פעם ראשונה כאן? ברוכים הבאים! אני ממליץ להרשם לעדכוני רסס או לרשימת התפוצה כדי להתעדכן באופן שוטף. קריאה מהנה!

להרבה אנשים יש הרבה השגות על אם לגור בתל אביב זה טוב או רע. הרבה אנשים מגיעים לתל אביב בשביל לחיות איזה חלום. הרבה אנשים מגיעים לתל אביב כדי לסמן וי ולהסתלק מפה אחרי כמה שנים. הרבה אנשים שונאים את תל אביב שנאה עזה. אני מאלו שנולדו פה ועדיין גרים פה ומתקשים מאוד לדמיין מגורים במקום אחר. ניסיתי לחשוב למה אני כל כך אוהב לגור דווקא בעיר הזו, והגעתי לרשימה (החלקית) הזו של תשעה דברים טובים במגורים בתל אביב:

1. לחזור הביתה באחת עשרה בלילה מהעבודה, לצאת למרפסת ולשמוע הרכב ג'אז מנגן חי בבית הקפה למטה, כאילו שהם אצלי בסלון.
2. לדעת שתמיד תמיד, ביום או בלילה, בסגריר או בשרב, אפשר ללכת לקנות חלב או ירקות. ולדעת שלעולם לא אשתמש באופציה הזאת.
3. תחושת האושר כשאתה מוצא חניה כשרה וטובה באמצע הלילה. את תחושת המזל הנלווית לזה אפשר להשיג, לדעתי, רק אם לפרקון ידידותי מפזר עליך קצת מהקסמים שלו.
4. לדעת שאתה לעולם לא לבד, ועם זאת אתה תמיד אנונימי.
5. שכשיש לך שעה פנויה אתה יכול לקפוץ עם ספר לים ולהיות שם תוך כמה דקות מבלי שזו תהיה הפקה מורכבת.
6. שאם כבר ללכת לקניון - אז יש לך את הקניון הכי עירוני וחכם בארץ ממש מתחת לאף (דיזנגוף סנטר, אנשים).
7. כי בניגוד לשמועות, בהחלט אפשר לגדל פה ילדים. והם אפילו לא בהכרח יוצאים דפוקים.
8. כי יום כיפור בתל אביב זה קסם אחד גדול.
9. כי בסופו של יום, העיר הזו שכל כך אוהבים לרטון שהיא "בועה" - היא בעצם בועה של שפיות נחוצה כל כך בתוך ביצת הכאוס הארצישראלית.

אמש התקשרה אליי אמי וסיפרה לי בהתרגשות מסוימת שמצאה מחברת ישנה שלי עם כל מיני דברים שכתבתי. היום בבוקר מצאתי את המחברת מונחת על השולחן במטבח וניגשתי לעיין בה. מדובר באחת ממחברות הספירלה הפשוטות ששימשו אותי בתקופת החטיבה והתיכון. האמת היא שרוב הדפים נתלשו ממנה ונותרו הכריכה ומספר דפים בודדים שבהם מצאתי את הסיפור הבא שאינני זוכר מתי כתבתי ובאילו נסיבות, אך כשקראתי אותו גיליתי שלא סיימתי אותו מעולם. הסיפור מובא כאן לפניכם, נטול הפואנטה והמסר הקיומיים שכנראה ניסיתי להגות וכשלתי. האם תוכלו, ילדים יקרים, למצוא את סוף הסיפור? צבעו את הסיפור בצבעים יפים ורק את הסוף השאירו בתגובות.
(הערה: כל שגיאות העריכה והלשון הן במקור ובחרתי להשאירן)

סיפור ללא שם וללא סוף - מאת ערן כ"ץ
לילה קר של דצמבר. בדיוק יצאתי ממאורת ד'אז קטנה במילאנו והתחלתי לשוטט ברחובות, חצי שיכור. ירד גשם חזק. הקול של הגשם הניתז על הפחים והמכוניות הזכיר לי את המוזיקה ששמעתי לפני מספר דקות. פניתי לרחוב קטן ושקט. החושך ברחוב היה מדהים. הוא עטף הכל. זה היה כמו להכנס למערה עמוקה. מדי פעם עברה מכונית ברחוב הראשי והרחוב הואר אך רק לשניה. האורות הקלושים שהגיעו מחלונות הדירות דמו לזוגות עיניים זוהרות מתבוננות מתוך החשיכה והקלסטרופוביה התחילה להשתלט עלי. הייתי רטוב כולי ולא ידעתי איפה המלון שלי. הרגשתי אבוד, מדוכא וחיפשתי מחסה כדי לישון. המשכתי ללכת ברחוב כשהקור הצורב העלים את התחושה של רגליי, הרגשתי שאני מרחף.
לפתע שמעתי קול גברי שר אריה כלשהי, התכוננתי קדימה וראיתי אור בוקע מלפניי. המשכתי ללכת עוד קצת במורג הרחוב, מתנדנד מצד לצד. הגשם התחזק עם כל צעד שעשיתי. לבסוף ראיתי את מקור האור. האור זהר אלי מתוך החשיכה האופפת הזאת וסינוור אותי. צעדתי לעבר האור וראיתי שהוא בוקע מתוך מסעדה קטנה. נכנסתי פנימה.
הריח בתוך המסעדה היכה בי. זה היה ריח של בצק ושל ירקות ובעיקר של בזיליקום. למסעדה היה מראה פשוט למדי. קירות אבן, ריהוט עץ ודלפק המציג את מבחר סוגי הפסטות הרחב שהמסעדה מציעה.
מאחורי הדלפק עמד אדם, בסביבות שנות החמישים שלו. הוא היה שמנמן אך משום מה נראה קליל יותר מכל אתלט ממוצע. הוא שם לב שנכנסתי ופסק משירתו, הוא התבונן אליי, ליטף את שפמו וחייך.
"Bonnanotte"¹, הוא אמר.
התבוננתי בו בתדהמה ומלמלתי משהו באנגלית.
"אה, אנגלית. איזה שפה!!" אמר האיש וחייך, "לא כמו איטלקית אמנם אבל גם משהו".
חייכתי.
"אתה נראה לי רעב, אפשר להציע לך משהו?"
"לא לא", עניתי בהנהון.
האיש חייך שוב.
"רק רגע", אמר, "נראה לי שאתה לא תתנגד לאספרסו".
"קצר", חייכתי.
"קצר", הוא חייף אלי שוב.
האדם ניגש אל מכונת הקפה והכין לי ספל.
לקחתי את הספל הקטן מידו ולגמתי. הנוזל החם היה כל כך מר שעיוויתי את פני.
בעל המסעדה צחק. "אני מבין שלא שתית את זה קודם".
"אני רגיל למתוק", אמרתי.
"אהה. אין טעם לשתות את זה מתוק, שותים את זה רק מר. תחשוב על אספרסו כעל הארה. הקפה החזק לא סתם מעורר אותך. המרירות העזה שלו מזכירה לך שהחיים הם לא דבר מושלם ושיש בהם גם קצת מר, אז צריך לקבל אותם כמו שהם".
חייכתי.
"איך קורים לך?", שאלתי.
"אלפרדו".
"אלפרדו, תגיד לי, למה אתה פתוח בשעה כזו?"
"אני לא סוגר אף פעם. אני גר כאן מאחור".
"אבל למה לא לסגור?"
"אתה אף פעם לא יכול לדעת איזה אדם מיואש יגיע לכאן באמצע הלילה, נוטף מים", חייך.
"ומה עם המשפחה שלך?", חקרתי.
"אהה, אין לי משפחה. אני אוהב את החיים לבד", חייך בעצב.
"כן, כמו כולם", אמרתי והתיישבתי לידו.
"איך בכלל הגעת לכאן?", שאל.
"למילאנו?"
הוא הנהן ולגם מהקפה שלו.
"מסע לסידור עצמי", עניתי בחיוף.
"בעיות בבית?", שאל.
לגמתי מהקפה ונשמתי עמוקות.
"יותר מדי בעיות", עניתי בעודי מתבנן על הקפה השחור שפתאום הזכיר לי את חיי להפליא. מרים, לא זזים לשום מקום, שחורים.
"אהבה?", שאל אלפרדו בעודו מוציא צלחת קטנה מארון.
"גם", מלמלתי.
אלפרדו צחק. "גם? אתה כנראה במצב קשה. קח, תאכל". אלפרדו הניח מולי צלחת שעליה נחו שלוש פרוסות לחם עם גבינה ועגבנייה.
"מה זה?", שאלתי.
"קרוסטיני עם מוצרלה ועגבנייה", ענה.
בהיתי בצלחת בבלבול.
"ג'בטה עם מוצרלה, עגבנייה, בזיליקום ושמן זית. חמש דקות בתנור", חייך.
נגסתי. חייכתי. זה היה מעדן אמיתי. הערוב המופלא של הטעמים והחום מילאו אותי במין תחושה של ריחוף שמעולם לא הרגשתי.
"אני רואה שאתה נהנה", אמר אלפרדו.
הנהנתי בעודי לועס והודיתי לו.
הוא התיישב מולי. "אתה רוצה לספר לי על זה?", שאל.
"טוב, הכל התחיל בעבודה שלי. אני ארכיטקט. הייתי בשלבי תכנון כששותף הצטרף אלי. חדש, מתלמד. הוא התחיל להשתלט על העניינים וממש הרס את העבודה ובסופו של דבר, אחרי ריבים רבים, פרצתי למשרד של הבוס שלי ונאמתי כמה דקות בצעקות על השותף הטיפש שהוצמד אלי. מסתבר שזה היה אחיינו של הבוס ופוטרתי". התחלנו לצחוק. אלפרדו הביא בקבוק יין לבן והתחלנו לשתות.
"וזה הכל?", שאל אלפרדו בעודו מרחרח את היין.
"לא לא", עניתי, "הגעתי הביתה זועם ובטיפשותי הוצאתי הכל על בת זוגי מזה שבע שנים", המשכתי, "במשך שבועיים שלמים נעדרתי מהבית, התעלמתי ממנה והתנהגתי כמו בן זונה אמיתי. בסוף היא עזבה. ואז נסעתי לכאן".
"אהה. מסע של רגיעה במילאנו?"
"בדיוק".
"ראיתי מקרים רבים כאלו. כולם מגיעים לכאן מתישהו".
גמרתי את הצלחת ואת היין. אלפרדו לקחת אותם.
"אני בספק שאתה יכול לעזור לי", מלמלתי, "אני לא מבין אנשים. גם לא את עצמי".
אלפרדו התבונן בי ואמר, "אני כן מבין, ותאמין לי שזה פשוט. ואני כן יכול לעזור לך", ואז הוא צחק. "בוא, תראה", אמר.
קמתי והלכתי אליו. הוא עמד ליד הכיריים.
"טבע האדם הוא כמו פסטה. כדי שהפסטה תצא טובה את צריך לדעת להתנהג אליה". אלפרדו מילא סיר דול במים, הוסיף קצת שמן ומלח והדליק את האש.
"דבר ראשון, אתה מוציא את הפסטה מהאריזה ומסתכל עליה טוב טוב, לראות איך היא".
אלפרדו עשה זאת. הוא הוציא פסטה צבעונית מאריזה.
"זאת אומרת שאני צריך לנסות ולהבין את הבן אדם".
אלפרדו הנהן. "פסטה היא כמו בני אדם, אין שניים אותו דבר", הוא חייך.
"עכשיו אתה שם את הפסטה במים, שתרגיש טוב".

זהו - כאן מסתיים הכתב שלי על הדף. מה ההמשך? אותו עוד צריך למצוא, או שאולי לא.

כמה מחשבות שעלו לי תוך כדי העתקת הסיפור לכאן:
1. כאמור, אני ממש לא זוכר מתי כתבתי את זה אבל לפי העיסוק הזה באוכל איטלקי אני מניח שמדובר על השנים שסביב כיתה ח' עד כיתה י' שבהן נכנסתי חזק יחסית לנושא הבישול האיטלקי, קראתי ספרים וניסיתי לליישם.
2. מעניין שהגיבור שבחרתי הוא ארכיטקט שנוסע לנקות את הראש במילאנו - זאת לאור העובדה שאבא שלו הוא ארכיטקט שלמד במילאנו.
3. התמה הזו של בחור צעיר וקצת אבוד שנכנס במקרה למסעדה/באר/חנות ומפתח קשר עם בעל המקום המבוגר ולמוד הנסיון שמקרין אליו רגש אבהי וגם מנחם וגם מנסה ללמוד אותו משהו על החיים חוזרת על עצמה לא פעם בסיפורים שאני כותב. ישנו רומן ששנים מתבשל אצלי בראש, לצערי על אש נמוכה נורא, שמתחיל בדיוק מהסיטואציה הזו. וישנו כמובן הסיפור הזה.

1. "לילה טוב" [↩]

אחרי אוסף סיכום השנה שפורסם פה בשבוע שעבר (מה, לא שמעתם? לא הורדתם? רוצו לפה) הגיע הזמן לשבת ולכתוב את מה שכבר מזמן היה לי ברור. מהו האלבום שעשה לי את 2007?

האמת, אני כבר מתכנן לכתוב את למעלה מחודש, ויש מי שיגיד שזה לא הוגן לתכנן את פוסט אלבום השנה בטרם היא הסתיימה - ומי שיגיד את גם צודק למדי. אבל מה אני יכול לעשות? האלבום הזה נכנס לי עמוק עמוק לנשמה עד כדי שהיה לי ברור שקלושים הסיכויים שמישהו אחר יתפוס את מקומו. אני רק מקווה שהפוסט הקרוב יצליח להסביר למה.

אז מהו אלבום השנה שלי אתם שואלים? ובכן קבלו ללא כחל ושרק את

"הייקו בלוז" - אם משום מה אתם מכירים אותי ועוד לא יודעים - הוא אלבום הסולו הראשון של דויד פרץ, אושיה מוזיקלית ידועה למדי בעולם המוזיקה הלא-מיינסטרימי הישראלי. אם אתם עוד לא מכירים את דויד,

באלבומו זה מציג פרץ שילוב ייחודי ומרתק של מוזיקת הבלוז האמריקאית שהוא למד ומכיר כל כך טוב, עם סגנון השירה היפנית הידוע, הייקו. אז לא, הוא לקח שירי הייקו מסורתיים והלחין אותם במקצבי בלוז - אלא יצר משהו חדש, משהו לגמרי שלו - שמתכתב עם שני העולמות ופוגש אותם אצלו, בבאר שבע. הבלוז נוכח היטב היטב באווירה הכוללנית של האלבום, שהיא מלנכולית, מהורהרת ועגמומית - אך מכילה תקווה. הבלוז נוכח גם בלחנים והעיבודים של פרץ שמשתמש הרבה מאוד בגיטרת הדוברו, בצלילי סלייד יפהפיים ובאווירה המדברית שלו.
ההייקו נוכח בעיבודים המוזיקליים שמאופיינים במעין מינימליזם מדויק. זו לא מוזיקה מינימליסטית פר סה, אך פרץ עושה שימוש במעט כלים בכל שיר, לא יותר ממה שנחוץ כדי לעטוף את הטקסטים שלו במינון המוזיקלי הנכון. אך יותר משהייקו נוכח בעיבודים, הוא נוכח בטקסטים עצמם. אלו אמנם לא טקסטים במבנה ההייקו המסורתי של 5 הברות, 7 הברות ו-5 הברות ואפילו לא קרוב לכך - אך פרץ מצליח להגיד הרבה מאוד ולהעביר הרבה רגש בטקסטים שהם בסך הכל קצרים יחסית ולא מסובכים. הדוגמה הכי בולטת לכך היא בשיר היחיד באלבום שאין לו שם (או שהוא נקרא "ללא שם", תחליטו בעצמכם):

אני שהייתי
עכשיו הוא כבר לא
אני שאלך

הטקסט הקצרצר הזה מודבק כבר הרבה מאוד זמן על דלת הכניסה לחדרי בדיוק מהסיבה הנ"ל. הוא קצר ולכאורה פשוט - אך מגלם בתוכו אמת חכמה ונכונה מאוד. כן, יש היגידו שאין פה חידוש פילוסופי גדול - אבל זו לא המטרה. המטרה היא להעביר מסר ופרץ מעביר אותו פה באופן מדויק להפליא. לא רק בטקסט הקצר אלא בעיבוד המוזיקלי המלווה אותו: תווים נמרחים שמנוגנים בסלייד על גיטרת הדוברו שלו, ותו לא. וכל זה באורך של פחות מדקה. מה יכול להתאים יותר מזה לשיר שמדבר על ארעיות?

השירים ב"הייקו בלוז" הם שירים מאוד אישיים. אולי בגלל זה נורא קל להתחבר אליהם ממקום רגשי בסיסי כל כך. הם עוסקים רובם ככולם בחשבון נפש, בשאיפות ואכזבות, אבל גם בלחיות את הרגע, לחוות את השינוי ולהמשיך לקוות ולחלום. ולא, זה לא כבד כמו שזה נשמע. היופי בכתיבתו של פרץ הוא היכולת שלו להעביר את הרגש והמסר בכל שיר באמצעות מעט מילים ושימוש בשפה קולחת ונהירה, אך לא פשוטה מדי.

אבל כעת מגיע המקום להודות ש"הייקו בלוז" הוא אלבום השנה שלי לא כי הוא האלבום הכי טוב שיצא השנה בארץ (או בכלל) - הוא בהחלט מהטובים שיצאו השנה (ויצאו הרבה טובים) אבל לאו דווקא הטוב ביותר. הסיבה שהוא אלבום השנה שלי היא הערך המוסף שהוא מהווה עבורי. האלבום הזה הפך לחלק ממני.
כבר בפוסט הקודם של סיכום השנה, הזכרתי שלולא יצא השנה האלבום הזה, חיי היו נראים אחרת לגמרי - והבטחתי הסבר. אז הנה הוא.

ההסבר קשור לשני אלמנטים מרכזיים באלבום הזה. הראשון הוא המהות הרגשית שבו; השני הוא האנשים שמאחורי האלבום. ונתחיל מהראשון.
כאמור, זהו אלבום מהורהר, מלנכולי משהו, מכיל אלמנטים דקים של תקווה אך הרבה מאוד עצב. כל נים באלבום הזה אומר כאב מתוק-מריר-מתוק. יש לשים דגש על כך שיש מתוק, כי להבדיל למשל מאלבומיו הדכאוניים למדי של גבריאל בלחסן, את הייקו בלוז אני מסוגל לשמוע גם אם אני במצב רוח טוב יחסית. עם זאת, אין ספק שהוא פגש אותי וליווה אותי בתקופות של מצב רוח מחורבן למדי - ושם, דווקא שם, התאהבתי בו.
זה לא המקום לפרט את התהליכים והתהפוכות הרגשיים שעברתי בשנה האחרונה, זה ביני לביני. אבל כל מי שעבר תהליך של בחינה עצמית אל מול שאיפותיו המקצועיות, אל מול חלומותיו, אל מול זהותו; כל מי שמצא את עצמו במקום לא טוב בחיים ורצון עז לעשות שינוי - ויקח את הייקו בלוז ויקשיב לו, ממש יקשיב לו - אני בטוח שיתחבר אליו עמוק, היישר אל הליבה. בהתחלה האלבום הזה יפגוש אותו במקום מדכא למדי. משפטים כמו "כל מה שמתחיל נגמר" או "אם זה טוב או אם זה רע, אין לך ממש ברירה", שלא לדבר על השיר "ניסיתי ונכשלתי" שכל כולו עוסק בויתור על חלומות (צפו כאן בקליפ היפה לשיר הזה). אבל זה לא אלבום מדכא. נהפוך הוא - שכן אחרי האזנה או שתיים, כשמקשיבים לקולו של פרץ הנוסך במאזין את מילותיו ומרגישים את החיוך שמלווה את העצב, משהו משתנה. פתאום מבינים שתמיד, אבל תמיד, יש למה לצפות. יש מקום לשינוי. לשיפור. ולא, זה לא כי הגענו למקום הכי נמוך שיש.
המסר הזה מופיע בצורה הכי ישירה ב"מקום בתוכי", השיר השישי באלבום. השיר מתחיל, כמו כמה אחרים, בסלייד על הגיטרה, צלילים המגיעים ממרחק אך מתקרבים מאוד - שווה מאוד להאזין לפתיחה היפהפייה הזו באוזניות. אחרי פתיחה של דקה, מתחיל פרץ לשיר את השיר הכי אופטימי באלבום הזה (ואחד משירי התקווה היפים שנוצרו, לדעתי):

יש מקום בתוכי שלעולם לא יחשיך
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד
יש לי כוח לתת גם כשאין לי למי
ואהבה שאוהבת לפעמים גם אותי

או קחו למשל את השיר שסוגר את האלבום, "היום זה עכשיו". היו כמה רגעים מזוקקים בשנה האחרונה שבהם הרגשתי שמשהו חייב להשתנות. משהו צריך להתקדם. וזה צריך לקרות עכשיו.

היום זה עכשיו
ועכשיו זה כל מה
שרצית להיות
ונותרת אתה
אהבות שחלפו
הימים שנותרו
כלום לא נחשב
היום זה עכשיו

זוכרים? מעט מילים. אבל הרבה עובר בהן.

אני אנסה לסכם את האלמנט הראשון בכך שהאלבום הזה, על מסריו היפים והמרגיעים, היה עבורי גלולה אנטי-דכאונית מושלמת בתקופה שבה כנראה הייתי צריך את החיבוק הזה - ומהיותי מי ומה שאני, כנראה שלא יכולתי לקבל אותו בשום דרך בלתי אמצעית אחרת מלבד זו - מלבד המוזיקה שמגיעה מאדם זר ומתנגנת אליך בבית, לבד, בחדר, בשקט.

תמונה באדיבות היס רקורדס

אבל יש עוד הרבה יותר לאלבום הזה מגלולה אנטי-דכאונית. הזכרתי קודם שיש שני אלמנטים שהופכים את האלבום הזה למה שהוא עבורי - וכאמור, האלמנט השני קשור לאנשים שמאחורי האלבום. אני מתבונן עכשיו שתי שורות למעלה, כשכתבתי "המוזיקה שמגיעה מאדם זר" ומחייך, כי במובן מסוים, כבר לא מדובר באדם זר. ואני אסביר.
האלבום "הייקו בלוז" יצא בלייבל "היס רקורדס" (ואני מתנצל בפני מי שכבר יודע את כל זה, פשוט תדלגו פסקה). הלייבל הוקם על ידי שני חברים, אוהבי מוזיקה מושבעים, שהחליטו יום אחד להפסיק לקטר ולהתחיל לעשות והקימו מאפס את הלייבל הכל כך מיוחד הזה. שני האנשים האלו הם גיא חג'ג', המוכר לקוראי הלטאה כגיאחה מ"עונג שבת", ובנימין אסתרליס, הידוע גם בכינויו מורפלקסיס (תחתיו הוא יוצר את המוזיקה המכשפת שלו). מה כל כך מיוחד ב"היס רקורדס"? ובכן, כאמור מדובר בשני חבר'ה שבאים מאהבה למוזיקה. הם הראשונים שיגידו שהם לא כאן בשביל הכסף, אלא בשביל לקדם מוזיקה שהם אוהבים לאוזניים שיאהבו אותה גם (כדאי לקרוא את הפוסט הזה שלהם). הם ניגשו לכל העניין הזה עם המרץ והאהבה והמקוריות שמייחדים את הלייבל הזה - וזה מתבטא בראש ובראשונה, לדעתי, בקשר שלהם עם הקהל. זה מתחיל בבלוג שהם הקימו באתר הבית של הלייבל ומלווה את כל הפעולות של הלייבל. הבלוג המקסים הזה נותן לקוראיו הצצה מרתקת ומשעשעת לעולם הזה של הפקת מוזיקה בארץ ונותן סוג של הרגשה שאתה שותף למעשה. אבל הם הלכו רחוק מזה והחליטו לשתף את הקהל שלהם בתהליך העשייה. איך? ובכן, אחרי שהדפיסו את אלף העותקים הראשונים של "הייקו בלוז", מישהו היה צריך לארוז אותם, לא? אל תשכחו שמדובר בלייבל שמורכב משני אנשים. אין המון עובדים, אין פס ייצור. יש שני אנשים שאוהבים מוזיקה, ואת המוזיקאי… אז מה עושים? מזמינים חברים למפגש אריזה חגיגי. וזה בדיוק מה שהם עשו - והחברים שהוזמנו היו קוראי הבלוג. פשוט מאוד. לשמחתי, את גיא הכרתי קצת קודם כך שהרגשתי עצמי די נוח להגיע למפגש האריזה הראשון שנערך בביתה של חברתו המקסימה (רשמים מאותו מפגש אפשר למצוא כאן). לשמחתי הכפולה, יצא לי לפגוש שם כמה אנשים שלפני כן הכרתי רק וירטואלית.
כמו שאתם אולי מבינים, יש ערך מוסף גדול מאוד בהרגשה שאתה לקחת חלק ממשי בתהליך הלידה של האלבום הזה - גם אם זה רק בלהכניס את הדיסקים לעטיפות…

ככה זה נראה. נסו למצוא אותי בתמונה..
התמונה שייכת להיס רקורדס, כמובן

מפה לשם היו הופעות (כאן אפשר להוריד הקלטה של ההופעה המצוינת שנערכה בתמונע ביום הולדתו של דויד) והיה עוד מפגש אריזה חגיגי עוד יותר. צפו בוידאו הזה שהכין פרנק מהקונכייה, אולי זה ייתן לך תחושה למה כל כך אהבתי את המפגשים האלו.

ובכל הסיפור הזה הכרתי עוד אנשים, כמו גם את דויד עצמו שהתגלה כאדם מקסים ולבבי במיוחד. להקשיב לאלבום הזה עכשיו מרגיש עוד יותר אישי מאי פעם. החברות שלי עם גיא וזוגתו אביטל, שאני מברך עליה לפחות פעמיים בחודש, רק העמיקה בזכות המפגשים האלו. וחוץ מאת דויד הכרתי עוד אנשים יקרים כגון ניימן, פרנק , בני ואחרונה ואהובה - עידית - שאלמלא האלבום הזה וכל מה שהתרחש סביבו, לא הייתי מכיר אותה. כך שניתן בסופו של דבר לומר ש"הייקו בלוז" הוא בהחלט האלבום שעשה לי את 2007. גם כי הוא מהיצירות המוזיקליות והטקסטואליות שהכי אהבתי השנה - והרבה בזכות העובדה שבמובנים מסוימים הוא שינה את חיי.

אני הוא סיזיפוס המטפס על
הר טרשים קירח
הם אומרים לי שבעברו השני מסתתר עמק פרחוני
אז אני מגלגל את לבי במעלה ההר

גלגול עוקב גלגול
צעד עוקב צעד
ורגלי יחפות ושותתות דם

והנה הפסגה מתקרבת
ואני רואה את הירוק שמעבר
ועוד דחיפה קטנה ללבי
והוא יתגלגל במורד העמק
עד שייעצר לרגליה
וינוח

ואז מתעורר בתוכי הדבר ההוא שאין לו שם
בחיוך זדוני ובמבט משתומם אפרוש ידיי לצדדים
והלב יקרוס חזרה למקומו האומלל וייחבט בטרשים
וייפצע
וישתות דם

ואני הוא סיזיפוס הרודף אחריו
בדילוגים ובצליעה
לסיבוב נוסף.

הפוסט הזה מוקדש באהבה לחברה יקרה. חברה שהייתה איתי באש ובמים, בקור ובחום, ברעב ובצמא. חברה שהייתה אשת סוד, ששמעה איתי מוזיקה בשלל צלילים. חברה שעשתה איתי דרך ארוכה. והיום לנגד עיני, היא עלתה במרכבת אש השמיימה.
להמשך…