(מקור)

מאז שפרצה הלחימה ההיא בעזה מורגשת תנועה ערה בישות ההיא שנקראת הבלוגוספירה הישראלית, שהיא למען האמת ערה למדי בלאו הכי. הרבה מילים נכתבו בעד ונגד, הרבה אנשים הצמידו את עצמם לצד כזה או אחר ולא מעט גם הרשו לעצמם להתלבט. ובתוך כל זה לא אמרתי כלום, לפחות לא מעל גבי הבלוג. למה? ככה, כי לא ידעתי מה לומר. הרגשתי שיש דברים שאנשים אומרים הרבה יותר טוב ממני. וגם מצאתי את עצמי כמי שלא בטוח מה בדיוק הוא חושב, לא מצליח להכריע אם זה טוב (המילה "טוב" אינה במקומה, "מוצדק" אולי תתאים יותר) או אם זה רע.
מה שבטוח, אם בהתחלה מצאתי את עצמי נוטה לכיוון שחושב שהיציאה למבצע הזו היתה מוצדקת (ומפתיע את עצמי בשל כך), אחרי כמה ימים כשראיתי שזה לא מתקדם לשומקום והופך להתבוססות, ואולי גם יצאתי מהתמימות שנותרה בי והתחלתי לחשוב יותר ויותר על התקיפה הזו כמי שנועדה לשרת את יוזמיה ולא את מי שהם נבחרו לשרת (ע"ע מאמר המערכת של "הארץ" היום).
המצב מורכב מאוד, אני לא חושב שיש טובים ורעים בסיפור הזה. יש טובים יותר וטובים פחות, רעים יותר ורעים פחות. יש יותר מדי אינטרסים שמשולהבים ויותר מדי רגשות שמתנגשים בקלחת הנוכחית. במלחמה כמו במלחמה, השכל הישר מתעקם ומפנה את מקומו לתגובות הבסיסיות של המערכת הסימפטטית – לתקוף או לברוח. ואנחנו, יושבי המרח התיכון הגאים, ממהרים לתקוף. אחר כך נברח. נברח מההשלכות של מעשינו (או אי-מעשינו), נברח מהעובדות, ובעיקר מעצמנו.

זהו, אני לא אוסיף ואומר. לא באתי לכתוב פוסט על המלחמה, אני לא מנסה להביע תמיכה בפעולה הצבאית או אי-תמיכה. אני מנסה להעביר הלך רוח והרגשה שיש לי בימים האחרונים. ומכיוון שאני לא מוצא בדיוק את המילים שיעשו את זה, אני פונה אל דרך הביטוי האחרת שלמדתי לפתח בשנה האחרונה. המוזיקה.

התחלתי את "סינסתזיה" כנסיון לשקף מצבים נפשיים ומחשבתיים דרך העריכה המוזיקלית. או כפי שכתבתי בפוסט הפתיחה: "מדובר ברצף אסוציאטיבי לחלוטין הנובע ממני אך יכול להיות שאם מחפשים היטב, אפשר למצוא את החוקיות האסוציאטיבית שמאחורי הדברים. " כך גם כאן. ההצמדה של השירים זה לזה, בשילוב קטעי ביניים המשולבים במוזיקה – למעשה, זה סוג של פאראפראזה על שיטת המונטאז' בעריכה קולנועית – כל זה משתלב יחד כדי לספר סיפור שיוצא מהעולם האסוציאטיבי שלי שמחובר פה ושם לעולם האסוציאטיבי הקולקטיבי, ודרכו יגיע לעולם האסוציאטיבי שלכם המאזינים, ויתפרש כפי שיתפרש על ידיכם. אני מאמין שבסופו של דבר, העריכה הזו יוצרת שלם הגדול מסך חלקיו (אולי בדיעבד הייתי צריך לקרוא לסדרת הפודקאסטים הזו "גשטאלט")

די, אמרתי מספיק. אני מגיש לכם את הפרק הזה של סינסתזיה, להאזנה/הורדה. מקובל שאין הנחתום מעיד, אבל אני מאוד אוהב את הסט הזה, אולי כי הוא מעורר בי הרבה רגשות. הייתי רוצה לומר שאם בחייכם תאזינו רק לסט אחד של סינסתזיה, שזה יהיה זה. אבל אתם תבחרו איזה שבא לכם.

להאזנה לחצו על כפתור ה-Play

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

להורדה, לחצו כאן ושמרו את הסט למען הדורות הבאים.

רשימת השירים
רביעיית מסנר – מלחמה
קוב – המוזות שותקות
Nine Inch Nails – We're In This Together Now
ברי סחרוף – רועד
Bright Eyes – Old Soul Song (For The New World Order)
איפה הילד – אחד אלוהים
עוזי פוקס – אין לך מה לדאוג
איתמר זיגלר – Untitled
Grandaddy – He's Simple, He's Dumb, He's the Pilot
אריק איינשטיין – פראג
הבילויים – תנשב רוח
שושנה דמארי – הן אפשר

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן שילבתי קטעים מהטלוויזיה, ספציפית מ"החמישייה הקאמרית" שבאופן משעשע אך מקאברי הוסיפו הרבה למוזיקה (והמוזיקה להם), לדעתי. למי שמעוניין לדעת איזה קטעים אלו היו, הנה הקישורים לפניכם, בסדר הכרונולוגי:

הכנות למלחמה

למה נכשלה מלחמת לבנון

מנקה אחרי המלחמה

הפעם, לשם שינוי ושלא כמו הסיפור על החייל והמפגין בבילעין, הסיפור הזה כן עשה כמה הדים בתקשורת. למרות זאת לא יכולתי שלא לפרסם את הפוסט הזה כי לדעתי זה סיפור שראוי היה לפתוח את מהדורות החדשות וכל אזרח בארץ צריך לשמוע אותו.

הסיפור בקצרה הוא כזה: בשכונה מסוימת באור יהודה חולקו לתושבים על ידי ארגון כזה או אחר ספרי "הברית החדשה". סגן ראש עיריית אור יהודה, עו"ד עוזי אהרון, שמשויך למפלגת ש"ס, לא אהב את המעשה הזה מסיבות ברורות ושלח רכב עם מערכת כריזה לאותה שכונה שהודיע שתלמידי בית ספר יישלחו לעבור בין הבתים על מנת לאסוף את הספרים שיילקחו להשמדה. וכך היה. הילדים נשלחו, הספרים נמסרו. או אז הוקמה מדורה והשרפים נשרפו באש השנאה והבורות. ואפילו לא ניסו להסתיר כלום, זה נעשה לעין הציבור ותועד על ידי כתב מעריב (לחצו כאן על מנת לקרוא את הידיעה הראשונה בנושא באתר נרג').

אני מקווה מאוד שלא צריך להבהיר מדוע האקט של שריפת הספרים הינו פסול. לא רק שהוא פסול, הוא גם ככל הנראה פלילי על פי סעיף 170 לחוק העונשים העוסק בעלבון דת:

ההורס, מזיק או מחלל מקום פולחן, או כל עצם המוחזק מקודש לקהל אנשים, בכוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם, דינו – מאסר שלוש שנים

לשמחתי הנושא הפלילי עוד ייבדק. אולי בזכות יוסי גורביץ' שהגיש תלונה ואולי יותר מכך בזכות היועץ המשפטי לממשלה שעשה בחוכמה כשהורה לפתוח בחקירה. ואגב יוסי גורביץ' – הוא כותב ניתוח מרתק של הנושא, במיוחד על עניין שיתוף הפעולה של האזרחים.

אני באופן אישי חושב שהסיפור הזה מזעזע וחושף את החולי המזעזע שאנו חיים בו מדי יום. ככל שעובר הזמן אנחנו (וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון לכלל העם היהודי היושב בארץ ישראל) הופכים יותר ויותר לצרי עין שלא חושבים על דבר מלבד עצמם ומרימים עצמם מעל כל העולם. אני לא יודע אם זה כי אנחנו מנסים לפצות עצמנו על מאות שנות דיכוי ורדיפה או שאנחנו שיכורים מהכוח. אבל זה מזעזע.
זה מזעזע ששבעים וחמש שנה לאחר שבגרמניה שרפו ספרים שנכתבו על ידי יהודים אצלנו מתחת לאף שורפים ספרים שנכתבו, בתכל'ס, על ידי יהודים. והאמת שזה לא משנה מי כתב אותם. יהודים, נוצרים, מוסלמים. אתה יכול להתנגד למה שכתוב בהם. אתה יכול לא לאהוב את העובדה שמחלקים אותם לתושבים – ואם יש בזה משום פעולה מסיונרית שאיננה חוקית אתה אמור לפעול בצינורות החוקיים המקובלים ולא בבריונות, בטח כשאתה מייצג את המדינה ובטח כשאתה עורך דין.
זה גם מזעזע שהרבה מהאנשים הדתיים שכן יצאו איכשהו נגד האקט הזה דיברו רק על אופי ההשמדה – שריפה פומבית באופן שמזכיר את פעולות הנאצים – ולא דיברו על הפסול באקט ההשמדה לכשעצמו. קבלו למשל את דבריו של קובי אריאלי, הדתי שהחילונים אוהבים:

בשריפת ספרים יש פוטנציאל כותרתי לא רע בכלל. עובדה. הסיפור הזה עובד כבר כמעט יום שלם וימשיך להערכתי גם במהדורות הערב. כך עושים חדשות בישראל.
אז בפעם הבאה, עוזי אהרן, לך על זה בכל הכוח, רק היה קצת מעודכן וגלה יותר ערנות: רק מגרסה! שמעת? שלא תעז לשחק באש! כי במקום שבו שורפים ספרים בסוף גם מדפיסים עיתונים.

(המקור)

הו הזלזול. לא סתם אמר היינה, הרבה הרבה לפני שמישהו בכלל שמע על הנאצים, שבמקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים. נבואתו אכן התגשמה. אני לא יודע אם זה עלול לקרות כאן. אני חושב ומקווה שלא. אבל זה לא משנה. המעשה של שריפת הספרים הוא חמור גם בלי הקונוטציה של שריפת אנשים. המעשה הזה הוא חמור כי הוא אנטי-דמוקרטי בעליל. כי הוא בריוני ומלוכלך ומעיד על פניקה במלחמת הרעיונות הדתית. המעשה הזה שם את מי שמאחוריו בעמדה מתנשאת כאילו הוא זה שצריך לקבוע מה נכון ומה לא נכון. המעשה הזה שוכח שבמדינה הזו אמור להתקיים חופש דת וחופש ביטוי. היום עוזי אהרון שורף את הברית החדשה. מחר הוא יכול להחליט שכתביו של עמוס עוז הם תועבה ויארגן שריפה המונית של כתביו בשם "ובערת הרע מקרבך". וכפי שציין יפה יהונתן קלינגר, זה כמו עניין חוק הצנזורה על האינטרנט. היום אריאל אטיאס יחליט בשבילי שאתר הסקס של ענת הוא מחוץ לתחום. מחר הוא יכול לחסום את יוסי גורביץ' כי הוא לא אוהב את דעותיו או רחמנא ליצלן את לטאת האמבט כי אני משדר בפודקאסט שלי מוזיקה לועזית.

אני עדיין מעכל את הזעזוע. אני מקווה מאוד שהחקירה שהורה עליה מזוז תנשא פרי ושמשהו מהסיפור הזה יחלחל למקומות הנכונים. הסיפור הזה, כמו רבים אחרים שמתרחשים פה בתדירות מבהילה, מפחיד אותי באמת. (מה שמזכיר לי שאת הפחד לי שנהפוך להיות "ארץ שם" ביטאתי כאן מזמן)

ולסיום על מנת להבהיר מה דעתי על העניין – הנה שיר הולם ביותר, לדעתי, מפיה של דורית ראובני

(התמונה בפוסט נלקחה מכאן)

אתמול נתקלתי בידיעה הזו ב-Ynet שחלחלה אותי ועצבנה אותי לא פחות. למי שמתעצל לפתוח את הלינק אספר שמדובר בידיעה בה מוצג וידאו שמתעד בצורה מפורשת מאוד איך קבוצת חיילים של צה"ל צועדת באזור בילעין ועוברת ליד מפגין ישראלי שצועק לעברם, רחמנא ליצלן, די לאלימות. זכותו. תוך שהם צועדים בסך, מסתובב אחד מהם (לטענת המפגין היה זה קצין) ויורה בבחור, מטווח של מטרים ספורים. ה"מזל" הוא שהוא ירה כדור גומי והבחור יצא בזול יחסית. אני ממליץ מאד ללחוץ על הלינק ולהיווכח בדבר הזה במו עיניכם.

ומה עצבן אותי יותר בדבר הזה? אני לא יודע. העובדה שחייל בצבא ההגנה לישראל ("הצבא ההומני בעולם", כך אומרת האגדה) מרשה לעצמו לירות כך בנון-שאלאנט באזרח שמימש את זכותו לחופש הביטוי (ורואים מאוד, אבל מאוד ברור שהבחור רק עמד וקרא לעבר החיילים. הוא לא היווה שום סיכון לעברם. הדרך הכי גדולה שבה יכל היה לפגוע בהם היא, אבוי, להוריד את המורל).
או שמא היתה זו העובדה שאחרי הירי החייל פשוט סובב את הראש והמשיך לצעוד, משל הוא ירה בסתם איזה כלב משוטט?

או אולי התרגזתי יותר מהעובדה שאף אחד, אבל אף אחד מהחיילים האחרים, לא עצר מלכת וניגש אל הבחור שחטף כדי לבדוק את מצבו? (אם כי אני מסייג את זה, כי הוידאו נעצר ממש רגע אחרי הירי ולא ידוע לי מה היה אחר כך)
או שאולי בעצם התרגזתי מזה שהידיעה הזו לא הגיעה לכותרת הראשית ולא עשתה שום הד? זה רק כדי להוכיח שלא אכפת לנו מה קורה "שם" (או שאולי אפשר להתחיל ולומר "בארץ שם"?) במערב הפרוע איפה שחיי אדם וכבודו הם פיקציה.
או שאולי אלו הטוקבקים המרתיחים שרק מלמדים על האווירה האנטי-כל-מה-שהוא-לא-יהודי-ישראלי-לאומני? הטוקבקיסטים האלו שוללים כל מה שאיננו אלים במופגן (ציטוט מובחר: "כל מה שאני רואה זה ילד ניג'ס קופץ לחייל מול הכדור"). האמת שלא זה מה שהכי מרגיז אותי, נתקלתי אינספור פעמים בטוקבקים כאלו. זה כבר לא מרגיז, רק מפחיד.

אני לא יודע מה מרגיז/מפחיד אותי יותר. זה גם לא כזה משנה. היה לי חשוב שיותר אנשים ייחשפו לתיעוד הזה, כהצצה למה שמתרחש אצלנו בחצר האחורית. אז נכון, אפשר לומר שאסור לשפוט ילדים שנשלחים כחיילים לתפקד במצבים בלתי אפשריים (ולראיה, כבר לפני שנתיים פורסם דו"ח פנימי של צה"ל שמראה שהחיילים פשוט לא מבינים את הוראות הפתיחה באש). אבל אם זה המצב, זה ממש לא תירוץ להתנהגות שכזו. זה תפקידו של הצבא להכשיר ולהכין את החיילים למצבים האלו, ללמד אותם טוב טוב מה מותר ומה אסור. ואם הוא לא יכול לעשות זאת, עליו לבחון את עצמו מחדש.
ונכון, אפשר לומר שמהתיעוד הזה אנחנו לא ממש יודעים מה היה קודם ומה היה אחר כך. יכול להיות שהמפגינים האלו הפריעו לפעילות התקינה של החיילים וקיבלו מספר אזהרות. אבל באמת, אף אחד לא ישכנע אותי שהבחור הזה קיבל מה שהגיע לו. העובדה היא שבחור צעיר, שטרם התגייס (ובכלל לא בטוח שיעשה זאת), חטף כדור גומי מחייל – זאת אומרת שהוא נורה "ברשיון" המדינה – בגלל שמימש את זכותו הלגיטימית לחלוטין למחות על משהו שהוא מתנגד לו. אותו חייל יכול בקלות להיות זה שדוקר למוות אדם אחר בגלל ויכוח על כניסה לחניה. והעובדה היא שכמעט ולא שמענו על זה. אני רק יכול לתהות כמה מקרים כאלו יש שלא במקרה צולמו על ידי פעיל כזה או אחר.

ולסיום, אני רוצה לציין את הבלוג "החברים של ג'ורג'" של יוסי גורביץ' שדרכו הגעתי לידיעה הזו. זהו אחד הבלוגים הביקורתיים והאמיצים שאני מכיר המתייחסים למה שקורה במדינה הן מבחינת התנהגות הצבא (במיוחד מאלף לקרוא את העמוד הזה על השקר התקשורתי של "ההשתמטות") והן מבחינת התנהגות הדת. הוא גם כותב לא מעט על מערכת הבחירות בארצות הברית, שזה מעניין לא פחות. עד כמה שהוא לעתים מרגיש מקובע חזק בעמדותיו ויש לו סגנון תקיף ובוטה לעתים, כתיבתו ידענית ומרתקת. וחשובה. מומלץ.

בתקופה האחרונה היינו עדים ללא מעט פרשיות התעללות במשפחה מזעזעות למדי. למי שלא שם לב, היו את הילדים שנכוו באופן קשה מאוד, האם-הנחבאת-מאחורי-הסדינים שהעלימה עין מגילוי עריות במשפחתה, בנוסף להכאת הילדים. והיו עוד.
בזמן שהתקשורת היתה מלאה בדיווחי הסיפורים האלה שמתי לתגובה רווחת של אנשים סביבי ושל התקשורת עצמה. שמעתי אנשים לידי שאמרו שהאמהות האלו משוגעות לחלוטין, לא אנושיות. וראיתי כותרות של עיתונים שהשתמשו במילה "מפלצת". וזה מאוד הפריע לי.
קודם כל – אני לא אוהב את השימוש במילה "משוגע" סתם כך. על פי מילון אבן-שושן (לשנת תשמ"ד), משוגע הוא "חולה נפש, שדעתו נטרפה, לקוי בשגעון". בדרך כלל כשאנשים מדברים על מישהו כ"משוגע" (ולא בהקשר של "איזה משוגע, הוא עבר באדום במהירות מאה וחמישים בתוך העיר") הם מתכוונים לאנשים פסיכוטיים – כאשר הפרעה פסיכוטית מאופיית בהזיות חושיות שונות, הפרעות חשיבה, הפרעות תנועתיות והרבה פעמים גם הפגנת רגש חריגה (כך לפני ה-ICD, המדריך האבחוני של ארגון הבריאות העולמי). למה אני מתעקש על ההגדרות האלו? כנראה בגלל שאני פסיכולוג-בהתהוות ובעולם שלי יש לתוויות האלו משמעות חשובה, שלא לומר קריטית. כך שלי קצת קשה עם הקלות שבה אנשים קוראים לאותן מתעללות "משוגעות" – כי מבחינתי יכול להיות שהן שפויות לחלוטין.

אבל יותר משמפריעה לי המילה "משוגעות" מפריעה לי המילה "מפלצות" – ושוב, כי אני יודע טוב מאוד שמדובר בבן אדם ולא באיזה תפלץ מאגדות מפחידות – זאת על אף שאותה אם מתעללת מבית שמש הוצגה שוב ושוב בתקשורת כשהיא לבושה בסדינים השחורים האלו, הולכת שפוף, זזה מוזר ונוהמת במקום לדבר. בסופו של דבר, מתחת לאותם סדינים, יש אישה. וזה מה שמציק לי כל כך. ומפחיד אותי.

ברור לי מאיפה הנטייה להשתמש במילים ההן. גם על עצמי אני יכול להעיד שהמשפט "איזה משוגעת" עבר לי בראש כשראיתי את הדיווחים. יש משהו מאוד מרגיע כשאתה קורא לאחת מהנשים האלו משוגעת. זה עושה סדר בראש. זה מסביר למה היא לקחה הילד שלה ושרפה אותו, או טלטלה אותו עד שהפך לצמח, או העלימה עין כשהוא נכנס למיטה עם אחותו. זו לא תגובה שאנחנו מייצרים על מנת לפטור אותן מהאחריות או להצדיק את מעשיהן – אך זה שם בינן לבינינו גבול ברור מאוד של טוב ורע. הן משוגעות, הן רעות. אנחנו שפוים, אז אנחנו בסדר.
המילה "מפלצת" עושה את זה עוד יותר בגדול. אם אנחנו קוראים להן מפלצות אז בכלל הרחקנו אותן ואנחנו יכולים להרגע. אנחנו נבכה על הילדים האומללים, אנחנו נבכה על איך לא ראינו שיש מפלצת בקרבנו – אבל אנחנו נשים אותה בצד ונסתכל עליה מהמקום הבטוח בעצמו – שאנחנו בסדר. לנו זה לא יקרה. אנחנו בני אדם.

והלך הרוח הזה – הוא שמפחיד אותי. כי הרי בסופו של דבר, כל אחת מהאמהות האלו היא בן אדם. מפלצות אין בעולם – יש באגדות. כל אחת מהן היא בן אדם. בן אדם שחטא באופן קיצוני, אבל בן אדם. ואני לא אומר את זה כי אנושיותן מקנה להן איזו זכות של חסד או מידת הרחמים. נהפוך הוא, אנושיותן מטילה עליהן חובה גדולה יותר. הרי את המפלצת אי אפשר להאשים כמו שלא ניתן לבוא בטענות לאריה בסוואנה שטרף איזו זברה. אני חושב שאנחנו חייבים לזכור שאותן אמהות הן בדיוק כמונו. אולי הן משוגעות (לפי ההגדרה שלי…) ואולי לא. אם כן, יש להתייחס אליהן בהתאם. אם לא, יש להתייחס אליהן בהתאם. אבל הן לא מפלצות.

כי כל עוד אנחנו נתייחס אליהן כאל מפלצות, לא נפקח עין על מנת לזהות מקרים כאלו שמתרחשים בחצר הפנימית שלנו. מדי פעם תעלה על פני השטח פרשיה כזו או אחרת באותו סגנון – ואנחנו שוב נצעק "מפלצת!" ונרגיש שאנחנו בסדר. אבל בפעם הבאה ה"מפלצת" יכולה להיות השכנה שלכם מהקומה מעל.

בנוסף למילה "מפלצת", הרבה התייחסו לעובדת היותן האמהות הללו חרדיות. זה נתון שמעלה שאלות מדאיגות לגבי המתרחש בחברה החרדית מתחת לפני השטח – ובהחלט יש לתת על זה את הדעת. אבל החשש שלי הוא שהדגש שניתן לכך נובע, בין השאר, מאותו נסיון להרחיק ולהזר את אותן נשים, שהרי התקשורת הפופולרית במדינה היא חילונית בעיקרה – אז עכשיו זה "הם" שלא בסדר, ושוב אנחנו לא צריכים להסתכל על עצמנו בעיניים.

אגב, כבר למעלה מעשר שנים לאחר רצח רבין ואני עדיין שומע אנשים מתייחסים ליגאל עמיר כאל מטורף או, כן כן, מפלצת. שמעתי את זה גם לאחר הרצח וגם אז זה הפריע לי, בדיוק מאותן סיבות. זה עצבן אותי כשאמרו עליו שהוא כזה – כי שוב זה מרחיק אותו מאיתנו. יגאל עמיר איננו מפלצת – הוא בן אדם רגיל לגמרי. דווקא בגלל זה הוא מפחיד אותי כל כך. אני גם לא בטוח שהוא משוגע – אני מניח שמישהו עשה לו הסתכלות פסיכיאטרית כזו או אחרת ובדק את העניין – בכל ההופעות התקשורתיות שלו הוא נראה שקול לגמרי (לא שזה מונע ממנו להיות פסיכוטי, אבל זה באמת לא לגבולות הפוסט הזה).

לסיכומו של עניין, אני חושב שהשימוש במילים כמו "משוגע" או "מפלצת" בהקשר של הנשים הנ"ל לא רק שאיננו הוגן כלפיהן – הוא גם מסוכן מאוד לחברה שבה אנחנו חיים. חברה חכמה צריכה לא לפחד להסתכל במראה ולראות שיש בתוכה גם חוליים ולדעת איך לטפל בהם על מנת למנוע את הישנותם. אנחנו יכולים להמשיך לטמון את הראש בחול ולהרחיק את השדים מאיתנו, אבל השדים ימשיכו לרבוץ בתוך החול עצמו.

עוד בנושא:

• במקרה במהלך כתיבת הפוסט גיליתי שרוני זינגר-חרותי כותבת היום ב"הארץ" פחות או יותר את מה שאני אומר.
• דפנה לוי בויינט – "המפלצות נמצאות גם לידכם"
• אורי אורבך בויינט – "די לקיטלוג" (על השימוש בדתיותן של המתעללות)

שלומות לכולכם
כן, אני יודע שעבר זמן מאז שממש כתבתי כאן משהו. הרגלתי אתכם בשבועות האחרונים שאני הרבה פחות כותב והרבה יותר מדבר או משמיע אבל זה לא אומר שאיבדתי את חדוות ורצון הכתיבה. זה רק אומר שבתקופה הזו אני משקיע את כל מרץ הכתיבה שיש בי לטובת כתיבתם של כל מיני דו"חות אבחוניים, סיכומי טיפול ודברים מהסוג הזה. חלק מחייו של פסיכולוג לעתיד…

בינתיים, לפני עוד פרק של סינסתזיה, רציתי להאיר את עיניכם לסיפור קטן ומוזר, משעשע מצד אחד ומעציב מצד שני. זהו סיפורו של זיו מזרחי, שהוא בן השאר צלם חובב, שלפני כשבועיים ומשהו הסתובב בתל אביב וצילם. בין השאר הוא צילם את מגדל האופרה וחיש מהר יצא מאבטח מן הבניין והורה לו להפסיק את הצילום בטענה שאסור לצלם את הבניין. תמוה בהחלט. משיחה של אותו זיו עם הנהלת מגדל האופרה נמסר לו שצילום של הבניין (מן הרחוב!) מפר את חוק זכויות היוצרים. זה מסוג הדברים שניתן לכנות "קשקוש בלבוש" ובפוסט הזה מסביר מזרחי היטב מדוע זה קשקוש בלבוש ואף מאפשר להאזין להקטלת השיחה עם ההנהלה. כדאי לקרוא ולהתפעל מרמת הדביליות והחלמאות במדינה. שוב, כמו שבכותרת, זה לא חדש – אבל זה לא ייאמן.
מה שיפה זה שהקהילה האינטרנטית המקומית התגייסה לעניין וארגנה מין מפגן מחאה קטנטן ביום שישי הקרוב. בשעה 12:00 מוזמן כל מי שרוצה להגיע למגדל האופרה, חמוש במצלמה כלשהיא, ולצלם את הבניין עד לזרא. פרטים פה. אני אישית לא אוכל להיות שם, אבל זו מטרה ראויה. נכון שיש צרות גדולות יותר לכאורה ומטרות חברתיות חשובות יותר – אבל גם הפקעת המרחב הציבורי חשובה.