, "הומור" ואני תוהה אם הוא מתכוון לנגן את האלבום לפי הסדר (אם כי הוא לא פתח בשיר הראשון, "פעם שירים"). חבל לי שהוא המשיך לשיר איטי אחרי הפתיחה המעט סוערת אך לאחר מכן הוא ממשיך עם סדר השירים באלבום ל"גור אריות". אני מתאכזב כי אני מתמלא חשש שהוא באמת הולך לנגן את האלבום לפי הסדר, מה גם שאני לא כל כך אוהב את השיר הזה. אך אני לא יכול להתעלם מהמקצב שלו ומהבטחון ששבן מפגין על הבמה.
לשמחתי, שבן לא ממשיך עם רצף השירים של האלבום. בהמשך ההופעה הוא קם ממושבו ליד הפסנתר ותופס את המיקרופון שבחזית הבמה ומתחיל להסתובב עליה במעגלים כמו נמר בכלוב. והוא באמת מרגיש כנמר. מול המון אנשים רוקדים, עם הלהקה המצוינת המלווה אותו, הוא תופס בטחון מרשים מאוד ומתנועע על הבמה כטווס כמעט.

בזמן ההמתנה ששבן יעלה על הבמה חבורת נערים לידי התחילה לשיר את "אריק" ואני חשבתי לעצמי שהם בחרו לשיר את השיר הכי מאוס שלו. ובכן, גם הוא בחר לשיר אותו אך רע מוכיח תפר לו עיבוד חדש ומכוסח לחלוטין. רוק כבד, עצבני וכועס. אבל מה אומר לכם? לפחות אתמול זה היה ביצוע בבחינת "נסיון יפה, אך לא מוצלח". שבן נשמע כמי שלא מתמודד עם הקצב ההרבה-יותר-מהיר של השיר, יורה את המילים כדי להספיק את כולן בכוח למרות שהן לא משתלבות היטב עם המקצב המחודש. השינוי, לדעתי, מבורך ומתאים לשיר - אך יש עוד עבודה לעשות איתו.
שירים שבלטו לטובה היו "מותק, את אצלי בראש" המקסים של דילן, ביצוע מצוין ל"שרמוטה פוריטנית" וביצוע פשוט מעולה ל"כולם אומרים" שסגר את ההופעה עם וירטואוזיות הפסנתר של שבן.
לסיכום, הופעה טובה מאוד שהרשימה את שותפתי למסע. אך אני התאכזבתי קלות. היה חסר לי "אני שוקעת, תפוס אותי". הביצוע ל"אינטואיציה" שיגידו כולם מה שיגידו - אני חושב שזה שיר מצוין - הצליח קצת לשעמם אותי (למרות שהוא היה מצוין, אך אני ציפיתי דווקא בשיר הזה לשמוע את להטוטי הפסנתר של שבן ולא את הלהקה, המצוינת כשלעצמה). שבן אמנם התמודד יפה עם העניין הזה של הופעת רוק מול המון אנשים, אך בגלל שלי היתה זו הפעם הראשונה לחזות בו על הבמה, ואחרי ששמעתי רק טוב על ההופעות שלו עם הפסנתר - התאכזבתי משהו. אני חושב שבפעם הבאה שהוא יעשה מופע אינטימי עם פסנתר, אלך לקבל חוויה מתקנת.

אז מהו הקיץ שבא להיות
ממה שהריח לי דק מן הדק

המופע המרכזי - ברי סחרוף מארח את יהודה פוליקר
"איך זה קרה שאני מאוהב בך
גם בלי שממש אדע
כי את לא מראה..
את לא מראה..
מה קורה אצלך בפנים."

הגענו לקצפת של הערב. ברי סחרוף עולה לבמה לקול תשואות הקהל המכור. הוא מלווה בגידי רז ואורן לוטנברג (אלא מה?) בגיטרות, עדי לרר רנרט בקלידים, אני-לא-זוכר-מי בן הנדלר על הבס (תודה ל"אגל" ו"האחרת מקהילת מוזיקה ישראלית בויינט על התיקון) ורע מוכיח שוב בעמדת התופים וההפקה המוזיקלית.
להפתעתי¹ הוא פתח בקטע האינסטרומנטלי "ים המלח" מהאלבום שלו עם רע מוכיח, "11א", אולי אחד האלבומים הפחות מוכרים למאזין הממוצע. הביצוע היה מצוין ונטול הסממנים המזרחיים מגרסת האלבום. זה היה ביצוע עם ניחוחות של מוזיקה אמריקאית, מוזיקת סרף שכזו. היה מצוין. אחריו הם המשיכו ישר לשיר אחר מאותו אלבום, "רוח חדשה". אין מה לעשות, סחרוף - גם בגיל חמישים - הוא פרפורמר מצוין. הנגנים שלו מנגנים יחד כבר הרבה שנים והלהקה מהודקת ומגובשת ונותן לו ליווי מצוין. במיוחד היה מצוין רע מוכיח על התופים (שהתבלט גם קודם אצל שלומי שבן). סחרוף מתנועע על הבמה באנרגיות של בחור בן עשרים ונהנה מכל רגע. זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהב לראות אותו בהופעה. ההנאה הצרופה שהוא מפיק מכל תנועה עם הגיטרה, הפירגון שהוא מעניק לנגנים שלו. ההתמסרות הטוטאלית שלו למוזיקה. ההתפוצצות האורגזמטית של האנרגיה שפורצת מהמיתרים שלו ומכל גופו. וכשהוא עושה את זה, זה נראה פשוט כל כך.
הוא ממשיך לבצע שירים בקצב מהיר, שיר עוקב שיר וכל ביצוע מצוין וחורך את האוזניים. לא סתם אומרים אש במיתרים. "כמה יוסי" בביצוע ענק שמזכיר את הרוח של האלבום שבו נולד ("סימנים של חולשה"), "עיר של קיץ" בביצוע המוכר מאלבום ההופעה, "עבדים", "ככה זה לאהוב אותך)" - בכולם הוא שובה את הקהל. ופה אולי נקודה שהפריעה לי. חלק מהשירים היו כל כך מוכרים והביצועים שחוקים משהו (במיוחד למי שחרש כמוני את אלבום ההופעה). אבל למרות זאת אי אפשר להתעלם מהשליטה המדהימה של סחרוף והלהקה ברזי השואו הטוב.
ואחרי שאמרתי את זה הגיע הזמן לציין לטובה כמה שירים אחרים שפחות ציפיתי לשמוע והופתעתי ונהנתי מהם נורא. "לב שלם" שהתחיל בקטע אינסטרומנטלי מצוין, "נכנע לך" החזק כתמיד, "בסוף של יום" שקיבל עיבוד נעים ושונה במקצת מהמקור, ו"בריז'יט ברדו זה לא פשוט" הכיפי. אך במיוחד במיוחד, "שתי פנים", אחד השירים של סחרוף שאני הכי אוהב שנגע בי בדיוק איפה שכואב.

אבל הכי נהנתי מהשלב שהתחיל כך: סחרוף סיפר על כך שיומיים קודם לכן, באותו מקום ממש, הוא צפה בהופעה של מוזיקאי, אחד הגדולים בעולם, פאקו דה לוסיה. "ועכשיו", הוא אומר, "יש לי הכבוד להזמין את אחד המוזיקאים שלדעתי הוא הכי גדולים, לא בארץ, בעולם. בטח שבארץ. יהודה פוליקר!"
פוליקר עולה על הבמה בחיוך והקהל מעניק לו חיבוק ענק ומלא אהבה. הוא עולה בצעד בטוח, נראה מצוין. לוקח את הבוזוקי, מחבק את סחרוף והשניים מתחילים לנגן.

"אז מה עבר עליך
ומה מביא אותך לפה
הלילה את נשארת
חכי איתי לבוקר שיבוא"

"פנים אל מול פנים" הוא שיר מרגש כל כך. מדויק כל כך במילותיו. סחרוף מפרגן לפוליקר ונותן לו להוביל את השיר שלו. אחר כך הם עושים יחד את "באמונה עיוורת" (עוד שיר שהתגעגעתי אליו ושמחתי לשמוע בלייב) ו"מונסון". השילוב של שניהם מצוין. הקול של פוליקר והקול של סחרוף שונים כל כך. פוליקר חם הרבה יותר ונותן קונטרה יפה לסחרוף המחוספס. הם מלווים זה את זה באהבה. סחרוף עם החשמלית ופוליקר עם הבוזוקי. אני לא יכול שלא לחייך כשאני חושב שהנה יש שלום אמיתי על הבמה: טורקי ויווני עושים מוזיקה יחד.

הקליפ הזה של "מונסון" בביצוע של השניים נמצא כאן כדי לתת טעימה למי שלא היה בהופעה אך חשוב לי לומר שדווקא אתמול הביצוע היה מוצלח הרבה יותר. בקליפ כמעט ולא שומעים את הצד של פוליקר (ואני מניח שזה היה כך במקור ולא רק באשמת האיכות הירודה) - לא את הקול ולא את הנגינה. זה היה שונה לחלוטין אמש כאשר הוא שר בעצמו חלקים שלמים מהשירים וקיבל מקום רחב לנגן סולו.

אחר כך פוליקר לקח את החשמלית שלו והזכיר לכולנו שהוא בעצם התחיל כרוקר בלהקת "בנזין". הוא מנגן על הגיטרה בכיסוח מעודן ומהודק, בתנועות קטנות וטבעיות. השניים מבצעים את "רדיו רמאללה" בחוזקה. אישה מבוגרת שעומדת על הטריבונה מולי רוקדת בתנועות מצחיקות נורא ומגושמות משהו, אך היא בשלה, נושמת את המוזיקה.

הצטערתי כשפוליקר ירד מהבמה. זה הקטע שהכי מאכזב אותי באירוחים בהופעות חיות. תמיד האורח עולה לשלושה-ארבעה שירים וזהו. והרבה פעמים, כשמדובר באירוח טוב ומעניין - הייתי רוצה לראות אותם מופיעים הופעה שלמה ביחד. משהו סגנון "שלום ושלמה"… למה לא לעשות סיבוב של "סחרופוליקר"? לדעתי זה יכול להיות אדיר.

סחרוף המשיך את ההופעה וסיים עם ביצוע מצוין ל"עוד חוזר הניגון" שאחריו ירדה הלהקה מהבמה. "אין מצב שהוא לא חוזר להדרן", אמרתי ליפעת שהנהנה בהסכמה. אבל אז נדלקו האורות, הסימן הדי מוסכם שהערב הגיע לסיומו.
אבל הקהל לא פראייר. בעקשנות אין קץ מחאו כפיים, שרקו שריקות. ובסוף האורות כובו וסחרוף חזר לבד עם לוטנברג. הוא מתחיל בפריטה על הגיטרה האדומה שלו ואני תוהה איזה שיר זה הולך להיות. הפתיחה יפה, הצלילים נשפכים מהמיתרים בקצב גלי, נישאים ברוח המדברים. ואז הוא מתחיל לשיר את "עיר מקלט" של אהוד בנאי - בעיבוד שלו מהאלבום "האחר". לאט לאט מצטרפת שאר הלהקה והשיר תופס תאוצה. זה גורם לי להזכר בביצוע של הבילויים ל"ערבב את הטיח אחמד" ששמעתי בשבוע שעבר בבארבי ולחשוב כמה שהגרסאות האלו עושות טוב לשירים של בנאי.
כשההדרן מסתיים (היה עוד שיר, אינני זוכר איזה) אנחנו יוצאים מהמתחם לחלק האחורי, איפה שדוכני ממכר השתייה והמזון, ומתחילים לעשות את דרכנו לעבר האוטו. אנחנו עוצרים לשתות קפה כשפתאום סחרוף מפתיע את שנינו ועולה להדרן שני. הוא משמח אותי בביצוע ל"הפוך" שאנחנו שומעים תוך כדי לגימת הקפה והוא מקנח ב"ניצוצות". וזהו. ההופעה באמת נגמרה.

לסיכום, הלילה אתמול בפסטיבל התמר היה מצוין. במיוחד נהנתי מסחרוף ופוליקר, אבל בכלל היה כיף. הבעיה היחידה בפסטיבל הזה היא שהמרחק שלו לא כל כך מפתה לעשות את הנסיעה הארוכה בשביל הופעה בודדת (לא שזה הפריע לי לעשות את זה, אבל יכול להיות שיש אחרים שכן ויתרו בגלל זה) ובאופן כללי היה הרבה יותר מגניב לנסוע לכמה ימים ולהנות מכמה הופעות. אך כשכל הופעה עולה כמאה וחמישים שקלים, זה הרבה פחות משתלם. טוב יעשו מארגני הפסטיבל אם יתנו אפשרות לרכוש כרטיס פתוח למספר הופעות ואז יהיה שווה לרדת לשם לכמה ימים, להנות ממוזיקה טובה בלילות ולנצל את הימים לטיולים והכרות עם האזור (ובינינו, זה חלק מהאינטרס של מארגני הפסטיבל).

גל אהבה שנוסע אלינו
נשבר על כמיהה למרחק.

1. ואני רגיל כבר שאני מופתע מדברים שאינם מפתיעים בהופעות [↩]

החלל בלבונטין 7 הוא לא מי יודע מה גדול, יחסית למועדוני הופעות אחרים בסביבה. יותר מהכל הוא משדר אינטימיות. המרתף הקטן, הבר הצמוד והבמה שהיא כל כך נמוכה שבדרך כלל אתה פשוט עומד ורואה את הלבן בעיניים של הזמר.

וכך בדיוק היה אתמול בהופעה של נועם רותם. המרתף היה מפוצץ באנשים. בחיים שלי לא ראיתי את לבונטין מלא עד אפס מקום עד אתמול. וכולם באו לראות את רותם שעלה כמעט בזמן מלווה באדם שפלן על גיטרה בס, אקוסטית ומצילה ואסף תלמודי על פסנתר, מפוחית, בס ומכות-על-חשמלית (זה יתבהר…)

להמשך…

ביום חמישי האחרון, ה-28 ליוני 2007, חוויתי קסם כמו שלא חוויתי מזה זמן רב. בתאטרון תמונע נערכה הופעה חגיגית להשקת אלבומו החדש והמצופה כל כך של דויד פרץ - "הייקו בלוז".
אבל לפני ההופעה, קצת על דויד פרץ והייקו בלוז. זה מתבקש, כנראה, שכן כל החברים שלי שפניתי אליהם לפני ההופעה והצעתי להם להצטרף שאלו אותי "מי?".

להמשך…